בסגנון אבדיה

יש רגעים שבהם ברור שההתפתחות של שחקן כבר לא נמדדת רק במספרים. העונה, דני אבדיה הגיע לשלב שבו צורת המשחק שלו מספרת את הסיפור לא פחות מהסטטיסטיקה. משהו בזהות שלו על המגרש התחדד. הוא כבר לא מגיב למה שהמשחק נותן - הוא יוצר אותו. אפשר לראות מה עובד לו בצורה מטורפת, איפה הוא עדיין צריך להשתפר ואילו אלמנטים נוספים במשחק שלו יכולים לקחת אותו לשלב הבא ולהפוך אותו לשחקן שלם באמת. במשחקים האחרונים הוא מכתיב את הקצב, לוקח החלטות חכמות, וברגעים מסוימים אפשר גם להבחין איפה עוד יש מקום לגדול.

אחד השינויים הבולטים ביותר אצלו הוא האופן שבו הוא נכנס לפיק־אנד־רול. פעם, הוא היה יוצא מהחסימה וחיכה שהגנת היריבה תעשה טעות קלילה כדי לפנות לו את הדרך, היום הוא פשוט מייצר את הטעות של ההגנה בעצמו. קחו מהלך מול דטרויט: דני התחיל את ההתקפה בעצמו, לא קרא לחסימה והחליט לכדרר מול השומר שלו ותוך כדי לבחון אותו עם העיניים. ופתאום, בלי לחשוב פעמיים הוא משנה קצב לטורבו וחודר פנימה על המגן, מה שמכריח את ההגנה לחשוב על להביא עזרה. ותוך בערך כדרור וחצי עד קו העונשין, דני מבצע האטה שבעצם מקפיאה את המגן שלו. שחקן הגנה נוסף אוכל את הפיתיון ומחליט שהוא בא לעזרת חבר, אך מאחר בחצי צעד וההזדמנות מתחת לסל נפתחת. מה שיפה אצל דני זה שגם אם הוא לא מסיים את החדירה עם הכדור בטבעת, עצם ההאטה הזו משנה את כל מבנה הפוזשן והופכת אותו לשחקן שמנהל את המגרש ולא רק נע עליו.

כל זה מוביל לאלמנט שהפך כבר לסימן ההיכר שלו העונה - סחיטת עבירות. אבדיה נמצא במקום הראשון בליגה באלמנט הזה, עם 104 כאלה העונה נכון לעכשיו. היכולת שלו לייצר מגע בדיוק בסוף התנועה היא אחת מהמתקדמות בליגה. דני הפך למלך התזמון: חדירה שמתחילה במהירות ואט אט משנה קצב. הדבר הזה מכריח את המגן להגיע לעזרה מהצד ומייצר מגע שהוא לא יכול להתחמק ממנו, ממש כמו מקודם. ומכאן מגיעה כמות הזריקות הגדולה מקו, מול דטרויט הוא הלך 15 פעמים לקו שמתוכן קלע 14, ומול קליבלנד 17 פעמים שמתוכן קלע 16.

אבל ההתקדמות הזו מגיעה עם מחירים: אבדיה נמצא כרגע גם במקום הראשון בביצוע עבירות לזריקות. במשחק מול ממפיס למשל, רוב העבירות שלו נולדו מתוך מהלכים הגנתיים שאפשר לנתח הפוך ממהלכי ההתקפה שלו. לפעמים הוא קופץ על פאמפ פייק, למרות שהשחקן שמר על פוזיציה סטטית. במקום להישאר בגוף נמוך ולכפות זריקה קשה, הוא חיפש את התגובה המהירה או החסימה. קריאת יתר. וזה בדיוק המקום שבו אפשר לראות לאן הוא צריך לכוון את עצמו: אם הוא ילמד להשתמש באותם חישובים הגנתיים שהוא עושה בהתקפה, הוא יכול לצמצם את העבירות המיותרות ב־30–40 אחוז.

ועדיין, שני אלמנטים שאולי ישלימו את התמונה עבור דני:  האלמנט הראשון הוא אלמנט החצי מרחק. לפעמים אתה ממש יכול לראות במהלך איך המשחק "מבקש" ממנו לקחת את הזריקה הזו. מול דטרויט היה רגע כזה: דני מנסה לקחת את אסאר תומפסון לסל ומהר מאוד מגלה שהוא שומר לא קל בכלל. דני מחליט "לזרוק" אותו אחורה ולבצע סטפ-בק לחצי מרחק. פעולה יפה שלא רואים ממנו כל יום, ועוד מול אסאר תומפסון שהוא אחד השומרים היותר טובים בליגה. זו זריקה שיכולה לשנות לו את כל הדינמיקה. במקום חדירה למגע, הוא מקבל שתי נקודות מג'אמפ שוט נקי. ברגע שהוא יפתח את האיום הזה יותר - השומרים כבר לא יוכלו לסגת צעד אחד לאחור כדי להיערך לחדירה. הם ייאלצו להתקדם, וזה יפתח לו נתיבים חדשים. 

האלמנט השני שיכול לקחת אותו לשלב הבא הוא החיתוך לסל ללא כדור. נכון לעכשיו זה לא חלק קבוע מהמשחק שלו, אבל הפוטנציאל ברור: חיתוך חכם פנימה בין המגינים יוצר פתיחת חללים, מאלץ את ההגנה לבצע התאמות מיידיות, ולעיתים אף מחייבת מסירה קלה. ברגע שזה יהיה חלק קבוע מהארסנל שלו, דני יהפוך לשחקן שמכתיב את ההתקפה גם בלי לגעת בכדור - השומרים יצטרכו להקצות תשומת לב אליו גם כשהוא ללא הכדור. ובואו, זה לא שדני לא מקבל כבר עכשיו פי שתיים יותר תשומת לב מכל שחקני פורטלנד ביחד, אבל תחשבו מה יקרה כשהוא ינוע יותר ללא הכדור. ומבחינה טקטית, זה פשוט ישנה את הדינמיקה של הקבוצה מולו ויכניס רמה נוספת של איום עבור ההגנה. וזה כבר יכול להפוך אותו לקטלני הרבה יותר.

בשלושת המשחקים האחרונים אפשר לראות את כל זה קורה במקביל. ההבדל הוא לא רק הכמות - אלא האיכות. הוא מוכיח שהוא מסוגל להיות לא רק אחד מהשחקנים שעליהם אפשר לסמוך, אלא אחד שאתה בונה עליו בהתקפה כחלק מהזהות שלה. ודני של העונה הזו הוא שחקן שהזהות שלו סוף סוף מתכנסת: פיזיות עם שכל, אגרסיביות עם שליטה, יצירת מגע עם יצירת יתרון. אנחנו בתקופה שכבר לא מאוד קשה לנו לנבא מה אנחנו הולכים לראות מאבדיה במשחקים, אלא מתרגשים מכל פעולה חדשה שהוא מוסיף לסגנון המשחק שלו, תקופה שבה 17 נקודות הן מעט וקבוצה פצועה שאנחנו לא אוהדים מעצבנת אותנו כשהיא לא מנצחת. ההמשך יהיה כיד המלך. ואת ההמשך יכתוב בכבוד, רק דני אבדיה.