הימור מסוכן: מה קורה עם דני אבדיה?

סיום פגרת האולסטאר והחזרה לשגרה לא יכלה להיות קשה יותר עבור דני אבדיה. אחרי שבוע חלומי בלוס אנג'לס, כשאור הזרקורים מסביבך ואתה משחק לצד הכוכבים הגדולים בעולם אחרי שאתה ממזמן נחשב כבר לאחד מהם, הנפילה לקרקע, או יותר נכון החזרה למציאות, לא יכלה להיות כואבת יותר. המציאות הזו פגשה אותו בדמות תבוסה משפילה ב-54 הפרש לדנבר נאגטס, תבוסה לא נעימה, וזה בלשון המעטה. אבל מה שכן, למרות זאת,  אבדיה סיפק במשחק הזה תצוגת מנהיגות שקטה ואינטליגנטית, אי אפשר היה להתעלם מהמחצית הראשונה שלו, 24 דקות שהן שיר הלל לניהול משחק, מופע אסיסטים משובח. בחרתי לנתח עבורנו 4 מהלכים מיוחדים מהמשחק כולו כדי שנבין יחד עד כמה ראיית המשחק שלו השתפרה פלאים. בואו איתי לצלול למהלכים שהפכו את המשחק הזה לשובר שיאים מבחינתו.

האזינו לדניאלה מקריאה את הטור

6:34

תראו את האסיסט הראשון. שהוא גם המהלך הראשון של המשחק - אבדיה עם הכדור נשמר ע"י ג'וליאן סטרות'ר, מקבל חסימה מקלינגן תוך כדי תנועה, הוא לא מחכה וחודר מהר פנימה. כשהוא מגיע לאזור הצבע, ההגנה של דנבר מגיבה כמו שמגנט מגיב למתכת. גם סטרות'ר וגם יוקיץ' ננעלים עליו. הוא בעצם שואב את כל תשומת הלב אליו. יוקיץ מאבד את קלינגן שנשאר לבד. אבדיה מזהה את החור ומיד מוסר כדור החוצה לקלינגן שנשאר פנוי לגמרי מחוץ לקשת. כל כך פשוט, כל כך מתוכנן, הכי אבדיה.

במחצית השנייה הוא כבר שידרג את המהלך, הוא ביצע את אותו התרגיל, אבל הוסיף לו טוויסט קטן - הטעיית חדירה קלאסית. ההגנה של דנבר, שעדיין זכרה את מה שקרה קודם, "קנתה" את הזיוף ונכנסה לכיווץ קל, הפעם חבר ליוקיץ' כריסטיאן בראון. דני עצר בחדות, ראה את ההגנה מתפרקת, ושוב מצא את קלינגן, ניתן לראות את ג'מאל מארי אפילו טיפה מזייף בנסיון ההגעה לקלינגן שאפילו לא היסס והרים את השלשה. מסירה חכמה שמזכירה לנו שקליעה טובה זה נחמד, אבל להעמיד את החבר שלך במצב שבו הוא פשוט לא יכול להחטיא? זו כבר רמה אחרת.

ואז הגיע אחד המהלכים הקבוצתיים הכי יפים שראיתי השנה מפורטלנד - דנבר עמדה בהגנה אזורית, והמשחק של פורטלנד הפך ליצירת אמנות של סבלנות. אף אחד לא ניסה לגנוב שלשה. הכדור טייל לאורך הקשת בין כל חמשת השחקנים, מבלבל את ההגנה של דנבר שמשתדלת לא לאבד קשר עין עם כדור. אבדיה, כחוליה הרביעית והקריטית בשרשרת, מקבל את הכדור ומיד גם בראון וגם סטרות'ר רצים לכיוונו. מה שהשאיר את טומאני קמארה בפינה לבד לגמרי. זה היה הרגע שחתם מבחינתי את המחצית ההיסטורית של אבדיה, עשרה אסיסטים. שיא קריירה חדש במחצית שלא משאיר מקום לספק.

אה רגע, ומה עם הדובדבן שבקצפת? האסיסט שצעק "ניקולה יוקיץ'". אבדיה עם ריבאונד הגנה, הכדור אצלו ביד, הוא לא מחכה לשום דבר. העיניים שלו ישר עולות למעלה, סורקות את כל המגרש בשנייה. הוא קלט את ג'רמי גראנט רץ כמו טיל להתקפה מתפרצת ושיגר לו מסירה ארוכה בזמן שמארי ובראון רודפים אחריו, המסירה הייתה חדה ומדויקת על פני כל המגרש. גראנט אפילו לא היה צריך לעצור. זו הייתה מסירה שפירקה את הגנת המעבר של דנבר. 

על אף שהמשחק עצמו הסתיים בתבוסה כואבת, התצוגה הזו הותירה פתח לאופטימיות זהירה בה אולי סוף סוף הוא חוזר לעצמו לאט לאט לאחר הפציעה. הדגשת היכולת של אבדיה לקחת על עצמו את מושכות ההובלה ולהוכיח שהוא כוח משמעותי בקבוצה גם בערב קשה. אך האופטימיות הזו החזיקה מעמד זמן קצר מדי; המציאות הבריאותית הקשוחה בה נמצא אבדיה טפחה על פנינו שוב, הפעם בדרך כואבת הרבה יותר.

מה שהיה יכול להיות מומנטום עבורו לחזור לשגרה, נקטע בצורה אכזרית במשחק העוקב מול פיניקס. פחות מדקה אחת בלבד לאחר הפתיחה, אבדיה ניסה לשחזר את הקסם: שוב חדירה עם הגב לסל, הפעם מול מול ראיין דאן, שוב ההגנה מתכווצת, ושוב קלינגן מחכה פנוי על הקשת השלוש אבל הפעם, הגוף בגד בו שוב. אבדיה תפס את הגב, ירד לחדר ההלבשה ולא חזר לפרקט באותו הערב. 

וממש כאן, בנקודת הזמן הזו, אני מרגישה שאנחנו כבר חייבים לדבר על הפיל שבחדר: התנהלות הצוות הרפואי של פורטלנד והבחירות של אבדיה עצמו מעלות סימני שאלה קשים. מאז אותה תאונת דרכים שכנראה יצרה את האפקט, והפציעה הראשונה במשחק מול הניקס ב11 בינואר, נראה שהגב של אבדיה פשוט לא מקבל את המנוחה שהוא חייב. הוא חזר שוב ושוב לגיחות קצרות, והתוצאה? הפציעה אף פעם לא החלימה באמת במלואה.

אבל היי, זה מובן, הרצון הזה של אבדיה להוכיח את עצמו ולרדוף אחרי תארים אישיים הוא משהו שכולנו מעריכים, אבל יש גבול דק בין נחישות לבין חוסר אחריות. ב-NBA של היום, לעלות לשחק כשאתה לא כשיר ב-100 אחוז זה הימור שעלול לעלות לך בקריירה שלמה. כאן, פורטלנד הייתה חייבת להיות המבוגר האחראי ולעצור אותו. תפקידו של מועדון הוא לפעמים להגן על השחקן מפני עצמו. העובדה שנתנו לו לעלות למשחק מול פיניקס רק כדי לראות אותו קורס אחרי פחות מדקה, היא כישלון ניהולי וטעות אסטרטגית כואבת. זה הרבה עליהם, אבל גם המון עליו. יש סיבה ששחקן מוגדר ב"סימן שאלה" אחרי ששיחק משחק לפני למעלה מ-30 דקות עם פציעה בגבו. ועוד נצפה שוכב על ומקבל טיפול במהלכו.

ומה עכשיו? עם 11 משחקים בחוץ, כולל המשחק הלילה מול מינסוטה בו הוא לא ישחק. אבדיה רחוק רק שישה משחקים ממכסה שתגדע את סיכוייו לתארים עונתיים, ובנקודה זו, לדעתי הגיע הזמן לעשות חשבון נפש. הסיכויים לפליי-אין כנראה מובטחים. על אבדיה ופורטלנד להבין שויתור על תארים בשלב הזה הוא לא בהכרח הפסד - הוא יהווה ברוב הסיכויים ניצחון לבריאות שלו, והבריאות של אבדיה חשובה מכל רשימת הישגים אישיים, הדרך שלו בליגה עוד ארוכה, הוא ביכולת המנטלית והפיזית הנכונים כדי לשמור על עקביות סטטיסטית ופיזית, והדרך היחידה לראות את הכישרון העצום שלו בטווח הארוך היא לנהל את העומסים בצורה חכמה, ולא לשחק באש. הייתי רוצה לראות אותו נח לפחות לשבועיים שלושה, עד שיחלים לגמרי. כי רק ככה נוכל להיות רגועים שאין כאן פגיעה לטווח ארוך.

לסיום, לכל הלחוצות והלחוצים, צירפתי כאן סרטון הסבר מעולה של פיזיותרפיסט הספורטאים, יונתן קריא, בו הוא מנתח את אופי הפציעה של אבדיה ואיך לדעתו כרגע הכי נכון לטפל בה. ספוילר - השד לא כזה נורא. הוא רק צריך לנוח.