עוד חוזר הניגון

תמונת AI
דניאלה ברקוביץ'

יש משחקים שאתה יוצא מהם עם תחושת פספוס, כזאת שעושה לך מועקה בלב וממלאת אותך במחשבות על מה היה אפשר לעשות יותר טוב, כי היה אפשר. ויש כאלה שאתה יוצא מהם עם תחושת דז’ה־וו, כזאת שאתה כבר מכיר, פחות מועקה ויותר הכלה. שני המשחקים האחרונים של פורטלנד, מול דטרויט ומול אורלנדו, נותנים בהתאמה את התחושות הללו: מול דטרויט זו הייתה פתיחה רופפת, פיגור דו־ספרתי שמופיע מוקדם מדי, ריצה שמגיעה בדיוק בזמן כדי להחזיר את הקבוצה למשחק וסיום שבו פורטלנד נשארת עם קצת מחמאות אך בלי ניצחון. וכך זה חזר על עצמו שוב, מול אורלנדו, לילה אחרי. משחקים שהתחילו בפיגור עמוק, והסתיימו על חודה של נקודה.

האזינו לדניאלה מקריאה את הטור10 דק׳

ומכאן, באופן טבעי, מגיעה נקודה חשובה. פורטלנד של השבועות האחרונים היא לא קבוצה חסרת אופי, אלא כמעט ההפך. היא יודעת לחזור, היא לא נשברת והיא כן מוצאת פתרונות תוך כדי משחק. אבל כשהחזרה מפיגור הופכת להרגל, אתה מגיע לרבע הרביעי בלי מרווח לטעות. כל איבוד הופך קריטי, כל החלטה מקבלת משקל כפול. ובתוך המרחב הצפוף הזה, דני אבדיה שוב היה הציר המרכזי, השחקן שנשענים עליו.

אותה השפעה, דרכי ביטוי שונות

אם מסתכלים על שני המשחקים דרך הפריזמה של דני, רואים את אותה נוכחות, אבל עם ביטוי שונה. נגד דטרויט זה היה משחק של ניהול, של חיבור, של להיות שם כמעט בכל פעולה גם בלי שהמספרים יצעקו. ומול אורלנדו זה כבר היה משחק שבו הוא נדרש להיות הרבה יותר אגרסיבי, לקחת על עצמו יותר זריקות, יותר אחריות וגם יותר סיכונים. בשני המקרים, כשדני על המגרש, ההתקפה של פורטלנד נראית מסודרת יותר, עם כיוון ברור. וכשהוא יורד, הבלגן חוזר מהר. דיברנו על זה לא פעם ולא פעמיים. כמה אפשר כבר לחפור על מצבת הפצועים, על היעדר רכז טבעי או על רכות הגנתית בצבע. אבל דווקא מתוך התמונה הרחבה הזו, יש פרט אחד קטן שעוזר להבין לאן ההתפתחות שלו הולכת.

חצי מרחק, השלב הבא בהתפתחות

זוכרים שדיברנו על המהלכים שדני חייב להכניס לארסנל שלו כדי לשפר את המשחק שלו ולהיות פחות צפוי? אז מול אורלנדו קיבלנו את אחד המהלכים במלוא תפארתו: שלוש זריקות מחצי מרחק שאולי לא קופצות מיד לסטטיסטיקה, אבל לנו הן מיד קופצות לעין. פעמיים בפייד אווי כשנואה פנדה נמצא לו בתוך הגופייה, ופעם אחת נוספת בסטפ־באק. כולן זריקות שמגיעות מתוך קריאה נכונה של ההגנה. אלו לא זריקות של שחקן שמחפש לברוח מהחדירה, אלא של שחקן שמבין שההגנה מחכה לו עמוק מדי, כי היא כבר מכירה אותו, וזו הזדמנות מעולה לנצל את הפיזיות שלו אל מול שומר חלש ממנו.

ברגע שדני מאיים משם, ההגנה חייבת לצאת אליו חצי צעד מוקדם יותר, וחצי הצעד הזה הוא כל ההבדל. המהלך הזה מקבל משנה תוקף כשמכניסים למשוואה גם את היעדרותו של ג’רמי גראנט משני המשחקים הללו. בלעדיו, פורטלנד מאבדת לא רק קלעי, אלא עוגן התקפי שמושך שמירה החוצה ומפנה נתיבים. הצבע הופך צפוף יותר, העזרה מגיעה מוקדם יותר, והחדירות של דני הופכות מורכבות יותר כאשר האופציות למסירה החוצה לא מספיק טובות. במצב כזה, חצי מרחק הוא לא פתרון משני, אלא כלי הישרדות התקפי. ככל שדני ירגיש שם נוח יותר, כך הוא יוכל לנהל משחקים גם בערבים שבהם יש קושי התקפי.

שארפ, אח יא שארפ

ואיך נדבר על דני  בלי להזכיר קצת את שארפ, שבזמן היעדרותו של גראנט, נופלת עליו אחריות נוספת, והוא נדרש להיות מסונכרן עם כל השחקנים על המגרש ולהיות מעורב במהלכים קבוצתיים. על הנייר, קשה? לא קשה. אבל הפרופיל של השחקן מוכר וידוע לנו כבר לא מעט זמן. למדנו להבין שההשפעה של שיידון שארפ על המשחק של דני לא נמדדת רק בנקודות, אלא במה שקורה סביבן. כשהכדור אצל שארפ והוא מצליח להיות אפקטיבי, דני מצליח לקבל משהו יקר מאוד: חופש. ההגנה נאלצת לשמור על עוד כלי התקפי, העזרה מגיעה חצי שנייה מאוחר יותר, ודני יכול לבחור אם לחדור, לעצור לחצי מרחק או להפעיל אחרים. אבל שארפ אוהב את הכדור, מאוד אוהב אותו. וכשהכדור נתקע אצלו, האיבודים מתחילים להצטבר והדינמיקה מתהפכת. פתאום דני צריך גם לנהל, גם לכבות שריפות וגם לקחת על עצמו את הזריקות הקשות בסוף שעון. שארפ סיים את המשחק מול דטרויט עם לא פחות משמונה איבודים, כאשר אחד מהם במאני טיים, ושבגללו, פורטלנד כנראה איבדה את הניצחון.

אירוע שארפ בלט במיוחד בשני המשחקים האלה. הנפח ההתקפי שלו היה גבוה, אבל לא תמיד יעיל, והאיבודים שלו יצרו מצבים שבהם דני נדרש להחזיר סדר למשחק במקום להעמיק יתרון. במקום לקבל את הכדור מול הגנה לא מאורגנת, הוא מצא את עצמו שוב ושוב מול חצי מגרש עומד, עם צבע סגור ועזרה מוקדמת. זה לא מקרי שבדקות שבהן שארפ הצליח לשחרר את הכדור בזמן, דני נראה חד יותר, רגוע יותר ומדויק יותר בהחלטות שלו. 

אבל חשוב גם לציין, שארפ היה גם חלק מרכזי בכל הקאמבקים של פורטלנד העונה, את זה אי אפשר לקחת לו. ובמובן הזה, שארפ הוא המפתח הלא רשמי להתקדמות של דני ככוכב. ככל ששארפ ילמד לאזן בין אגרסיביות לשליטה, בין נקודות לניקיון, בין האתלטיות הבלתי נתפסת שלו ליכולת ראיית משחק של דני, כך שניהם יוכלו להיות מה שהם מיועדים להיות. דני הוא שחקן שמנצל יתרונות, שמייצר נקודות מאפס בכל פוזשן, אם בזריקה או במסירה. זה לא מאבק ביניהם על כדורים, אין כאן תחרות, צריכה להיות כאן חלוקת עבודה נכונה ויעילה. וכשהיא תתבצע נכון, פורטלנד תוכל להיראות כמו קבוצה שיש לה כיוון ברור.

שריקות, תסכול והשפעה

נקודה נוספת שחזרה על עצמה בשני המשחקים היא מערכת היחסים של דני עם השופטים. מערכת יחסים שתופסת כותרות בתקופה האחרונה, לפעמים במובן הטוב ולפעמים לא. כאשר דני מיעט לקבל שריקות על חדירות כפי שהוא רגיל, היה אפשר לראות איך התסכול מחלחל, מבט מחאה ואיחור קל בירידה להגנה. כמשל ניקח את המשחק מול אורלנדו בו הוא הלך רק 4 פעמים לקו העונשין. היו נראים לעין כמה מקרים בהם הוא לא קיבל את מבוקשו. אלו רגעים קטנים שבמשחקים צמודים הם מצטברים. שחקן במעמד שלו צריך לדעת שהדרך להשפיע על השופטים היא לא דרך ויכוח, אלא דרך המשכיות. דני צריך להמשיך לתקוף, להישאר בתוך המהלך ולכפות עליהם החלטה. זה לא תמיד צודק, אבל זה חלק מההתבגרות שלו כשחקן מוביל.

ובסיכום שני המשחקים האלו, הרגע שיקבע לנו בזיכרון כנראה יהיה השלשה שדני לקח בסיום המשחק מול אורלנדו. וזו אכן זריקה שצועקת - בואו נדבר. אבל קחו בחשבון שכנראה לא נצא מכאן עם תשובה חד־משמעית. מצד אחד, הכדור היה בידיים של השחקן הכי יציב של פורטלנד באותו ערב. דני לא התחבא, לא חיפש למסור כדי לצאת “נקי”, ולקח אחריות כמו גבר. במובן הזה - זו זריקה אמיצה, זריקה שעצם ההחלטה לקחת אותה היא לא פשוטה.

אבל. יש זריקות שהן לא רק עניין של ביטחון. אלא של רגע במשחק שבו אתה אולי צריך לחשוב פעמיים לפני קבלת ההחלטה. דני עדיין לא דמיאן לילארד לצערנו, לא בגלל שהוא לא טוב מספיק, אלא בגלל שהזריקה הזו, שלשה על שוויון שנלקחת בזמן שהפוזיציה בה אתה עומד היא לא שתי רגליים על הקרקע, ובלי לנצל את הזמן עד הסוף את השעון ובלי לקרוא עוד שכבה של ההגנה, היא זריקה ששייכת לשחקנים שהקריירה שלהם בנויה על זה.

וזו בדיוק הנקודה המקצועית - השעון כן אפשר עוד קריאה אחת: אולי חדירה שתכריח עזרה, שזה בעצם מה שדני הכי טוב בו, הנתון שבו הוא מוביל את הליגה. אולי חצי מרחק שוב או אפילו ניסיון לסחוט עבירה לשתי זריקות, או סל ועבירה, מהלך שראינו את דני מסוגל לבצע לא פעם ולא פעמיים ברגעי קלאץ'. הבחירה ללכת ישר לשלשה המטורפת הזו סגרה את הסיפור על מהלך אחד, בלי לבדוק אם ההגנה של אורלנדו מוכנה לשלם מחיר גדול יותר. גם אם חשבת שיבצעו עלייך עבירה.

אבל כאן הביקורת לא נעצרת רק בדני. בלי ג’רמי גראנט, עם עומס התקפי על דני וקליעה לא יציבה מסביב, אפשר לשאול האם לפורטלנד בכלל היה על המגרש סט כלים שמאפשר החלטה טובה יותר. וכאן האחריות אולי מתחלקת: על דני, על ספליטר, על האופן שבו הקבוצה מתכוננת לרגעים כאלה, ועל הצוות המקצועי שאולי זה המהלך שהוא בחר לשרטט בפסק הזמן טרם הזריקה. זו ביקורת שחשוב להעביר, לא כדי “להוריד” את דני, אלא בדיוק להפך. שחקנים הופכים למובילים אמיתיים לא רק דרך הזריקות שהם לוקחים, אלא דרך היכולת לזהות איזה זריקות עוד מוקדם להם לקחת. לפעמים, הדרך להיות דמיאן לילארד עוברת קודם בלהבין מתי אתה עדיין לא. מה שכן, ראיון סוף המשחק של דני מראה לנו כמה הוא כבר מסוגל להיות שם, כמה הוא בוגר, מבין, מוכן ומסוגל להיות המנהיג של הקבוצה.

שני המשחקים האלה לא מעידים על קבוצה שמתפרקת, אלא על קבוצה שנמצאת באמצע תהליך. דני ממשיך להרחיב את סגנון המשחק שלו, ממשיך לבסס את עצמו כאחד העוגנים של פורטלנד לתקופה הקרובה, מתגלה כשחקן שאפשר לסמוך עליו, שמחזיק משחקים גם כשלא הכל זורם, ושכבר ברור שהכדור מחפש אותו ברגעים חשובים. זה לא תמיד מושלם, אבל זה כן אמיתי, בוגר ומשפיע. פורטלנד נראית אחרת כשהוא על המגרש, והזהות שלה נבנית יותר ויותר סביבו. ואם מדברים על שחקנים שהם הפנים של הקבוצה שלהם, כאלה שכבר שייכים לשיחות על האולסטאר. אז כן, לא לשכוח להמשיך להצביע לו, כל יום.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

דניאלה ברקוביץ'

האהבה הראשונה שלי זה כדורסל, ולמזלי עדיין לא נשבר לי הלב. מנתחת משחקים עד לפרט הקטן ומתרגשת מכל דאנק או תזוזה מיוחדת על המגרש, גם אם בחיים לא הצלחתי לכדרר בלי לאבד אחרי שתי שניות. מלכת הבוקס סקור, אוהבת לגלות דברים חדשים, להיתקע על מהלך ולפרק אותו לגורמים או לשמוע פרשנות ולהתחיל לנסח על בסיסה חצי טור. חלק מצוות ״מכביבול״ האדיר, בזמני הפנוי גם סטודנטית למערכות מידע ומנסה איכשהו לשלב בין הקודים שאני כותבת לבין הכדורסל. מעריצה שרופה של ראסל ווסטברוק ניקולה יוקיץ וארון גורדון.