ירושלים מצטרפת לחבורה של הגדולות

נתחיל במסע לוגי קצר: ליגת העל חזרה. אנחנו אוהבים את ליגת העל. סליחה, לא מתיימר לדבר בשמו של אף אחד: אני אוהב את ליגת העל; אנחנו אוהבים כדורסל. כן, הפעם אני מדבר בשם כולכם. מכאן נובע שאנחנו אמורים לשמוח בואכה להתרגש מהחזרה של משחקי ליגת העל בכדורסל. בעודי שרוע, משתדל שלא ללכת לאיבוד בחריצים של הספה כמו שלט, תוך כדי צפייה בשני משחקי החזרה אשר בירושלים ובנתניה, תהיתי מה אני מרגיש כלפי הדמויות שמתרוצצות מולי. פייר? אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה. לא הרגשתי דבר.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

6:38

אבל בכל זאת, כדורסל. משחקה האחרון של הפועל ירושלים היה משחקה האחרון העונה ביורוקאפ. זה שאליו לא התייצב קאדין קרינגטון. אפשר היה לחשוב לרגע שהקהל הגדול של הקבוצה באדום יחכה לה בכיליון עיניים. במקום זאת, על פי המספרים הרשמיים אשר פורסמו, התייצבו אמש בארנה 1,823 איש ואשה. ולא, זה לא בגלל שעת יציאת השבת. וכן, זה בגלל ההצטרפות הכמעט רשמית של המועדון הזה לרשימה של הגדולות. ולא בקטע טוב.

אחרי שהבנו שחלק ניכר מאוהדי מכבי תל אביב שונא את הבעלים של הקבוצה, כולם או חלקם, קיבלנו בהמשך חלק ניכר לא פחות מאוהדי הפועל תל אביב שהלך צעד קדימה – ועבר ממוד של שנאת שדרת הבעלות (כלומר, עופר ינאי) למוד של התכחשות לקיומה. ועכשיו התגייסו ובאו להם גם חלקים מהקהל של הקבוצה מהבירה. סביר להניח, במקרה שלהם, שההגדרה שנאה איננה מתאימה, אבל הכעס, האכזבה והניכור מאדלסון פינת מקל הובילו לשקט שנשאר בארנה. 

אוהדי ירושלים. יש כעס, יש אכזבה, יש ניכור. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

הקיצר, מזל טוב לכולם. אנחנו 3/3 או 0/3, אם תרצו, בגזרת מערכות היחסים בין האוהדים של הגדולות לבין הבוסים של הגדולות. נשמע מבטיח. מאחר שאינני אוהד, קשה לי להתחבר באופן הזה לטענות אשר בנפש. אשר ברגש. מעשית, בכל הנוגע להפועל ירושלים, דומה שההדחה מול טורק טלקום קיבעה את אווירת האפרוריות או תחושת הבינוניות אשר סביב המועדון. שבשום שלב לא נותן את התחושה, אל מול הסביבה החיצונית, שהוא הולך אול אין כדי לרצות אותו. כדי להגיע להישגים. כדי לנצח. על פי פרסומים זרים שאינני יכול לאמת, הבעלים אדלסון לא נכח באותו משחק רבע גמר יורוקאפ. ולא רק הוא. ודומה, גם רגע אחרי, שהמסר שיצא הוא שלא נפלו השמיים. שהכל בסדר. שממשיכים הלאה. זאת, למרות שברור לכל ששום דבר לא בסדר. שכן, במונחים ספורטיביים בלבד, נפלו השמיים. שהדבר הנכון והכי לא נכון הוא פשוט להמשיך הלאה.

עכשיו למשחק. באופן יחסי ללא מעט קבוצות אחרות, ירושלים לא נפגעה חזק מדי בגזרת השחקנים הזרים, למעט עניין וויילי בשלב הזה. כלומר, אלא אם מחשיבים את העובדה שאנתוני לאמב כן חזר לארץ. אם לא די בכך שהאיש, מרגע שנחת בארץ הקודש, איבד כליל את המוג'ו שלו, אתמול הוא סיפק – ולו מספרית – את משחקו הגרוע ביותר בישראל. כזה שהסתיים במדד יעילות מינוס 3. מה לעזאזל. באמת. מה.לעזאזל? תחברו את האחוזים לשלוש בגזרת לאמב עם אלו של הובר, ווינסטון ופריצקי ותקבלו ביחד 3/20. בסדר, אפשר לעשות הנחה של משחקי טרום עונה. בסדר, אבל גם מותר להתבאס, לא?

אבל היו גם כמה דברים שעבדו אתמול לקבוצה של יונתן אלון. בעיקר ג'סטין סמית'. שמול הכבדות של ברנס, הקו הקדמי הלא ממש קיים אשר ממול והבלבול הכללי של הקבוצה הדי חדשה שמנגד, זינק מעליהם, הפליט (במובן נתן בפלוטרים) מולם וסגר משחק פצצה של 28 + 14. כמה מזה אפשר לקחת הלאה, למשחקים רציניים שאינם בטרום עונה? כנראה שלא הרבה.

ראינו את הרצליה מנסה להדביק במצב שלה את ירושלים כבר מההתחלה, עם אזורית נסוגה שנועדה לגרום ליריבה להשליך. והיא אכן השליכה. ומצאה מדי פעם איזו שלשה של קרינגטון שדאגה לשמר ולייצר פער שהלך וגדל, מרבע לרבע. מי שבאמת השליכה כמו שצריך, כאילו אין אתמול ואין מחר, זאת האורחת. נכון, קשה מאוד לבוא בטענות לקבוצה שאיבדה 5 שחקנים משמעותיים ומנסה איכשהו לחבר את עצמה מחדש, רק עם כלים טובים פחות. והיי, יכול להיות שיש אנשים שיושבים בבית ורוצים לראות את עומר שדה (אחלה עומר שדה) עושה תחרות הטלות מחוץ לקשת עם פרדי בורדיון (אחלה פרדי בורדיון?). שדה זרק משך העונה כולה 7 שלשות. אתמול, במשחק אחד, ב-18 דקות, הטיל 10 טריצות לכיוון הכללי של הסל. ובורדיון? גם. למה לא? ארגון השחקנים הרי רוצה שמעמדו של השחקן הישראלי בקבוצות יתחזק. אז הנה, ניר אלון, קיבלת את מה שרצית. כולם זורקים כל מה שבא ליד. כולל שלו לוגשי. ורק קאי אובזילר הצעיר, הבן של, לא הספיק. אל תדאג, קאי. בפעם הבאה. מגיע לך. מגיע לכולם.

3 נקודות לסיום

1. יש פייט – בשל קיצור משחקי הליגה, אנחנו ממש על קו הסיום טרם משחקי הפלייאוף. הנצחון של ירושלים, ועוד בהפרש הנכון מבחינתה, עשוי לייצר עבורנו קרב משולש נאה על מקומות 3-5. נשמע אחלה.

   
   

2. המכנסיים של בניה – מודה שלשחקן הזה כן התגעגעתי. שמחתי לראות את בניה סרור חוזר ומשחק את משחקו השני העונה. כולל המכנסיים המקופלות א-לה סרור. עדיין לוקח אותו לכל רויאל ראמבל אפשרי, מול כל יריב אפשרי בליגה הזאת. הלו, מינהלת הליגה, תרימי כבר את הכפפה.

   
   

3. נתניה – לא המשחק הקל ביותר לצפיה, מה שראינו אתמול בגזרת נתניה – ראשון. גם לא 22 זריקות השדה של אמין סטיבנס. מצד שני, לפחות בגזרת נתניה, כן אפשר היה להתרשם מהיכולת של צמד הפורווארדים קמרון אוליבר ואוטיס פרייז'ר לעשות משהו במחזורים שנותרו. אתמול, ספציפית, כל דקה של פרייז'ר על הפרקט הייתה דקה שבה שלט לחלוטין בכל מאצ'אפ על הפרקט.

   
   

עד כאן. שיהיה לנו טוב.