למה לא כל יום גולדן סטייט

תמונת AI
דניאלה ברקוביץ'

בלילה שבין שבת לראשון הודיע מתאבק העל ג'ון סינה על פרישה לאחר קריירה מפוארת. כולנו יודעים שסינה הוא אחד מגיבורי הילדות של דני אבדיה. אין באמת קשר ישיר בין המתאבק העל־אנושי לכדורסל של אבדיה, חוץ מדבר אחד: לפעמים אתה מסתכל על מישהו לאורך זמן, בוחן כל צעד וכל מהלך, ומבין שיש שחקנים שהמוזיקה שלהם הולכת איתם לכל מקום. ובדיוק כמו סינה, גם דני הוא טיפוס של נוכחות - לא תמיד הכי רועש, אבל כזה שבלעדיו משהו במופע פשוט לא עובד. אז כן, זה טור על הניצחון של פורטלנד על גולדן סטייט, אבל זה גם טור על נוכחות, על שליטה שקטה, ועל שחקן שלא חייב להיות הכי בולט על המגרש כדי להיות בעל הערך הגבוה ביותר.

האזינו לדניאלה מקריאה את הטור6 דק׳

כבר בפתיחה היה ברור שמשהו שונה. מצבת הגבוהים חזרה, המבנה ההתקפי התייצב מעט, והנגיעה הראשונה בכדור סיפרה לא מעט. ניסיון ראשון: ספליטר נותן לשיידון שארפ את המושכות להוביל כדור. צופי פורטלנד האדוקים כבר צרחו על המסך מחוסרי כל הבנה מה המאמן הזה מנסה לעשות, אבל ההתלבטות החזיקה בדיוק פוזשן אחד. שום דבר התקפי לא באמת השתנה. כבר במהלך הראשון של המשחק, דני קיבל את הכדור משארפ, משך את קרי להיי פיקנרול כדי שיוכל לקבל מולו את השומר החלש, ביצע חדירה חזקה מימין בזמן ששני שומרים כחולים רודפים אחריו ועוד אחד ממתין בצבע, וכשכולם מרוכזים בו - מישהו אחר נשאר פנוי. הפעם זה היה ג'רמי גראנט שקבר את השלשה. תזכרו את המהלך הזה, אנחנו נחזור אליו בהמשך.

ההתקפה הראשונה של המשחק הובילה אותי לשאלה המתבקשת: האם מנהל התקפה חייב להיות זה שמוביל את הכדור?

המשחק אולי נתן לנו תשובה ברורה: דני סיים את הערב עם שמונה אסיסטים - הכי הרבה בשתי הקבוצות ביחד. אבל המספר הזה הוא רק סימפטום, דני ניהל את ההתקפה דרך קריאה מוקדמת של הסיטואציות, לא דרך כדרור מתמשך. הוא הזיז וסידר את החברים שלו תוך כדי התקפה, גם כשהכדור היה בידיים שלו וגם בידיים של אחרים. וברגע שהוא יורד לספסל, החיסרון בניהול סיטואציות על המגרש ניכר - בלעדיו, פורטלנד הופכת למערב הפרוע: אללא בבאללה, תמות נפשי עם פלישתים, מה שיהיה יהיה ועוד כל מיני משפטי you only live once למיניהם. אין היררכיה, אין יד מכוונת, יתרונות דו־ספרתיים שנחתכים תוך שניות.

ובכל זאת, דווקא במשחק הלילה הייתה חריגה מעניינת. גם כשדני ישב לנוח, פורטלנד הצליחה לנגוס בהפרש, פעמיים. הרבה בזכות יום קליעה נהדר של שיידון שארפ וג'רמי גראנט מחוץ לקשת. היו רגעים קלים בהם זה הרגיש כמו פריים כספי נגד קרי מודל 2015: רק שהפעם בדמות כספי היו שיידון שארפ וג'רמי גראנט שסיימו יחד עם 12 שלשות משותפות; קרי כמובן, עם 12 משלו. פורטלנד הרגישה ביטחון על המגרש לראשונה גם ללא דני, הצליחה לשחרר מהר את הכדור, והזריקות התחילו להיכנס אחת אחרי השנייה. ועדיין, גם שם, זה הרגיש יותר כמו מומנטום נקודתי מאשר שליטה אמיתית. לפורטלנד קשה מאוד להיות יציבה בקליעה שלה, היא חייבת ללמוד לנהל התקפות גם ללא דני עד שמצבת הפצועים תצטמצם, כי ניהול התקפה בסופו של דבר לא נמדד רק בנקודות, אלא במי מושך בחוטים כשהמשחק צמוד.

וכאן מגיעים רגעי ההכרעה של המשחק. כשההפרש נע מצד לצד ואף קבוצה לא באמת הצליחה לייצר עצירה רציפה, דני חזר למגרש והפך את המשחק לפשוט יותר עבור פורטלנד.

שלושה פוזשנים, שלוש החלטות נכונות, החלטות שהובילו לניצחון.

  1. שתי דקות לסיום, גולדן סטייט ביתרון שתי נקודות. דני קיבל את הכדור, זיהה שהעזרה מגיעה מוקדם, האיץ פנימה מצד שמאל והכריח את ההגנה לצופף. שלושה שומרים סגרו עליו, והוא לא ניסה לסיים מעליהם בכוח. דחיפה קלה עם הכתף ועליה לסל. דני שמר על הגוף בין הכדור למגע, קיבל עבירה תוך כדי סיום, והשלים מהלך של 3 נקודות. אין כאן אלתור, אלא ניצול מירבי של היכולות שלו והיחס שהוא מקבל מההגנה, עבור הקבוצה.

2. הפוזשן השני קרה מיד אחרי שקרי קלע שלשה גדולה והגיע לנקודה ה-48 שלו במשחק, תוך שהוא מחזיר לווריירס את היתרון. דני קיבל את הכדור גבוה, הסתובב ימינה במהירות על השומר שלו, משך פנימה עוד שני שחקני הגנה, והשאיר שחקן את ג'רמי גראנט פנוי בצבע. ומי אם לא דני יזהה את הסיטואציה וימסור לו אסיסט ענק שיסתיים כמובן, בסל ועבירה. נשמע לכם מוכר? זוכרים שאמרתי שנחזור להתקפת המשחק הראשונה של פורטלנד? כאן רק הסיומת של גראנט שונה, אבל הכוונה היא אותה כוונה. וגם כאן, זריקת הבונוס נכנסה.

  1. הפוזשן האחרון והחשוב ביותר לדעתי, היה מהלך הגנתי ענק. שארפ מאבד כדור לידיים של קרי, שמוביל התקפה חשובה עבור גולדן סטייט כשהיא בפיגור נקודה בלבד. קרי עם החטאת ליי-אפ לא שגרתית, למרות החוסר המובהק בשמירה אגרסיבית על החדירה שלו. דני מנצל את ההזדמנות, קופץ לריבאונד ההגנה ומונע ניסיון להזדמנות שנייה. בלי לעצור הוא דוחף את הכדור קדימה לעבר חצי המגרש השני ומכריח עבירה מהירה כדי לעצור את השעון. דני ניגש לקו וקולע את שתי זריקות העונשין גם כאן, וסוגר סיפור.

לא היו כאן מהלכים גדולים, לא היה פה שום תרגיל חדש שפורטלנד לא ביצעה מעולם. היה כאן מנהל משחק, מנהל שהרבה בזכותו, אם לא בזכותו לגמרי, המשחק הוכרע.

ובסוף, חוזרים לג'ון סינה. לא לדמות, אלא לרעיון. לשחקן שהמוזיקה שלו מתנגנת גם כשהוא לא במרכז הפריים, ולנוכחות שמורגשת דווקא כשמנסים בלעדיה. דני אבדיה לא היה צריך ערב של שיאים או זריקות בלתי אפשריות כדי לנצח את המשחק הזה. הוא היה צריך להיות שם, ברגעים הנכונים, עם ההחלטות הנכונות. המנגינה של סינה תמשיך להתנגן בכל סל ועבירה, והוא יכול להיות רגוע שהיא בידיים טובות. ידיים שיודעות בדיוק מתי להגביה את הווליום, ומתי פשוט לתת לה להישמע.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

דניאלה ברקוביץ'

האהבה הראשונה שלי זה כדורסל, ולמזלי עדיין לא נשבר לי הלב. מנתחת משחקים עד לפרט הקטן ומתרגשת מכל דאנק או תזוזה מיוחדת על המגרש, גם אם בחיים לא הצלחתי לכדרר בלי לאבד אחרי שתי שניות. מלכת הבוקס סקור, אוהבת לגלות דברים חדשים, להיתקע על מהלך ולפרק אותו לגורמים או לשמוע פרשנות ולהתחיל לנסח על בסיסה חצי טור. חלק מצוות ״מכביבול״ האדיר, בזמני הפנוי גם סטודנטית למערכות מידע ומנסה איכשהו לשלב בין הקודים שאני כותבת לבין הכדורסל. מעריצה שרופה של ראסל ווסטברוק ניקולה יוקיץ וארון גורדון.