הכל פה עקום: התדמית. העיתוי. הדרישה. השביתה.

תמונת AI
רואי נחום

בואו נשים את הדברים על השולחן - לאף אחד אין באמת כוח לחידוש העונה הזאת. אבד המומנטום. הלך. זה מרגיש כמו בלון מפונצ'ר שמנסה להתמלא באוויר חם כדי לעוף חזרה למעלה. כמו חולצה שהתקמטה ואין באמת זמן או יכולת לגהץ אותה. כמו הסטייק אנטריקוט האחרון שנשאר על השולחן כשכולם כבר שבעים - מתקרר, מתקשה ומאפיר. לאף אחד אין באמת חשק לזה.

ולא שלפני כן היה כאן איזה מוצר משגע. העונה הזו הבטיחה הרבה על הנייר, אבל לא קיימה. המחלות הקבועות של הכדורסל הישראלי (פערים גדולים בין צמרת לתחתית; נחילי זרים בחלון העברות בלתי נגמר; אולמות מתנ"ס; שעות משחקים מנותקות) החריפו, ומשברי הקהל של המועדונים הגדולים רוקנו את ההיכלים. במובנים מסוימים, סבב המלחמה האחרון היה פנצ'ר בגלגל של רכב שכבר לא מעט זמן נוסע בעצלתיים עם בעיות קשות בשילדה ובמנוע.

לצד זאת, בתוך בליל הציניות והמרמור, צריך להעריך את מנהלת הליגה על האסרטיביות והנחישות להחזיר את הליגה כמעט בכל מחיר. עם כמה שאתקשה להתגבר על האדישות למשחקים שירצדו לי על המסך בשבוע הבא, אני מבין את הצורך של קברניטי הליגה לייצר משהו מתוך הכלום שיש כאן. מתוך ההבנה ששנתיים רצופות בהן העונה מסתיימת בצורה לא סדורה ללא אלופה הן מכת מוות לליגה שנים קדימה. מתוך הסתכלות על היבטים כלכליים וארגוניים, אני מניח, שלאוהד הממוצע (כולל כותב שורות אלה) אין באמת יכולת לראות ולקחת בסל השיקולים. מתוך הרצון לדבר על משהו, להתעסק במשהו, להתעצבן על משהו - שהוא לא האקטואליה הישראלית המבאסת בימים אלה. להיאבק בבשורות רעות.

לכן, כששמעתי, קראתי וחקרתי מעט על איומי השביתה של ארגון השחקנים, התבאסתי. ואז התעצבנתי. אבל בעיקר התבאסתי. כאילו רבאק, עוד פעם? ולמה דווקא עכשיו?

זה התחיל מהתנגדות, לגיטימית לטעמי, למתווה הבועה השאפתני בחו"ל. זה המשיך עם רשימת דרישות חדשה שנולדה מתוך המצב הבטחוני הרעוע שחידד, לעמדת הארגון, את הצורך בהפחתת התלות של הענף בכדורסלן הזר. בליבת הדרישות: חזרה אחורה למתווה החוק הרוסי הנודע, שהקנה לשחקן הישראלי 80 דקות משחק רשומות בטאבו בכל משחק. משם הגענו להכרזה על סכסוך עבודה, לפגישות עם השר, להודעות לתקשורת ואיומי שביתה, שנכון למועד כתיבת שורות אלה הוסרו מהשולחן. ובתוך כל זה ניצבת שאלת אחת פשוטה - למה?

למה דווקא עכשיו?

בחלק העליון של עמוד הבית באתר ארגון השחקנים מרוח הסלוגן הבא: "מייצגים, מגנים, מובילים ומקדמים את האינטרסים של הכדורסלנית והכדורסלן הישראלי לטובת הכדורסל הישראלי". כלומר, הארגון רואה עצמו מחויב לכדורסלן הישראלי, אבל גם לכדורסל הישראלי. אני טוען שאיומי השביתה פוגעים בכדורסלן הישראלי לא פחות מבכדורסל הישראלי. להפוך את השחקן הישראלי לגורם הכי אופורטוניסט, שנוא ואינטרסנטי בעיני הציבור (בענף שמורכב מהרבה גורמים אופורטוניסטים ואינטרסנטים אחרים) זה משהו שבוודאות לא יקדם ויחזק אותו. שביתה ממותגת כמעט אוטומטית כמהלך כוחני, אינטרסנטי ומנותק מהקהל.

השחקן הישראלי מצטייר בשעתו הקשה ביותר של הענף אולי מזה שנים, כמי שמוכן לשרוף את המועדון. איך בדיוק הוא מרוויח מזה? תגידו לי אתם. זה מהלך מסוכן במיוחד בענף שבו ממילא קיימת תחושת ניכור וריחוק הולכת וגדלה בין האוהדים לשחקנים: שחקנים מתחלפים תדיר, נאמנות למועדון נשחקת, והקשר הרגשי לקבוצה נשען יותר ויותר על סמל וקהל ורשתות חברתיות ופחות על השחקנים עצמם. באפריל 2026, הקלישאה השחוקה של ג'רי סיינפלד מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. בתוך מרחב כזה, הצבת השחקן הישראלי כעוד גורם אופורטוניסטי עושה לו הרבה יותר נזק מתועלת.

מעבר לעצם ההחלטה לאיים בכלי הנשק ההרסני ביותר, שווה לתת עוד קצת דגש על סוגיית העיתוי. כל קבוצת לחץ עם תחושת קיפוח צריכה שעת כושר כדי לנסות לקדם מהלכי בזק שיפרו סטטוס-קוו לטובת האינטרסים שלה. בייחוד בזמנים שבהם תשומת הלב הציבורית מופנית למקומות אחרים ואפשר להזיז דברים מהר ובשקט. המלחמה שוב ערערה את הבטחון של השחקנים הזרים והסוכנים, בצדק; הליגה הושבתה ונואשת לחזור בכל דרך אפשרית; ההסכם בין ארגון השחקנים למנהלת אמנם בתוקף, אבל צפוי להסתיים בקרוב. ממש קו רציף של כוכבים שהסתדרו ומאפשרים להכות בברזל. ארגון השחקנים קפץ על הסיטואציה הזו כמוצא שלל רב. 

למה דווקא חוק רוסי? עכשיו האוזמן.

האמת היא שכל הדבר הזה מוכר. מוכר מדי. מעייף מדי. חיפשתי ומצאתי טקסט שכתבתי בסטואציה מקבילה לפני 13 שנים ושבועיים. הנה.

אותם הגיבורים, פחות או יותר. כולל אותו הניר אלון שאוחז באותו המצת. הנה שביתת מגן (או איך שלא קוראים לזה) בדרישה לשיריון 2 או 3 או 8 ישראלים בחמישיה בכל עת. הנה אותה ההצדקה המטופשת, לשבות מראש, כי בקיץ לא ידברו איתם. הנה רפרנס לאלישע בנאי וארבעים השודדים ששרים שהכל נשרף. 

ועכשיו להיום, עם או בלי הקפאת סכסוך העבודה. אני שם בצד את עניין התזמון. ממילא, אין מגוחך מארגון שטוען טענות פופוליסטיות כמו צביון, אבל מאיים בואכה סוחט בזמן מלחמה. במקום לחרטט, עדיף לומר אמת: יש כאן ארגון שרוצה למקסם את הכסף של העובדים. פשוט תגידו את זה. זה לגמרי לג'יט. 

הבעיה היחידה היא שאני לא יודע אם שמתם לב, אבל המעמד והתנאים של השחקן הישראלי בשנת 2026 הם תותים. המשכורות טובות עד מצוינות. דקות המשחק טובות עד מצוינות, כולל של שחקנים שבאמת של החיים לא אמורים להיות בכלל בליגת העל. יותר מזה, אפילו התפקידים השתפרו. היחס בתוך הקבוצות בין ישראלים שהם רק תומכי לחימה לבין כאלו שלוקחים את הכדור ואומרים פאק איט השתנה לכיוון הפאק איט.

חיפשתי ולא מצאתי ולו טיעון אחד שיסביר למה. אחד. במה החוק הרוסי משפר את חיינו כאן כאוהדי כדורסל. לא מצאתי. אין. הכל ערימה של קלישאות שאין מאחוריה דבר. אז בסדר, מקיימים שיחות ברוח טובה מאחר שהאיום הנוכחי הונח כרגע בצד. אם אני מנהלת ליגה העל ויושב בחדר הדיונים, המו"מ מתנהל עד לרגע שחוזרים לתנאי של החוק הרוסי או שביתה. ברגע הזה אני קם והולך.

נ.ב.: אגב, אם כבר כן הולכים לשביתה, עדיף שהחריאנה תהיה כבר עכשיו, כשממילא הכל מרגיש שבור, ולא תחכה לתחילת העונה הבאה.

רק בשתי ליגות באירופה יש חובה של שחקן מקומי על הפרקט: טורקיה וישראל
רק בשתי ליגות באירופה יש חובה של שחקן מקומי על הפרקט: טורקיה וישראל

לקרוא הפוך את המפה

ארגון השחקנים ירה לעצמו ברגל ולא קרא נכון את המפה. המלחמה הזו והמשבר שבעקבותיה מייצרים הזדמנות פז להחזיר את השחקן הישראלי לקדמת הבמה מקצועית ותדמיתית. אם ננסה לנתח את זה רוחבית, מגמת הצלילה במידת האמון בין האוהדים לשחקנים מובהקת יותר, באופן טבעי, בקרב הזרים. עם מעבריות זרים בתוך הליגה שהולכת וגואה, נחילי זרים בכל קבוצה (תודה למגבלת ה-10 בעונה) ונטישות חוזרות ונשנות בעקבות המצב הבטחוני. על זה תוסיפו ירידה חדה באיכות ובכמות הזרים שיעטרו כאן את הסגלים בראן האחרון של העונה הזו, וסביר להניח שגם בעונות הבאות.

התירוצים שהיה לנו קל ללגלג עליהם של "קשה להביא לכאן זרים" הולכים ומתבררים כמציאות העגומה של הענף הזה בטווח הזמן הקרוב. שחקנים מהליגות בקוסובו, פינלנד ובריטניה ממלאים את השורות של הסגלים בליגה הבכירה. שחקנים זרים שהוצעו בתחילת העונה לקבוצות ליגת לאומית ונדחו, יקבלו בחודשים הקרובים נתח משמעותי של דקות בליגת העל. השד לא נורא. הדרך לגבור עליו היא באימונים ולא בהודעות לתקשורת.

הסתכלות אסטרטגית של הארגון הייתה מובילה למסקנה שהשחיקה במעמד ובהשפעת הזרים כאן היא תהליך טבעי שאין שום צפי שייעצר. במקום להראות שהשחקן הישראלי הוא סלע איתן ויציב שמחויב לקיום הכדורסל כאן, מבין את החשיבות של הענף לאוהדים ומוכן לנצל את ההזדמנויות המקצועיות שנפתחות עם הירידה באיכות הזרים - הארגון הלך 180 מעלות ומראה שהוא דואג קודם כל לאינטרסים הצרים שלו. מובן ולגיטימי שהשחקנים הישראלים ידאגו למעמדם ולכיסם, מדובר פה בביזנס ולא בתרומה לקהילה. אבל הדרך והתזמון מסכלות כל אפשרות להזדהות או להבין את הצורך שלהם.

ידאגו למעמדם ולכיסם. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל
ידאגו למעמדם ולכיסם. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

נוצר מצב שהשחקנים הישראלים פה מתנהלים כמו קבוצת לחץ מתגוננת שבטוחה שהחשיבות המקצועית שלה הולכת ופוחתת (אולי בעקבות הנהירה למכללות או הפריסה הלא-שוויונית של הישראלים האיכותיים על פני קבוצות הליגה), ומנסה לכפות את השפעתה בכוח מחוץ לפרקט. כל זה במקום לנצל את ההזדמנות (גם אם הרגעית) שנוצרת ולקחת את המושכות ואת ההובלה כאן בליגה. ועל זה נגיד - חבל.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

רואי נחום

אין טייטל מכובד יותר מ"אוהד כדורסל". בין לבין אני מבזבז את הזמן בלהיות עורך דין.  מתרגש מעסקנות, מתלהב מנרטיבים, ומכור למילים פרוגרם, רוסטר, פרנצ'ייז, פיירול ואופסיזן. בעל זיקה בלתי מוסברת לאנדרדוג, כלומר הפועל חולון ושארלוט הורנטס (זמין בפרטי לשאלות נוקבות). מגיש פודקאסט "הקול סגול". שוקל כל דל"פ בקפידה. מעריץ את קמבה ווקר, מרקו גודוריץ' וגלן רייס (האב והבן).