אמת לא נעימה, אבל אמת

אתחיל בדיסקליימר קטן - בטור הקרוב לא יהיו סטטיסטיקות גדולות או תיאוריות חדשות. אנחנו כן ננתח מה עבד ומה פחות, רק שהפוקוס הפעם הוא על דני, דני הבן אדם. על ערב של שיעור נוסף בקריירה שהגיע כנראה בתקופה הכי טובה שהוא היה יכול לעבור אותו. ערב שבו כל תנועה, כל זריקה, כל רגע על המגרש מספר סיפור, בלי מספרים, רק דני מול עצמו, מול המשחק, מול מה שהוא מסוגל להיות.

יש משחקים מסוימים של דני שאת מרגישה בהם שכבר לפני הטיפ-אוף יש אווירה אחרת, לא לחץ, לא פחד, יותר כמו מתח שזורם בגוף. כזה שזורק אותך לקונספירציות. הערב הזה התברר לי כאחד כזה, ערב שבו אני יכולה רק לשער ולדמיין מה אני עומדת לראות מדני, אבל אני כן יודעת שאני הולכת לשבת מול המסך ולהרגיש כל דבר יחד איתו. אפילו רצה לי המחשבה הקטנה הזו בראש שעוד תקרת זכוכית יכולה להישבר הלילה, כי מול קבוצה כמו אוקלהומה כל פעולה שלו כנראה תאיץ לי את הדופק. הם הקבוצה הכי טובה בליגה, הגנת ברזל והתקפה שוטפת. 16 ניצחונות אל מול הפסד אחד בודד, שבמקרה, או שלא במקרה, היחידים שעצרו אותם הם לא אחרים מפורטלנד ודני, שמולם הם מתמודדים היום שוב. וזה כבר סיפור בפני עצמו.

הטלוויזיה נפתחה, הגרפיקה עלתה, ורשימת הפצועים של מפורטלנד נפרסה בפנינו כמו רשימת משתתפים של טקס זיכרון. סקוט בחוץ, ג’רו בחוץ, דיים בחוץ, שארפ בחוץ, ת'ייבול בחוץ, ווסלי בחוץ, וויליאמס בחוץ. וכל זה עוד לפני שהמשחק התחיל. רשימה שמספרת את הסיפור בלי להגיד מילה: הערב הזה לא הולך להיות קל, ואולי זה בדיוק המקום שבו דני צריך שוב לקחת את המושכות כרכז הקבוצה ולהוביל לניצחון, או לפחות למשחק צמוד. אחרת, "30+ הפרש ולא פחות".

כבר כמה משחקים שאנחנו כצופים אדוקים ברוב אם לא כל משחקיו של דני העונה, שמנו לב שהיריבות כבר מתחילות להתכונן אליו באופן ספציפי. לא סתם להתכונן, אלא לחשב כל תנועה שלו, לנעוץ בו העיניים שלהם, לשלוח את רוב הפוקוס בהגנה אליו ולהכריח אותו למסור, לנסות להבין איך לעצור אותו לפני שהוא בכלל נכנס למשחק. הערב הזה היה אחד כזה. אוקלהומה סיטי חיפשה להגיש עבורו את הנקמה הכי מתוקה שיכלו לחשוב עליה, והצליחה בענק.

מהרגע הראשון ראיתי אותו מחפש אוויר, לו דורט נצמד אליו לגופייה כמו האקסית שלא משחררת, ככה שכל צעד של דני הפך לכבד יותר, כל חדירה הופכת לדלת שנסגרת בפניו. הזריקות שלו בפתיחה לא היו רעות, להפך, שלוש הזריקות הראשונות שלו משלוש היו פנויות לגמרי. רוטציות הגנתיות של אוקלהומה סיטי פשוט השאירו אותו חופשי על קשת השלוש. אבל הזריקות לא נכנסו לו. ובמקום להניח לזריקה משלוש עד שירגיש שהוא בתוך המשחק, דני התעקש עליה, וכבר ברבע הראשון הוא היה עם 0/5, רובן פנויות לגמרי, כנראה מתוך רצון להיכנס לקצב. ניסיון להכריח את הגוף לזוז בכוח.

כשהוא הבין שהזריקה משלוש לא עובדת, הוא ניסה להתחיל לתקן דרך חדירות עוצמתיות לסל, כפי שהוא יודע לעשות הכי טוב, ושם חיכתה לו בעיה נוספת. ההגנה הקשוחה של האלופה המכהנת. בכל פעם שהוא ניסה לחדור שמאלה או ימינה, דורט הלך איתו פיזית עד קו העונשין, ואוקלהומה שלחה עזרה נוספת מהצד החלש בדמות הולמגרן או הרטנשטיין. זו לא הייתה  בניית “קיר”, זה היה כמו ציר שהולך ונסגר לאט לאט - "שיטת המסדרון" אני קוראת לזה. ואחרי שהבין שכך עומד להיות, הוא התחיל לחפש את המגע, ניסה להוציא עבירה מכל חדירה, אך השריקות לא מיהרו להגיע. ובתוך כל ההחטאות האלה, תחושה אחרת התחילה לזוז אצלי בפנים, לא תחושה של אכזבה או פספוס, יותר כמו דאגה. ראיתי אותו נבלע. אוקלהומה סיטי נכנסה לו לראש עוד לפני שהיא נכנסה לצבע.

המחצית השנייה נפתחה בשני פוזשנים שדני יזם, בתוך רצף קצר של שניות, הוא קיבל את הכדור מוקדם, לפני שההגנה של אוקלהומה סיטי התייצבה וקלע שני סלי שדה. אלה היו מהלכים שדני יצר ולא הגיב אליהם. ברוב המחצית הראשונה הוא שיחק לפי החליל של מארק דייגנולט, חדירות לעומס וגרירה לבידודים מול דורט, סיטואציות שמכוונות אותו להגיב לחילופים וחוסמות לו את אפשרות היצירה. ואז לכמה שניות נפתחו לי העיניים, אמרתי לעצמי: יאללה, זה הרגע שלו. פתאום הגוף חזר לדבר בשפה שהוא מכיר, זה שלא מוריד את העיניים מהמגרש. זו הייתה שנייה של “היי, הנה אתה, לאן ברחת? התגעגעתי אלייך". אבל כמו שמגיע ניצוץ, ככה הוא גם נעלם. אוקלהומה סיטי זיהתה מהר את הבעיה שלה בהגנה ודני שוב נשאר בלי אוויר. זה היה משחק שבו כל רגע טוב שלו היה כמו נשימה, וכל רגע רע היה כמו מישהו ששם יד על הסרעפת בכוונה כדי לגרום לך להשתעל.

מה שהיה הכי בולט ואדום במהלך המשחק זה שדני היה בודד. גם מקצועית, אבל בעיקר רגשית. שחקני הספסל סביבו עשו מה שהם יכולים, אבל זה לא היה מספיק מול קבוצה כמו אוקלהומה. לטעמי הם גם לא מספיקים בכלל כדי להחזיק ספסל של קבוצה בינונית במערב הפרוע שיש לנו בשנים האחרונות. ובכל פעם ששיי עבר אותו או צ’ט סגר עליו, היה בזה משהו כמעט אישי. לא “אתה לא טוב”, יותר כמו “אנחנו גדולים מדי עליך הערב”. צורב, שורף, כואב, לא נעים ועוד מילים לא נחמדות. ולא רק לדני, גם לי שצופה בו. הקהל כמובן לא חסך את תחושותיו ורגשותיו, והטוויטר בער כבר מהרבע השני:

המשחק נגמר די מהר, עבור דני הוא אפילו נגמר כבר ברבע השלישי. כי את הרביעי הוא לא חזר לשחק. מניחה שמענייני מנוחה לקראת המפגש הלילה מול מילווקי. נשארתי לצפות עד הסוף, יחד עם שריקת הסיום, היה בי שקט, בפעם הראשונה העונה, לא שקט טוב, כזה שמרגיש כמו אחרי סערה. משפטים כמו “מה קרה כאן?” עברו לי בראש. או בעצם יותר כמו “השם ישמור, במה צפיתי הרגע”. ואחרי שהספקתי להאשים את שיי, צ'ט ואת השופטים על סדרת שריקות שלא מביישות את הכבוד עבור מייקל ג'ורדן, אפשרתי לעצמי להסתכל על חצי הכוס המלאה - היי, זה רק משחק אחד, משחק מול הטובה ביותר בליגה. פורטלנד היא קבוצה פצועה שזקוקה לשחקנים שלה כמו מים לרוויה. אי אפשר לבד כל הזמן.

יש הפסדים במשחקים שמלמדים אותך יותר על עצמך מהפסדים אחרים, בעיקר כשההפסד הוא קבוצתי ואישי כאחד. משחקים שמראים את הסדקים, את המקומות שבהם אתה אנושי, שמוציאים ממך אמת לא נעימה, אבל אמת. אני יצאתי מהמשחק עם תחושה מרכזית אחת, לא כל לילה יהיה לילה של סטטיסטיקה מפוצצת או שבירת שיאים. יהיו גם לילות של אנושיות, נפילות מתח, לילות שמספרים על לב שקצת מתקמט. וזה בסדר. כי אם יש משהו שדני הוכיח לעצמו כבר פעם אחרי פעם, זה שהפעמים שהוא נופל הן הפעמים שמלמדות אותו איך לקום גבוה יותר.

ואולי הלילה הזה לא הייתה תקרת זכוכית שנשברה, אבל אולי הוא לילה של סדק קטן בקיר, שיום אחד יפרוץ דרכו. מחר דני פוגש את מילווקי כשהיא ללא יאניס. קבוצה חדשה, משחק חדש, הזדמנות לקבל גם דני חדש: חזק יותר, מחושל יותר, מחושב יותר, ובעיקר, הזמן לקבל את דני אבדיה חזרה.