.png)
.png)
.png)
הפועל פתאום רוקדת. הנסים של מכבי נעצרו בדובאי
אתמול כבר הספקנו לתת לכם סיכום ראשוני של משחק ההצגה של הפועל תל אביב מול פנרבחצ'ה. הבוקר כבר העלינו טור הופמן בהמשך למשחק שבו נכנעה מכבי תל אביב לבסקוניה. עכשיו, הזדמנות לעטוף מחדש את ההתייחסות שלנו לערב ששם את טים איטודיס בעמדת זינוק ואת טים קטש בעמדה שכבר שכחה שקיימת. נתחיל עם המנצחת. נתחיל עם האדומה.
סוף ינואר – תחילת פברואר היה השלב שבו האיטודיס-בול, או שמא הדדאס-בול, הגיע לכדי עצירה. 64 נקודות מול באיירן מינכן. 75 נקודות מול הכוכב האדום. ומיד אחר כך עוד הפסד מול ולנסיה. ומיד לאחר מכן עוד הפסד בקובנה. כשהכל תקוע. כששום דבר לא עובד. לפני שנכביר, אני רוצה רק להפנות אתכם למספרים המוחלטים של ההתקפה האדומה במשחקים האחרונים: 93 מול פריז, 109 נגד בולוניה, מדלגים על ריאל (כי זה פוגע בתאוריה), 109 בהזיה שמול בסקוניה, 92 מול פאו, 95 נגד פנר.
כתבנו כאן ובמיוחד כאן על הדומיננטיות ההתקפית של הפועל תל אביב בפרמטרים שונים וחשובים, במיוחד כשהיא מתקיפה על חצי מגרש. במיוחד במהלכים של בידודים. בלי לרוץ במקרו. עם כדורסל של מיקרו. על פניו ותאורטית, כאשר פוגשים קבוצת הגנה של שאראס, הדברים אמורים ללכת הרבה יותר קשה. לפרטים, ראו את הפעם הקודמת בה נפגשו שתי הקבוצות הללו בנובמבר, כשרק התעלות התקפית של האדומים אפשרה לה לסיים משחק שלם עם 68 נקודות. אבל כמו שאומר הקוף, וואט וואז וואז, וואז וואז. אמש, מול אלופת יורוליג שאיבדה צלם של קבוצה לאחרונה, הפועל תל אביב עשתה בה כרצונה.
עוד ועוד ועוד ועוד ועוד
חמישה סנטרים שונים ניסתה אתמול פנרבחצ'ה להעמיד מול אוטורו ואודיאסי. היחידי בהם שייצר איזשהו אפקט היה יאנטונן, שפרץ אנרגיה שהנהיג הגנתית איפשר מה שנראה היה כקאמבק אפשרי. שהניידות והאומץ שלו קטעו לרגע את השטף בהתקפה האדומה.
תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי. כדי לצפות בשנית, הפעילו את הסרטון והעבירו אותו עד לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה.
מצד שני, כשיש גבוה יריב שמזנק כשיטה. כשיש יריבה שנוטלת סיכונים ולאו דווקא מגבה אותם עם חיפוי מאחור, הדרך להעניש קצרה. כאן למשל, בתרגיל הכנסת כדור מקו הבסיס, הולכת הפועל תל אביב לפיקנ'רול מהצד, אמפטי (כלומר, בלי שחקן נוסף בפינה הקרובה). יאנטונן יזנק על הכדור? בכיף. בראיינט יגביה. אוטורו ינחית. (4:22)
הרבה דברים אמרנו וכתבנו על ההתקפה של הפועל תל אביב הזאת, שלעיתים קרובות גרמה לצופים מה שהרגיש כמו נזק לראייה. כאמור, אסתטי זה לרוב לא. יעיל? אי אפשר להתווכח עם המספרים המתקדמים מחד והטבלה הברורה מאידך. וכאשר הגארדים הדומיננטיים של הפועל תל אביב מזהים בעיה בצד השני, הם הולכים עליה שוב ושוב. זוכרים את הקטע שהראינו לפני שניה? הנה, קבלו עוד סייד פיקנ'רול אמפטי, הפעם מול הסנטר מלי. עם תוצאה זהה. (5:15)
והיה עוד אחד כזה, במחצית הראשונה, ברגע נדיר למדי שבו הפועל תל אביב מריצה את המהלך הזה בהתקפת מעבר, כאשר אף סנטר יריב לא מספיק לחזור בזמן. יפה? יפה. יעיל? הכי. (0:39)
מאחר שהמסיים בכל המהלכים האלו הוא אותו האוטורו, ראוי לעצור לרגע ולתת כאן תובנה קטנה. אל תקשיבו לרגע למלהגים שמקוננים בפניכם מדוע לא "משחקים על אוטורו". הם לא מבינים. תתעלמו. אוטורו הוא לא שחקן שצריכים לשחק עליו. אוטורו הוא לא המטרה. אוטורו הוא העונש. הוא יגיע לאזורים הנכונים, בדרך כלל לאחר שחוסם, ויהיה שם כדי לתפוס את הכדור במידה שההגנה תבחר לצאת אל המכדרר. כלומר, ההחלטה היא בידיים של המיציצ'ים והג'ונסים. אם הם בוחרים לשחק כדורסל כדי לנצח, הם ימעטו בהחלטות קרקסיות ופשוט ימסרו למי שפנוי, במקום לקחת זריקות קשות על פרצופים. אמש, כזכור, הם ויתרו כמעט לחלוטין על הזריקה מבחוץ (9 שלשות בלבד נזרקו לאחר 3 רבעים) והתמקדו באיתור החורים בהגנה הטורקית. זה לא נקרא "לשחק על" מישהו. זה כן נקרא לשחק כדי לנצח.
הנה זה מגיע
עוד דבר שצריכים להתעלם ממנו הוא תאוריית המיציץ' מגיע באפריל. לא שזה לא יכול לקרות, אבל רק ברמת התאוריה. רגע, אני מסביר. ברמת סיפור הספורט, כיף ללכת לתאוריית הסופרסטאר שנח כל העונה והתייצב כשחשוב. זה לא המקרה כאן. מיציץ' דוחף קדימה, לרוב יותר מדי, מתחילת העונה. הוא לא חיכה, הוא לא ויתר. לא שם הייתה הבעיה, אלא יותר עניינים של חידוד התקפי, של עמידה בציפיות ובכסף, התאמה לשחקנים האחרים ולמאמן שלו וכן הלאה. אתמול קיבלנו, בזמן כסף, את אחד המשחקים הכי שלמים ומרשימים של הואסה בגרסתו העדכנית. כולל שינויי קצבים, כולל דיוק פסיכי בזיהוי הרגל החלשה של השומר שלו, בהתקפת כדרורים או מתפרצת.
מול חילופים הגנתיים ששמו מולו את הברצ'ים של העולם, הכניסה של מיציץ' למשחק, כבר בתחילתו, הייתה נוחה למדי. מול מדיניות הגנתית שכיוונה אותו, ולא רק אותו, שמאלה, זה רק הפך את הסיפור לקל עוד יותר. יאללה, שתי דוגמאות:
אחרי סוג של פינדאון בתחילת המהלך, מיציץ' עולה כאן למעלה ואל חסימה של אוטורו. ויש כאן ריג'קט וכל מיני דברים אחרים שאומרים באמריקאית. אני מבקש שתשימו לב אל הקצב. אם מיציץ' הולך מהר מדי בהתחלה, יש כאן חשיפה להתנגשות מול אוטורו שנמצא בנתיב התנועה שלו, לכאורה. אבל דווקא ההאטה היא זאת שעושה הבדל. היא מאפשרת לאוטורו לעבור למצב פארקינג בצבע. היא כופה על מלי לקבל החלטה ולצאת אל הסרבי. (3:43)
וכאן, מול ביטים. עזבו, פשוט תראו את זה. (4:53)
אוקיי. שיקרתי. קבלו דוגמא שלישית. זוכרים את הפינדאון שהראנו שני מהלכים אחורה? הנה עוד אחד, עם קריאה שונה. גם כאן עולה המיציץ' על חסימת עומק ראשונית. וגם כאן, עם המשך שונה, מוצא מולו את מלי. שצריך לבחור את הרעל שלו. ואם הוא לא יוצא החוצה ומפקיר את אוטורו בפנים, הוא מקבל את הטריצה בחוץ. (5:04)
אחרי שכתבנו והדגמנו, זמן לתיקון טעות בפיסקת הפתיחה בעניין מיציץ'. זה נכון שהוא מעולם לא ויתר, בהתקפה. לאורך כל העונה הזאת, מיציץ' הכי מוותר שיש בהגנה. לא אתמול. לא מול פנר. מיציץ' היה שם כדי לסחוט איבודי כדור מהול, מביטים, מפאקינג הורטון טאקר. אם המניפסט ההתקפי האוטומטי של כל יריבה היא פשוט ללכת על וסיליה מיציץ', אז אתמול הוא לא עבד. כלומר, אתמול הוא כן עבד.
כאן, למשל, קרדיט חייב להגיע לסטאנט ולעזרה ההגנתית של בלייקני. אבל, זה לא היה קורה אלמלא מיציץ' מחזיק כאן מעמד מול הטרקטור של שאראס. (2:47)
הרעיון ההגנתי
כתבנו אתמול על הרעיון ההגנתי של הפועל תל אביב, דרך ההחלטה הרוחבית לרמות מהקלעים ולצופף בפנים בכלל ועל הורטון טאקר בפרט. דרך ההליכה על הכתף של החודרים. צריכים כאן להחמיא, ספציפית, לאופן שבו הצליח איטודיס לעמעם את בעיית אוטורו במהלכי הפיקנ'רול. כי בעיקר מול בסקוניה, אבל גם במשחק שאחרי, נחשף הסנטר המוביל של הפועל תל אביב כמעט מדי מהלך. פעם אחר פעם. ואתמול הרבה פחות. זה הגיע גם ברמת החידודים של הפתרונות ההגנתיים. מתי מחליפים ובעיקר מתי לא. מתי יוצאים לשואו קטן ומי מחפה כשזה קורה. לא פחות, מתי מצליחים בכלל למנוע את המעורבות ההגנתית הזאת.
אז נכון, מול בולדווין שהרגיש פסיבי לחלוטין מול האקסית שלו מתל אביב והכי אקטיבי שיש מול התל אביבית שהוא שונא, היו כמה רגעים שבהם העצירות התגלו כקשות. מצד שני, מול רכז עם סדרי עדיפויות שהשתנו, בהמשך למפגש המוצלח עם שאראס, זה משהו שההגנה לגמרי חיה איתו. נכון, פנרבחצ'ה הנוכחית במשבר עמוק, והדבר ניכר עליה מדי מהלך. נכון, זה לא מעניין בשום צורה שהיא.
הפועל תל אביב התייצבה אמש למשחק שיכול להגדיר את העונה שלה. ושלטה בו רעיונית ומעשית, בשני צידי המגרש. וסיפקה 40 דקות של דומיננטיות מוחלטת. ופתאום, אחרי שמהלך עונה שלמה התקשתה מול הגדולות, היא רושמת שני נצחונות רצופים מולן. האם זה זה? מעניין מה יהיה לאולימפיאקוס להגיד בנושא, כבר מחר.
כעת, אל המשחק השני של הערב.
כמו דובאי. כמעט
בדיעבד, ניתן היה לאסוף רמזים מקדימים ומתקדמים לאופן שאליו יילך המשחק הזה. להבדיל מהנצחונות שקדמו, הפעם לא היה פיגור ממנו צריכה הייתה מכבי תל אביב לחזור. פתאום כל הצ'אלנג'ים מסתיימים בהחלטת שיפוט לכיוון השני. פתאום השלשה החשובה של בריסט לא נכנסת (ולא רק היא, אלא כל ה-4 שהטיל). פתאום הלוסבולים, הכדורים על הריצפה, הולכים כמעט כולם לקבוצה שמשחקת בשביל הכיף שלה, בכיף שלה.
מכבי תל אביב הייתה כבר בסרט דומה במשחק הנס שלה מול דובאי, אחת שמוכשרת בהרבה ממה שיש לבסקוניה להציע. וכשהיא נכנסה לבור עמוק מול האחות ליבשת אסיה, נכנס אז ג'ימי קלארק למוד של צפון דרום והתחיל להתקיף בחמת זעם את הטבעת. כל התקפה הפכה למעין התקפת מעבר וכל התקפה נגמרה במשהו טוב. פייר? כך זה הרגיש גם אתמול. כן הכדורסל של קטש, לא הכדורסל של קטש – הרגעים הטובים של המחצית השניה הגיעו כשהכדור הגיע אל הידיים של זה שמשחק בסגנון אינדיאנה ג'ונס בואכה דיו דיו, שפשוט כפה את דרכו פנימה, ולא משנה מול כמה שומרים.
להבדיל מהמשחק מול דובאי, הפעם זה גם נתקל בקשיים. לצד פוזשנים חוזרים בהם הבקיע בעצמו או בישל לחלוצים שעמדו חופשיים מול שער ריק (לא שזה תמיד עזר במקרה של הורד), הוא גם נתקל, נתקע והגזים. למשל כאן. (1:46:20)
או כאן. (1:56:31)
ועדיין, רצף טעויות הזויות של דובאי, סליחה – בסקוניה, שם את מכבי תל אביב במצב של מבוא לנס נוסף, של גניבה נוספת, של שיפור המאזן הלא שפוי שלה במשחקים צמודים. אבל לא, לא הגיע לה (גם אתמול). נס לא היה שם. ובצדק.
הסיפור של לוני
מהלך המשחק, כתבתי לעצמי שלצד כל המחמאות לקואץ' קטש בעניינים שקשורים לכדורסל בכלל ולהתעגלות הטקטית שלו בפרט, אולי ההישג הגדול ביותר שלו, אולי ההתקדמות האישית הגדולה ביותר שלו, נוגעת לחיבור ולחיבוק עם לוני ווקר. ווקר הוא לא באד גאי במובן הקלאסי או בכלל. היסטוריית הכדורסל רוויה בשחקנים גדולים ובעייתיים. ווקר ממש לא כזה. מצד שני, הוא מייצג את השחקן הקלאסי שקטש לא מכיר או לא מבין. קלעים שונים, החל מפלדין הירושלמי והיליארד התל אביבי, הוציאו מקטש בעבר אמירות בסגנון של "אני לא יודע מה לעשות איתם". מגה סקוררים, נניח מייק ג'יימס, הוציאו מהמאמן אמירות נגטיביות, כלומר ביחס לאפשרות שלו לעבוד איתם.
מערכת היחסים עם לוני ווקר, במקרה של פלייאין ומעלה, שזורה בסיפור הקאמבק הצהוב המדהים בחלק השני של העונה. החל מאי שיתופו במשחק ההוא, דרך ההתפרצות של שימון וההחלטה לפטר את קטש, זאת שלא הצליחה. אחר כך, דרך רצף הנצחונות יוצא הדופן של מכבי תל אביב, ההתעקשות הקטשית לתת לווקר דקות משמעותיות, משחק אחר משחק, למרות שהאחרון מחרב גם את משחק ההתקפה וגם את משחק ההגנה. אבל קטש המשיך לחבק ולתת. ולהאמין. ואז הגיעה ההתפוצצות במשחק הקודם מול אנאדולו. והתפוצצות מרשימה הרבה יותר ברבע הראשון מול בסקוניה, זה שהסתיים עם 8 שלשות קבוצתיות, מהן בערך 200 של הסקורר המרכזי שלו. יא אללה, רשמתי לעצמי, תראו איך החיבור, האמונה והמה שזה לא יהיה, מקפיצים את הקבוצה הזאת מדרגה נוספת, רגע לפני שנכנסים למשחק ה – 39 של העונה.
עד שלא. תחילת מחצית שניה רעה ואדישה שלחה את ווקר אלי ספסל אחרי 5 דקות ברבע השלישי. ואז, 3 דקות אל תוך הרבע המכריע, ספסול נוסף שממנו ווקר כבר לא יחזור. אני לא יודע למי בדיוק כיוון קטש את דבריו כשדיבר על שפת גוף רעה, במחצית ובמיוחד בסיום המשחק. אני יכול רק לנחש. ב-13 מתוך 20 הדקות במשחק הקריטי מול בסקוניה, קטש הלך לאנשים אחרים. ועכשיו, מעניין אם באמת יהיה העונה משחק מספר 39.
כפתור הפאניקה?
אבל לא רק שם הרגשנו שינוי. ולא רק בדקות המשחק של תמיר בלאט, שאתמול שיחק במוד של להחריב. אחד מהדברים עליהם אנחנו עומדים לאחרונה הוא היכולת של קטש ומכבי להצר את צעדיה של היריבה עם המעבר לסוגי אזורית. והמעבר הזה עובר דרך הדקות של הנקינס. כך היה גם אתמול. זאק הנקינס נכנס לשחק במצב 30-26 לקבוצה שלו. כלומר, אמנם הובילה, אבל בקצב משחק וקצב ספיגה שהם פחות כיפיים. כשהוא ייצא, אחרי כ-4 דקות, בסקוניה תעמוד על 31 נקודות. כלומר, תקלע 5 נקודות ב-4 דקות. שזה מעט מאוד מבחינתה. והנקודות הללו כוללות לייאפ של אומוריי במתפרצת, לאחר זריקה רעה של בלאט ל-3. נאמר, אם כך, שבכל הדקות של הנקינס על הפרקט, הקבוצה שלו ספגה סל שדה אחד שאיננו ברמת ה 1 על 0 בהגנה. למרות זאת ולמרות שההגנה שלה נפרצה כמעט מדי פוזשן, האזורית עם הנקינס לא חזרה. הנקינס לא חזר. הסכמה שעבדה לא אחת, כמהלך מסודר ומאורגן, לא חזרה. האם מאחר שמישהו לחץ על כפתור הפאניקה?
לא נכון יהיה לבוא בטענות לשחקן יחיד במכבי תל אביב, לא חשוב מה שמו ומאיזו עמדה, אבל הדברים שקרו לה אתמול ברמת הגנת הסנטרים היו לא נעימים. הנה קטע שכבר הראה לכם ההופמן, שבו חולף פורסט על פניו של סורקין, בדרך לדאנק. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על ההגנה כאן, אבל עדיף פשוט לראות. (11:24)
סבבה. אז חילוף וסנטוס במקום. ובמהלך ההגנתי הראשון שלו, מוצא עצמו הברזילאי מול האיש המכונה TLC. ואין לו שום סיכוי. (1:18:10)
וזה עוד מהלך הגנתי סביר. הבאים יהיו רעים יותר.
סבבה, אז חילוף וסורקין חוזר. נו, ומה קורה לאחר כניסתו? קבלו את הטיול הזה של TLC מול בריסט וסורקין. מה זה? (12:49)
מכבי תל אביב שומרת רע. מכבי תל אביב שמרה אתמול קטסטרופה, וזה ממש לא רק על הסנטרים. כשרואים מהלכים כמו זה שאראה עכשיו, אפשר להבין את חוסר האונים שבו מצאה עצמה מול בסקוניה. עם שחקנים שאף אחד לא יודע לאן הם הולכים (אהמ. ווקר. אהמ) או למה הם לא זזים או למה הם כן זזים. (1:39:48)
כשכל זה מתכנס לכדי משחק אחד, בלי תוספת הנס של דובאי, מכבי תל אביב מפסידה משחק שלא הגיעה לה לרגע לנצח.
3 נקודות לסיום
מונאקו – כל החישובים כולם מתכנסים כרגע למשחק אחד, הערב, בצרפת. החרך דרכו אמורה מכבי תל אביב, מבחינתה, לעשות פליי-אין, עובר דרך ההתפרקות של מונאקו. כל עזרה מוילרבאן תתקבל בברכה.
המו"מ, מצבו? - סאגת המו"מ של קטש עם הרקנטי'ס היא אחת המרתקות. מלמדת לא מעט על טיימינג ומומנטום. לפני רגע היה קטש בעמדת הקדוש מחד, שאוחז בהצעה בלתי מוגבלת מהפועל תל אביב מאידך. אבל רגע, יכול להיות שהאפשרות התאורטית מעופר ינאי מתאדה לה, בחסות הפלייאוף האדום המתקרב? אם כן, האם עדיין יכול לעמוד מאחורי הדרישות הכספיות שלו מול מכבי? נעקוב בעניין.
תארו לעצמכם – תרחיש האימים של מכבי תל אביב עובר דרך שישי הבא, ה 17.4. הרי קיימת אפשרות שבה הפועל תל אביב משחקת מול מונאקו, יממה לאחר שמכבי תל אביב סיימה את משחקיה, כשזה המשחק שיכריע עבור הצהובים. ואולי אולי, הפסד אדום = מכבי בחוץ. מעניין מה יקרה אם וכאשר.
עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.
תגובות