כשאני מסתכלת אחורה על המשחק הזה, אי אפשר שלא לחשוב על הסוף: כדור אצל היריבה, 7.2 שניות לסיום, אתה ביתרון של שתי נקודות. זה מצב שמעלה את כל האפשרויות לראש, במיוחד מול קבוצה שיש לה יותר משחקן אחד שיכול לנצח אותך במהלך אחד, זריקה אחת. קובי וויט, שרק במשחק השני שלו העונה כבר נראה חד מתמיד, ניקולה ווצ’ביץ שקולע 43 אחוז משלוש העונה, ובמשחק הזה בפרט, וג’וש גידי, שכבר קבר כמה סלי ניצחון בקריירה, הוא מסוג השחקנים שאתה הכי לא רוצה לעמוד מולם בשניות האחרונות. הכל פתוח, והלב והראש נמצאים בדיוק במקומות שבהם את לא רוצה שהם יישבו.

הרבה אחרי שסופרים סטטיסטיקות, רבעים, ריצות וטריפל דאבל אחד גדול נזכרים במה שבאמת הכריע. בניתוח הכי פשוט, איבוד קשר עין עם שחקן התקפה מצוין במהלך הגנתי מכריע. בצד ההתקפי הכל עבד כמתוכנן, בדיוק כמו שבילי דנובן רצה. וזה קורה בשבריר שנייה, אבל מספיק כדי לאפשר שלשה שמסיימת משחק. נגמר. עוד הפסד.

כדי להבין עד כמה מהר זה קורה וכמה מעט צריך כדי להפוך תוצאה, אפשר לראות את הניתוח המצוין של אודי הירש לפליי המכריע:

וזה הסיפור האמיתי. טעות של חצי שנייה. אבל כדי להבין אותה נכון, צריך ללכת אחורה.

דני אבדיה נתן משחק יוצא דופן. מהסוג שלא נשאר רק בסטטיסטיקה אלא משאיר תחושה של חותמת. טריפל דאבל, עוד משחק של מעל 20 נקודות שמעמיד אותו על 13 כאלה העונה וממקם אותו במקום השלישי בליגה, והנה הוא שוב הוא משתווה לשיאים של דמיאן לילארד במדי פורטלנד עם כמות טריפל דאבלים הכוללים בתוכם יותר מ-30 נקודות. הוא שלט בקצב, ניווט פוזשנים, קיבל החלטות שמקבל רק שחקן שמרגיש שהכדור שייך לו.

כל זה קרה בלי שניים מהשומרים הטובים ביותר בקבוצה: ג’רו הולידיי ומת’יס ת’ייבול שמושבתים כבר ליותר ממשחק אחד, ובהיעדרם גם ההגנה מתערערת וגם מבנה הקבוצה משתנה. דני הפך למעשה לרכז של הקבוצה, מי שמוביל את הקבוצה, מחזיק את הכדור, מפעיל את השחקנים ומקבל החלטות קריטיות. הוא הוביל, כיסה חורים, קיבל החלטות שקובעות.

היעדרותו של שיידון שארפ הורגשה גם היא, אבל בצורה שונה. שארפ לוקח כ‑18.7 זריקות למשחק, רובן לא ממש אחראיות, והוא מסיים אותן ב‑45.2% מהשדה, ואילו דני לוקח בממוצע כ‑17.3 זריקות למשחק, עם אחוז קליעה מהשדה של 47.6%. ההיעדרות הזאת דווקא יצרה סדר בהתקפה: ניתן היה לראות במהלך המשחק את הפוזשנים עוברים דרך דני, הנעת הכדור בלטה. הקבוצה הופכת שקטה ובוגרת יותר, גם אם רוב הזריקות הוחטאו, הכל עניין של זמן.

החיבור שלו עם ג’רמי גראנט ברבע הרביעי היה מבחינתי אחד מהרגעים היפים של המשחק, יחד הם הובילו את הקאמבק ברבע הרביעי, מגובים ב־21 ריבאונדים של דנובן קלינגן. זה הרבע שבו פורטלנד נראתה כמו הקבוצה מהתחלת העונה. מדויקת, ממוקדת, רגועה.

בנקודה הזו, אי אפשר שלא להתעכב על ההחלטה שקיבל דני ברגע קריטי: 8.6 שניות לסיום, שיקגו יצאה להתקפה בעוד לפורטלנד הייתה עבירה לתת. דני ביצע פאול, יש שיגידו שקצת מוקדם מדיי, מה שאפשר לשיקגו פוזשן שלם של 7.2 שניות, ומשם הכל היסטוריה. מבחינה טקטית, פורטלנד יכלה להשתמש בזה בצורה חכמה יותר, לחכות עוד שנייה או שתיים, להוריד עוד טיפה את השעון כדי לנסות ליצור בעיה בקבלת החלטות של היריבה ולמנוע מהם פוזשן פתוח. ההבדל הזה אולי נשמע מינורי, אבל ברגעים כאלה של סיום צמוד, כל חצי שנייה שווה יותר מכל רבע אחר.

השאלה שמלווה כל מאמן ועכבר כדורסל היא האם לבצע עבירה ביתרון בשניות הסיום. יש מאמנים שממהרים לשלוח את היריבה לקו כדי להבטיח שהכדור יחזור אליהם, ואחרים מעדיפים לסמוך על ההגנה ועל העמידות של שחקניהם ברגע האחרון.

באתר KenPom ניתחו את האסטרטגיה הזו והראו שההחלטה בין עבירה להגנה תלויה בשני גורמים מרכזיים: אחוזי העונשין של השחקן שיועמד על הקו, ועוצמת הקבוצות. אם השחקן היריב קולע באחוזים נמוכים, עבירה יכולה להגדיל את סיכויי הניצחון בזכות שקלול סיכויי ההארכה ויתרון הזמן שנותר.

מחקר נוסף של Franklin H. J. Kenter מ־Rice University מציג מודל המראה שגם הקבוצה המובילה צריכה לעיתים לבצע עבירה, בעיקר כאשר לשחקן שנשלח לקו יש אחוזי קליעה נמוכים או כשקיים איום ממשי לריבאונד התקפה.

עם זאת, אין כאן פתרון קסם. חשוב לשקול מתי לבצע את העבירה, מי הוא הקולע, ומה סיכויי היריבה לריבאונד התקפה. בסופו של דבר, כל מודל או ניתוח מתוחכם לא יכול להחליף את המתרחש על הפרקט. מה שקובע הם הרגעים הקטנים, ההחלטות המיידיות, והיכולת של השחקנים לעמוד בלחץ בשניות המכריעות.

חשוב להדגיש: כל זה לא מוחק שנייה מהערב של דני. לא תפוקה, לא אחריות, לא מנהיגות. הוא היה הסיבה לכך שהקבוצה בכלל הייתה בעמדה לנצח. הרבע הרביעי שלו היה מהטובים שלו העונה, רגוע, בשל, מדויק ומראה שהוא הפך לשחקן שמחזיק את הקבוצה ברגעים שהיא רועדת. קלאץ’ פלייר. הוא לא רק קולע נקודות, אלא יוצר מצבים, מקבל החלטות קריטיות, ומסוגל לשאת על גבו קבוצה שלמה. ההובלה שלו, השקט על המגרש והיכולת להפעיל את החברים סביבו הם סימני שינוי במעמדו בליגה, הוא כבר לא רק כוכב עולה, אלא שחקן מוביל.

הקהל של פורטלנד כבר ראה מספיק כוכבים עוברים אצלו כדי לדעת לזהות מתי יש לו אחד אמיתי בידיים. וזה היה ברור גם הערב. ברגעים שהמשחק התהדק, כשהאוויר באולם כבר נגמר והתחלף בתחושות עצבים ולחץ, דני עמד על הקו ושמע מהיציעים בדיוק מה חושבים עליו: קריאות MVP שבעבר שמרו רק לשמות הגדולים באמת. זו לא סתם מחווה, זו הצהרה. הקהל מרגיש אותו, מאמין בו, רואה בו את הפנים החדשות של הקבוצה. ובמשחק כזה, שבו הכול התפרק בשנייה האחרונה, זו אולי העדות הכי חזקה לערב שהוא נתן ולמעמד שהוא בונה שם, צעד אחרי צעד.

זה הפסד כואב, אבל הוא חלק מהדרך של קבוצה צעירה ושל שחקן שנכנס לעמדה שבה מצפים ממנו להוביל. הערב של דני היה ערב של שחקן גדול. הטעות בסוף לא צריכה לקחת ממנו דבר. זו לא רק עוד נקודה בעונה, זה שיעור בעקביות, מנהיגות בקלאץ'. דני אבדיה כבר לא פוטנציאל, אלא שחקן שמוביל קבוצת NBA, זה שמחזיק את המשחק ברגעים הכי קריטיים, ומוכן לקחת את עצמו ואת הקבוצה קדימה גם ברגעים שהכדור בידיים של אחרים.

וזו הדרך להצלחה אמיתית.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

דניאלה ברקוביץ'

האהבה הראשונה שלי זה כדורסל, ולמזלי עדיין לא נשבר לי הלב.
מנתחת משחקים עד לפרט הקטן ומתרגשת מכל דאנק או תזוזה מיוחדת על המגרש, גם אם בחיים לא הצלחתי לכדרר בלי לאבד אחרי שתי שניות.
מלכת הבוקס סקור, אוהבת לגלות דברים חדשים, להיתקע על מהלך ולפרק אותו לגורמים או לשמוע פרשנות ולהתחיל לנסח על בסיסה חצי טור.
חלק מצוות ״מכביבול״ האדיר, בזמני הפנוי גם סטודנטית למערכות מידע ומנסה איכשהו לשלב בין הקודים שאני כותבת לבין הכדורסל.
מעריצה שרופה של ראסל ווסטברוק ניקולה יוקיץ וארון גורדון.