מי מחליט מה זה טוב? הטבלה. היא מעולם לא שיקרה

ערב דרבי, אפריל 2026. לחשוב שזה יכול היה להיות, על הנייר, אחד הדרבים החשובים אי פעם. ממש ככה. אבל הנייר לא משחק: במקום אבוקות, מדר נגד בלאט, טירוף והכרעה שתשליך על שתי הקבוצות לעונה הבאה - קיבלנו רק צד אחד שיכול להרוויח משהו, ומשחק שיערך מול הרבה פחות צופים ממה שהוא היה אמור להיערך. נו שויין, בשנה הבאה.

האזינו להופמן מקריא את הטור

5:35

אבל מה בכל זאת ניתן לכתוב על שתי הנציגות שלנו בליגה השנייה בטיבה בעולם? איך בכל זאת הספורט הישראלי מסתכל על שני הצדדים של תל אביב כשמדברים על עונת היורוליג הזאת?

בשורה התחתונה, אם הכותרת לא רמזה לכם, יש פה הישג אדיר של איטודיס מהצד האדום אל מול, אין דרך אחרת לנסח זאת, כשלון של קטש מהצד הצהוב. 

איך קרה שתעלינה הערב לפרקט שתי קבוצות - אחת שקיבלה המון שבחים וגרפה מחמאות (ובצדק, כשעוד היה לה על מה לשחק), והשנייה, שלא הפסידה שני משחקים רצופים עד סוף ינואר, מקבלת בעיקר הייט, השמצות וזלזול אינסופי במאמן עטור השבחים שלה? איך הגענו לזה?

המלך של האוהדים, עודד קטש. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל

למי שכבר הספיק לשכוח: בנובמבר 2025, עודד קטש בייסיקלי פוטר ממכבי תל אביב. מאז הוא הפך להיות המלך הבלתי מעורער של המועדון, לפחות מבחינת האוהדים. והנה רק השבוע, יממה לפני צמד המשחקים שסתם את הגולל על העונה הזאת של מכבי, חתם המאמן בצהוב לעוד שלוש שנים.

מהלך ראוי מאוד אם תשאלו אותי, ומעולה מבחינת כל הצדדים. אבל איך יכול להיות שדווקא כשהוא מתרחק מהפלייאוף - שמתחילת המילניום הנוכחי אי העפלה אליו נחשבת לאסון ספורטיבי, הוא מקבל ליד "מתנה" בדמות חוזה חדש? הסנטימנט. הסנטימנט איתו.

תיכף נבין מה זה הסנטימנט הזה ולמה הוא איתו, אבל בואו נסתכל על הקבוצה האורחת בדרבי האחרון העונה באירופה. איך דווקא שם, עם הישג חסר תקדים וזו לא קלישאה, זו האמת; הפועל מעולם לא שיחקה ביורוליג, ובטח לא העפילה לפלייאין או לפלייאוף, איך דווקא שם זה מרגיש אחרת? בואו נבין מה קרה להפועל תל אביב.

האדומים של איטודיס פתחו את העונה בצורה מסחררת והובילו את הטבלה בחודשים הראשונים של העונה. המשבר עם הקהל היה עוד בחיתוליו; חלק גדול מאוהדי הקבוצה, אלו שלא מחשיבים את עצמם כאולטראס, עמדו מאחורי הקבוצה ואפילו נרשמו דקות לא מבוטלות של הקפטן, תומר גינת. על הנייר הכל נראה טוב, אבל מעבר להתפעלות מטור הניצחונות, הביקורת על המשחק החד-גוני וההסתמכות על הניסים של אנטוניו בלייקני התחילה לחלחל. אנשים טענו שזה פשוט לא יתפוס לאורך כל העונה.

הפועל תל אביב לא ירדה כל השנה מהמקום שמוליך ישירות לפלייאוף ובהכרח לעוד שנה ביורוליג אבל יש טענות לצורת המשחק שלה, לחלוקת הדקות שלה, ולאי-מתן דקות לישראלים. אני כבר לא מדבר על הבעלים המאוד קולני שלה, אלא על איטודיס, שקיבל ביקורות קשות ברמה המקצועית, בעיקר על איך שהוא מנהל משחקים. חשוב להבין: אף אחד לא חסין מביקורת, גם לא מצד טוקבקיסט חסר הבנה בסיסית בכדורסל. כל דעה היא לגיטימית אבל המרחק בין "איך הוא לא לקח טיים אואט" או אפילו "יאללה הוא סיים פה, לפטר", לבין לקרוא לו מאמן חלש שאין לו מושג - הוא מרחק של שנות אור. איך זה קורה? הסנטימנט, גם פה הסנטימנט.

כל דעה היא לגיטימי, אבל הסנטימנט. צילום: הפועל IBI תל אביב

סנטימנט הוא רגש, תחושה, או דעה סובייקטיבית המבוססת על רגשות כלפי אדם, מצב או רעיון. הוא יכול להיות שלילי או חיובי. נחשו על איזה צד נופל איטודיס אל מול איזה צד נופל קטש?

בואו לא נתבלבל: אף אחד לא מחשיב את השנה הזאת של מכבי תל אביב כהצלחה, ואף אחד (חוץ מכל האוהדים הלא אובייקטיביים של הפועל תל אביב) לא רואה בפלייאוף של הפועל תל אביב כישלון. אז למה הסנטימנט לכל אחד מהעומדים על הקווים בשתי הקבוצות הוא כזה? למה אצל קטש הוא התחושה כל כך מתוקה, ואצל איטודיס היא כל כך חמוצה?

קחו את מקרה איטודיס והפועל תל אביב: שימו את היווני עם אותו סגל בדיוק בקבוצה אחרת, למשל בבאיירן מינכן, וכולם בארץ היו מצביעים לו למאמן העונה ביורוליג. אבל איטודיס מאמן בישראל, ולאיטודיס יש מעסיק בשם עופר ינאי, שמייצר כל כך הרבה רעש סביבו עד שהוא ממאיס את הקבוצה אפילו על האוהדים הנייטרליים. כל כך הרבה רעש, שלפעמים שוכחים את ההישג של הפועל ומסתכלים רק על הדברים הרעים. אני מזכיר: לדעת לנצח משחקים, גם בכדורסל "מגעיל", זו תכונה חשובה למאמן אבל בארץ הוא לא מקבל עליה קרדיט. כשמנצחים זה בגלל הסגל, וכשמפסידים זה עליו. עולם הפוך.

צריך להגיד ביושר: בארץ יש נטייה לשנוא זרים כברירת מחדל, והעובדה שהמאמן נראה כמו דמות מ"הסופרנוס" עם חליפה יקרה ושיער משוך בג'ל, לא עוזרת. אה כן, יש גם את הראיונות ההזויים שבהם הביקורת נשפכה לכל מקום חוץ מעל עצמו. ועדיין, כשמתסכלים על מבחן התוצאה הוא הביא קבלות. אבל עולם הפוך, כמו שאמרנו; אצלנו לא צריך קבלות, אצלנו מנסים ללכת למכולת עם מחמאות.

מה שמביא אותנו למקרה קטש: ההנהלה בריב עם האוהדים, המנהל המקצועי נתפס כחלש וכנציג הבעלים, המלחמה כבר פה שלוש שנים - אז אין יד אליהו ורק עודד עושה עבודה נהדרת. עכשיו, בגדול הכל נכון, רק שצריכה להיות חשיבות גם להישגיות. למקום בטבלה לא אכפת מכדורסל יפה; לא מעניין אותה שתמיר בלאט ורומן סורקין שוברים שיאים של עצמם ומשפרים את הייצוג של הכדורסל הישראלי. אף אחד לא ייתן לך להשתתף בפלייאוף כי הצגת לכדורסל האירופי את ג'ימי קלארק. גם לא את וויל ריימן.

את הטבלה לא מעניין שתמיר שובר שיאים. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ'

שלא יהיו טעויות. קטש מבחינתי נמצא בטופ של הטופ של המאמנים, ואין לי ספק שהוא האיש הנכון להוביל את מכבי בשנים הקרובות, בתקווה שהוא יקבל תנאי פתיחה טובים יותר. איטודיס הוא לא מאמן מושלם; היו לו כמה משחקים שבהם בנוסף להפסדים ולכדורסל המשעמם, קיבלנו גם ראיונות שחצניים והזויים. אבל קרדיט צריך להינתן איפה שקרדיט מגיע, ומרגיש לי שכל הכדורסל הישראלי - רשתות החברתיות והתקשורת, פשוט מפספס את איטודיס ומוותר לקטש. 

שתי קבוצות תעלינה הערב לדרבי התל אביבי ביורוליג. האחת יכולה לסיים את הערב כשהיא מבטיחה רשמית את המקום בפלייאוף; עבור השנייה - זה לא באמת משנה.

הטבלה לא משקרת. היא מעולם לא שיקרה. היא מספרת את הסיפור הזה יופי יופי, למי שרק מוכן להסתכל.