דראפט 2026: הקבוצה שרצחה וגם ירשה

פטרסון. המנצחת הגדולה של הדראפט היא יוטה ג'אז. הטנקינג של ראשי הקבוצה, דני איינג' ובנו, הגיע לאבסורדים כמו הושבת כוכבים כשירים על הספסל ברבע הרביעי כדי להפסיד. חוסר הבושה הוביל, במישרין או בעקיפין, למחאה ציבורית נגד תופעת ההפסדים בכוונה ולרפורמה של הליגה שמפחיתה מאוד את הסיכויים של קבוצות גרועות לזכות במקומות הראשונים בדראפט - ותיכנס לתוקף בעונה הבאה, למשך שלוש שנים. ליוטה זה כבר לא ישנה.

אחרי טרייד שהביא להם באמצע העונה שעברה את ג'ארן ג'קסון ג'וניור מממפיס (כמובן שהאול סטאר נשלח מיד לניתוח חשוד, שהשבית אותו), ליוטה כבר היו חמישה שחקנים שאפשר לבנות סביבם: לורי מרקאנן, קיונטה ג'ורג', הסנטר ווקר קסלר ואייס ביילי. החוליה היחידה שהייתה חסרה הייתה סקנד גארד, קלע חוץ שיכול לסייע בהובלת הכדור. נחשו מי נפל לידיהם כפרי בשל במקום השני בדראפט? דארין פיטרסון, שעונה בדיוק, אבל בדיוק, להגדרה הזאת.

פיטרסון לא נופל בכישרון מאיי ג'יי דיבנטסה, הנבחר הראשון שהלך לוושינגטון. הדבר היחיד שהפריד ביניהם הוא עונה מוזרה של הראשון בקנזס. הגארד נעדר מחלק מהמשחקים עקב התכווצויות מוזרות (לאחרונה טען שנגרמו עקב רגישות לתוסף התזונה קריאטין). פיטרסון גם איבד משהו מהאקספלוסיביות ויכולת החדירה שאיפיינה אותו בתיכון. ועדיין, מדובר בקלע חוץ פנטסטי ואתלט אדיר, שזכה להשוואות לקובי בריאנט. חשוב מכל, הוא מגיע לסיטואציה מושלמת. ליוטה יש מאמן צעיר ויצירתי, וויל הארדי, יחד עם החמישיה הכשרונית שכבר הזכרנו (ביילי יהפוך כנראה לשחקן השישי). המערב אמנם עמוק ורווי בקבוצות חזקות, אבל אל תופתעו למצוא את הג'אז בפלייאוף, אולי אפילו בלי פליי אין. הג'אז רצחו וגם ירשו – אולי את השחקן הכי טוב בדראפט.

דאסטי. הסיפור המייצג ביותר של דראפט 2026 ב-NBA הוא דווקא של מאמן, דאסטי מיי. האיש שהוביל את מכללת מישיגן לאליפות מונה במפתיע למאמן דאלאס מאבריקס, ימים ספורים לפני הדראפט. מיד אחר כך קבוצתו בחרה באחד מכוכביו בקולג', מורז ג'ונסון, במקום התשיעי. אחריו נבחרו שני בוגרים אחרים של מישיגן, יקסל לנדבורג (גולדן סטייט, 11) ואדאי מארה (12, אוקלהומה סיטי). הוותק של שלושת השחקנים האלה ורמות השכר שלהם בעונה שעברה מסבירים מדוע מאמנם החליט לעזוב את המשרה הבטוחה יחסית בוולברינס, לקחת סיכון ולעבור למקצוענים – וגם מדוע הדראפט הפך לאירוע עם צמרת מרשימה אבל גם מעט עומק וסיבוב שני כמעט מיותר.

מיי לקח עם מישיגן אליפות כשבחמישיה לא פחות מארבעה שחקנים שהגיעו מקבוצות אחרות רק בקיץ הקודם (השלושה שהוזכרו והרכז אליוט קאדו). זהו הסממן המובהק ביותר של עידן ה-NIL (תשלום עבור פרסום) והשכר בליגה האוניברסיטאית החובבנית בעבר, שהפכה מהפך מושלם למקצוענות בתוך עונות ספורות. כיום, פורטל ההעברות מאפשר לכל שחקן לעבור למכללה אחרת לכל המרבה המחיר. ברוב המכללות המאמן הוא למעשה גם הג'נרל מנג'ר. המשמעות עבור מי שהעונה שלו נמשכה עד למשחק הגמר, כמו מיי, היא שמיד עם תום חגיגות האליפות עליו להתחיל בשיחות עם סוכנים שמייצגים שחקנים בפורטל שנפתח עוד באותו לילה. המאמן-ג'נרל מנג'ר הביע בתקשורת את תסכולו מהתהליך הזה, ובדאלאס הוא יוכל להתרכז במה שהוא אוהב – לאמן כדורסל, בעוד מאסאי יוג'ירי יופקד על בניית הקבוצה.

שלושת כוכבי מישיגן, שהפכו לבחירות לוטרי, יצאו לדראפט רק כשהיו בטוחים שייבחרו גבוה מאוד. מארה עבר למישיגן אחרי שנתיים חלשות ב-UCLA; ג'ונסון הגיע אחרי עונה באילינוי; ולנדבורג שיחק לא פחות משש עונות (!) בשלוש מכללות שונות. אם בעבר כוכבי מכללות היו יוצאים לדראפט בהזדמנות הראשונה, אפילו אם היה סיכוי שלא יבחרו כלל, כדי לנסות לפרנס את המשפחה – עכשיו שום דבר לא בוער להם.

צמרת הדראפט, עד המקום השמיני, הורכבה מפרשמנים שהשכר שיקבלו ב-NBA עדיין גבוה ממה שמציעים במכללות. לשאר השחקנים, שאינם סופרסטארים, משתלם להישאר באוניברסיטה כמה שיותר, ולהרוויח סכומים שמגיעים למספרים שהוצעו לים מדר ב-LSU – כ-5 מיליון דולר, יותר מרוב הרוקיז. שחקני סיבוב ראשון בפוטנציה כמו בריילון מולינס מקונטיקט או תומאס האו מפלורידה העדיפו להישאר בליגת ה-NCAA לעונה נוספת של כסף בטוח, וכך רמת הכישרון והעומק בדראפט ירדה פלאים, לפחות מהמקום ה-25 ומטה. התוצאה: תחזיות הדראפט פגעו באחוזים גבוהים מאוד, כמעט בלי הפתעות, והאירוע עצמו היה אנטי קליימקס. לקראת סוף הסיבוב השני נבחרו שמות אלמוניים, כמו ההרוסי וסוולוד איבצ'נקו (דאלאס). בניגוד לעבר, האמריקנים הבכירים - וגם כוכבים זרים שמעדיפים את הכסף הבטוח שהמכללות - פשוט לא היו שם.

הישראלים. בדראפט בוחרים את השחקן הכי טוב שזמין, בלי קשר לצרכי הקבוצה. זו לפחות הטענה הרווחת בליגה. וזה בדיוק מה שעשו הברוקלין נטס, כשבחרו את מיקל בראון, בוגר מכללת לואיוויל, במקום השישי בדראפט. למרות שהיה פצוע למשך חלק מהעונה, הרכז-סקורר הפגין די פוטנציאל בעונה היחידה שלו במכללות כדי להצדיק הימור עליו, וממילא הדראפט היה גדוש בעיקר ברכזים וקלעים.

זו כמובן בשורה לא טובה לבן שרף. אם בעונה שעברה הקו האחורי הגדוש ברוקיז, עם יגור דיומין ונולאן טראורה, היה תחרותי ואף הוביל להורדתו של הישראלי לג'י ליג, העונה העומס בעמדה יהיה רב עוד יותר. גם מספר הכדורים הפנויים בהתקפה של הנטס צפוי להיות מוגבל, כשג'וליוס רנדל ממינסוטה מצטרף למייקל פורטר ג'וניור בעקבות הטרייד עם מינסוטה. אז מה עושים? שרף בעיקר צריך לשפר את האחוזים הקטסטרופליים משלוש (21.1%), ולהראות שהוא שווה מקום בסגל של קבוצת NBA.  כפי שהוא כבר למד, אף אחד לא יפרוש בפניו שטיח אדום כדי לשרוד בליגה.

הסיטואציה של עמנואל שארפ דווקא נראית פשוטה יותר. אם יצליח למצוא מקום בסגל של סקרמנטו, אולי כשחקן two way שישחק גם בג'י ליג, הוא צפוי לקבל הזדמנויות להוכיח את יכולת הקליעה ואת ההגנה שלו בקבוצה שלא תנצח הרבה בעונה הבאה. ואם זה לא יילך, במוקדם או במאוחר, יהיו לשניהם קונים בצמרת הכדורסל בארץ הקודש. בינתיים, עדיף לשמור על אופטימיות. בואו נקווה ששרף ושארפ לא יזדקקו לאופציה הישראלית בקרוב.