גרסת המינימליזם כאן כדי להישאר

צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל
אודי הירש

בכדורסל האירופי מתקיימת מתחת לפני השטח מלחמת סגנונות שקטה. טקטיקה חדשה קוראת תגר על אסכולת האימון שעליה התבסס הענף במשך שנים ארוכות, או ליתר דיוק - אסכולת השליטה. נביאי הסגנון החדש יהיו בעונה הבאה ב-NBA, לא במקרה. מדובר במאמנים הקודמים של פריז בסקטבול, תומאס איסאלו (המאמן הראשי של ממפיס) וטיאגו ספליטר (עוזר מאמן פורטלנד). 

בא לכם לשמוע את אודי מקריא את הטור?

גרסת המינימליזם כאן כדי להישאר6 דק׳

הפיני שיחק בפרויקט הנודד שלו, בבון ובבירת צרפת, כדורסל מהיר מאוד, ובעיקר מינימליסטי - מעט תרגילים, פשוטים למדי, בעיקר פיק אנד רול כשהשחקנים האחרים מוכנים לקבלת הכדור, לזרוק או לתקוף off the catch, כלומר להחליט בחצי שניה. אחרי שהפיני זכה ביורוקאפ ונדד ל-NBA, המשיך יורשו הברזילאי באותו סגנון בדיוק. כמובן שהמרכיב הכי חשוב כאן הוא לא המאמן, אלא חומר השחקנים. עם רכז חד פעמי כטי ג'יי שורטס אפשר לרוץ. מהר.

אבל גם קבוצות נטולות שורטס שיחקו כדורסל מינימליסטי - ארגין עתמאן לקח שני תארי יורוליג עם מעט תרגילים יחסית והרבה חדירות והוצאות כדור (ויאמן את שורטס העונה. נעקוב בעניין); גורדי הרברט מבאיירן זכה בסגנון דומה עם גרמניה באליפות העולם ואלכס מומברו לא שינה הרבה ולקח יורובסקט מבית החולים. מנגד, במצדה הספורטיבית מתבצרים חסידי השליטה בכל פוזשן, אנשי דיקטטורת הכדורסל, שעדיין מהווים רוב. מוביל אותם כיום דווקא שחקן יצירתי וקצת פרוע בדימוס, שרונאס יאסיקביצ'וס, שלקח יורוליג בעונה שעברה בפנרבחצ'ה עם ספר תרגילים ארוך מאוד ושפת גוף שרוצה לשלוט בכל שניה. קשה לוותר על השליטה שהייתה מנת חלקו של המאמן האירופי עשרות שנים, אפילו אם מדובר באשליה. בסוף, השחקנים מכריעים את המשחק.

לכאורה, דימיטריס איטודיס היה אמור להיות בצד תאב השליטה. תלמידו של ז'ליקו אוברדוביץ' כמו אומר "אני דיקטטור" גם כשהוא שותק: שפת הגוף הפיקודית, הזעף התמידי והניסיונות לשלוט בתקשורת, באוהדים, בשופטים. אלא שבאופן מפתיע, מאמן הפועל תל אביב משתייך לאגף המינימליסטי-הרפתקני. רמז לכך קיבלנו כבר בימיו בצסק"א מוסקבה, כשנתן המון חופש למילוש תאודוסיץ' (אפשר אחרת?) וננדו דה קולו ובגביע השני התבסס על בידודים חסרי בושה לוויל קלייבורן בגרסתו הצעירה. אין לי ספק שבמקרה של איטודיס לא מדובר בבחירה אסתטית או בניסיון לגרום לקהל ליהנות מכדורסל מהיר וכיפי - הוא פשוט הבין שהמינימליזם מגדיל את סיכוייו לנצח. 

איטודיס יחד עם קולין מלקולם. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל
איטודיס יחד עם קולין מלקולם. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל

בעונה שעברה הוא זכה ביורוקאפ גם מפני ששיחזור את הבידודים לקלייבורן כששם את הכדור בידיים של אנטוניו בלייקני והורה לו: תנסה לקלוע, כן? בסדרת הגמר ביורוקאפ נגד גראן קנאריה ייצרו התרגילים הקצרצרים של איטודיס כדורסל כיפי, הכדור זז והיה - איך אומרים כאן? - הכלב המצוייר ההוא עם הדיסקו. לאיטודיס אין כל התנגדות לשחק במשחק דקות ארוכות את אותו תרגיל פיק אנד רול פשוט שמייצר קריאת מצבים ותגובה בהתאם של כל החמישיה, תגובה שעקרונותיה מוכתבים באימונים אבל לא בזמן אמת מהספסל. 

מהמעט שראינו מהפועל תל אביב של העונה, גרסת המינימליזם כאן כדי להישאר, ואולי אפילו תוגברה. להפועל שחקן אחד מפריז ההיא של איסאלו וספליטר, קולין מלקולם, אבל ה-DNA בהחלט דומה. אין כוונה לעשות באופן קבוע סל ב-7 שניות או פחות, לפי מודל פיניקס סאנס של מייק דאנתוני, אבל בהחלט כן ב-12 שניות או פחות. להפועל יש המון כלים יצירתיים - מדר, בריאנט, בלייקני, ג'ונס, אניס, יפתח זיו (סתם, בדקתי אם שרדתם עד כאן) ואין לו כל כוונה להגביל אותם. יש לה גם יותר כלים להפעיל אגרסיביות הגנתית מהעונה שעברה וכתוצאה מכך לרוץ, בעיקר כתוצאה מהנוכחות של דניאל אוטורו, האתלטי יותר והאגרסיבי יותר מג'ונתן מוטלי, וגם של מלקולם, כלב תקיפה שלא נח על הפרקט. 

ובעיקר, לאיטודיס יש את מיציץ'. כשארגין עתמאן לקח את צמד התארים המינימליסטי שלו, הוא התבסס בעיקר על קבלת ההחלטות של לארקין ומיציץ' בפיק אנד רול ולא על הרבה יותר מזה. חשוב להבהיר: הסגל של הפועל תל אביב אולי חסר תקדים בעומקו ובתקציבו במושגים ישראלים, והיא אמורה להיות טובה יותר ממכבי תל אביב, לראשונה מאז שנות השישים, אבל כל זה לא ישנה דבר אם הפועל לא תסיים את העונה בין שש הראשונות ותעפיל אוטומטית לרבע גמר היורוליג. במילים אחרות, הפועל כאן כדי להבטיח עוד עונה במפעל. בלי מיציץ', הסגל העמוק שלה, שגדוש בפליטי יורוקאפ ובשחקני משנה ביורוליג - כולל אוטורו ובריאנט - שווה מקומות 10-14 במפעל. 

מיציץ', עם חוזה העתק שלו והרזומה המנצח אמור להפוך אותה לקבוצה משולי הצמרת (שתהיה שמורה העונה, ככל הנראה, לשתי האתונאיות). האם הוא מסוגל? האם הוא כשיר? בעונה האחרונה ב-NBA ובעיקר ביורובסקט המטריד במדי סרביה לא קיבלנו תשובות חד משמעיות.

אז בסוף, עם כל השיטות, השאלה שתכריע את העונה של הפועל היא אם מיציץ' בכלל טוב. ויש עוד שאלה, שכמעט שכחנו: איטודיס, הוא עדיין טוב? כן, הוא לקח פעמיים ביורוליג עם צסק"א, עם כישרונות על; והוא לקח את היורוקאפ בעונה שעברה, למרות הדומיננטיות של ולנסיה. מרשים, בהחלט. מנגד, היו גם העונה וחצי האומללה בפנרבחצ'ה, הכישלון בליגה ובגביע ולא מעט משחקים שנוהלו באופן, איך נאמר, מוזר, עם חילופים תמוהים ורוטציות מוזרות. וגם כמעט התמוטטות עצבים אחת במסיבת עיתונאים.

למזלנו, לא נצטרך להיות במתח לאורך זמן: עם משחק אחד בלבד שאפשר לסווג כקל יחסית בשמונת מחזורי היורוליג הראשונים (פריז בחוץ), דרבי יורוליג היסטורי במחזור השלישי וניסוי חסר תקדים בתחום השילוב בין תעופה וניהול סגל של קבוצת כדורגל בענף אחר, נקבל תשובה לשתי השאלות ממש בקרוב. 

וזהו, דיברנו רק על כדורסל. למה, עוד משהו קורה בהפועל? 

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אודי הירש

קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל. גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן).  פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה.  חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין.  בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.