אושר. גם עכשיו, כמה שעות אחרי אחד המשחקים המשוגעים ביותר בתולדות הכדורסל, קשה להסדיר נשימה, מסובך להסדיר מחשבות. אחרי שצפיתי 50 פעם במהלך האחרון של הניקס, בפולו של או ג'י אנונובי, ולפני שאצפה בו עוד מאה פעמים. לפחות; אחרי ששמעתי שוב ושוב את השאגה של הקהל במדיסון סקוור גארדן כשהכדור נכנס; אחרי שראיתי את לארי דיוויד כמעט מתמוטט אחרי ההחטאה של הארט; את ג'רי סיינפלד המום; את מרקוס קמבי, לארי ג'ונסון ולטרל ספריוול חוגגים; את קרל אנתוני טאונס על סף דמעות; את חוזה אלברדו באקסטזה.

רגש יכול להיות עניין שלילי בכדורסל, והוא היה כזה שנים רבות בניו יורק, כשהקבוצה נכשלה, התקשורת לחצה והאוהדים טינפו. אבל אז מגיע משחק כזה, רגע כזה, שניה כזאת, ומתוך מה שהיה פעם אוקיינוס של צער וכשלונות, בוקע לפתע אושר טהור, מזוכך, גם כשאחראים לו הם אנשים אמידים ששילמו 50 ומאה אלף דולר לכרטיס (וכותב שורות אלו, למען הסר ספק, לא אוהד הניקס). איזה דבר זה ספורט. איזה דבר זה כדורסל.

הסל. לפני הוצאת החוץ של אנונובי, היה בלבול בסן אנטוניו. דילן הארפר לא ידע את מי לשמור, ו-ויקטור וומבניאמה שלח אותו לשמור את לנדרי שאמט, שהתמקם באזור החצי. וומבי לקח את ברידג'ס, ואחרי שהאחרון חסם לברנסון, האיש הגבוה במגרש עשה עשה סוויץ' ושמר את הרכז של הניקס. לכאורה, רעיון טוב – ברנסון התקשה להרים זריקה מול וומבי, ופגע בחלק הקדמי של הטבעת. אלא שוומבי היה חסר באזור הצבע, ואנונובי ניצל את החלל כדי לעשות מהלך שכולו אינסטינקט טהור, כשעף לריבאונד במהירות האור. קשה להאמין שאם הצרפתי היה שם, זה היה קורה.

בכלל, לאורך כל הרבע האחרון, הניקס ניסו – והצליחו – להרחיק את וומבניאמה מהסל. הוא שמר את אלברדו, האיש הכי קטן במגרש, שפעם אחר פעם הגיע לתת חסימות פיק אנד רול לברנסון, לפעמים כשוומבי בעקבותיו. בסוף, במהלך המכריע של המשחק, מיץ' ג'ונסון התנדב לאכול את הפיתיון: האיש שצריך להיות הכי קרוב לסל היה הכי רחוק ממנו.

אלברדו. לפני שנעסוק בפורטו ריקני אחוז התזזית, חייבים להתייחס בקצרה לג'יילן ברנסון. אנחנו כבר לוקחים את המספרים שלו (36 נקודות, 12 מ-25 מהשדה, 3 מ-7 משלוש) כמובנים מאליהם, ויכולים גם לזקוף לחובתו את ההחטאה האחרונה אם ממש רוצים. אבל הווינר הזה, שנבחר בסיבוב השני, שדאלאס הגישה לו הצעה מעליבה להארכת חוזה ואז ויתרה עליו, רחוק משחק אחד מלהיות הכוכב הבלתי מעורער של אלופת NBA. זה תסריט מטורלל. הניקס לא היו מנצחים אלמלא 5 נקודות רצופות ואדירות שלו: השלשה שקבעה 104-103, 2:21 דקות לסיום; ואז פלואטר עצום שהעלה את הניקס ליתרון 104-105, 1:22 לסיום.

אלא שברנסון לא היה בעמדה להעלות את הניקס ליתרון בלי אלברדו. האיש שלא נבחר בדראפט ושהגיע בטרייד באמצע העונה מניו אורלינס (זוכרים שטיילר קולק היה הרכז השני כשהניקס זכו בגביע הליגה מול אותה סן אנטוניו?) נשלף ברבע האחרון על ידי מייק בראון, על חשבון מיקל ברידג'ס, בהימור שמאמני NBA לא לוקחים לעתים קרובות. כבר כתבנו מה הוא עשה להגנה שלהם ברמה הטקטית. והוא גם עשה נקודות. 3:50 דקות לסיום, הוא חדר לסל, עצר לסבסוב, חזר אחורה, הטעה את וומבי ששקל לתת עזרה והתחרט, ואז סיים בליי אפ אדיר. 104-97. מיד אחר כך, הפעם כשואסל שומר אותו, נתן עוד חסימה לברנסון בסוף שעון, ניצל את השמירה הכפולה עליו, קיבל את הכדור וקבר שלשה. רק 4 הפרש. ברנסון לקח את זה משם. ואז הגיע אנונובי.

אנונובי. הוא לא מדבר הרבה, אז גם אנחנו לא נרחיב. מדובר ככל הנראה בסופרסטאר הכי אנדרייטד בליגה. איזה שחקן.

פוקס. יש הרבה אחראים לקריסה של הספרס, וכולם ינותחו באיזמל, בלי הרדמה, בתקשורת האמריקנית. דיארון פוקס חוטף בינתיים את רוב האש. הטרייד שלו לספרס באמצע העונה שעברה בישר על סוף הטנקינג ועל כך שוומבי וחבורת הילדים בשלה להגיע לפלייאוף. אף אחד לא חלם שמאבק האליפות יגיע כל כך מהר, אבל מי שזכה בעבר בתואר שחקן הקלאץ' של העונה היה אמור להיות המבוגר האחראי בהרכב הזה. במקום זאת, הוא איבד כדור קריטי כשפשוט מסר לג'וש הארט 2 דקות לסוף, ולמזלו הפורוורד של הניקס החטיא ליי אפ פשוט. ואז הוא השתלט על הכדור אחרי ההחטאה של ברנסון, 15 שניות לסיום, היה בטוח שיש לו ליי אפ קל, ונחסם על ידי ברנסון. אם היה מחזיק את הכדור וסוחט עבירה, יכול להיות שהספרס חוזרים הביתה ב-2:2.

ג'ונסון. מפתה למתוח ביקורת על מיץ' ג'ונסון ולדבר על חוסר הניסיון של המאמן הצעיר, שנכנס לנעלי הענק של גרג פופוביץ', הגדול מכולם. רק שצריך לזכור שגם פופ איבד משחק שיכול היה להביא לו אליפות, כשסירב לעשות עבירה ביתרון 3 נקודות על מיאמי ב-2013 וחטף את השלשה ההיא מריי אלן במשחק 6. כן, זה לא אותו דבר כמו לאבד יתרון 27 במחצית, ועדיין, הנה דבר הסנגור: היה מוזר, שלא לומר מעצבן, לראות את הספרס לוקחים שלשה אחרי 7 שניות או אחרי 5 שניות (שמפני ו-ואסל, בזה אחרי זה), מסרבים להוריד קצב ומתעקשים לזרוק מבחוץ ולא ללכת פנימה. כל זה נכון, ועדיין, זו הזהות שלהם. אין להם איזה שחקן בידוד קלאסי שאפשר לתת לו את הכדור ויעשה סל בטוח. דילן הארפר יהיה כזה בעוד שנה או שנתיים. בדקות האחרונות הם דווקא ניסו להשתמש בוומבי נכון, חיפשו אותו במסירות לוב לצבע, והצרפתי הענק פשוט החטיא. הספרס קלעו בלי הכרה משלוש במחצית הראשונה (14 מ-26), ואז המספרים התאזנו קצת, כשאת הערב הם סיימו עם 39.5% מחוץ לקשת. הניקס, מנגד, שכחו להחטיא במחצית השנייה וסיימו עם 46 אחוז משלוש. כדורסל זה משחק של מומנטום, בטח שמעתם פעם את המשפט הזה. ג'ונסון היה בצד הלא נכון של הקלישאה.

אם יש ביקורת על ג'ונסון, היא בעיקר על כיווץ הרוטציה וחלוקת הדקות. הספרס משחקים למעשה ברוטציה של 7 שחקנים, עם דילן הארפר כשחקן שישי שמקבל דקות של חמישיה, קלדון ג'ונסון שזכה בשחקן השישי של העונה אבל הוא כבר שחקן שביעי לכל דבר, ועוד קורנט וקרטר בריאנט שמקבלים פירורים. האריסון ברנס נמחק. לגיטימי לחלוטין – מאמנים מקצרים רוטציות בפלייאוף. יש רק בעיה אחת: תנועות הידיים של ג'ונסון בתחילת המשחק סימנו לשחקניו ללחוץ על כל המגרש, והם הסתערו על הניקס בחמת זעם מהשניה הראשונה. הניקס אכן נראו המומים, וההפרש במחצית בהתאם. רק שאי אפשר לשחק באינטנסיביות כזאת 48 דקות, וספק אם ויקטור ומבניאמה בנוי פיזית להיות על המגרש כמעט 44 דקות. בדקות האחרונות, ולא בפעם הראשונה בסדרה או בפלייאוף, הוא נראה מותש. במקביל, מייק בראון משתף באופן קבוע 9 שחקני רוטציה לדקות משמעותיות, והניקס נראים טוב יותר בדקות האחרונות בפעם השלישית בסדרה. כנראה שזה לא מקרי.

וומבי. אחרי המשחק הקודם, ניתחתי את כל סלי השדה של ויקטור ומבניאמה, ומצאתי שבמהלכים שהובילו להם, הענק הוריד כדור לרצפה פעם אחת בלבד. כדרור אחד. הנה.

הוא שיחק כסנטר אמיתי, שחוסם ומסתובב לסל, בתוספת זריקות לשלוש. נדמה שהמחצית הראשונה המוצלחת הלילה גרמה לו להתפזר קצת, שוב. היה לו למשל סל עצום 45 שניות לסוף הרבע הראשון, שהעלה את הספרס ל-20-37. וומבי לקח את מיצ'ל רובינסון לסל כשהוא מעביר את הכדור בין הרגליים כמה פעמים, חודר, עושה חצי סיבוב ימינה ואז חזר שמאלה ומסיים עם הקרש. מאסטרפיס, בטח בגובה 2.25 מ'. אף מאמן לא יעז להגביל כישרון כזה.

ועדיין, וומבי שיחק לאורך רוב הערב רחוק מדי מהסל, קלע ב-2 מ-8 משלוש וב-9 מ-25 מהשדה. יכול להיות שהוא יפתח בעתיד יכולות סטייל דירק נוביצקי לשלוט במשחק מחוץ לצבע, אבל הוא עדיין לא שם. אם יש מסקנה שהספרס יכולים ליישם לקראת משחק 5, זה להשתמש בו יותר כחוסם בפיק אנד רול, לגרום לו להתגלגל בצבע ולעשות את הדברים שבהם הוא באמת בלתי ניתן לעצירה.

כדורסל. מזל שיש אותך.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אודי הירש

קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל.
גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן).
פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה.
חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין.
בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.