הישראלים במכללות, שלב המסקנות

אחרי צפייה בעונה ובעיקר בטורניר ה-NCAA, הנה כמה מסקנות שרלוונטיות לנציגים הישראלים בליגה.

חייבים סבלנות.

מישיגן, שזכתה באליפות, היא דוגמה קלאסית לכך שעבור רוב השחקנים, גם הכשרוניים שבהם, קריירת המכללות היא ריצה למרחקים ארוכים, לא ספרינט. יקסל לנדבורג, כוכב האלופה, שיחק שנתיים בג'וניור קולג', שנתיים באלבמה בירמינגהם הקטנה ובקיץ בחר בהצעת המיליונים של הוולברינס על פני אופציה להיבחר בסוף הסיבוב הראשון בדראפט ה-NBA. אדאי מארה הספרדי יובש על הספסל שנתיים ב-UCLA עד שפרץ העונה. אליוט קדאו, ה-MVP של הפיינל פור, לא מיצה את הפוטנציאל בשתי עונות בצפון קרוליינה, עד שמצא את מקומו בקבוצה של דאסטי מיי.

גם מורז ג'ונסון לא נהנה באילינוי עד שחבר ללנדבורג ומארה בקו קדמי מהחלומות. פורטל ההעברות פתח עבור שחקני המכללות אופציות רבות, גם כלכליות וגם מקצועיות, אבל הוכיח גם שכסף גדול זה לא הכל - לפעמים המאמן לא מתאים, לפעמים אתה לא בשל, לפעמים זה סתם לא מתחבר. עונה ראשונה פחות טובה, מנת חלקם של רוב הישראלים העונה, לא בהכרח מבשרת על כישלון. לפעמים רק על אי התאמה לסיטואציה. 

זה כדורסל אחר.

תראו את הגודל של מישיגן האלופה: מארה 2.20. ג'ונסון 2.08. לנדבורג 2.06. כולם באותה חמישיה. בניגוד ל-NBA, אין הגבלת זמן בצבע בהגנה, וזה בא לידי ביטוי למשל בבונקר שמישיגן הציבה מול אריזונה (עוד קבוצת ענקים) בחצי הגמר. גם עומר מאייר שיתף העונה פעולה עם שלושה נפילים. אזור הצבע קטן יותר במכללות, מה שהופך את המשחק עם הגב לסל למשמעותי יותר. שעון 30 השניות משנה את המשחק. ההתקפות ארוכות יותר, השליטה של המאמנים גדולה יותר, ספרי התרגילים עבים במיוחד ופיק אנד רול הוא לא חזות הכל. לשחקנים ישראלים, שמגיעים מכדורסל של 24 שניות, ורובם התרגלו לחכות בפינה לזר שימסור להם אחרי הפיק אנד רול (או במקרים אופטימיים יותר, ביצעו את הפיק אנד רול בעצמם), ההסתגלות מורכבת.

עוד דבר: הרוטציות קצרות יותר. רוב המכללות מתבססות על 7-8 שחקנים לכל היותר, והפער בין החמישיה לספסל משמעותי. בשורה התחתונה - הישראלים חייבים להתרגל לא רק למדינה חדשה ולסביבה לא מוכרת, אלא גם לסגנון שהם פשוט לא מכירים. 

הרמה גבוהה. 

מישיגן היא האלופה הכי מרשימה בשנים האחרונות, גם בזכות מאמן מצוין אבל גם בזכות צוות ותיק של שחקנים שהעדיף להישאר במכללה ולא ללכת ל-NBA. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל האפשרות של שחקנים להשתכר סכום שיכול להגיע למיליונים לא משכה רק ישראלים, אלא גם השאירה את האמריקנים שאינם סופרסטארים יותר זמן במכללות. לנדבורג, למשל, יהיה בן 24 בתחילת עונת ה-NBA הראשונה שלו. רגע, יש עוד: מישקו רזאנטוביץ', סוכן העל הסרבי, דוחף למכללות את הכוכבים הצעירים ממדינות יוגוסלביה לשעבר, מגמה שצפויה להתחזק אחרי ההצלחה של אילינוי, ששיחקו בה יותר סרבים, מונטנגרים וקרואטים מאשר בפרטיזן בלגרד. התוצאה היא רמה גבוהה יותר של כדורסל ועומק עצום של שחקנים שאם לא יגיעו ל-NBA, ישחקו בג'י ליג או יהיו זרים באירופה.

כדי להיות ישראלי שמצליח במכללה שהיא "היי מייג'ור", כמו פרדו (עומר מאייר), טנסי (איתן בורג), או אפילו בקבוצה שמשחקת בקונפרנס חזק אבל מעט פחות טובה, כמו LSU, תצטרך להשאיר מאחוריך על הספסל שחקנים ממש טובים. כרגע, נראה שהברירה של השחקן הישראלי הממוצע היא להסתפק בשכר נמוך יותר ולשחק במכללת לואו מייג'ור או מיד מייג'ור, כמו יואב ברמן מקווינס, ולהתקדם משם. האלטרנטיבה היא ללכת על הכסף הגדול ולשבת על הספסל. רק בעונה הבאה, של עומר מאייר ואולי גם של כמה מעמיתיו שיבחרו להמשיך להילחם על הדקות, נדע איזה מסלול עדיף.