5 על 5: ההגנה של מינסוטה, סימני השאלה בדנבר והפריצה של וולף ושארפ
הכדור הכתום
הקישור הועתקשלושה שבועות אחרי פתיחת העונה, יחסי הכוחות בליגה מתחילים להתבהר: כמה אמיתית הפתיחה החזקה של גולדן סטייט, מה עומד מאחורי רצף הניצחונות של הספרס, מה ההגנה של מינסוטה אומרת לקראת חזרתו של אדוארדס, האם ההספדים לתקופת יוקיץ' בדנבר מוקדמים מדי, ומה צפוי לדני וולף ולעמנואל שארפ, הנציגים שלנו מחוץ לפורטלנד.השבוע השתתפו אור עמית, מידן בורוכוב, אריק גנות ושני אורחים מיוחדים: דניאלה ברקוביץ' ועמית מאיר.עם מי הסכמתם? ומה התשובות שלכם?
רגע לפני שמתחילים, רק תזכורת. מחר (ראשון) בערב, "יש עם מי לדבר" גרסת NBA, עם אור עמית, דניאלה ברקוביץ' ואסף רביץ. אל תפספסו, כאן נכנסים!
הווריורס פתחו חזק: כמה זה אמיתי, וכמה זה יחזיק (בטח לאור הפציעה של סטף)?
אור עמית: העיתוי שבו אני עונה על השאלה הזו בעייתי. גולדן סטייט הפסידו זה עתה אחרי שמונה ניצחונות רצופים, סטף נפצע ולא ברור כמה זמן ייעדר, וההפסד לרוקטס היה הראשון מתוך חמישה משחקי חוץ רצופים, אחרי תקופה שכללה לא מעט משחקים קלים. אבל אני אגיד ככה: יאקסל נראה כמו מועמד חזק לתואר רוקי השנה (למרות שדיבאנטסה מתחיל לעשות קולות של בחירה ראשונה), וסטף קרי מדהים. מילא הקליעה מבחוץ (45.7% מחוץ לקשת בעשר זריקות למשחק, זה כבר אהלן אהלן), אבל בגיל 38 סטף מגיע לקו בקצב הגבוה ביותר בקריירה שלו, עם 7.6 זריקות עונשין למשחק (לעומת 4.4 בממוצע בקריירה), והחטיא זריקה אחת בלבד מתוך 76 ניסיונות.
מידן בורוכוב: גולדן סטייט פתחו חלש, עם שלושה הפסדים, כולל אחד מביך במיוחד מול ממפיס בבית (שהסתיים בריצה של 17:0 לממפיס). מאז הם יצאו לרצף של שמונה ניצחונות והציגו יעילות התקפית מרשימה (120.1, מקום שלישי בליגה).על העדנה של גולדן סטייט חתום בעיקר סטף קרי, עם יכולת פנומנלית (הוא שבר את שיא המשחקים עם 40 נקודות ומעלה לשחקן מעל גיל 37).כשמסתכלים על הסגל של הווריורס, רואים הרבה שחקנים מבוגרים ומועדים לפציעות. שאר הסגל מורכב משחקנים שמתעלים מעל יכולתם.זה לא נראה אמיתי, אלא עוד אחת מאותן אנומליות של פתיחת עונה.סטף יחגוג 39 במרץ. קשה לי להאמין שעוד ישחק כדורסל בשלהי אפריל.
אריק גנות: השיחה על הווריורס חייבת להתחיל ביאקסל. תופעה כזו לא זכורה: שחקן שנבחר מחוץ לעשירייה הראשונה בדראפט ומספק תצוגות של אולסטאר. גם האטיטיוד שם: הנכונות שלו להתעמת עם דונצ'יץ' כבר במשחק הראשון שלו בליגה נתפסה כיהירות, אבל היכולת על הפרקט מגבה אותה.
כל עוד קרי היה בריא, ההצלחה של הווריורס הייתה לגיטימית לגמרי. את מה שהם מסוגלים לעשות עם קרי ועוד אולסטאר לצדו ראינו כשבאטלר היה כשיר. כל עוד דריימונד שם, ההגנה תהיה סולידית. ונראה שפודז עשה סוף סוף את הפריצה שחוזים לו כבר כמה שנים.
בלי קרי יהיה קשה יותר, אבל החלק המעניין של העונה מתרחש במאי, ועד אז באטלר כבר ישוב. הווריורס יתנו פייט.
דניאלה ברקוביץ': יש משהו כמעט משמיים ביכולת של גולדן סטייט להישאר רלוונטית. שבעה ניצחונות רצופים, קרי עם 33.8 נקודות בממוצע במהלך הרצף, ופתאום שוב מדברים על הווריורס כקבוצה מסוכנת. אבל בעיניי יש הבדל בין קבוצה שמסוגלת לנצח כל יריבה בערב נתון לבין קונטנדרית אמיתית. עכשיו, עם הפציעה של קרי, שצפוי להיעדר שבועיים לפחות, השאלה רק מתחדדת: האם הם ימשיכו להיות קבוצה מסוכנת גם בלעדיו? יאקסל לנדבורג אמנם נראה כמו תוספת מבטיחה, אבל כל עוד התקרה תלויה ביכולת של קרי להיות על אנושי, וכרגע נראה שהיא אכן תלויה בה, קשה לי לראות אותם ממשיכים לרוץ ככה בזמן הקרוב.
עמית מאיר: גולדן סטייט מדורגים במקום החמישי ביעילות התקפית, ופציעה של שחקן ברמתו של קרי עלולה לדרדר את היעילות הזאת מהר מאוד אל העשירייה התחתונה. תשומת הלב שההגנה מקדישה לו פותחת הזדמנויות לכל השחקנים האחרים.אבל עכשיו יש לנו גם הזדמנות לראות כמה לנדבורג באמת שווה. רוקי העונה עד כה (וזה אפילו לא קרוב) רושם פתיחה חלומית לקריירה. אם יצליח להציג את אותם מספרים גם בלי קרי, גולדן סטייט יוכלו סוף סוף לדמיין קבוצה מנצחת אחרי פרישתו של השחקן הגדול בתולדות הפרנצ'ייז.
הספרס ברצף ניצחונות: עד כמה מאיים הרכב שלושת הגארדים, וכמה הם תלויים בוומבי?
עמית מאיר: בואו נהיה כנים. סן אנטוניו הם המועמדים החזקים ביותר לזכות באליפות. וומבי הוא אחד השחקנים המוגזמים ביותר שראינו אי פעם. מה שהוא עושה פשוט לא תקני, וצריך לערוך עליו ניסויים.ועכשיו ברצינות. אלמלא לוקה, עם פתיחת עונה של חולה נפש על סטרואידים, וומבי היה ה-MVP פה אחד. זה באמת שחקן של פעם בדור, ואנחנו צריכים להיות אסירי תודה שזכינו לראות תופעה כזו.לצערי, התלות בו גדולה מדי, בין השאר משום שקורנט לא נראה עד כה כמו קורנט. זה יכול לעבוד במשחק פה ומשחק שם, אבל פציעה עלולה לשנות את מסלול העונה כולה, וגם השלישייה הנהדרת לא תוכל לחפות על כך לאורך זמן.
אור עמית: ממש השבוע כתבתי על התגלית המרעישה של העונה בנוגע לוומבי. מוכנים? הוא ממש גבוה. וזה עוזר להיות גבוה כשמשחקים כדורסל, במיוחד קרוב לסל. וומבי מנצל את הגובה שלו בשני צדי המגרש: הוא מדורג במקום השני בליגה בכמות הזריקות מהרסטריקטד (ומבין 99 השחקנים שזרקו משם 30 פעמים לפחות העונה, הוא השישי באחוזים), וחוסם כל מה שמתקרב. ויש לו וואחד יד. עד כה הוא רשם ארבעה משחקים של 30 נקודות וחמש חסימות, כשהשיא האישי שלו הוא חמישה משחקים כאלה בעונה שלמה. וכן, לאחוזי הקליעה שלו (מהשלוש ומהעונשין) יש עוד מקום לעלות לעבר ממוצע הקריירה.
מידן בורוכוב: הרכב שלושת הגארדים מושלם לכדורסל של ימינו. קבוצות מצליחות מעל ומעבר גם בלי גבוהים, והעניין הוא שלספרס יש גבוה, שבמקרה הוא גם השחקן הטוב בליגה.דילן הארפר, בשנתו השנייה בליגה, הוא האס של הספרס. אחרי עונת רוקי טובה הוא מוכיח שמקומו על המגרש. פוקס, קאסל ודבין ואסל מסוכנים ומאפשרים לספרס לשחק כדורסל שמתאים מאוד לוומבי. התלות בו גדולה, אבל הם טובים ועמוקים מספיק גם בלעדיו, ובמקרה הגרוע ביותר יש את לוק קורנט. לספרס יש שורה של פורוורדים אתלטיים שיכולים לרוץ מצוין גם בלי וומבי (וטוביאס האריס יחזור מפציעה ויוסיף עומק).זו הקבוצה של וומבי ללא ספק, אבל הספרס מפחידים גם בלעדיו: צעירים, רעבים ומנצחים.
אריק גנות: הרכב שלושת הגארדים אכן מאיים מאוד. לא משום שהוא מורכב משלושה גארדים, אלא משום שהוא מורכב משלושה אולסטארים בפוטנציה, שכל אחד מהם מקבל החלטות ברמה גבוהה, נמנה עם הטובים בליגה בהגעה לטבעת וקולע מבחוץ ברמה סבירה לפחות. כך נוצרת התקפה שכמעט אינה טועה (הספרס מאבדים הכי מעט כדורים למשחק בליגה), ושבה אי אפשר לתת מטר לאף שחקן.כשמצרפים לכך את התצוגות החייזריות של וומבי לאחרונה, מקבלים קונטנדרית מהשורה הראשונה. כבר התרגלנו לעובדה שרק פציעה תמנע מוומבי לזכות בעשרה תארי DPOY רצופים, ועכשיו הוא מוסיף לכך קפיצת מדרגה התקפית. 30 נקודות ב-30 דקות למשחק בממוצע עונתי ממקמות אותו בקלות בין חמשת שחקני ההתקפה הטובים בליגה.
דניאלה ברקוביץ': מצד אחד, עשרה ניצחונות רצופים לא באים בקלות. מצד שני, מדובר בקבוצה שבעונה שעברה הייתה הכי קרובה שאפשר לטבעת. משהו בשילוב של פוקס, קאסל והארפר מעניק לספרס רמה גבוהה של קבלת החלטות, קצב ואפשרויות יצירה, אבל לדעתי הדבר המעניין ביותר בקבוצה הזאת הוא ההגנה שלה: החמישייה שלהם סופגת 85.8 נקודות בלבד ל-100 פוזשנים, וזאת בהרכב שיש בו שלושה גארדים.וומבניאמה עצמו הוא אולי ההבדל המרכזי בין קבוצה טובה מאוד למועמדת לאליפות. הארפר, פוקס וקאסל יכולים לייצר יתרונות בהתקפה ובהגנה, אבל הוא זה שמשנה ליריבות את כל חוקי המשחק, ולא לכל קבוצה יש את היכולת להתמודד איתו. יהיה מעניין לראות בהמשך מה יקרה במשחק שבו הוא לא יהיה בשיאו.
למרות הפציעות, מינסוטה נשארת בצמרת, ונכון לעכשיו היא במקום הראשון בליגה בדירוג ההגנתי. מה זה אומר להמשך, כשאנט יחזור?
דניאלה ברקוביץ': אם יש משהו שמינסוטה מוכיחה בפתיחת העונה, זה שהגנה היא קודם כול עניין של זהות. גם בלי אדוארדס, הטימברוולבס נמצאים במקום הראשון בדירוג ההגנתי, עם ספיגה של 105.1 נקודות ל-100 פוזשנים. במקביל, דוסונמו סיפק 21.6 נקודות בממוצע בשבעת המשחקים שבהם אנט נעדר, ולאמלו בול לקח על עצמו את ניהול ההתקפה, עם 24.4 נקודות ו-6.2 אסיסטים בממוצע בחמשת משחקיו בנובמבר. מה שנראה לי כבשורה המשמעותית ביותר הוא שמינסוטה כבר לא בהכרח צריכה את הכוכב שלה כדי לשרוד. מה שהיא כן תוכל לעשות בהמשך הוא לתעל את חזרתו לשדרוג התקרה ההתקפית וההגנתית. כי כשהוא יחזור, האתגר יהיה לשמר את האיזון שנוצר בהיעדרו. אם זה יקרה, יש כאן קבוצה שיכולה להגיע רחוק מאוד.
עמית מאיר: כשמסתכלים על הסגל של מינסוטה, לא מוצאים כמעט כלום. ובכל זאת, למינסוטה הרייטינג ההגנתי הטוב בליגה (103.8), והנט רייטינג שלה הוא הגבוה בליגה (13.4).וזה מתחיל, כמובן, ברודי גובר, שכבר מזמן ביסס את מקומו בין חמשת הסנטרים ההגנתיים הגדולים בכל הזמנים.מי שמכיר אותי יודע שלאמלו הוא אחד השחקנים השנואים עליי ביותר. אבל לזכותו ייאמר שהוא נראה פשוט נפלא, ובינתיים פינץ' מצליח לאלף אותו יפה מאוד.ולמרות הכול, בלי אדוארדס הם לא יגיעו רחוק. יותר מזה: החמישייה של לאמלו, אדוארדס, מקדניאלס, קומינגה וגובר היא הטובה בליגה בנט רייטינג, עם יותר מ-20.
אור עמית: יש כאן קצת הטיית לו"ז. מבין חמשת הניצחונות של מינסוטה מאז הפציעה של אנט, רק יוסטון יכולה להיחשב ל"קבוצת NBA” ראויה, וקבוצה שהחמישייה שלה כוללת את גובר, מקדניאלס ודוסונמו אמורה להיות טובה מהממוצע בהגנה בכל מקרה. אני חושב שהסיפור האמיתי של מינסוטה הוא היכולת של פינץ' לקבל "ביי אין" מקומינגה ומלאמלו בול. הנתונים אמנם רועשים מאוד, אבל בדקות של קומינגה הדפנסיב רייטינג של מינסוטה עולה (והרייטינג ההתקפי דווקא יורד), ולאמלו עושה את מה שעשה בשארלוט: גורם לשחקנים בינוניים פלוס להיראות כמו איום התקפי לגיטימי.
מידן בורוכוב: מינסוטה היא קבוצה אתלטית ומסוכנת. הלו"ז שלהם היה נוח יחסית, אבל אי אפשר להתעלם מההצלחה שלהם בלי אדוארדס.לטימברוולבס יש שחקנים מעולים ומגוונים. לא אהבתי את השחרור של נאז ריד, אבל מסתבר שלאמלו לא עושה נזק. דוסונמו ממשיך מהמקום שבו סיים את העונה הקודמת, קומינגה ומקדניאלס מעולים, וגם רודי גובר המושמץ הוא פקטור, לפחות בהגנה.עם אדוארדס, למינסוטה יש קבוצה שיכולה ללכת עד הסוף, אחרי שנים של פלרטוט והפסדים בגמר המערב.בפלייאוף ההגנה של מינסוטה תעשה את ההבדל, ותעניק לה עליונות מול קבוצות רכות יותר.
אריק גנות: את ההצלחה ההגנתית עד עכשיו אפשר לייחס ברובה ללו"ז קל. מינסוטה פגשה עד כה רק שלוש קבוצות שנמצאות כרגע במאזן חיובי, והפסידה לשתיים מהן. עם כל הכבוד, אין סיבה למהר ולהסיק מסקנות ממשחקים מול הפליקנס, הבאקס, הג'אז או המג'יק.
עם זאת, נראה שפינץ' מצליח לגרום לכל הקבוצה לעבוד בצד האפור של המגרש. שחקנים כמו לאמלו, קומינגה, ליילס והיילנד, שנודעו כבעלי פוטנציאל אתלטי שלא התממש בהגנה, מצליחים להוציא מעצמם הרבה יותר. האם זה יחזיק לאורך עונה שלמה? זו השאלה.
לגבי אדוארדס: נראה שהשנה הוולבס הצליחו לבנות סביבו את הסיכוי הטוב ביותר להצלחה. הם עדיין קונטנדרית משנית, אבל עם סיכויים טובים יותר מבעבר.
דנבר נראים רע, וביל סימונס כבר הספיד את תקופת יוקיץ'. מוגזם? הם עדיין קונטנדרים?
אריק גנות: כבר בעונה הקודמת מעמדה של דנבר כקונטנדרית היה בסימן שאלה. כשהתברר שג'ונסון לא מסוגל להחליף את פורטר ושבראון לא מתעלה, היה ברור שהנאגטס יתקשו. ההדחה בסיבוב הראשון, והאופן שבו יוקיץ' נראה בה, בוודאי לא עזרו.העונה זה כבר נראה גמור. יוקיץ' מראה סימני עייפות ברורים: הוא רחוק מממוצעי הקריירה שלו באחוזי השדה, השלשות כמעט שאינן נכנסות וההגנה שלו ירדה משמעותית. כשהוא מתקשה, כל הקבוצה מתקשה, וכרגע היא במקום השמיני מהסוף בדירוג ההגנתי. ההתקפה עדיין טובה, אבל עם כל הכבוד למארי, הוא לא יכול להיות השחקן הטוב ביותר בקבוצה אלופה.
אז כן, סימונס צודק. בלי שינוי גדול, דנבר אינה קונטנדרית.
דניאלה ברקוביץ': אני אוהדת דנבר, ואני עצבנית, מכל מיני סיבות. ביל סימונס לא טועה בעיניי, אבל גם לא צודק עד הסוף. דנבר היא קבוצה בינונית, שרק יוקיץ' הופך אותה לטובה. הבעיה היא לא הסרבי, אלא מה שנבנה סביבו. מארי, שפתח את העונה בדיוק מהמקום שבו סיים בשנה שעברה, הוא לא מספיק. גורדון פתח את העונה בריא, לשם שינוי, אבל נוראי בהתקפה, עם ממוצע של 11 נקודות ב-29 דקות, ובראון וג'ונסון פתחו נהדר אך אינם יציבים מספיק. זו מעטפת לא טובה עבורו. בנוסף, הספסל של דנבר הוא מהגרועים בליגה ומדורג רק במקום ה-22, וההגנה, כמובן, רחוקה מלהרשים. אבל מכאן ועד הטענה שאנחנו מבזבזים את שנות השיא של יוקיץ', הדרך עוד ארוכה. דנבר היא עדיין קבוצה מסוכנת שיכולה לעקוץ בכל ערב נתון, אם רק תשמור על הבריאות ועל היציבות.
עמית מאיר: לצערי אני נאלץ להסכים. דנבר פשוט נשארו מאחור. בזמן שכל צמרת המערב התקדמה ועשתה צעדים (נכונים יותר או פחות), דנבר תקועים בעבר. יוקיץ' הוא יוקיץ', ובעיניי הוא עדיין השחקן הטוב בעולם. אבל לא משנה כמה מארי יהיה טוב בעונה הסדירה, כולם יודעים שבפלייאוף הוא לא יציב, ואין לצדם עוד שחקן שיודע לייצר לעצמו זריקה.בנוסף, אהרון גורדון די גמור. מי שהיה השותף המושלם ליוקיץ' נראה עכשיו פחות מצל של עצמו. הפציעות שצבר בשנתיים האחרונות כילו כל חלקה טובה שנותרה.בדנבר צריכים להתחיל לבנות מחדש: לרענן את הקבוצה, לאסוף בחירות ולרדת אל מתחת לתקרת המס.
אור עמית: לתשובה הזו שני צדדים. מצד אחד, החמישייה הפותחת של דנבר שלישית בליגה ברייטינג ההתקפי (מבין חמישיות ששיחקו יחד 50 דקות לפחות) ושביעית בנט רייטינג, והמאזן פחות קטסטרופלי מהצפוי. מצד שני, יוקיץ' מעורר דאגה. לא בגלל שלושת הטריפל דאבל בלבד העונה (לעומת 34 ב-65 משחקים בעונה שעברה), אלא בגלל הקליעה. הסימנים המדאיגים שהופיעו אחרי החזרה מהפציעה בסוף העונה שעברה, כולל בפלייאוף, עוד לא נעלמו, והוא מגיע הרבה פחות לקו (25.5% FTr, לעומת יותר מ-40% בעונה הקודמת). אולי זה עוד יסתדר, אבל זו העונה השלישית ברציפות שבה ה"וייב" בדנבר דועך, וקשה לראות מה ישנה את זה.
מידן בורוכוב: לא הייתי ממהר להספיד את דנבר. האם הם קבוצת כדורסל טובה? חד משמעית כן.יש להם חמישייה שכשהיא בריאה ובכושר משחק, היא מהשלוש הטובות בליגה. יוקיץ' ומארי נוצצים, ג'ונסון ובראון מעולים, והמפתח והדבק הוא דווקא אהרון גורדון, שפשוט דועך בשנים האחרונות. דרוזן הוא תוספת נחמדה לספסל, וכאן למעשה נגמר הסיפור של דנבר: קבוצה קצרה מאוד, שלא השכילה לבצע מהלכים אחרי הזכייה באליפות.קשה לראות את דנבר מתמודדת על האליפות כשהמערב התחזק כל כך.כמעט מול כל קבוצה בפלייאוף יהיה להם קשה: הספרס, OKC, מינסוטה ואפילו פורטלנד והלייקרס. אולי מול יוסטון של אודוקה אפשר לעבור סיבוב.יוקיץ' הוא גאון כדורסל ודנבר תגיע ל-50 ניצחונות, אבל זה לא יספיק לטבעת.
דני וולף נכנס לחמישייה של הנטס, ועמנואל שארפ צובר דקות ותשבוחות. מה התחזית לנציגינו שאינם בפורטלנד?
מידן בורוכוב: דני וולף עושה עבודה מצוינת בנטס. אני חושב שהוא יכול להיות סנטר לגיטימי בליגה. הוא קולע כרגע 45 אחוז מהשלוש, מוריד ריבאונדים בצורה סבירה, והוא בדיוק הגבוה שמתאים לכדורסל המודרני.אני חושב שהוא ימשיך לקבל הזדמנויות, ושוולף יכול להיות רול פלייר בליגה עוד שנים רבות.הסיטואציה של שארפ, לעומת זאת, קצת מטעה. הוא מקבל הזדמנות מוגבלת למדי בקבוצה גרועה מאוד.זה שחקן שעשוי להתאים יותר לרמות של הכדורסל האירופי.אני מעריך שהוא ישחק עוד עונה עד שלוש בקינגס (חוזה רוקי נוח מאוד), ומשם יגיע לכסף הגדול של עופר ינאי, אדלסון או מי שלא יהיה אז בהנהלה של מכבי.
אריק גנות: השאלה אם לוולף יש את מה שצריך כדי להיות שחקן רוטציה קבוע בנטס עדיין לא הוכרעה. הוא הפגין באופן עקבי יכולת טובה בריבאונד. ההגנה שלו הפתיעה לטובה בעונה שעברה, אבל העונה נראה שהוא לא מצליח לשחזר את ההצלחה. מצד שני, הוא פתח את העונה עם קליעה נהדרת לשלוש, שחשובה ביותר במשחק של היום. היו לו תקופות כאלה גם בעונה שעברה, אבל בסך הכול הוא לא הצליח להשאיר חותם כקלע מדויק.
שארפ הוכיח את עצמו כקלע מדויק וכשומר סביר, אולי אפילו סביר פלוס. הוא לא עושה שום דבר אחר, וזה משפיע על הקבוצה. אם יצליח להתפתח כחודר וכמוסר, מקומו ברוטציה מובטח.
דניאלה ברקוביץ': בזמן שעיניו של כל עם ישראל נשואות לפורטלנד, שני ישראלים אחרים התחילו לאחרונה לבנות לעצמם מקום בליגה. דני וולף כבר קיבל הזדמנות בחמישייה של ברוקלין והגיב עם שני דאבל דאבל בשלושת המשחקים שבהם פתח, והיכולת שלו למסור ולרווח את המשחק מעניקה לו יתרון מעניין. עמנואל שארפ, מצדו, מתחיל להרוויח דקות בסקרמנטו בזכות הקליעה והביטחון שלו. בעיניי, לשניהם יש מסלול ריאלי להפוך לשחקני רוטציה, גם אם לא לכוכבים, לפחות לא כרגע. וולף צריך להוכיח יציבות, ושארפ צריך להפוך את הקליעה לנשק קבוע. המטרה היא לא לכבוש את הליגה, אלא לגרום למאמנים שלהם להפסיק לחפש מחליפים.
עמית מאיר: דני וולף הראה ניצוצות כבר בסוף העונה שעברה, אבל בקיץ הביאו מעל ראשו את רנדל ואת מו ואגנר. לזכותם ייאמר שבברוקלין הבינו מהר מאוד את מה שאנחנו יודעים: וולף הוא שחקן מיוחד מדי, ואסור להשאיר אותו מחוץ למגרש.בן שרף, לעומת זאת, חייב לעזוב את בית הקברות לגארדים שנפתח שם ולעבור למקום שיכול באמת לפתח אותו. כי עם ההכוונה הנכונה, הוא רכז מחליף לגיטימי כמעט בכל קבוצה.שארפ הוא בדיוק מה שכיף בליגה הזאת (חוץ מהעובדה שהוא בסקרמנטו). בלי ציפיות, הוא מתגלה כשחקן שכל קבוצה רוצה: שומר מעולה, קשוח, חזק, וקולע את השלשות הפנויות. בעיניי, העתיד שלו בליגה מובטח.
אור עמית: החדשות הרעות: שני השחקנים האלה הם "עץ שנופל ביער". סקרמנטו וברוקלין הן מהקבוצות הגרועות בליגה, בלי ציפייה לניצחונות או לתחרותיות העונה. החדשות הטובות? זו בדיוק הסביבה שבה שחקנים בפרופיל הזה יכולים לטעות וללמוד. בשלושת המשחקים שבהם וולף פתח בחמישייה, הוא שיחק בעצם כגארד, לצד שארפ (לא זה מהשאלה, אחר), רנדל ו-MPJ. זה הוביל לרגע מביך, כשאלכסנדר ווקר הפיל אותו בקרוסאובר ברבע הרביעי, אבל ככה הוא צובר חזרות בשמירה על שחקני חוץ. שארפ עושה את מה שמצופה ממנו וקולע שלשות, ועכשיו הוא צריך ללמוד להימנע מעבירות מיותרות: כבר ארבע פעמים הגיע לחמש עבירות בפחות מ-20 דקות. גם זה חלק מהלמידה.
דברו איתנו
יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו
