נבחרת ישראל שלי

אחחח נבחרת ישראל... יש משהו בשם הזה שגורם לדופק שלי לעלות עוד לפני שהכדור הראשון נזרק לאוויר. זה לא עוד מועדון, זו לא עוד תחנה בקריירה, ובטח שלא נטל ביומן הצפוף של אף שחקן. עבורי הנבחרת היא תמצית הישראליות במובן הכי טהור וחשוף שלה, המקום שבו הכישרון פוגש את האופי והגאווה הלאומית גוברת על כל עייפות או על כל חוזה יוקרתי. ברגעים האלה, שהמדינה שלנו עברה טלטלות שאי אפשר לתאר במילים, לראות ספורט לאומי בכחול לבן עם הדגל על החזה זו לא פחות מזכות.

אתחיל בלסייג ולציין, בניגוד להרגלי, הטור הזה הוא טור אישי. טור שלא הולך לכיוונים מקצועיים, ניתוחיים ולא בעל תוכן אנליטי, הוא טור שבא מהלב, מהחוויה וההרגשה האישית שלי. אני כותבת את המילים האלו כי עבורי הניתוח המקצועי הוא רק השכבה העליונה של סיפור הרבה יותר גדול. בשנתיים האחרונות מאז שפרצה המלחמה, המציאות שלי לא הייתה באולמות הממוזגים, אלא בשטח. ימים שהתחילו כקצינה בקבע והמשיכו לעוד מאות ימי מילואים תחת האחריות הכבדה ביותר שאדם יכול לשאת בתוך חוסר ודאות מוחלט.

נבחרת ישראל. צילום: FIBA.BASKETBALL

בתוך התופת הזו וברגעים האיומים שבהם איבדתי את היקר לי מכל, הכדורסל הפך עבורי למקום היחיד שבו המילים ניצחון והפסד חזרו למשמעותן המקורית והפשוטה. הוא היה והוא עדיין הטיפול הנפשי הכי משמעותי שלי, הרגע שבו יכולתי להשתיק את רעשי הרקע של המלחמה ולהתרכז רק בכדור. הספורט הוא העוגן ששמר עליי שפויה והוא מזכיר לי שיש חיים מעבר לכאב, שיש יופי טהור בתוך מאמץ פיזי של חמישה אנשים שנלחמים יחד על המגרש למען מטרה אחת גדולה.

יש משהו בנבחרת שמתעלה על כל הצלחה של מועדון כזה או אחר, כי כשהשחקנים האלה עולים על הפרקט הם לא מייצגים רק את עצמם או את הסטטיסטיקה שלהם, הם נושאים איתם מדינה שלמה שמחפשת רגע אחד של נחמה וגאווה. דווקא בתקופות כאלה הנבחרת היא הדבר הכי חשוב שיש לנו בספורט, היא העוגן שמזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו מסוגלים להשיג כשאנחנו משלבים ידיים.

הנבחרת הזו היא הרבה יותר מסגל שחקנים או לוח תוצאות, היא מפעל של הישגים פנומנליים שלא תמיד מקבלים את הבמה שמגיעה להם. אנחנו נמצאים בשנים הכי יפות של הכדורסל הישראלי מבחינת כישרון והישגיות בטופ האירופי. העתודה זכתה פעמיים ברציפות באליפות אירופה, בה גם לקח חלק ספורטאי ענק שלא מפספס שום הזדמנות ללבוש את המדים הלאומיים בגאווה. נבחרת הנוער הבטיחה מקום היסטורי באליפות העולם ונבחרות צעירות נוספות מגיעות שנה אחר שנה לטופ האירופי. כל אלה מזכירות לנו בכל פעם מחדש שיש לנו כאן דור של מפלצות כדורסל.

לפעמים אני תוהה איך ההישגים האדירים האלה עוברים כאן קצת בשקט, כמעט בלי אולפנים מיוחדים או דיונים סוערים שנפתחים על כל אירוע שולי בענף השני. יש נטייה להשאיר את הניצחונות האלה בשולי החדשות, כאילו מדובר בעניין מובן מאליו, בזמן שבפועל מדובר במהפכה של ממש שהופכת אותנו למעצמה. דווקא בגלל השקט התקשורתי הזה, האחריות שלנו כקהל לתמוך ולהבין את גודל השעה הופכת למשמעותית אפילו יותר.

הסגל הנוכחי חסר שחקנים משמעותיים כמו יובל זוסמן ותומר גינת בצד ההגנתי והתמודדות עם בור בעמדה חמש ללא איתי שגב וללא רומן סורקין במשחק הראשון, מה שכן, קפריסין היא לא מאריות אירופה וכולנו ראינו מה היא עשתה, או בעצם לא עשתה ביורובאסקט האחרון. אבל דווקא בחלונות האלה אסור לזלזל לרגע. הכל רגיש, נפיץ וניתן לשבירה. כן, הנבחרת יכולה להפסיד גם במשחקים כאלה. אבל, ראינו כבר בעבר שכל עוד יש מחויבות להגיע ולהילחם למרות החוסרים, הפציעות, הלו"ז המטורף ומשקעי העבר, היא זו שהופכת את הנבחרת למשהו ששווה לתמוך בו בכל הכוח, גם אם זה נראה לפעמים פחות נוצץ ממשחק יורוליג.

נכון, ברוך השם החטופים כבר חזרו והחיים לכאורה שבו למסלולם, אבל עבורי ועבור רבים אחרים שאיבדו והקריבו שום דבר לא באמת חזר להיות אותו הדבר. ודווקא בגלל זה, לבישת המדים הלאומיים היא האקט הכי פטריוטי שיש לספורטאי להציע.

כשאני רואה את השחקנים עומדים בהמנון אני לא רואה רק ספורטאים, אלא אני רואה את עצמי במדים, אני רואה את החברים שלי שעדיין נמצאים בחזית ואני רואה את כל מה שהקרבנו כדי שנמשיך להיות כאן. נבחרת ישראל היא לא נטל והיא לא משהו צדדי שקורה בשולי החדשות, היא הוכחה לכך שאנחנו מדינה חיה, נושמת ומנצחת. היא התקווה שגם כשהסגל חסר וגם כשהלב מרוסק לרסיסים אנחנו עולים לפרקט מרימים את הראש וממשיכים להילחם. מי שלא מבין את כובד המשקל של הגופייה הזו או מי שמוצא תירוצים של פציעות נוחות פשוט לא חייב להיות שם. אף אחד לא מכריח אף שחקן להגיע וזה בדיוק סוד הקסם שבדבר, כי מי שנמצא על הפרקט נמצא שם כי הוא מבין שלייצג את ישראל ברגעים האלה זו השליחות הכי גדולה שיש.