במהלך שיחה עם רואי נחום, אחד המועמדים המובילים לתואר ROY, עלתה סוגיה/ טרוניה משותפת לשנינו. אם לנסח במילותיה של סבתי טובה ז"ל, הבעיה היא שיותר מדי טוב. וזה, בלי שהתכוונה בהכרח לכדורסל מודל פולין. בתרגום חופשי לעניינים מעשיים, יש יותר מדי כדורסל. יש יותר מדי כדורסל טוב. יש יותר מדי כדורסל מעניין. אנחנו במרדף בלתי פוסק כדי לנסות להספיק את הכל. בלי קשר לעבודה. במנותק מהדיסקו. רק כדי לחבק אלינו את כל היופי הזה. ואני אסביר. משך שנים התרגלנו לקצב מסוים. מהזווית הישראלית, קבוצת יורוליג אחת. עוד 1 ברוטו שתחרותית במפעל אחר. יש ליגה וטיפה לגיונרים. הכל בשליטה. ועכשיו הכל השתבש, גם אם לטובה. רק מהזווית הישראלית, יש 2 חתכה יורוליג, ועוד במתכונת הלוז החדש, האינטנסיבי וההזוי. יש 2-3 ישראלים ב NBA, אחד מהם חמישיה ואחד מהם הולך להיות ה MIP, בלי נדר. יש יורוקאפ ו BCL ולגיונרים מגניבים (כולל המאמנים שלנו ביפן). יש ישראלים/ ישראליות בכירים/ בכירות במכללים/ מכללות. ביקשתי מהצ'אט שיכין לי לוז משחקים מאוחד, כדי שאטמיע ביומן. בתגובה, ביקש/ה הבחור/ה פסק זמן ועצירה מתודית והתחיל לפרט רצף של חארטות שלא היה מבייש את סימונה פיאנג'יאני בימיו הטובים פינת ארז אדלשטיין אומר שהוא לא רוצה להשתמש בתירוצים, אבל. ויש ליגת העל כמובן, שמתפרסת ברוך השם על 8 ימים בשבוע. ועוד לא אמרנו כלום על הליגות האחרות, ושוב - רק מהזווית של המזרח התיכון. כאן המקום לייצר שבירת טקסט. לשם כך, ביקשתי מיקיר המערכת (כל מערכת) ניר קפלן חיקוי פיאניג'יאני. במקום, נתן את התירוצים בגרסת בוסקאליה. הצגה. העניין הוא שחלקנו הגדול בואכה כולנו, קודם כל ולפני הכל - אוהבים כדורסל. ויש כל כך הרבה. אנחנו רוצים פינת עורגים לראות את כל הטוב הזה בגרסת משחקים מלאים., אנחנו רוצים פינת עורגים לראות בגרסת משחקים מלאים. מהיבשת הישנה, מהיבשת החדשה. וללא נורמליים מבינינו, גם מהיבשות שאינן נורמליות. היי, כי אין אבל אין על כדורסל מאורוגוואי או קטאר או הפיליפינים. סמכו עלי. רגע, עוד לא קראתם את הטור על הכדורסל בויאטנם/ איפה נמצא ויקטור ראד? כאן הטור על הכדורסל בויאטנאם כאן אפשר לחפש ולמצוא את ויקטור ראד הנה, קחו את השבוע הקרוב. ליגת העל תשוחק בימים מוצש-שני, שישי ושוב מוצש. היורוליג בגרסת הישראליות בשלישי-שישי. ירושלים יורוקאפ? שלישי. הרצליה BCL? גם שלישי. אם וככל שהצ'אט לא מרח אותי, בגזרת המכללות שלנו היה כבר הלילה מאייר מול קנטאקי וביום חמישי עוד משחק וכו + היה גם שון אבייב בסינסי + עופרי נווה, ג׳ול כארם וגו, בראשון יש ציפר, בשני איתן בורג מול מאת'ר פאקינג דיוק + הבן של שארפ נגד מיסיסיפי סטייט, וזה לפני שדיברנו על המשחקים שמגיעים מהכיוון של גל רביב, נועם דברת, ירדן גרזון, דניאל גואטה, יובל לוין ודו. עוד שלושה משחקים רק השבוע של בן שרף ובשאיפה גם דני וולף. עוד 4 משחקים של דני והאבדיות. ואל תכעסו, אבל אין לי כוח לפרט את המשחקים של נועם יעקב, עמית עבו ושחקנים ומאמנים מרומניה ויפן. אין לראות באמור לעיל ולו חצי טרוניה, אלא לשתף ולהשתתף איתכם שאיזה כיף בלתי הגיוני לכל הדעות זה עונת 2025/26. ואנחנו רק באוקטובר, כן? הביאו את כל היופי הזה אלינו. אנחנו כאן. אנחנו מוכנים לכל הטוב הזה. ועוד יותר טוב (עכשיו רק צריך למצוא דרך לשבץ באקסל של הדיסקו מספיק כותבים למספיק כדורסל). הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

עבור אוהדים של קבוצות רגילות שלא זכו בתואר, נניח 50 שנה, אין ימים יפים מהפרה-סיזן – השבועות הארוכים האלה שיש איזו תקווה שהפעם זה יהיה אחרת: החתמה מפוצצת, טרייד מוצלח, חילופי מאמנים שהפעם בטוח יעבדו. אבל הניו יורק ניקס אינה קבוצה רגילה והאוהדים שלה, שסופרים כבר חמישים ושלוש שנים מאז האליפות, אינם מהסוג שמקווה. הם מהסוג שמחכה, כמעט מצפה, לדברים שיכולים להשתבש. תנו להם להתבאס מראש, לשרוק בוז, לבקש את הכסף בחזרה. והעונה הזאת, שיצאה לדרך ביום רביעי, הביאה איתה את הגרוע מכל – תקווה. בעצם, גרוע מכל – ציפיה. על פי כל אתרי ההימורים – כן, ימים בעייתיים לדבר על הנושא בליגה המתיימרת להיות הטובה בעולם, כשענן עכור מרחף מעל – ועל פי כל מי שמבין כדורסל (קראו כאן את רביץ, הוא מבין כדורסל), הניקס הם אחת משתי הפייבוריטיות המובהקות לקחת את המזרח ולהגיע לגמר הליגה מול מי שתבוא, ברוכה הבאה. מוטי דניאל הגדול אמר פעם שבמכבי תל אביב, כשזוכים בתואר יורדת אבן מהלב. גם בניקס זה כך, רק שמכבי תל אביב זכתה ב-200 תארים, הניקס זכו בשניים, כשריצ׳רד ניקסון היה נשיא, ווטרגייט נראתה כמו פרשת השחיתות הכי חמורה בעולם, ורוב האוהדים מסביבי עדיין לא נולדו. ערב פתיחת העונה הביא למדיסון סקוור גארדן את זו שאמורה להיות המתחרה הישירה על פסגת המזרח העונה – קליבלנד. הקאבס, שהראו בשנה שעברה שהם קבוצת עונה סדירה כמעט מושלמת, אבל קבוצת פלייאוף פגיעה מאוד, הגיעו כדי להתחיל מהנקודה שבה עצרו בעונה שעברה. הניקס, מצדם, הגיעו כמעט מאותה נקודה שבה עצרו בשנה שעברה, רק עם מאמן חדש – מייק בראון, שלכאורה מבין לא פחות כדורסל מטום ת׳יבודו, אבל פחות נוטה לגמור לשחקנים שלו את הגב והברכיים והשרירים ולשחוק אותם עד שהם נפצעים ויש לו תירוץ טוב לקריסה בפלייאוף. לקראת משחק פתיחת העונה, הגארדן לובש חג. גם אחרי יובל במדבר, הכרטיסים עדיין הכי יקרים בליגה, ואנשים באים לראות וגם להיראות. מה אפשר לומר על הכדורסל של בראון לעומת ת׳יבודו? בינתיים לא הרבה. אולי שהשחקנים נראים קצת יותר שמחים לא לראות את הפרצוף המפחיד של המאמן על הספסל. חוץ מקארל אנתוני טאונס. קאט נראה תמיד מבואס כל כך שהכריחו אותו לנצל את הנתונים הפיזיים כדי לשחק כדורסל, עד כדי כך שהוא נוטה לנצל אותם לעתים רחוקות במיוחד, כשלא מתחשק לו להשליך שלשה מקילומטר. לפחות במשחק הפתיחה, הכדורסל של הניקס נראה קצת יותר חופשי, מעט פחות סכמטי. בראון הגיע בין השאר מפני שהוא יודע איך לזכות באליפויות: ארבעה תארים יש לו בארון, אם כי כולם כעוזר מאמן – אחד של פופ האגדי, שלושה של סטיב קר האגדי אבל קצת פחות. חוץ מזה עוד פעמיים מאמן העונה בשתי קבוצות עם פרנצ׳ייז נטול ציפיות, כולל הצלחה גדולה בקאבס, שהסתיימה בכישלון מהדהד בפלייאוף; ועוד כישלון מחפיר בקבוצה עם ציפיות גבוהות כמו הלייקרס. על המגרש, נראה שהניקס קצת יותר חדים. ברונסון עדיין לוקה בקבלת החלטות לא יציבה; קאט עדיין רך ונוטה לעבירות מטומטמות; אבל אננובי, מיקל ברידג׳ס ומיילס מקברייד משלימים חמישייה שאין לאף קבוצה במזרח מוכה הפציעות. הספסל אמנם גבולי מאוד – 22 (אם מתעלמים מההחלפה התמוהה של מקברייד בהוקפורטי הגרמני המבוהל, בניסיון לשחק עם סנטר טבעי) ו16 נקודות בהתאמה בשני משחקי הפתיחה – אבל לעונה הסדירה זה בוודאי אמור להספיק. קליבלנד היא אכן קבוצה נהדרת, עם כוכב על בדמותו של דונובן מיטשל שקולע מתי שמתחשק לו – כולל מטווח מופרך ברבע השלישי, שהחזיר את הקאבס מפיגור דו ספרתי לשוויון – ואוון מובלי שנראה נהדר בפתיחת העונה, אבל הניקס נראים קצת יותר נחושים לספק הצהרה, ויוצאים עם ניצחון, שאליו הוסיפו בינתיים עוד אחד מול הסלטיקס החסרים. פתיחה יפה, עם כדורסל שנראה קצת פחות מוקפד, אבל בעיניי ישנה שאלה גדולה איך זה יעבוד במאני טיים. לוקח הימור שגם הפעם זה יסתיים במפח נפש. בצד השני של הנהר, בברוקלין, אין כל חשש שהעונה הזאת תסתיים במפח נפש מפני שהציפיה היחידה של אוהדי (?) הנטס היא לא לשבור את שיא ההפסדים בעונה של שארלוט בובקאטס ז״ל, או שיא הניצחונות השלילי – שבעה בלבד היו לקבוצה ההיא. ככלל, עושה רושם שהיעד היחיד שהוצב לג׳ורדי פרננדז, המאמן הספרדי של הנטס שמונה לתפקיד משום התמחותו בפיתוח כישרונות, הוא, ובכן, לפתח את הכישרונות המעטים מאוד שישנם בקבוצה הזו, ובהם חמישה רוקיז, מהם אחד משלנו ועוד אחד שאימצנו בחמימות. אם במדיסון סקוור גארדן האווירה היא של כדורסל ותחרותית, שריקות בוז וצעקות על שופטים, בברקליס סנטר האווירה היא של ערב שירה בציבור – מלבד שתיים-שלוש דקות של חזרה מהמתים ברבע הרביעי. ההבדל גם בפרטים: חולצות מסודרות בקפידה על כל הכיסאות במדיסון סקוור גארדן; אנשים עם ערימות של קרטונים מקומטים מחלקים חולצות בברקליס למי שמבקש. מין חוסר ארגון ישראלי כזה. ועדיין אמריקה – אלפים מגיעים כדי לאכול נקניקיה או המבורגר, לראות את בן שרף, להתחכך באבק הכוכבים במחיר של עשירית ומטה מהחוויה במנהטן הסמוכה. כל כך הרבה אנשים כדי לראות כל כך מעט כדורסל. אמריקה. (צילום: יהודה שוחט) כשלעצמי, על אף הרקע החב״די, לא הייתי טורח לנדוד לברוקלין אלמלא בן שרף ודני וולף – 40 אחוז מהפרויקט הייחודי של ברוקלין. למרבה הצער, הנייס ג׳ואיש גיי עם האייקיו המוגזם, טרם פתח את העונה בשל פציעה בקרסול, ובשל כך הסתפקתי בשרף, שיומיים קודם פתח עונה באופן לא רע בכלל, בתבוסה לשארלוט בגרסת ההורנטס. רבות כבר דובר על הקונספט המעניין שעליו הלכו העונה בנטס: אחרי שני סיבובים של ניסיונות לבנות קבוצות כוכבים, שהסתיימו בהרבה כסף שנזרק לפח ואפס תארים, החליטו בצד הפחות נוצץ של ניו יורק ללכת על פרוסס – להחליף את כל מי שיודע לשחק קצת כדורסל, בילדים שאפשר אולי לפתח, ובהרבה יותר מדי מקום מתחת לתקרת השכר, כדי לשלם למייקל פורטר ג׳וניור שישתעשע עם הילדים עד שיפלו בחירות דראפט טובות, ואולי טרייד או שניים. פרננדז מנהל את המשחק מתוך הפילוסופיה הזו: לשפר את השחקנים, מבלי להתייחס לתוצאה אלא אם בטעות ייקלע לאפשרות לנצח. אם זה יקרה, נראה. למרבה השמחה, זה לא יקרה הרבה. בינתיים, מי שאמור לעשות הכול הוא קאם תומאס. וכשאני אומר הכול, אני מתכוון לניפוח הסטטיסטיקה באופן שאולי יעלה את הערך שלו ויביא טרייד נחמד גם עליו תמורת עוד ערימה של בחירות דראפט. במשחק הראשון זה לא עבד, כי לתומאס לא איכפת – הוא פשוט זורק – ועל כן מול קליבלנד ניסה פרננדז קונספט אחר: לתת לו גם לנהל את המשחק. מי שקצת נפגע מכך הוא שרף, שהיה אקטיבי מאוד במשחק הראשון, ופאסיבי מאוד-מאוד מול קליבלנד. הוא אמנם ניסה לפתוח את המשחק בדאנק אגרסיבי, אבל סיים אותו עם זריקה אחת נוספת לסל, אסיסט, שלושה איבודים ושתי עבירות. מבחינת הסכמה של פרננדז, משחק שני ברציפות – שרף פותח בחמישיה ומסיים את חלקו ברבע השלישי, ודיומין סוגר ומשחק יותר דקות, לגמרי בצדק. הרוסי מראה הרבה מאוד כדורסל, קליעה נקיה, יכולת מסירה וגם הגנה סבירה ביותר. על פניו, הוא נראה כמו המניה הכי בטוחה בסל הדל של הנטס. שרף, לעומתו, זכה מן ההפקר: מבחינה פיזית הוא מוכן לגמרי לליגה הטובה בעולם – בפרמטרים של יכולת אישית, לא ממש בכדורסל; גם ראיית המשחק שם ואפילו יסודות ההגנה; אבל הקליעה שלו כל כך מזעזעת, שקשה לראות איך הדבר הזה מחזיק לאורך כמה עונות, אם לא יחול שיפור דרמטי באספקט הזה. גם בחימום, שרף משליך לבנים מהשלוש ולפעמים אפילו מצליח לגעת בטבעת, אבל לא ממש לעבור דרכה. עם זאת אסייג ואומר ששבועות ארוכים לפני הדראפט, דווקא בתקופה לא טובה במיוחד של שרף באולם, התחייב בפני דיוויד בלאט ששרף ייבחר על ידי ברוקלין (!), ושהקליעה שלו תשתפר בתוך שנתיים-שלוש והוא יהפוך לשחקן יותר מלגיטימי בליגה. החלק הראשון התממש במלואו – בין אם מדובר בנבואה, ובין אם בחברות קרובה מאוד עם פרננדז. סומך עליו שגם החלק השני יתממש. בינתיים זה לא נראה טוב. כדורסל הוא משחק פשוט. לפני הטקטיקות, בטח בליגה שבה הטקטיקה משנית לכישרון ברוב הקבוצות, צריך לפחות חמישה אנשים שיודעים לשחק ברמה גבוהה. או אפילו בינונית, לברוקלין ספק אם יש חמישה כאלה. לא לליגה הזאת. בטח לא עכשיו: הכדורסל שלה אמנם נאה לעין וניכרת טביעת אצבע של מאמן, אבל גם מאמן מבריק לא יהפוך את הדבר הזה לקבוצה מנצחת. נכון לשני משחקי פתיחת העונה: הנטס מציגים הגנה מזעזעת, התקפה קצת מפוזרת, ומחסור קיצוני בכישרון שלא יאפשר להם לחגוג ניצחונות. כך או כך, אין לי ספק שפרננדז יצליח להוציא מברוקלין יותר מסך חלקיה, זה פשוט שחלקיה דלים מאוד. מצד שני, היא גם לא תושפל ברוב המשחקים. בין אם מכיוון שהיא אכן מאומנת, ובין אם המאמנים בצד השני ינצלו את המשחקים מולה ואת היתרונות הגדולים שיצברו, על מנת לתת לכוכבים לנוח. אתמול זה כמעט עלה לקליבלנד במשחק, כשהנטס עפו על האנרגיות ועל דקות אדירות של דיומין ותומאס הבלתי נסבל כדי למחוק 25 הפרש עד למינוס נקודת בדקות הסיום. אבל אז מיטשל עשה את מה שצריך כדי לסגור עניין, והגנון של ג׳ורדי ייאלץ לחפש את ניצחון הבכורה במקום אחר – אולי במשחק החמישי מול אטלנטה, אולי ב-13 מול וושינגטון. נעקוב. למזלו של שרף – וגם של וולף, שעוד ייתן דקות יפות העונה – אין לחץ ויש הרבה מרחב לטעויות, לפחות בשנה הקרובה וכנראה שגם בזו שאחריה. שניהם הראו שיש להם את היכולת לקחת את ההזדמנות הזאת. שרף, שניתן להעריך שיחליף מקומות על הספסל עם דיומין הבשל יותר, עדיין יקבל מספיק הזדמנויות, בטח בהתחשב בעובדה שניכר שכבר עכשיו פרננדז לא אהב את מה שראה מהרכז השלישי שהוא בחר בדראפט, נולן טראורה, שרואה את הפרקט בעיקר מהספסל. בן כבר הוכיח שיש לו את האופי ויש לו את הגישה ומשם, זה בעיקר עניין של עבודה קשה.

הערכות טרום העונה בכל הנוגע להפועל תל אביב סימנו פערים בין הפוטנציאל, הכשרון והעומק בסגל לבין הקרקס מסביב. מצד אחד, כמות בלתי נגמרת של שחקנים איכותיים ומנוסים ששווה פלייאוף. מצד שני, כמות בלתי הגיונית בואכה מטורללת של שחקנים, ענייני בולגריה, רחשים תת קרקעיים, עופר ינאי, אוהדים וכל היופי הזה, שיכולה להוביל לחלק החיצוני של הפלייאין. ואצל רוב המנחשים, כולל אצלי, הצד השני היטה את הכף ודירג את הפועל תל אביב מתחת לסך כל שחקניה. שישה משחקים אל תוך העונה הזאת (והאמת, קשה להאמין שרק שישה. מרגיש שהתחלנו לפני שלושה חודשים), ואפשר להגיע לכמה מסקנות גם ביחס לקבוצה הזאת וגם ליחס בינה לבין השפיץ של היורוליג. קודם כל, הליגה עצמה. אמנם רק 15% מאחורינו, אבל כרגע אין בסביבה קבוצת על (אגב, וזה לא נכון רק לעונה הנוכחית הזאת). מכל מיני סיבות: הפציעות סביב, בשלב זה, בהיקפים בלתי סבירים בעליל. לא מעט שחקנים חדשים דנדשים שעדיין לא מבינים מה קורה פה בכלל. המשך תהליך ההזדקנות של האייקונים הוותיקים. המשך תהליך ההתנתקות של מי מהאייקונים הוותיקים אשר על הקווים. הכסף שמתפזר לקבוצות שהן ממש לא האימפריות הקבועות. יש עוד ולא מעט, אבל נראה שהעקרון ברור לכולנו ומוסכם על רובנו. ואסה, מצבו עכשיו אל הסיפור עצמו. כשמביטים בנכסים האדומים, לא קשה להבין למה היא בטופ. ולמה, אם נדבר גלויות, היא יכולה להיצמד פרמננטית אלי צמרת. כל החששות המוקדמים והמוצדקים סביב מצבו של האיש המכונה ואסה, גם עת נוצח בדו קרב מול ווינר שוט בלאט, מתגלים נכון לעכשיו כבלתי רלוונטיים. כשהוא מרגיש את זה, ואתמול הוא הרגיש את זה, הוא מיציץ'. אגב, לא מיצ'יץ'. מיציץ'. שמסר את הכדור הלא הגיוני ההוא לתומר גינת. כן, המיציץ' הזה. מרגע שההגנה של מונאקו אפשרה לו לקחת את השחקן שלו ימינה, עם חסימות פיק נ' רול חוזרות שמתמקמות מימינו, הכניסה שלו למשחק הייתה קלה. קודם שלשה, אח"כ חדירה קלה, אח"כ מהלך שהסתיים בג'אמפר, אח"כ עוד לייאפ בימין וכן הלאה. את המשחק הזה הוא סיים עם פאקינג 8/9 מהשדה, כולל 4/5 לשלוש. וכן, אפשר לספור לו יחס אסיסטים – איבודים, אבל זה רק לנודניקים שלא רואים את התמונה הגדולה. רגע לפני השבוע הכפול השלישי שלו בעונתו המחודשת ביבשת הישנה, מוביל מיציץ' את ההתקפה הכי טובה במפעל כרגע בכל הקשור לרייטינג התקפי, נקודות פר מהלך וכו וגו ודו. ואחרי שמוטלי הסב את הנזק שעשה אתמול את ההבדל, מיציץ' היה שם כדי לכבות את האור. היא גדולה מתיו שטראזל ומייק ג'יימס הם ה 1-2 פאנץ' שהעלה (גם) אתמול קואץ' ספנוליס. הראשון מדוד כ-184 סנטימטרים. השני 185. החמישיה שהפכה קלאסית אצל איטודיס מורכבת ממיציץ' את בראיינט, האחד 1.96 והשני גם, פלאס 2 המטרים של קולין מלקולם. בהגדרה, יש כאן שני יתרונות פיזיים מובנים שעליהם אפשר לרכב. ונכון, מיציץ' בכלל לא מתעניין בארוע. אבל בראיינט כן. וגם מלקולם, הגם שאת מייק ג'יימס קשה לקחת עם הגב לסל. כך, גם ביום שבו שהכדור לא הסכים להיכנס וההטלות מחוץ לקשת הסתיימו ב-0/5, בראיינט שלט בכל אספקט של המשחק. ושבעת אסיסטיו התחלקו בין קריאות פיק נ' רול אדירות כמו זו, שבה הוא לוקח את הפיק נ' רול שמאלה ולכיוון הסינגל, באופן שמביא את ג'יימס לשלב החלטה: האם ייצא כל הדרך בעקבות מלקולם שנע החוצה או שמא ישאר באמצע הדרך ויבלום את התנועה של אוטורו פנימה (בעגה, זה נקרא באמפ)? מאחר שג'יימס ויתר על הבאמפ, מה שנותר לגארד המבריק של איטודיס הוא רק להגביה, כדי שאוטורו ינחית. ככה. רגע, חוזרים לגודל. עוד רגע נדבר על החזרה של מוטלי לעניינים. כשמדברים על החזרה של מוטלי לעניינים, צריכים להתייחס לחלק של בראיינט בסיפור הזה. בואו נחזור לרגע אל הרבע השני אתמול, באולם הציורי אשר בסופיה הציורית. שני מהלכי גב לסל שלו ברבע הזה, הראשון מול שטראזל והשני מול נדוביץ' הובילו לנקודות של המוטלי. שלאורך כל המשחק הזה קרא נהדר את מה שההגנה נתנה, כולל בחיתוכים מלמעלה למטה. כולל בכניסה מדויקת אל אזורי הלואו גאפ הנסתרים ואשר מתחת לקו הטבעת. אלייז'ה בראיינט עושה הכל. בשני צידי המגרש. בכל אספקט של המשחק. כולל בכל הנוגע לענייני הריבאונד, כשהפעם ליקט 8 כאלו, מהם 5 בהגנה. ולסוגיה הזאת יש משמעות, כי בניגוד לקו האחורי הגדול של האדומים, בפנים היא הרבה יותר קטנה. היא קטנה כאשר מאמנים מתכוננים הגנתית למשחק, ההחלטה המרכזית נוגעת לטיפולי הפיק נ' רול. אפשר לדבר על איך פותרים את המהלך הזה או ההוא, אבל באמת של החיים, קודם כל איך מסתדרים מול המהלך שמרכיב כמעט כל התקפה של כל יריבה. ושני הפתרונות המרכזיים של הפועל תל אביב חושפים אותה לקשיים בריבאונד ההגנה. למרות גודלה, כאמור, בגארדים, לא פשוט למי מהם להחזיק מעמד אל מול הגדולים היריבים אחרי חילוף הגנתי. ואם הולכים לפתרון של יציאה וחזרה, המכונה שואו, חשופים לבעיה שונה אך מקבילה. דניאל טייס התייצב למשחק אשר בבולגריה כאחד מהשחקנים הטובים והיעילים ביותר העונה במפעל. ואל המשחק הוא נכנס עם מהלך של ריבאונד התקפה. וזה קרה אחרי שניצל יציאה (נכונה) של אוטורו בהגנת הפיק נ' רול. מרגע שיצא הסנטר של הפועל תל אביב החוצה, הדרך חזרה כדי להגן על הטבעת עברה בטייס, שסירב לאפשר לו את המעבר, בלם אותו והשתלט על האופנסיב ריבאונד, אחד מ-16 כאלו שלקחה אתמול מונאקו. אוקיי, אז בקטגוריה הזאת נתקלה הקבוצה של איטודיס בלא מעט קשיים. מעבר לכך, קשה להצביע על יותר מדי קשיים אחרים. נכון, היה את הרבע השלישי שבו מונאקו חזרה והובילה, דרך 29 נקודות שקלעה. דרך 4 השלשות שנכנסו לה. זה פחות או יותר כל מה שעבד לה. ונכון, במהלך המשחק היא בכלל ומירוטיץ' בפרט החטיאה כמה שלשות פנויות שיכולות היו לעשות הבדל, במשחק שאותו סיימה עם 9/31 קבוצתי ו 1/5 אישי. מצד שני, רוב ההחטאות הגיעו אחרי עבודת הגנה טובה של הפועל תל אביב. אחרי רוטציות יפות, אחרי יציאות לא רעות בכלל לקלעים. קחו למשל את המהלך שהסתיים עם החטאה של נדוביץ' לשלשה, כ 3 דקות וחצי לסיום החצי הראשון. על פניו, החמישיה ההגנתית של הפועל תל אביב מורכבת בשלב הזה משלושה שחקנים שמייצרים סימני שאלה בצד הזה של המגרש. גם מיציץ', גם גינת וגם מוטלי. בפועל, גינת יוצא מדויק על הפיק נ' רול הראשון של ג'יימס, מיציץ' גם עירני לאופציית המסירה החוצה למירוטיץ' וגם קורא נהדר את המסירה לדיאלו בפינה, גינת מגיע חיש חש כדי לספק עזרה והרתעה ראשונית, מוטלי מיד אחריו לעזרה שניה אל מול החדירה של דיאלו ובראיינט? בראיינט גם שם גוף כדי לסכל מסירה לדאנק של טייס וגם יוצא החוצה כדי להקשות על השלשה של נדוביץ'. הפועל תל אביב מציגה: שומרים כאן. ואת החלק של מלקולם בכל היופי הזה נשמור כבר לטור הבא. לנהל את מוטלי מי שקורא אותי באופן קבוע, מכיר את המשפט הקבוע: מאמן טוב הוא כזה שהשחקנים אצלו טובים. לא מסובך. במקרה של איטודיס, יש המון שחקנים. עד לפני בערך שבוע תהינו לגבי עמדת הסנטר שלו. אוקיי, אז אוטורו מדהים. ושם, פחות או יותר, זה נגמר. עכשיו זה כבר נראה אחרת, כי מעבר לקומבינציות האיכותיות באזור הגארדים, המשחק מול מונאקו הציג לראווה שני סנטרים (שהפעם, כל אחד מהם ישב רק על העמדה שלו) ששייכים לפלייאוף. מספרית, אוטורו את מוטלי סיימו כ-37 דקות מצטברות עם 28 נקודות באחוזים גבוהים. הראשון 5/8 ל-2. השני 8/9 (אגב, אם נחזור לרגע לפרק הקודם – רק עם 2 ריבאונדים בין שניהם). טייס את הייז, להבדיל, סיימו עם 18 נקודות (ו-10 ריבאונדים). הפועל תל אביב מציגה לראווה את היכולת שלה לנצח משחקים עם חמישיות שונות וגיבורים שונים. עם הקו האחורי המוביל שלה, עם כריס ג'ונס את טיילר אניס, והפעם עם מוטלי, שהיה אחראי על רצף נקודות שכל כולן שייך לו. בין אם ב-11 נקודות אישיות ברבע שהכריע ובין אם בשני אסיסטים, כולל זה שהגיע אחרי הבלוק האדיר של בלייקני. אה, ובין אם בחסימה המצוינת שלו על מייק ג'יימס. כתבנו מקודם על התנועה המדויקת של מוטלי ללא כדור. אם יש לכם אפשרות, לכו בבקשה למהלך שעשה 80-75. תראו איך מוטלי זז. תראו איך הוא קורא את החדירה לסל של מלקולם כדי להתייצב במקום הנכון מחוץ לצבע. תראו איך הוא שותל את בלוסונגיים. תראו את מוטלי. הוא כאן. מוטלי הגיע, הוא כאן. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 3 נקודות לסיום 1. גינת – אם הסנטרים משחקים אחד במקום השני ולא ביחד, זה משאיר מקום לתומר גינת. ואולי ההיפך הוא הנכון: אם תומר גינת משחק ככה, עוד לפני שדיברנו על המאצ'אפ מול מונאקו והסטרץ' 4 שלה, לא צריך לצוות את מוטלי ליד סנטר אחר. אחלה דקות אתמול לתומר גינת בשני צידי המגרש. אמרנו כבר שהקבוצה הזאת עמוקה? אמרנו. הזכרנו שוב שפעם חיפשו שם עוד 4 פותח? הנה, הזכרנו עכשיו. 2. בלייקני - איזה כיף לקחת את בלייקני כמובן מאליו. הוא באמת לא עשה שום דבר מיוחד, חוץ מג'אמפרים סופר קשים וקלים עבורו ברבע הרביעי, כשהמשחק היה תלוי על בלימה. 6 משחקים אל תוך העונה הראשונה שלו בליגה השניה בטיבה, ובאהלן אהלן יש לו מעל 15 נקודות, 55% לשלוש נקודות ו 87% מהקו. סתם, רק עוד שחקן ספסל בהפועל תל אביב. 3. ועכשיו מה, מה עכשיו? לא משנה כמה פעמים זה קרה מאז, אבל המפגש של איטודיס עם ז'לקו אוברדוביץ' תמיד יעשה משהו. הראשון מאמן כיום קבוצה עשירה עם שאיפות, שנראית כמו קבוצה עשירה עם שאיפות. השני, גדול המאמנים שהיו כאן (ולא רק כאן) ממשיך לחפש את הדרך לעשות משהו חיובי בפרויקט שלו בבלגרד, שלא באמת מצליח להתרומם. מה לעזאזל קורה כאן? הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

הפועל ת"א הספיקה לנצח העונה אלופות אירופה בדימוס. וגם יריבות שממש כמוה בונות על כרטיס לפלייאוף כדי להישאר ביורוליג. בעצם, היא לא הפסידה לקבוצה שאינה ישראלית כבר שבעה חודשים, ועומדת על רצף של 0:9, כולל שלבי הגמר ביורוקאפ. אבל משהו בניצחון אתמול על מונאקו היה מיוחד, שונה וסמלי. ציון דרך. הפועל חולקת כרגע את תואר מלכת העולות החדשות של היורוליג. רבות וטובות (וגם פחות טובות) סימנו לאורך השנים בצורה חיובית את צעדיהן המוקדמים במפעל הבכיר: אוניקס קאזאן, חימקי מוסקבה וריטאס וילנה עמדו על מאזן 2:4. לפרטיזן בלגרד המתקמבקת, באיירן מינכן, פריז, וילרבאן ומונאקו - שוב מונאקו - היה 3:3. רק שתי קבוצות, הפועל ת"א ולוקומוטיב קובאן, ניצחו בחמישה מששת משחקיהן הראשונים בזירה הזו. גם הרוסים ספגו ב-2014 את הפסד הבכורה שלהם באותה עונה מול מכבי ת"א. שנתיים אחרי הספתח המוצלח הם אף עלו לפיינל פור היסטורי, ונעצרו בידי מאמן בשם דימיטריס איטודיס. האם זה אומר שהאדומים ייאלצו לחכות עד 2028 עם חלומות חצי הגמר? בהנחה שהטבלה באמת אמינה כפי שנהוג לומר, אנחנו מתחילים לחשוב שזה יכול לקרות מוקדם יותר. ויש עוד סיבה לייחודיות של הניצחון הזה. כי לנצח את ברצלונה זה יפה, ולהכניע את אנאדולו אפס זה מרשים, אבל מונאקו היא משהו אחר בשביל העופר-ינאי'ז. מונאקו היא המודל לחיקוי. גם היא נבנתה בצלמו של איש עשיר שרכש אותה, וגם היא הגיעה ליורוליג עם החתמת הצהרה של סופרסטאר. לה לא היה את ואסילייה מיציץ', אלא את מייק ג'יימס כבר מהיום הראשון. ומאז, במשך ארבע שנים רצופות, היא עמדה בכל פעם מחדש ביעד, והבטיחה את מקומה לעונה נוספת. בדרך היא הופיעה גם בשני פיינל פורים. בקיצור, מונאקו מייצגת את מה שהפועל רוצה להיות. והפועל, במפגשה הראשון עם מונאקו, הכניעה אותה 77:85. מגיעה לו פיסקה משלו, אנטוניו בלייקני. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל הניצחון הזה היה מרשים יותר מאחרים, דווקא בגלל שלא הכל הלך בו בצורה חלקה או מתוכננת. לפתע התברר שאנטוניו בלייקני לא יכול לסחוב עם 61% לשלוש בכל מצב. ואלייז'ה בראיינט עלול להיתקע על 2 מ-8 מהשדה, ולא תמיד יהיה באנקר של דאבל פיגרס. ודן אוטורו לא ינגח כל כדור לסל, ואפילו יסתבך בבעיית עבירות. והקבוצה כולה לא תפלרטט עם אזורי 100-90 נקודות כנקודת פתיחה (רק 85! בושה!). דווקא חלק מהאנשים הללו שהוזכרו כאן, כאילו בהקשר שלילי, היו שוב מגיבורי הניצחון. רק בדרך אחרת. אוטורו תיחזק את ההגנה מתחת לסל, יחד עם איש וויינרייט ותומר גינת לצידו, והתוצאות ברורות ובהירות: צמד שחקני הפנים של מונאקו, ניקולה מירוטיץ' ודניאל תייס, פשוט לא היה קיים באזורים הללו. כל אחד מהם קלע פעם אחת מתוך הצבע ברבע הראשון, וזהו. הם בעיקר הסתובבו ליד הקשת, ושם חיפשו את מזלם. חיפשו, ולא מצאו. בראיינט חזר לרול שלו מימי אנאדולו אפס כאלופת היורוליג, ולא התעקש לאיים על הסל כשאחרים עשו זאת במקומו. הוא תרם 8 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, ועוד אי אלו פעולות הגנתיות שלא נספרות במדדים הסטטיסטיים. ובלייקני? בלייקני ראוי לפיסקה משלו, משום שלפחות לערב אחד הוא המציא את עצמו מחדש. איטודיס שיגר בתחילת הרבע האחרון ליינאפ הגנתי, שאותו הובילו כריס ג'ונס, וויינרייט וקולין מלקולם. AB הוצב בו על תקן יצרן הנקודות (כאילו, דה). הוא קלע מיד את השלשה הראשונה שלו, אלא שהיא הייתה גם האחרונה. לא הלך לו, או שפשוט הגנת מונאקו הייתה מבוהלת/מוכנה להפליא, וידעה איך לטפל בו. אניוויי, בלייקני לא כפה את עצמו. בעזרת פעולות אפורות של איסוף אשפה, שני גגות בהגנה וחיפוש אחר החברים בהתקפה - כל הדברים האלה שממש אינם הפורטה שמזוהה איתו - היה לו חלק מהותי בעשיית ההבדל בין ניצחון להפסד. זה היה ערב קליעה חלש של האדומים, עם 8 שלשות ב-34%. מיציץ' ומלקולם פגעו ב-7 מ-8, וכל שאר חבריהם ב-1 מ-15. אבל מי צריך קליעה (הרי אור עמית הוכיח כאן השבוע לשי האוזמן ש-3 לא תמיד > 2) כשג'ונתן מוטלי קם לתחייה? הוא דייק ב-7 מ-8 מתוך הצבע, וסיים עם 17 נקודות ב-19 דקות. למרות חולשתו ההתקפית היחסית והזמנית של אוטורו, איטודיס שכח את איש הרסטות על הספסל ברבע השלישי, וזה כנראה לא יקרה יותר; ברבע האחרון, כשמונאקו לא הצליחה לקנות סל, מוטלי היה אחראי ל-12 נקודות רצופות (10 קלע בעצמו, ועוד 2 הגיעו מאסיסט שלו) שמנעו מותחן וסידרו למושבה הישראלית בבולגריה עוד לילה שמח. ובסוף, בסוף, על הניצחון הזה - גם על הניצחון הזה - חתום מיציץ'. הוא שולט בקצב. הוא מגיע לטבעת. הוא יורה שלשות. הוא מפטם את החברים. הוא מנהיג. הכל עבר דרכו בדקות הראשונות, ובסוף, כשמונאקו איימה להתקרב, הוא נעץ את הקליעה החשובה באמת מעבר לקשת, והגדיל את הפער לדו-ספרתי ולבלתי ניתן למחיקה. ממש כפי שעשה מול ברצלונה בערב הפתיחה של העונה. הוא פשוט מיציץ'.

בשלב מוקדם יחסית של המשחק מול שולה, תהיתי איך הקבוצה הזאת של חולון קשורה לקבוצה ההיא של חולון, זאת שניצחה את ירושלים בליגה ממש עכשיו. בסדר, באירופה אין חצי חוק רוסי. בסדר, אפשר לשחק עם 7 זרים. בסדר, לא זה ולא זה מסבירים את ההבדל בכדורסל. הפועל חולון לא סתם ניצחה בצרפת את קבוצת הצמרת שולה. היא רקדה על הפרקט. היא נעה ללא כדור. היא שיחקה כדורסל התקפי מתואם. היא שיחקה כדורסל שכיף לראות. היה 10 אחרי הנצחון הדחוק על ירושלים, עם סל הנצחון ההוא של מקריי, כתבתי כאן שהפועל חולון נראתה במהלך המשחק כמו שציפינו. כלומר לא טוב. והוספתי ששום דבר לא מרגיש נכון בהתקפה, כולל ענייני ריווח ותזמון. אז, לפחות נכון לאתמול, תשכחו מזה. ונתחיל בנתון המגניב של אתמול. 12 שחקנים שותפו אמש בסגול. 10 מהם חילקו אסיסטים. כלומר, אם נשים בצד את דקת המשחק של רוזנברג (תתבייש, איך לא מסרת?) ו-9 הדקות של ברוקס, כולם מסרו לכולם. כולל כולם. כולם יודעים שלחולון יש גאנרים. ג'ורדן מקריי, מטבע הדברים, המשיך את המשחק הזה מנקודת הסיום של המשחק הקודם. הוא תפס מיקום וקלע בסיבוב. הוא שיחק את תפקיד הפינה בהתקפה המסודרת בסבלנות ודיוק. הוא אפילו סיים פאסט ברייק בדאנק. כיף. ומנפורד, יא וואראדי. ו-וולטון. העניין הוא שלחולוניה, במיוחד בהרכב זלמנסון – קררה, יש גם אייקיו כדורסל גבוה. וכשהם משחקים ביחד את ההורנס (כלומר כל אחד מהם עומד בהמשך השפיץ של קו העונשין), כל מה שהשלישיה שלצידם צריכה לעשות זה לנוע. הם בכלל וזלי בפרט כבר ידאגו לפגוע. עידן זלמנסון מודל אתמול עשה דברים שאמנם הכרנו, אבל לא במינון הזה. כאן רואים את האסיסט הראשון שלו, שזיכה אותו בכינוי זלמניקולה בטוויטר, אבל הוא – כאמור – היה רק הראשון. מבין שישה יפים. הקיץ האחרון היה סוער בבית זלמנסון. החל מהפרידה מחולון, המשך במו"מ עם קבוצות אחרות בכלל ועם ירושלים בפרט, משם (על פי פרסומים זרים) להחלטה של הקבוצה מהיורוקאפ שלא ללכת עליו – ועד לחזרה למדים הסגולים. כשהוא נראה ככה מצד אחד, בעוד מי מהישראלים של ירושלים נראה ככה מצד שני, אפשר אולי לתהות לגבי שיקול הדעת של מי שמחליט שם. להפועל חולון, בכל מקרה, זה הסתדר בול. קרביץ יאיר קרביץ, בעיני, היה האיש שניצח בליגה את ירושלים. למרות פתיחה התקפית טובה, את ההבדל הוא עשה כשהתחיל להתיישב באגרסיביות על מובילי הכדור של יונתן אלון. הפעם, במשחק סופר התקפי, הוא חייב לקבל קרדיט משמעותי על דברים שעשה בשני צידי המגרש. לא כולל המהלך הזה: וכן, זה בא לידי ביטוי גם במדד פלוס מינוס מפלצתי (+21 ב-19 דקות), אבל הקרדיט שמגיע לו לא נעצר שם. נתנו ממש הרגע בכפיים למוסרים המצוינים של חולוניה. כולל האסיסט הנהדר ההוא מזלמנסון לקרביץ. אסיסט זהה, מהצד השני, הגיע מהידיים של נתנאל ארצי, אחד שפחות ידוע בהכרח דווקא בז'אנר הזה. וכשזה קורה, מעבר למחמאות למאמן וכו וגו ודו, צריכים לדבר על החותך. על היוזם. על זה שלוקח איתו שומר. על זה שבורח לשומר. על יאיר קרביץ. ארצי בסינגל התחלנו את הטור הזה בהבדל בין הרכב הליגה לבין הרכב ה BCL. לא באמת, כשהישראלים של חולוניה משחקים ככה. דיברנו על קררה וזלמנסון, דיברנו על קרביץ – ועכשיו ארצי. מבין 4 השלשות שלו, הכי יפה הייתה האחרונה, זאת שסגרה את המשחק. שהתחילה מבחינתו עם החיתוך הקבוע מהווינג (במסגרת מהלך המכונה בעגה יורופיאן/יורו בול סקרין) והסתיימה ביציאה מושלמת שלו מחסימה מדורגת ושלשה ממסירה של בון. אבל גם אם ניקח בחשבון את הפחות יפות ומתואמות, ארצי עמד בהן נכון. גם כשהוא בצד של הסינגל (כלומר כשרק הוא נמצא בצד הזה של המגרש) וגם כשלא, ארצי שיחק את המשחק הזה באינטנסיביות הרגילה, אבל עם שקט. ודיוק. וכל האמור לעיל הוא מגה חרטה, כי כשקולעים 4/6 לשלוש, במשחק שבו הקבוצה כולה עושה 16/31, אז פתאום כל המהלכים הטקטיים והאחרים נראים סנופי דיסקו ומעלה. שלוש נקודות לסיום: 1. ווית'רס – את אנשי ההורנס יכולים לאייש זלמנסון וקררה. כשהמאייש הוא ווית'רס, נכון לעכשיו, זה תורם לא פחות למהלכים המתואמים והיפים של חולוניה, עליהם דיברנו קודם. אוקיי, אז הוא לא היה זה שמסר לחותכים פנימה, אבל לפחות אתמול - הוא לגמרי היה זה שקפץ החוצה והכריח את השומר שלו לקבל החלטה. אם הוא נשאר צמוד לווית'רס, הצבע פנוי. אם הוא מגן על הצבע, הטריצה בדרך. 3 כאלו מול שולה, 3 כאלו מול בדאלונה. זה אמיתי? אפשר לסמוך על זה? נעקוב בעניין. 2. סמכו על פרנקו – בדיחות פרנקו והמיחזורית, אתם יודעים, ליוו וילוו את קבלת ההחלטות שלו העונה, למרות שבתכלס זה רק מנפורד ומקריי. האם בריאים? האם כשירים? האם מדובר בצמד הסקוררים מהשפיץ של המפעל הזה? כל הפותר נכונה יזכה במקום מובטח בשלב הבתים השני. לפחות. 3. אמרנו כבר 10? - 10 שחקנים בסגול חילקו אתמול אסיסטים. את זה כבר אמרנו. 11 שחקנים בסגול היו אתמול חלק מהרוטציה, החל מאותן 9 דקות של ברוקס וכלה ב-29 דקות ריקודים של ג'ורדן מקריי. הסגל של חולון, באופן שבו נבנה, ייצר לא מעט סימני שאלה טרם הרמתו של הג'אמפ הראשון. לפחות נכון לשלב הזה של אוקטובר, מה שבטוח הוא שלפחות בגרסתו האירופית, מדובר ברוסטר עמוק. שנותן אופציות. שמייצר תקוות. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

אחת התכונות המשותפות למאמני ולפרשני כדורסל (ואם תשאלו מאמנים, אין כמעט תכונות כאלו), היא השאיפה לייצר סדר, שיטה, היגיון, המשכיות במשחק שהוא בבסיסו כאוטי. חמישה מול חמישה, כדור אחד וסל אחד, שופטים, קהל, לחץ, טעויות. הנקודה היא שבכדורסל האירופי היה אפשר במשך שנים לשרטט באופן ברור למדי לאן הרוח נושבת. היו שחקנים שידעו איך לשחק את המשחק ומבינים את חוקיו - וויצ'יץ', שאראס, פארקר, יוי, רודי, צ'אצ'ו, ספאנוליס, דיאמנטידיס, באטיסט - והיו כאלה שפחות. אלה שידעו ניצחו, ואלה שפחות - עם פחות כסף, בסיס מקומי פחות טוב וזרים שנפלטו מה-NBA ולא הבינו למה לעזאזל צריך להתמסר 20 שניות לפני שזורקים - הפסידו. רק שכל זה הוא כבר נוסטלגיה שלא תחזור, כפי שהוכיח משחק הניצחון של מכבי תל אביב על ריאל מדריד, בזכות שלשת ניצחון מרגשת - לא נכחיש זאת - של שחקן מקומי, תמיר בלאט. ממש כמו פעם, מזמן. לגבי המנצחת אמש כבר הבנו שחבל לצפות ליציבות כלשהי. קבוצה שבנתה את עצמה סביב לוני ווקר אמורה לצפות לרכבת הרים רגשית. היא גם לא יודעת מה תקבל מג'ף דאוטין, שניצח משחק אחד מול הפועל תל אביב וכמעט את אולימפיאקוס, ואמש היה זוועתי למדי ב-7 בדקות ששיחק. ומטי ג'יי ליף, שהגיע על תקן סטרץ' פור ובינתיים מתעקש לחדור לסל בכל פעם שהכדור מגיע לידו, אם צריך ואם לא. ומאושיי בריסט. ומג'ימי קלארק (טוב, במקרה שלו דווקא יודעים). אל תצפו שהפרשן יידע מה יקרה עם החבורה הזאת במשחק הבא, או ברבע הבא. גם המאמן שלה לא בטוח יודע. לא ברור מה תקבל מווקר, מקלארק דווקא יודעים. צילום: Djordje Kostic רק שתחושת התערערות הבסיס שעליו בנויה השושלת המכביסטית היא מנת חלקם של רבים בכדורסל האירופאי. פעם ידעת שמשחק של אוברדוביץ' ומסינה זה באנקר, אבל זה היה כשהם אימנו קבוצות אירופאיות מחוזקות באמריקאים, ולא אוסף נוודים אמריקאים שצריך להפוך איכשהו לקבוצה. גם משחק נבחרות של סרג'יו סקריולו היה אירוע שקל לנבא, אבל בקבוצות, כשזרים נכנסים לתמונה, הוא פחות מצליח. בטח כשהוא נכנס לתפקיד בריאל מדריד בעידן הפוסט רודי, צ'אצ'ו וכמעט יוי, ועוד בלי מחליף ראוי לדז'נאן מוסה, שהלך לכסף הגדול בדובאי, עוד התפתחות מערערת מציאות באירופה. כלומר במפרץ הפרסי. הוא צריך להסביר את רזי הכדורסל האירופאי לרוקיז מבוגרים כטריי ליילס (פעם בחירה 12 בדראפט) וצ'ומה אוקיקי (פעם בחירה 16), בדיוק כפי שקטש צריך לעשות עם לוני ווקר (בחירה 18). ועוד כשהזקנה קופצת לפתע על וולטר טבארז ופקונדו קמפאסו. הכאוס בא לידי ביטוי דווקא בדקות שמכבי תל אביב חזרה למשחק, בתחילת הרבע השני. קודם כל, זה קרה עם ג'ימי פאקינג קלארק כסוג של רכז. אוסמן גארובה, נגר צמרת, קבע 18:30 עם השלשה הראשונה שלו העונה - אירוע לא סביר בעליל - טי ג'יי ליף שוב החליט לחדור משום מה והחטיא ליי אפ מביך. קטש לקח פסק זמן, החליף את דאוטין בווקר ואת סאנטוס בסורקין. הנה, ניתן להאוזמן להסביר את המהלך הבא, שהוביל ל-21:30: היו שני רגעים אתמול שאמורים לייצר אופטימיות בקרב האנשים המחייכים שעל הספסל הצהוב. כלומר, חוץ מעצם השלשה. דקה בתוך הרבע השני ומכבי מריצה תרגיל מדורגת לווקר. שיכול לבחור לצאת על ליף וסורקין למעלה ולקוות (ללא סיבה אמיתית) שקלארק אשכרה יצליח למסור לו בזמן הנכון. אבל חסימה מדויקת של ליף וקריאה מעולה של ווקר לצאת לפינה הקרובה סידרו לו זריקה קלה. הרגע השני היה כחצי דקה לסיומו של אותו הרבע. מכבי מריצה את ה-77 הרגיל שלה במעבר, כולל החיתוך האוטומטי ללא כדור של סורקין. ותוך כדי שבלאט מכדרר אלי ווקר, הסקורר יוצא אליו בקריאה לא רעה בכלל, בסנכרון מושלם - לקראת השלשה הלפני אחרונה שלו במחצית הראשונה. בהנד אוף. משך רבע אחד, הוא הרבע השני, ווקר היה כל מה שדמיינו שיכול להיות. ואתה יודע מה? גם בשני הרבעים שאחרי. הלו, תראה כמה ששלשת נצחון אחת, בהנד אוף, יכולה להזכיר רגעים אופטימיים שלפני. כן, רק שאחרי השלשה הראשונה שתיאר האוזמן ולפני השנייה, חזרה מכבי למשחק גם בזכות החלטות גרועות של שניים ממקבלי ההחלטות השקולים והמנוסים של ריאל - הוצאת כדור גרועה מתחת לסל מכבי של קמפאסו הובילה לליי אפ במתפרצת של ליף שהמשיך את הריצה וקבע 30:23. המהפך הושלם עם איבוד כדור נורא של אבלדה שמסר מהבייסליין לכיוון קשת השלוש היישר לווקר שקטף וקבע 30:31. זה קרה בדקות שסקרילו נתקע בהרכב לא מאוד מוצלח, עם דק ואוקיקי בעמדות הפורוורד, בלי ריווח, תוך הגעה לשניות האחרונות של השעון בכל פוזשן. טוב, אז הייתה מקריות - אבל היה כדורסל מעודד מאוד של מכבי. קטש הבין מי השחקנים שהוא סומך עליהם ומי לא. הוא סומך על סורקין, ששיחק 32 דקות מופתיות, עם הנעילות הקטשיות הנפלאות בצבע וסיום המתפרצות מהמסירות של בלאט. הוא סומך כמובן על הרכז ההוא מסל הניצחון, עם 27 דקות מעולות משלו, 9 אסיסטים ורק 2 איבודים; קטש סומך על אושיי בריסט, שברגעיו הטובים - כמו אתמול - הוא מעין אולר שוויצרי שעושה קצת מהכל, וירד לנוח לפחות מ-2 דקות; והוא סומך על…טי ג'יי ליף - לא ראינו את זה בא - שלמרות סירובו העיקש לזרוק מבחוץ מבין לאן לזוז בהתקפה הקטשית כמספר 4, מבין את העיתוי של הפיק אנד רול וגם מפגין לעתים יכולת מסירה מפתיעה. צריך גם לומר שאתמול היה המשחק המעודד ביותר מבחינה טקטית של מכבי, שביצעה היטב וריאציות על תרגיל ה-77 (פיק אנד רול מדורג). זה קרה בעיקר כי בלאט וסורקין, שמחזיקים במפתח הצפנים לתרגילים הקטשיים ועיתויים, בילו הרבה על המגרש. 32 דקות על המגרש, רומן סורקין. צילום: Djordje Kostic אבל הרגע הכי מעודד בעיניי, עוד יותר משני אלה שהאוזמן דיבר עליהם קודם, הגיע 2:41 דקות לסיום. ווקר, שהתקרר אחרי המחצית הראשונה הלוהטת אבל החשש מנחת ידו ייצרה ריווח רב לחבריו, לקח את הכדור בהתקפה מהיד של סורקין אחרי חסימה מדורגת והנדאוף (למתקדמים - שיקגו/ זום בעגה המקצועית) ואז עשה פיק אנד רול עם ליף, ואז עוד אחד. ווקר הבחין שקמפאסו נוטש את עמדת הרוטציה שלו מתחת לסל (מה עובר עליו?) ומסר בעיתוי מעולה (!) לליף, שמצדו המשיך לסורקין שדפק דאנק, בדרך ל-82:88. אפשר היה לדמיין שאלו בכלל ניקולה וויצ'יץ' ומייסיאו באסטון, או בונזי קולסון וג'וש ניבו. האם תהיה לכך המשכיות? לכו תדעו. כבר בדקות הבאות ריאל חזרה למשחק וכמעט ניצחה. האם מכבי תל אביב יכולה להישאר עם סיכוי סביר לעשות משהו ביורוליג עד המשחק הראשון ביד אליהו, מול וילרבאן, כשלפניה רצף מפרך של משחקים מול פנאתינייקוס, הכוכב האדום, מונאקו ופנרבחצ'ה? לכו תדעו, אם כי די ברור שהיא זקוקה לחיזוק, אתמול. בעצם, כבר הבנו: במצב הנוכחי של מכבי, עם הרכב חסר ניסיון אירופי ועם הרבה חסרונות, לא בטוח שקטש יודע מה יקרה מחר. ואם הוא מתקשה, מה יגידו הפרשנים?

אני יחסית חדש בזה, אתם יודעים. רק 5,378 שנה במקצוע. ואחוזי ההצלחה שלי ביכולת לכתוב טורים הם לא רעים. עומדים על 99%. למה לא 100%? כי איפשהו, בין הכניסה הראשונה של וויל ריימן לשלשה (הראשונה!) של תמיר בלאט, הבנתי שאין לי מושג על מה לכתוב. שאני בהלם מוחלט. אוקיי. בלאט. רעיון לא רע, נתחיל את הטור מבלאט. עכשיו יש לו גולגולת על החגורה. וזו חתכת גולגולת - שלשת ניצחון במשחק יורוליג. נגד ריאל מדריד. מ-91:89 ל-91:92. מרחוק, ממש מרחוק, תוך כדי חסימה, הנד-אוף, סיבוב ובקושי חצי התייצבות, בפרצוף של פקונדו קמפאסו. וכמובן, אחרי 0 מ-4 מעבר לקשת במהלך הערב כולו. זה אלפא. רכז אלפא. רק שלושה שחקנים ישראלים חתומים על סלי ניצחון במדי מכבי ת"א במסגרת האירופית בשנות ה-2000. גור שלף עשה זאת בסופרוליג לפני 24 שנים, עם דאנק קליל בדרך ל-78:80 על סקבוליני פזארו ביד אליהו. דייויד בלו נעץ שלשה מול חימקי ב-2010 במוסקבה, וקבע 76:78. ובלאט, ב-2025, בבלגרד, על ראשם של הבלאנקוס. זה לא היה רק הרגע ההוא בסוף. ברבע הראשון שיחק בלאט חמש דקות וקלע חמש נקודות, ומרגע שיצא - האחרים קנו סל שדה בודד ואיבדו ארבעה כדורים. גם ברבע השני הוא שיחק חמש דקות, ובמהלכן מסר שישה אסיסטים. כשמביטים מעט לאחור, ונזכרים בהצגה שלו נגד הפועל ת"א בדרבי, מזהים מוטיב חוזר: עודד קטש זקוק לבלאט טוב, אבל טואווווב, כדי לנצח ביורוליג. בשבוע שעבר, כשהמאמן מיאן להכניס אותו בזמן הקאמבק המאוחר והתכליתי של אולימפיאקוס, הוא הפסיד. הפעם, באופן סמלי, הרכז שלו לא סתם היה שם, אלא ביצע את הפעולה הכי חשובה וגדולה ובלתי נשכחת. אם היית אומר לי בקיץ שקטש יריץ כחמישייה מובילה את בלאט, ווקר, בריסט, ליף וסורקין וינצח איתה את ריאל, הייתי אומר לך שוואלה, זה דווקא עושה שכל. נגיד. אם היית אומר לי את אותו המשפט לפני שבועיים, הייתי בודק אם הדיסקו שיבש עליך את דעתך. ואם נעזוב לרגע את פרספקטיבת הזמן, בעצם אין הגיוני מזה: ברמת כישרון טהור, ווקר הוא ביי-פאר ה-2 המוכשר בקבוצה. בריסט ה-3. ליף ה-4. סורקין ה-5. הכי מוכשרים, כמו שקטש אוהב. ובלאט - שגם אותו הוא סוג של אוהב, על פי פרסומים זרים. העניין הוא שהציוות בין טי.ג'יי ליף לרומן סורקין נראה לא טבעי. וגם לא נוסה ממש עד כה, למעט כמה רגעים רנדומליים פה ושם. סיבה אחת: כי ביום רגיל (אתמול, למקרה שתהיתם, לא היה יום רגיל), ג'יילן הורד תופס בצדק נתח לא מבוטל של דקות, ולא משאיר יותר מדי צ'אנס לאחרים בקו הקדמי. סיבה שנייה: כי ליף אמנם מפגין איזושהי עקומת למידה, אך עדיין לא הצליח לתרגם לאירופית את הכדורסל שטמון בו. וסיבה עיקרית: כי חברי הצמד "סורליף" דומים מדי זה לזה מבחינה משחקית, ונתפסים כאילו הם רכים מדי בשביל להחזיק את שתי עמדות הפנים ביורוליג. עלק נתפסים כאילו; הם פשוט רכים מדי. בפיגור השיא, 30:18, דווקא כשאדי טבארס חזר למגרש, שלף קטש את סורקין וליף. זה עבד. סורקין, כפי שעשה מהרגע הראשון, משך את הענק ממדריד החוצה וניצל את יתרון הדינמיות, הקלילות והמהירות שלו בכל הזדמנות. לא כדי להמטיר מעליו חמש שלשות (כפי שעשה במפגש הכפול עם הבלאנקוס במהלך העונה שעברה), אלא דווקא כדי להגיע הכי קרוב שאפשר לסל, בתנאים ובתזמון ובאופן שבו הוא יבחר ויחליט. עובדה: ה"סנטר" הישראלי סיים את המשחק עם 0 מ-2 לשלוש, אבל עמד על 8 מ-9 מתוך הצבע, כמעט הכל ממש מהסמיילי של אזור עבירות התוקף. יש יותר קרוב מזה? כך או כך, מכבי ת"א טסה עם ליף וסורקין ל-0:13 מהיר. היא סיימה את הרבע השני עם 40 נקודות (שיא היורוליג לרבע שייך לגירסה אחרת של מכבי, עם 43 על מונטפסקי סיינה ב-2010). ולוני ווקר קלע 20 מה-40 הללו, יותר מכל שחקן אחר בצהוב ברבע אחד אי פעם. בלאט מסר שלושה אסיסטים לשלוש שלשות בתוך 48 שניות, והצהובים טסו מ-48:48 ל-48:57 בדרך לחדר ההלבשה. אלא שברגע הזה כולם שאלו את עצמם: האם הם באמת מסוגלים להחזיק מעמד ולהפוך יתרון לניצחון? מחצית מהחצי "סורליף". צילום: Djordje Kostic התשובה כמעט הייתה לא. ככל שנקף הזמן, היה זה יותר ברור ובהיר שלקבוצה הזו הולך ונגמר האוויר בריאות. החמישייה המובילה, זו שהאוזמן הזכיר אי שם במעלה המסך שלכם, צברה יחד 155 דקות, לעומת 119 של מקביליה ממדריד. זה הבדל עצום. חמשת הנבחרים בצהוב קלעו 87 נקודות, וחבריהם האחרים בסגל הוסיפו חמש בלבד. קטש זנח ככל האפשר את הרוטציות הארוכות, העמוקות והקבועות, ושילם ביוקר על כל רגע שבו ניסה לתת מנוחה לכוכבי האתמול. דקה וחצי, בשלהי הרבע השלישי, עם ג'ימי קלארק, ג'ף דאוטין ומרסיו סנטוס על המגרש, הספיקה לספרדים כדי למחוק את הפיגור ולאותת על המהפך שבדרך. לכן, שלושתם הוטסו מיד בחזרה לשבת בצד. ויש אחד שלא נח בכלל. אושיי בריסט קיבל 108 שניות ספסל לאורך כל המשחק, ולא במקרה. כמי שהתמודד מול העמדות הכי טריות ואיכותיות בריאל, ונאבק במריו הזוניה, צ'ומה אוקיקי וטריי ליילס של העולם, הוא היה שווה כל רגע של אשראי שקיבל. בשני הניצחונות העונה הוא קלע 19 ו-18 נקודות, ובהפסדים נתקע על 6.7. זה אומר הכל. 20 נקודות רק ברבע השני, לוני ווקר. צילום: Djordje Kostic לריאל יש בעיה. טבארס ממשיך בקו הנסיגה שלו מהעונה שעברה, ומהסנטר שהכי השפיע על המשחק מאז ימי ארווידאס סאבוניס, הוא הפך לסוג של נטל. עבודת הרגליים שלו איטית להחריד, ולא מאפשרת לו לרדוף אחרי הסנטרים הדינמיים שמריצים אותו. חבריו לקבוצה כבר לא כל כך מחפשים אותו בהתקפה, וכנראה זה לא מקרי שהדקות הטובות ביותר שלהם התנהלו בכלל בלי שישחק או בלי שיורגש. כאמור, זה היה ממש קרוב להספיק לבלאנקוס כדי לנצח. פתאום, קלארק נכנס במאני טיים כמוביל כדור שלישי, על חשבון סורקין, ושוב חושף את מכבי ת"א עם קבלת ההחלטות הבעייתית שלו. ואז משום מקום נשלף ריימן מהספסל. ואז באה השלשה המשוגעת של בלאט. ואחריה החליט הזוניה לעלות לזריקה המכרעת כשהוא על שני שחקנים, בזמן שגארובה עומד מתחת לסל, נטוש ומבודד, ממתין לשווא להטבעת הניצחון. זה הכדורסל, והפעולות והתוצאות שעליהן הוא נמדד הן שבריריות, עד כדי אכזריות. כמו בשבוע שעבר מול היוונים, וכמו אמש מול הספרדים. וזה בדיוק כל הקסם, לא?

בית מכבי, תשע בערב. אוירה שלא מביישת אירוע ספורט גדול יותר. אפשר כמעט לשכוח שראשון בילתה את שלוש העונות האחרונות בליגה השניה. הקהל, גוש ד', פעם קראו לו הגוש (ככה לפחות אני חושב, פוקסי תקן אותי אם אני טועה), כי היינו קטנים. אבל מה שראיתי אתמול? זה כבר לא היה קטן. תופים, תפאורה ובעיקר אהבה. הקהל הגיע בהמוניו, עד כמה שאולם בית מכבי מאפשר (רז קינסטליך, ראש העיר, לתשומת לבך). תודה על האהבה והחיבוק. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל עבורי זה היה מאוד סוריאליסטי. הגעתי וישר קפצתי בין המושבים לגוש, לקפוץ איתם, לשיר איתם, ובעיקר לחבק ולהגיד תודה. תודה על מה שעשו בשבילי, תודה על האהבה הלא תלויה בדבר, תודה על החיבוק המדהים לי ולמשפחתי. השירים על הקבוצה ברובם לא השתנו, הזרים עוד דיי טריים פה (והישראלים לצערי עוד לא מהווים סמל של ממש) אז אצלי בראש כשהגעתי היו אלו השירים שגדלתי עליהם, על עומר סניד הגדול, וגם זרים שלרבים לא יהיו זכורים כל כך אבל לי כן (וכנראה לעוד כמה עכברי כדורסל). שחקנים כמו ריאן סידני, ג׳ון גילקריסט ומאט מינוף. בשבילי אלו שחקנים שגם בשבי חשבתי עליהם, ולהגיע לבית מכבי ככה היה בשבילי קצת כמו קפסולת זמן. דמיינתי כל כך הרבה זמן את השחקנים, את האולם, ולהגיע לשם, לראות את השחקנים בכתום, לראות את הקהל, לשמוע את השירים – עבורי זה היה מרגש, מספק ובעיקר מאוד סוריאליסטי. הכל היה שם, וגם משחק היה. ראשון נראתה לא רע התקפית, אבל מול קבוצה כמו הפועל תל אביב, שבה כל זר שווה יותר מהתקציב של כל הקבוצה יחד, צריך גם הגנה. ושם הפועל חגגה. אחרי רבע ראשון כמעט מושלם (10 מ-10 מהשדה) ומחצית על 89 אחוזים, זה נראה חד צדדי ובמחצית ההפרש עמד על 16 נקודות. לא רע התקפית אבל צריך גם הגנה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל משם זה היה משחק תופסת. ראשון מתקרבת ובועטת בדלי. רבע שלישי עם ריצה של 11-2 הוריד את ההפרש לשתיים בלבד, אבל שם נעצרה הריצה. הפועל סגרה את הרבע עם שבע הפרש, ואני, עם מבוכה קלה על רמת הנגרות שלי (מי שראה את המשחק יודע על מה אני מדבר), רק קיוויתי שנראה נס קטן. במשחק שכזה אי אפשר שלא לתהות על בר טימור, שחקן שנראה קצת כמו צל של עצמו, עם לא פחות מארבע החטאות עונשין ושלוש נקודות בלבד. אי אפשר שלא לתהות האם הפועל תל אביב מפרקת את צביון הישראלים ומאבדת את אלו שהיו סמלים והחזיקו את המועדון. אומנם גיא פלטין (שלו יש עבר בראשון) נתן הופעה טובה עם 15 נקודות ו-4/5 מהשלוש אבל פרט לזה הפועל בעיקר קיבלה את הזרים שלה, בכיכובו של מוטלי שכמובן אף אחד בראשון לא יכול להתחרות בפיזיות שלו. הוא חגג עם 19 נקודות ובעיקר ידע לעשות סל מתחת לצבע בכל רגע שרצה. אין מי שיתחרה בפיזיות של מוטלי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל בית מכבי בער באנרגיות. הגוש לא נח לשניה, כולנו כבר דמיינו מהפך. פתיחת הרבע הרביעי הביאה שלשה של קליל אחמד, שביחד עם אמין סטיבנס החזיקו את ראשון במשחק, וכל הקהל קם על הרגליים. אבל שם זה נעצר. ראשון המשיכה לבעוט בדלי, הפועל לחצה על הדוושה, וגם כשהיא בהילוך שני ידעה לנצח בהפרש דו ספרתי במשחק שאף פעם לא היה באמת קרוב. הקהל הזה, זה הנכס הכי גדול של המועדון. הוא פשוט לא מוותר. ראשון נשארה עם המחמאות, על הלחימה, על הזרים שנתנו הופעה מכובדת, ובעיקר על הקהל. קהל שמוכיח ערב אחרי ערב שמקומה של מכבי ראשון לציון הוא בצמרת הכדורסל הישראלי. אני רק מקווה שהנהלת המועדון תבין זאת ותתחזק במקומות הנכונים. אולי עכשיו, עם חזרת הכדורסל לישראל, ייפתח שוב הצוהר לזרים איכותיים ולחלום הכתום שיחזור להיות מציאות.

מי שהאזין היטב מבעד לסאונד השידור, יכול היה לזהות צליל נחבא אך ייחודי מהאולם בבלגרד, עת הורידו הפולנים את הפיגור שלהם בתחילת הרבע הרביעי. לסאונד הזה קוראים בפולנית, ואני בדקתי את זה, פאניקה. כי הנה זה בא, כך זה היה נראה. מיתרון מבטיח להפסד שמבטיח להביא עמו צרות צרורות. ואחרי שזה קרה ברצף יותר מדי פעמים, לכו דעו מה יכולה הייתה להיות המשמעות של עוד אחד כזה. אבל אם נניח בצד כמה דקות רעות בתחילת המשחק ותחילת הרבע הרביעי, הפועל ירושלים של אמש שיחקה סולידי פינת סבבה. היא הייתה שם בהגנה, דבר שהוא לא מובן מאליו. ולפחות בחלק מההרכבים, הייתה שם גם בהתקפה. וכן, זאת כולה ורוצלאב. בוזוקי-אהרלוס, התרשמת? בסדר, אז אהרל'ה פחות התרשם. אין, קשים הישראלים האלה. בואו נדבר על הובר לאחר שסיימתי לכתוב את הטור הקודם חשתי אי נוחות מסוימת מכך שרועי הובר לא קיבל שם את הבמה שהגיעה לו. כי הוא נתן שם וואחד הצגה עם 5 שלשות רצופות, ולא רק. יש משהו בהלך הרוח ושפת הגוף של זה שפעם היה רק האח של אופיר הובר, שנוטע בך את התחושה שזה שלו. כלומר, רכז שיודע ורוצה למסור והכל, אבל החדות והבטחון שלו כרגע מזכירים את אלו של כריס ג'ונס מהצד האדום של תל אביב. אם יש זריקה, מרימים. אם יש זריקה שנראית קשה, אבל בשבילו היא לא, אז מרימים. גם אתמול, כמו מול חולון, היו את הרגעים שבהם ALL EYEZ ON HUBER. כמו בשיר. הוא יוזם. הוא מנהיג. הוא דופק טריצות. הוא מגביה לאלי הופים, במיוחד לאח סמית'. ככה. ועוד מעט נדבר על שחקן מפתיע ששווה פלוס גדול כשהוא על המגרש. מי שמדורג שני במדד הפלוס מינוס בדקות המשחק שלו הוא רועי הובר. וכן, הדקות שלו עכשיו הן אלו שאמורות להיות של קאש ווינסטון. וכן, כשיש גם הארפר, גם ווינסטון וגם הובר זה ממש קטן. ולא, זאת לא בעיה של הובר. הוא טוב והוא שווה רוטציה. במצב הגארדים הנוכחי, הוא שווה גם מעבר לזה – הוא שווה להיות בחמישיה שמשחקת ברגעים שמכריעים משחקים. לא מספיק נתחיל במספרים. אנתוני לאמב עשה אתמול 5/6 ל-2. שזה טוב. ב-4 משחקי היורוקאפ, הוא עומד על 12/14. שזה 86%. שזה פסיכי (בליגה, אגב, המצב הפוך והוא כעת עומד על 1/6. מה לעזאזל?). זה כל כך פסיכי, עד שזה פשוט לא מספיק. להפועל ירושלים הזאת יש בעל בית מובנה ושמו הארפר. הוא האיש. הוא הכוכב. הוא הגו טו גאי. אחלה. השאלה היא אם הולכים מספיק לאופציות ההתקפיות המצוינות שלצידו. אני אומר שלא. נדגים באמצעות מהלך אחד מייצג, 3 דקות בתוך הרבע ה-4. מעמדה מספר 4, לאמב חוסם להארפר כדי לייצר חילוף ולקבל עליו כשומר את וויזנייבסקי החביב. לאמב מקבל את הכדור, וממשיך את הסווינג לכיוונו של קרינגטון שנמצא בפינה ומיידית יורד למטה כדי להתייצב למצב של פוסט נוח יחסית. העניין הוא שקרינגטון לא מחכה ולו לשניה ומתחיל בדרייב שלו, על יד שמאל, לכיוון הכללי של הצבע. ההתקפה הזאת תסתיים בכלום. ולא שיש בעיה מיוחדת עם זה שקרינגטון, שהוא כזכור שחקן, לוקח הכדור לסל. זה בסדר. אבל היררכיה התקפית בונים גם דרך מצבים כאלו. כשהשחקן שיכול ואמור לעשות העונה את ההבדל בהפועל ירושלים נכנס אל הסיטואציה שנוחה לו, הקבוצה צריכה לעצור וללכת אליו. בין היתר, כי הוא 86% ל-2. אז תגיד חיובי אני רוצה לדבר קצת על דמיטרו המכונה דימה סקאפינצב. אבל לפני שאני מדבר, רשות הדיבור לאהרלוס. אמור לי בבקשה, רה פדימו, מה אומר על 216 הסנטים? מה אומר על סקאפינצב? אני אגיד לך מה אני אומר על סקאפינצב: האיש הזה, שבהתחלה נראה לא קשור לענף, הגיע אתמול למדד 17 בתשע דקות. תשע דקות! בזמן ששני השותפים שלו לקו הקדמי, ג'סטין סמית' ואוסטין וויילי, צברו יחד מדד 16 בכמעט 36 דקות. אז א) איך הוא עשה את זה? ב) לא מאמין שאני שואל, אבל למה סקאפינצב שיחק רק תשע דקות?! יפה דרשת. אני אשווה ואוסיף. או אגרע. סקאפינצב מוביל את הפועל ירושלים במדד הפלוס מינוס. בהמון. ונכון לעכשיו, הוא ממוקם במקום ה–11 בקבוצה בדקות משחק. כשרק פריצקי מתחתיו וסוגר את הרשימה. אז מצד אחד, אפשר להגיד שהוא בפלוס דווקא בגלל הגבלת הדקות. מצד שני, מה שעובד טוב בפחות מ-9 דקות וחצי בממוצע למשחק, נראה לי ששווה כמה דקות יותר. וזה רלוונטי גם ל-12 דקות משחק מול חולון אותן סיים עם פלוס 16. ורלוונטי אולי גם להפסד הנוסף במנרסה, שם בילה קצת יותר מ-2 דקות על הפרקט של הרעים האלה (וסיים בפלוס 1). לכדורסל הישראלי, וכנראה שלא רק, יש סוג של פיקציה לגבי היכולות של אנשים גדולים במיוחד. מצד אחד, יש את ההתלהבות המובנית בכל פעם שנוחת הנפיל. תראו איזה יופי הוא זז, יחסית לגודל. תראו איזה יופי של ידיים, יחסית לגודל. תראו איזה סטיל, יחסית לגודל. רק כדי לגלות בסוף שאין זה מקרי שהוא הגיע דווקא לקבוצה שלך ולא באמת הצליח בשום מקום אחר לפני (ואחרי), יחסית לגודל. מצד שני, יש את ההנחה המובנית שאי אפשר לשמור עם הגדולים האלה. החל מתאוריית הבוא נשמור אזורית עם קונסטנטין פופה (של אפי) וכיו"ב. וואלאק, לירושלים העונה יש המון בעיות הגנתיות. אמנם לא אתמול, אבל במרבית המשחקים ששוחקו לפני. ואני הייתי מהסס מאוד להטיל את האחריות דווקא על הכתפיים של סקאפינצב. החיובי. למה רק 9 דקות לסקאפינצב? (צילום: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים) 3 נקודות לסיום 1. זוס – במצב הדברים הנוכחי, לוקחים מה שיש. ומה שהיה אתמול זה תחילת משחק עם שתי שלשות. ואפילו שתי זריקות עונשין. וכמה כדורים חוזרים. ובייחוד משחק שבו הוא קיים הגנתית, להבדיל מדברים שראינו לפני. לא נשקר או נמציא – זה עדיין ממש לא זה. מצד שני, ולהבדיל מהמשחקים האחרונים, זה בגדר הסביר. מה שעדיין אי אפשר לומר על נמרוד לוי. 2. טריפל - אמנם הכינוי של האיש הוא טריפל, אבל הבוקס סקור שלו לגמרי סינגל. כלומר גם לא סינגל. 9 דקות של אבסולוטלי כלום. לא זריקות, לא החטאות, לא מסירות. כלום. אבסולוטלי כלום. מעבר להיעדר הנתונים, גם היעדר אוריינטציה מוחלט מול כל מה שהוא לא אישית רגילה מצידה של הקבוצה שמנגד. גדול עליו. 3. הארפר – יכול להיות שכמעט ולא הזכרנו את האיש שעושה 20 + 4 באהלן אהלן? כן, יכול להיות. בוא נזכיר מה שכן חשוב. שהפעם, בחסות הנצחון הקל, הארפר יכול היה לנוח קצת יותר מ-13 דקות. וכל דקה יכולה להתברר כחשובה בהמשך הדרך. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

עונת 2018 הייתה העונה המוצלחת ביותר של מה שמכונה המארי בול. בעזרת האסטרטגיה של מארי, שתיעדפה זריקות שלוש וזריקות קרובות לסל (שגם מביאות לסחיטת עבירות), יוסטון בהובלת ג'יימס הארדן סיימה את העונה עם המאזן הטוב בליגה כשהארדן זוכה בתואר השחקן המצטיין. גם בפלייאוף הרוקטס לא התקשו בשתי הסדרות הראשונות מול מינסוטה ויוטה ומתחה את גולדן סטייט הגדולה של קרי ודוראנט לסדרה של שבעה משחקים. הקבוצה ההיא היתה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שלמעלה מ-50% מזריקות השדה שלה היו זריקות שלוש - במילים פשוטות, יותר זריקות שלוש מזריקות לשתי נקודות - והיא חזרה על כך גם בעונות 18/19 ו-19/20. אף קבוצה אחרת לא לקחה את האנליטיקס לקצה הזה עד לעונה האחרונה: בוסטון, אלופת 2024, שברה את שיא הליגה כש-53.5% מזריקות השדה שלה היו זריקות שלוש. זו הייתה אסטרטגיה מכוונת של ג'ו מאזולה שנועדה למקסם את הפוטנציאל ההתקפי של הקבוצה. המתמטיקה שעומדת מאחורי האנליטיקס מאד ברורה: הסלטיקס קלעו בערך ב-42% מחצי מרחק ובערך 37% מחוץ לקשת. המשמעות היא שעל כל 100 זריקות חצי מרחק בוסטון הייתה קולעת 84 נקודות, על 100 זריקות שלוש? 111 נקודות. 111-84 זה משחק שהוא לא כוחות, אפילו לא קרוב. אפילו זריקות קרובות יותר לסל - נניח ממרחק של מטר עד שלושה מטרים - היו מעניקות לבוסטון רק 97 נקודות לכל 100 זריקות. ברור שאם יש אפשרות להגיע לדאנק או ליי-אפ זה עדיף, אבל ברוב המקרים זה לא היה המצב. כמו יוסטון, גם בוסטון שייטה במהלך העונה הרגילה וסיימה עם למעלה מ-60 ניצחונות וכניסה אל הפלייאוף כשהם הפייבוריטים לייצג את המזרח בגמר, אולי אפילו לאליפות שניה ברציפות. הם עברו את אורלנדו בסיבוב הראשון ללא קושי, אבל אז הגיע צמד המילים שמעיר אנליסטים בבהלה משנתם: הברבור השחור. הברבור השחור המונח "ברבור שחור" מתאר אירוע נדיר, בלתי צפוי ובעל השפעה עצומה - כזה שכמעט אי אפשר היה לחזות מראש. המושג נטבע על ידי נאסִים ניקולס טאלֶב שטען שהעולם מונע לא רק מאירועים רגילים וניתנים לחיזוי, אלא דווקא מאותם אירועים קיצוניים ובלתי צפויים – “ברבורים שחורים” – שמעצבים את ההיסטוריה. כבר ב-2018 יוסטון נתקלה בברבור כזה. שש וחצי דקות לסיום המחצית הראשונה של המשחק השביעי אריק גורדון קלע שלשה שהעלתה את הרוקטס ליתרון 42-28, אף אחד לא שם לב לזה בהתחלה, אבל זה היה הרגע בו הברבור נכנס אל המגרש: הרוקטס - אלו שביססו את המשחק שלהם על יכולת הקליעה משלוש ועל הממוצעים - החטיאו את 27 הזריקות הבאות שלהם מחוץ לקשת, עד שפי.ג'יי טאקר - הוא ולא (בן) שרף - קבר אחת אי שם ברבע הרביעי, כשגולדן סטייט ביתרון 10. יתרון שגולדן סטייט לא שמטו עד הסיום בדרך לגמר רביעי ואליפות שניה ברציפות. עד כמה 27 ההחטאות האלו הן מאורע נדיר? בהתבסס על אחוזי הקליעה הממוצעים של הרוקטס באותה העונה מדובר על אירוע בסבירות של 1 ל-186,141. העניין עם הברבור השחור הוא שככל שהשימוש באסטרטגיה מסוימת גדל - ככה גדל הסיכוי לפגוש אותו. הסלטיקס של העונה שעברה פגשה אותו כבר במשחק הראשון. שלוש דקות לתוך הרבע האחרון אל הורפורד קלע שלשה שנתנה לבוסטון יתרון 126-93 על הניקס. זו הייתה השלשה ה-29 של הסלטיקס באותו משחק, מה שהשווה את שיא הליגה. כשהמשחק כבר הוכרע, לבוסטון נשארה משימה אחת אחרונה: לקלוע שלשה אחת בכמעט 9 דקות ולשבור את השיא. בוסטון לקחו 13 שלשות עד סיום המשחק, על הנייר הם היו אמורים לקלוע 4.7 מתוכן, על המגרש הם החטיאו את כל 13 הנסיונות. זה כמובן לא שינה את תוצאת המשחק אז אף אחד לא התרגש, אבל כבר בניצחון הגדול הזה בערב פתיחת העונה היו סימנים ראשונים לבעייתיות בתוכנית המשחק של ג'ו מאזולה. כמעט חצי שנה קדימה, שוב הניקס והסלטיקס נפגשות, הפעם שבוע לסיום העונה הרגילה. חמש דקות לסיום הרבע הרביעי ג'אמפשוט של טייטום העלה את הסלטיקס ליתרון 7. בארבע וחצי הדקות הבאות הניקס רצו 12-2 בחסות שלוש החטאות לשלוש של הסלטיקס, כשזריקת השתיים היחידה שלהם דווקא נכנסה. גם את המשחק הזה בוסטון ניצחה בסופו של דבר. שני מפגשי העונה הרגילה האלו היו כמובן רק פריוויו למה שקרה בשני המשחקים הראשונים בין שתי הקבוצות בחצי הגמר האזורי: במשחק הראשון הסלטיקס הובילו 75-55 אבל קלעו רק 6 מ-28 הנסיונות האחרונים שלהם במשחק, מה שאיפשר לניקס לנצח בהארכה. במשחק השני הסלטיקס הובילו 73-53 אבל קלעו רק 2 מ-14 זריקות השלוש האחרונות במשחק, והניקס שוב יצאו עם ניצחון בנקודה. נקודות הן נקודות שבוע אחרי ההפסד השני של בוסטון לניו יורק - במכוון או לא - יצא לפודקאסט (הנהדר) Mind the game פרק שכותרתו "למה המיד-ריינג' חשוב כל כך בפלייאוף". סטיב נאש אמר "בסיום משחקים נקודות הן נקודות. כשנשארות 2-3-4 דקות לשחק, בייחוד כשהאחריות היא על הכתפיים שלך לפעמים אתה צריך את הביטחון לקחת את הזריקה הזו ולקלוע אותה". נאש מיסגר את האמירה הזו כ"אנטי-אנליטיקס" אבל יש בה גם הגיון מתמטי ברור: בתרחישים כמו סופי המשחקים של הסלטיקס, שבהם הקבוצה נמצאת ביתרון אבל המומנטום נמצא אצל הקבוצה השניה, יש חשיבות גבוהה יותר לעצם העובדה שהכדור נכנס לסל, כלומר לאחוזי הקליעה - ולאו דווקא לכמות הנקודות. בלי להכנס למספרים מסובכים מדי, הסיכוי של קבוצה עם אחוזי הקליעה של הסלטיקס להחטיא 15 שלשות ברציפות גבוה פי 3.5 מהסיכוי להחטיא 15 זריקות מיד-ריינג' (ארוכות) ברציפות וגבוה בערך פי 22.5 מהסיכוי להחטיא 15 זריקות רצופות מטווח הפלואטר. כל קליעה שנכנסת, ולא משנה כרגע אם היא לשתי נקודות או לשלוש, מאטה את המומנטום של היריבה, וזה לפני שאנחנו נכנסים לתועלות משניות של זריקות קרובות יותר כמו הורדת כמות התקפות המעבר של היריבה, סיכוי גבוה יותר לסחוט עבירות ושימוש בחלקים ארוכים יותר של שעון הזריקות. האבחנה הזו של נאש, על חשיבות הקליעה כקליעה, גם אם היא לא האידיאל מבחינת מיצוי הנקודות לזריקה, נכון במיוחד במהלך הפלייאוף. קודם כל, כיוון שלכל משחק יש חשיבות גדולה יותר. הפסד במשחק ה-78 של העונה הסדירה הוא לכל היותר ברבור אפור בהיר, שני הפסדים רצופים של המועמדת הראשית לגמר, בפתיחת חצי הגמר האזורי, אחרי שהובילה ב-20 נקודות בכל אחד מהמשחקים הם קרובים יותר ל"אירועים קיצוניים ובלתי צפויים שמעצבים את ההיסטוריה". גם לדינמיקה של הפלייאוף יש חשיבות. במהלך העונה הרגילה והצפופה (יש שיגידו צפופה מדי) למרבית הקבוצות אין זמן לעשות התאמות ליריבות ספציפיות ולתוכנית המשחק ההתקפית שלהן. במהלך הפלייאוף, לעומת זאת, בסדרה של שבעה משחקים, כן נראה את היריבות נערכות טוב יותר בין משחקים להתקפת היריבה. המטרה היא כמובן לנסות ולקחת בדיוק את הזריקות ה'נכונות' אנליטית: לצופף את הצבע כמה שיותר ולצאת לקלעי השלוש במקסימום אגרסיביות. זה בדיוק המקום בו שחקנים שיודעים לנצל את טווח הביניים פורחים באותם מקרי קצה, שהופכים נפוצים יותר בפלייאוף. לפני שכל אנשי ה'פעם היה יותר טוב' קופצים - זריקות השלוש לא הולכות לשום מקום. רק בעונה האחרונה ראינו עלייה של שיעור זריקות השלוש שחצה לראשונה את רף 40% מזריקות השדה ועמד על קצת יותר מ-42% בשנה האחרונה. בסופו של דבר המספרים מדברים, ובממוצע ולאורך זמן זריקות השלוש הן כן האסטרטגיה הנכונה. אבל הקבוצות העלית, אלו שבאמת מתכננות להגיע לשלבים המתקדמים של הפלייאוף מבינות שהאיכות חשובה יותר מהכמות: 9 מ-11 האלופות האחרונות דורגו בטופ-10 בליגה גם באחוזי קליעה מתחת לסל וגם באחוזי קליעה מחוץ לקשת - שני האזורים המועדפים על האנליסטים. במקביל, כולן ידעו מתי לא לקחת את הזריקה הנכונה על פי הספר. ייתכן שהשלב הבא של האנליטיקס ב־NBA לא יהיה מציאת הזריקה היעילה ביותר, השלב הבא יהיה כשמחלקות האנליטיקס ידעו לומר מתי נכון להשאיר את האנליטיקס על הנייר ולתת לשחקנים למצוא את הזריקה הנכונה עבורם. אור עמית, Insignifistats, טור אורח

לאחר הכתבה על המזרח, הגיע תור המערב, במובנים רבים הדבר האמיתי. תזכורת: בפרוייקט פתיחת העונה שלי אתייחס לשאלת המפתח לגבי כל קבוצה. זה יהיה הנסיון שלי להגיד משהו על הסיפור המרכזי של כל אחת מ-30 הקבוצות, לספק נקודת מבט שדרכה יהיה נכון, מבחינתי, להתבונן בכל קבוצה. זה לא הזמן לכניסה לניואנסים הקטנים, תהיו לנו עונה שלמה לשם כך, אלא לבחינת התמונה הגדולה. אעשה את זה בדירוג יורד של הקבוצות שניתן לראות בו דירוג עוצמה של כל קונפרנס שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה, זה לא העיקר פה. נתחיל. 15. יוטה: עד מתי, לאורי מרקאנן? מאז שדני איינג' הגיע ליוטה ופירק את הקבוצה של דונובן מיטשל ורודי גובר, הג'אז נמצאים בתהליך בנייה הפוך, כל שנה הם נהיים עוד קצת יותר גרועים. זה קרה בגלל שבשנתיים הראשונות הקבוצות שנבנו הצליחו הרבה יותר מהצפוי עד שאיינג' התחיל להעביר ולהשבית שחקנים במהלך העונה, ובגלל שעוד לא נמצאו הצעירים שניתן להתחיל לבנות משהו סביבם. השנה יוטה כבר אמורה להגיע לתחתית שממנה מתחילים להתרומם. היא חייבת ל-OKC בחירה מוגנת טופ 8, ואם הבחירה תהיה בטווח המוגן החובות שלה יסתיימו, כך שיש לאיינג' תמריץ לסיים בין ארבע האחרונות. כדי לוודא שזה קורה הוא נפטר מכל שחקן וותיק ואיכותי שעוד הסתובב במדינת המורמונים. כולם, חוץ מאחד. לאורי מרקאנן עדיין כאן, משום מה. הפורוורד הפיני הגיע כנספח לטרייד ששלח את מיטשל לקליבלנד והפך ביוטה לאולסטאר שהיה הסיבה המרכזית להצלחה הלא צפויה. לא רק שהוא לא עבר בטרייד, הוא קיבל הארכת חוזה בקיץ שעבר. אבל אם אחרי ההארכה הייתה תקווה שהוא יהיה חלק מהעתיד של הג'אז, נהיה יותר ויותר קשה לראות את זה קורה כשהוא בן 28 ובשיא הקריירה ותהליך הבנייה של יוטה עוד לא ממש התחיל. סביר מאוד להניח שמרקאנן לא יסיים את העונה ביוטה, והשאלה לאן הוא יגיע ומה הג'אז יקבלו בתמורה תהיה בעלת משמעות רבה לשני הצדדים. הקיץ בנבחרת פינלנד בהחלט תרם לערך הטרייד שלו. עד שיגיע הטרייד, את מירב תשומת הלב יתפוס אייס ביילי. הרוקי שהיה אמור להיבחר גבוה יותר משישי, ולרגע נראה היה שהולך לעשות בעיות עם ההגעה ליוטה, הוא הצעיר המבטיח ביותר בסגל הנוכחי ויקבל הרבה מאוד הזדמנויות להראות את היכולות שלו כסקורר. הוא התחיל כבר במשחק ההכנה הראשון: 14. ניו אורלינס: רגע, ג'ו דומארס עשה מה? ניתן היה להתמקד, שוב, בשאלת זאיון. היי, הוא הגיע רזה לפתיחת האימונים, אולי הוא סוף סוף לוקח את עצמו בידיים. זאת השאלה הכי חשובה עבור הפליקנס בערך מאז שהוא הגיע, ודי מדהים להבין שזה קרה כבר לפני שש שנים. בלי שזאיון יהפוך לשחקן שהוא היה יכול להיות, אין לסגל הזה מה לחפש במערב, בטח כשדז'ונטה מארי מתאושש מקרע באכילס וצפוי לחזור רק באמצע העונה. אבל זאיון כבר עבר את הגבול בו ניתן לקוות ברצינות שהוא יתחבר לחבילה שלמה שכוללת גוף בריא, אופי של שחקן מוביל ויכולות מקצועיות מגוונות מספיק. עד להודעה חדשה הוא בעיה שאין לה פתרון ותוקעת את המועדון, הוא יצטרך להרוויח את הזכות לחזור להיות סימן שאלה. הפליקנס זקוקים לדרך חדשה לאחר כמה עונות כושלות, ולשם כך פיטרו את דיוויד גריפין ומינו את ג'ו דומארס לתפקיד האיש החזק בהנהלה. התקווה שאולי עכשיו הקבוצה נמצאת בידיים טובות החזיקה מעמד בדיוק חודשיים. בדראפט דומארס ביצע מהלך שכנראה היה נחשב לתמוה ביותר בעונה שעברה אלמלא הטרייד של דונצ'יץ'. הוא היה כל כך חם על דריק קווין, שכדי להתקדם לבחירה ה-13 ולקחת אותו הוא נתן לאטלנטה בחירה לא מוגנת בקיץ הבא. הבחירה של ניו אורלינס, שלפי כל התחזיות תהיה מהקבוצות החלשות במערב השנה ויכולה לבחור גבוה מאוד, היא אולי הנכס האטרקטיבי בליגה השנה. קווין, אגב, הוא סקורר מחונן שיצטרך לשפר הגנה וקליעה כדי לשחק בליגה, בטח לצד זאיון, והוא פותח את העונה פצוע. אבל הוא לא הסיפור כאן, אלא ההחלטה הפזיזה של המנהל הטרי וחוסר היכולת לטפח איזושהי תקווה לגבי השנים הקרובות של הפליקנס. 13. פיניקס: יש לכם משהו לדכאון? לפני פחות משלוש שנים מאט אישביה רכש את פיניקס, ולא בזבז רגע כדי להבהיר שהוא רוצה הכל והוא רוצה את זה עכשיו, שיר שכנראה נכתב על ילדים בני ארבע ועל חצי מהמיליארדרים שרוכשים קבוצות ספורט. הוא מיהר להביא את קווין דוראנט ואחר כך את ברדלי ביל, במחיר פירוק הקבוצה שהגיעה לגמר שנה וחצי לפני כן וכל נכס עתידי שהיה למועדון. למרות שהג'נרל מנג'ר ג'יימס ג'ונס היה אקטיבי וגירד צוותים מסייעים ראויים, משהו בשילוב של שני הכוכבים החדשים עם דווין בוקר פשוט לא עבד. כל עונה הצליחה להיות יותר חלשה מהקודמת, בעונה שעברה הסאנס לא נכנסו אפילו לפליי-אין, בסופה לא הייתה להם ברירה אלא לתת ל-KD לחפש טבעות בשדות זרים. בהמשך הקיץ ביל שוחרר כדי לאפשר קצת גמישות. בוקר נשאר, אפילו חתם על הארכת חוזה, אבל הוא מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה שחקנים שניתן להתקדם איתם לאנשהו. יש לסאנס כמה צעירים נחמדים, יש כמה וותיקים מתקבלים על הדעת, אבל זה לא מתחבר לקבוצת כדורסל טובה, או אפילו סבירה, בקונפרנס המערבי של ה-NBA. גם אופק עתידי אין, כי במהלך ה-אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו פיניקס ויתרה על כל בחירות הסיבוב הראשון שלה עד 2032. מה האוהדים אמורים לעשות עד אז? אני יכול להציע כמה סדרות טובות להתעניין בהן, או טיפולים חדשניים לדכאון. זאת הקבוצה עם האופק העתידי הכי גרוע בליגה, ואפילו השאלה מתי יימאס לבוקר לא באמת תשנה משהו עבור פיניקס אלא רק עבורו. 12. סקרמנטו: האיש עם התוכנית אמור להגיע בקרוב? טוב, קשה למצוא שאלות רציניות באיזור הזה, סקרמנטו סוגרת רצף של שלוש מהקבוצות שמנוהלות הכי גרוע בליגה ולא ברור לאן הן מנסות להגיע. זה מאכזב במיוחד בגזרת הקינגס, כי ממש לא מזמן נראה היה שנבנית שם, סוף סוף, קבוצה ראויה. זה קרה בזכות השילוב בין דיארון פוקס, דומנטאס סאבוניס וחבורת שחקני כנף עם קליעה ותנועה ללא כדור, שהתחברו לאחת ההתקפות הטובות בליגה לשנה אחת. מאז סקרמנטו לא הצליחה לשחזר את הקסם, עד שבאמצע העונה שעברה שלחה את פוקס לסן אנטוניו. במקום לצאת מזה עם שורה רחבה של נכסים עתידיים, היא יצאה עם שתי בחירות סיבוב ראשון וזאק לאבין, שחקן שמתמחה בלא לקחת קבוצות לשום מקום. הסגל של סקרמנטו השנה הוא אוסף שמות מוכרים. לצד סאבוניס ולאבין, יהיו גם דמאר דרוזן שמתעקש לא להיגמר, סנסציית פיב"א דניס שרודר ומאליק מונק שהיה כוכב מכללות ושחקן NBA סביר. והנה מצטרף ראסל ווסטברוק, ההוא מפעם, וגם דריו סאריץ' כאן, כי הג'נרל מנג'ר החדש סקוט פרי רוצה לשחזר את כל הטעויות של דנבר משנה שעברה. וקיגן מארי קיבל הארכת חוזה מוגזמת אחרי שלוש שנים בהן לא ממש התקדם. יש ברשימה הזאת יותר מדי שחקנים שצריכים את הכדור ביד, מעט מדי קליעה מבחוץ ואפס שחקנים עם תרומה חיובית בהגנה. אם יש תוכנית איך מהחבורה הזאת יכולה לצאת קבוצת כדורסל איכותית, או קווי מתאר לקבוצה עתידית כזאת, יהיה נחמד לגלות אותה. 11. ממפיס: מישהו חי פה? אוף, דראפט 2019. דראפט שהשאלה מי השחקן הכי טוב בו היא בעיקר עצובה. זה היה אמור להיות דראפט של טופ 2 חזקים מאוד, שיובילו את הקבוצות שלהם לצמרת הגבוהה. לפני חמש שנים, היה מאוד הגיוני להמר ששתי הגדולות של המערב כיום יהיו ניו אורלינס של זאיון וממפיס של ג'ה מוראנט. שניהם, כל אחד בדרכו, הצליחו להגיע ל-2025 כשהם סוג של נטל עבור המועדונים שלהם. מוכשרים מכדי להתייאש מהם, בעייתיים מכדי שניתן יהיה לקבל עליהם משהו רציני בטרייד, פצועים רוב הזמן ולא משפרים חורים במשחק שלהם. במקרה של ממפיס זה יותר מבאס, כי נבנתה שם קבוצה נהדרת שרק חיכתה שג'ה יהפוך לפרנצ'ייז פלייר שעד לא מזמן נראה כל כך ברור שהוא יהיה. ממפיס מגיעה לעונה הזאת בצומת דרכים. בקיץ היא ויתרה על דזמונד ביין עבור בחירות עתידיות, במהלך שהמסר שלו הוא שמשהו לא עבד מספיק טוב בסגל שהיה. אבל רוב הסגל נשאר, וכרגיל הוא צעיר, עמוק ומוכשר מאוד סביב ג'ה וג'ארן ג'קסון ג'וניור (שגנב את השם טריפל J מההוא מהפועל ירושלים). וגם כרגיל, הסגל הזה לא בריא. ג'ה שוב פותח עונה פצוע, גם שחקני הפנים זאק אידי וברנדון קלארק והרכז המחליף סקוטי פיפן ג'וניור, טריפל J עבר ניתוח בקיץ והפתיע בהתאוששות מהירה כך שהוא כן יפתח את העונה, אבל לא השתתף ברוב ההכנה. המאמן תומאס איסלו (כן, הפיני ההוא מפריז ההיא) יתקשה להטמיע את הסגנון הייחודי שלו כשהכוכבים לא לוקחים חלק בהכנה ורוב רוטציית שחקני הפנים לא קיימת. כבר שנים שממפיס לא מצליחה להיות בריאה מספיק כדי לבחון ברצינות מה יש לה ביד, ועד שזה יקרה כל שאר השאלות הופכות למשניות. 10. פורטלנד: מי מספר אחת? כן, לבלייזרס יש סיכוי ריאלי לפליי-אין במערב הקשוח. בחצי השני של העונה שעברה היא התחילה לבנות משהו מעניין, קודם כל בהגנה, והשנה היא תנסה להמשיך אותו. לצ'ונסי בילאפס יש סגל מאוזן ואיכותי של 7-8 שחקנים, מאוזן עד לרמה שלא ברור מי מהם יעלו בחמישייה. מאחוריהם חסרים עוד שני שחקני קצה רוטציה אמינים, אבל כל עוד אין מכת פציעות תהיה לפורטלנד אפשרות להעמיד חמישייה איכותית לכל אורך 48 הדקות. אבל האיזון הוא גם נקודת התורפה, כי מה שחסר כרגע בבלייזרס זה אופציה ראשונה אמיתית, שחקן שיוצר מצבי זריקה לעצמו ולאחרים ברמה של פלייאוף במערב, שחקן שניתן לתת לו את הכדור כשההתקפה תקועה והוא ייצור משהו. פורטלנד תנוע השנה בין הרצון להתחיל לנצח עכשיו לרצון לפתח את הצעירים שכן יכולים לגדול למספר 1 ראוי. יש כרגע שלושה מועמדים כאלה. שיידון שארפ הכי קרוב לשם כרגע, הוא סקורר אתלטי שמראה ניצוצות של שחקן יעיל ושלם שעדיין לא התגבש; סקוט הנדרסון עוד לא נראה כמו שחקן NBA יעיל, והוא פותח את העונה פצוע, אבל מתחבא שם פוטנציאל לפוינט גארד בכיר שמתבסס על יכולת חדירה, פוטנציאל שהפך אותו לבחירת טופ 3; האנסן יאנג מקבל המון הייפ על תקן יוקיץ' הסיני, ובאמת עושה דברים מרשימים שניתן לדמיין איך יתורגמו לרמות הגבוהות. אבל זה לא לעכשיו, הסיכוי שהוא יהיה יעיל כרוקי נמוך מאוד, וההייפ קצת יצא משליטה (אני יכול רק לדמיין כמה מלל היה נשפך אם הוא היה עושה במשחקי ההכנה חצי מהמהלכים המרהיבים של דני וולף). עד שמי מהשלושה יהיה מוכן, דני אבדיה עשוי להיות זה שינסה לעשות את החיקוי הטוב ביותר של מספר 1, חיקוי שיכול להיות מוצלח מספיק עבור קבוצה תחרותית במערב. הנה תזכורת למשחק לא מאוד חריג שלו בחצי השני של העונה שעברה: 9. דאלאס: אז קופר פלאג...זה אמיתי? הדיון על הטרייד על לוקה דונצ'יץ' עשה קצת עוול לאנתוני דיוויס. הוא היה שחקן טופ 10 בעונה שעברה ויהיה כזה גם בשנה-שנתיים הקרובות, הוא בהחלט שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה לאליפות. לכן, הבעיה הכי גדולה בטרייד מבחינתי היא של לוח הזמנים, זה טרייד שמוותר על שחקן של עשור פלוס בטופ לשחקן שנשארו לו, במקרה הטוב, 3-4 שנים, ומועד מאוד לפציעות. העונה שעברה התבזבזה בעקבות הפציעה של דיוויס רגע אחרי שהגיע לטקסס, גם השנה הנוכחית בסכנת התבזבזות כי קיירי אירווינג מתאושש מקרע ב-ACL ואמור לחזור רק עמוק בתוך העונה. ברוב הגדול של המקרים שחקנים לא מצליחים להגיע לשיאם בעונה בה הם חוזרים מפציעה כזו אלא רק אחריה. אז החלון האמיתי עשוי להיות רק השנה הבאה ואולי עוד שנתיים, חרך קטן שכדי שלא ייסגר צריך לקוות ששניים מהשחקנים הפציעים בליגה, עמוק בתוך שנות ה-30 שלהם, יישארו בריאים. לתוך החרך הזה נכנס קופר פלאג. עדיין קשה להאמין שדאלאס יצאה מהסיפור הזה עם הפרוספקט השני הכי גדול שהגיע לליגה מזה שנים (על הראשון בפסקה הבאה). פלאג יוצר לוח זמנים משלו, אבל כרגע מעניין יהיה להבין האם הוא יכול לתרום לקבוצה שמפנטזת על ריצה לאליפות בשנים הקרובות. קשה לדעת איך פלאג ייראה כתוצר שלם, הוא טוב בהכל אבל עוד לא ברור במה הוא יכול להיות מצוין ברמת NBA. בגלל הפציעה של קיירי הוא צפוי לתפקד לא מעט כמוביל כדור, האם הוא בשל לכך בקבוצה שגם השנה מצפה להגיע לפלייאוף? אולי יהיה נכון יותר מבחינת המאבס להתייחס לשנה הזאת כשנת התנסות עבור פלאג, כדי שיגיע לשנה הבאה, לרגע בו החלון אולי ייפתח באמת, כשג'ייסון קיד יודע טוב יותר איך הגיוני להשתמש בו כאופציה שלישית בקונטנדרית. בינתיים, יש פה יותר מדי איכות ועומק כדי לא להיאבק על מקום בפלייאוף, אבל יש במערב יותר מדי קבוצות טובות מכדי להתייחס לדאלאס הנוכחית כמועמדת רצינית לטופ 6. 8. סן אנטוניו: איך נראית קבוצה טובה שנבנית סביב וומבניאמה? ויקטור וומבניאמה מוקף בצוות שלם שעוזר לו להישאר כשיר, יש לו תוכנית מסודרת שמטרתה להימנע מהפציעות המרובות שמאפיינות שחקנים בגודל שלו. נראה קצת לא הוגן שבסוף צץ קריש דם וטרף את הקלפים בעונה שעברה. אבל הסיפור הזה מאחוריו, הוא מגיע כשיר ורעב לעונה הנוכחית, ולראשונה תהיה סביבו גם קבוצה ראויה. דיארון פוקס, שכנראה יחמיץ את פתיחת העונה אך צפוי לחזור בקרוב, בקושי הספיק לשחק עם וומבי בעונה שעברה. פוקס מספק לענק הצרפתי משהו שלא היה לו עד כה: פרטנר לפיק נ' רול שיודע גם לקלוע וגם למסור, כזה שההגנה חייבת לקחת ברצינות. בעונה שעברה וומבי תפקד לא מעט כשחקן חוץ שזורק המון שלשות, השנה זו תהיה הזדמנות לפתח את הפיק נ' רול כלחם והחמאה שלו. הוא יכול להתגלגל פנימה, החוצה או לכל משבצת בדרך, בהתאם למה שההגנה נותנת, וליצור משם משהו טוב. זה גורם מרכזי בשאלה הרחבה יותר שמצויה בכותרת הסעיף. העונה השלישית זה השלב בו אנחנו מצפים משחקנים בקליבר הזה להתחיל להוביל קבוצה להצלחה כמעט בלי קשר לשאלה מי נמצאים סביבם. וסביב וומבי יש לא מעט כשרון. סטיבן קאסל, רוקי העונה שעברה, ודילן הארפר, הבחירה השנייה הקיץ, הם שניים מהצעירים המבטיחים בליגה. הארפר יתקשה לשחק יותר מדי לצד פוקס, ואולי עדיף לו להיכנס לעניינים בקצב שלו, בלי יותר מדי ציפיות לתפוקה מיידית. מסביב יש חבורה של שחקני כנף ושחקני פנים עם כל מיני יכולות שמייצרים למאמן מיץ' ג'ונסון כל מיני קומבינציות אפשריות. אבל התשובה לשאלה איך תיראה קבוצה טובה של וומבי מתחילה בוומבי. לשחקנים הטובים בליגה יש תבנית בה הם משחקים, אפשר לדמיין איך נראה פוזשן התקפי שגרתי של שג"א, יוקיץ', לוקה וכו'. אולי המטרה האמיתית של העונה הזאת של הספרס היא שבסופה יהיו לנו קווי מתאר לפוזשן התקפי שגרתי של וומבי. בינתיים, שאר הליגה תמשיך לנסות להבין איך מתמודדים עם מישהו שמסוגל להגיע כמעט מקו השלוש לטבעת בצעד אחד: 7. הקליפרס: בשיא הרצינות, קוואי, לא יכולת לצלם חצי דקה פרסומת לפאקינג עץ? זה השלב בו זה נהיה מסובך, כל דירוג של הקבוצות במקומות 3-7 נראה הגיוני באותה מידה, כולן היו מדורגות ראשונות במזרח אם היו שם. הסגל של הקליפרס עשוי להיות העמוק והמאוזן ביותר בכל החבורה הזאת. לורנס פרנק עשה עבודה מדהימה בגיבוש סגל של 11 שחקני רוטציה איכותיים בגיל ממוצע של 33, שניים לכל עמדה פלוס עודף, שייתנו למאמן הנהדר טיירון לו אפשרות להעמיד כל סוג של חמישייה שיתחשק לו: חמישייה הגנתית, חמישיית יוצרים, חמישיית קליעה מבחוץ, חמישייה גבוהה, חמישייה נמוכה. העומק יעזור לקליפרס להכיל היעדרויות ולצלוח את העומס של העונה הרגילה. הכל נראה פה די מושלם. אז למה רק 7? בגלל סימני השאלה סביב כוכב הקבוצה, שהופכים אותו להכי פחות אמין מבין הכוכבים באיזור הזה. בשש שנים בקליפרס קוואי לאונרד הפסיד רק שתי סדרות בהן היה בריא, בשני המקרים בשבעה משחקים לדנבר, אבל זה אומר שבארבע משש העונות הוא לא הצליח לסיים את הפלייאוף על הרגליים. אין שום אינדיקציה לכך שקוואי הנוכחי מסוגל להחזיק שתיים-שלוש סדרות קשות, ובמערב הכל קשה מהסיבוב הראשון. ואם זה לא מספיק, הגיע התחקיר של פבלו טורה על תשלומים שקוואי קיבל, לכאורה, מחברת קש שקשורה לבעלי הקליפרס, כשהוא אפילו לא טורח לצלם פרסומת שתיתן לכספים מראית עין של הסבר. הסיפור הזה כנראה יהיה בחקירה במהלך העונה וקשה לדעת מתי יתפוצץ, האם הקליפרס ייענשו ואיך כל זה ישפיע על קוואי המסתורי ועל הדינמיקה שלו עם המועדון והקהל. זה בטח לא מוסיף אופטימיות לאפשרות שקוואי יוביל את הקליפרס לאליפות דווקא השנה. 6. גולדן סטייט: נשארו ברכיים להדרן? ככל הנראה, ההיסטוריה תזכור את האליפות של גולדן סטייט ב-2022 כריקוד האחרון של הקבוצה הגדולה ההיא, של השלישייה סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין, שכבר אז היו וותיקים ושני האחרונים גם בשלב הירידה בקריירה. אבל הווריירס נשארו סוג של רלוונטיים גם בשנים הבאות, וגם אחרי העזיבה של קליי, והטרייד על ג'ימי באטלר הפיח חיים בתקווה לעוד ריצת פלייאוף גדולה אחת. מאז ההגעה של באטלר באמצע העונה שעברה גולדן סטייט נראתה נהדר, ובפלייאוף נעצרה רק אחרי פציעה של סטף. אבל כאן בדיוק נכנסת הבעיה. סטף, ג'ימי ודריי בני 37, 36 ו-35 בהתאמה, לשלושתם היסטוריה של פציעות, כמה סביר שכל שש הברכיים שלהם ישרדו פלייאוף שלם? אם יש לכך סיכוי, להדרן שמגיע כמה שנים אחרי הריקוד האחרון, השנה זה הזמן. הסגל סביבם יהיה עמוק ומגוון יותר ממה שהיה בשנים האחרונות, וזה חשוב גם כדי לעבור את העונה הרגילה בלי להתיש יותר מדי את הכוכבים. סאגת ג'ונתן קומינגה, שהעיבה על הקיץ ולא אפשרה להנהלה לבצע את ההחתמות שרצתה, הסתיימה בצורה סבירה, עם חוזה טוב לשני הצדדים: לקומינגה הוא מבטיח הרבה כסף, עבור גולדן סטייט זה חוזה שקל לסחור בו כי לקבוצה שתקבל אותו תהיה שליטה על העונה הבאה. אבל כשחושבים על מה הווריירס ירצו לקבל בטרייד כזה, מגיעים לשחקן עם איכויות די דומות לאלו של קומינגה. הפתרון הטוב ביותר יהיה אם כולם יצליחו לשים את משקעי העבר מאחוריהם וסטיב קר יעשה מאמץ אמיתי לשלב את קומינגה ברוטציה שלו, כשחקן שמייצר חריגה מהשיטה ונותן בוסט של נקודות בדקות המנוחה של הכוכבים. 5. הלייקרס: איך תיראה ההגנה? הטלפון מניקו האריסון תפס את אנשי הלייקרס לא מוכנים, לא ממש יודעים איך להתארגן עם המתנה שנפלה להם ליד, איך לחשוב מחדש על כל הקונספט של הקבוצה, איך לתמרן בין הווה לעתיד. החצי השני של העונה שעבר היה זמן העיכול, השנה זה כבר ייראה אחרת, מאורגן יותר. נראה שזה נכון גם ללוקה דונצ'יץ' עצמו. מכל הסקינים של הקיץ הזה, סקיני לוקה נראה הכי אמין. הוא כנראה באמת מגיע אחרת לעונה הזאת, ואולי זה אומר שהוא מוכן לקפיצת המדרגה למועמד רציני ל-MVP. לברון ג'יימס העביר את הקיץ בייצור דרמות שהמסר הסמוי שלהן הוא שהוא לא מצליח לקבל את המציאות בה הוא לא הדבר הכי חשוב בקבוצה שלו. אבל לברון רגיל לייצר דרמות ולהתנהל בתוכן, ואולי בזמן אמת הוא יידע גם להיכנס לתפקיד המנטור של הדבר הגדול הבא, יידע למנוע מלוקה את נפילות המתח שאפיינו אותו עד היום. בינתיים לברון פותח את העונה פצוע ובגיל 57 זה משהו שכדאי לעקוב אחריו. כשהוא יחזור, ניתן להניח שהצמד יהיה בסדר. מה שלא בטוח שיהיה בסדר זו ההגנה. מאז ההגעה של לוקה דווקא קרה משהו טוב להגנה של הלייקרס, משהו עבד בחבורה של שחקנים עם גוף גדול שמחליפים הכל ומכריחים את היריבה לעבוד על כל סל. אבל המעבר מדוריאן פיני-סמית' לדיאנדרה אייטון, ובאופן כללי הנוכחות הקבועה של סנטר קלאסי, משנה את התמונה. אייטון מצריך גישה שמרנית יותר של דרופ עם מלחמה בחסימה, ולא ברור מי משחקני החוץ של הלייקרס בנויים לכך. אפילו מרכוס סמארט הוא כבר לא השחקן מלפני שנתיים בדיוק באלמנט הזה של מעבר חסימות מול גארדים זריזים. ג'יי ג'יי רדיק יצטרך למצוא פתרונות יצירתיים כדי לגבש מהסגל הזה הגנה קוהרנטית ואיכותית מספיק בשביל קונטנדרית, ואולי הוא יזדקק לעזרה מההנהלה, אם היא תחליט לוותר על פנטזיית הקאפ ספייס העתידי כדי להביא עוד שחקן-שניים שיסתמו חורים עכשיו. 4. מינסוטה: מה הגג של אנתוני אדוארדס? אחרי שנתיים רצופות בגמר המערב, אי אפשר לזלזל בסיכוי של הזאבים. השילוב של גודל ואתלטיות הופך את ההגנה של מינסוטה לאיכותית ויעילה במיוחד בסדרות פלייאוף, ובהתקפה יש לא מעט כשרון גם בגזרת שחקני הפנים וגם בגזרת שחקני החוץ. אפילו העזיבה של קארל אנתוני טאונס לא מאוד הפריעה, ג'וליוס רנדל השתלב מצוין בעמדה שלו, באופן שאולי אפילו מתאים טוב יותר לסגנון הקבוצה. אבל קשה לראות מאיפה יגיע השדרוג, הצעד הנוסף שחסר כדי לנצח שלוש סדרות במערב ברצף. כל הקבוצות מסביב התחזקו, ולמינסוטה אין ממש מרחב תמרון לעוד מהלכים גדולים. ובינתיים ניקייל אלכסנדר-ווקר עזב בגלל האפרונים, ומייק קונלי בן 38 וגובר בן 33 וכל שנה יש מהם קצת פחות, ולא בטוח שמי שאמור להיות מהם קצת יותר בשלים לתת יותר. בסוף, יש רק גורם אחד שיכול לקחת את מינסוטה לליגה של הגדולות באמת, והוא נמצא בקצה הפירמידה. אנתוני אדוארדס רק בן 24, ובשתי ריצות הפלייאוף היו רגעים, שלפעמים נמשכו משחקים שלמים, שהוא היה בסוג של זון שנדמה היה שרוחם של מייקל וקובי שורה בו. משהו בו הפך לשלם, מדויק, שר בתנועה. אם אנט מסוגל למצוא את הדבר הזה בעקביות, לשלוט בכוח העל שלו, להצטרף לליגה של הגדולים ביותר, זה משהו שיכול לשנות את כל התפיסה לגבי מינסוטה. שחקנים בקליבר הזה מסוגלים לפתור לבד בעיות מערכתיות, ואנט עקבי יכול לפתור במו ידיו את הנטייה של התקפת הוולבס להיתקע. זו דרישה גבוהה, אבל ניתן לדרוש אותה כי הוא הראה שהוא מסוגל להגיע לשם. 3. יוסטון: עכשיו או אחר כך? עד לפציעה של פרד ואנווליט השאלה הזאת לא הייתה קיימת, יוסטון בנתה קבוצה מספיק טובה בהווה בלי לגעת בנכסים העתידיים שחשובים לה. אבל בלי הרכז האמיתי היחיד בסגל לא בטוח שהחבורה של איימה יודוקה מסוגלת להתמודד עם שתי הגדולות, או אפילו עם חלק מהקבוצות שמדורגות מתחתיה. וכאן מגיעה הדילמה. מצד אחד, זו קבוצה שהביאה את קווין דוראנט, מהלך שמבהיר שהיא חושבת בגדול כאן ועכשיו, מהלך שבפני עצמו מצדיק מהלך המשך שיחזק את עמדת הרכז. מצד שני, כל שאר הגורמים מצביעים על קבוצה שצריכה לתכנן כמה שנים קדימה. שני השחקנים הבכירים פרט לדוראנט, אלפרן שנגון ואמן תומפסון, בני 23 ו-22, והם יכולים להתפתח לאחד הצמדים האיכותיים בליגה בעוד כמה שנים. רוב הצוות המסייע הרלוונטי מורכב משחקנים באיזור הגיל שלהם. יוסטון מחזיקה גם בכמה מבחירות הדראפט האטרקטיביות ביותר שמסתובבות בליגה: הבחירה של פיניקס ואפשרות להחליף בחירה עם ברוקלין ב-2027, הבחירות של פיניקס ודאלאס ב-2029. קשה לראות את הג'נרל מנג'ר רפאל סטון נוגע במשהו מאלה. בכל מקרה, יוסטון תפתח את העונה כמו שהיא, כי אין לה אופציה ריאלית לטרייד לפני אמצע דצמבר. היא תיתן לאמן הזדמנות להוביל כדור, תיתן לריד שפרד דקות משמעותיות כדי להבין אם יש לו פוטנציאל להתפתח לשחקן משמעותי, תיתן לשנגון את הכדור ליד כדי לבנות התקפות מהפוסט כמו שהוא אוהב, ועם אותה דומיננטית כפי שהראה ביורובאסקט. רק לקראת אמצע העונה סטון יצטרך להחליט אם ואיך הוא עושה משהו. לא אתפלא אם התשובה תהיה שלילית, וזו תהיה תשובה שמעבירה ל-KD מסר שהוא כאן בעיקר כדי לעזור לצעירים לצבור נסיון פלייאוף. 2. דנבר: איפה הייתם שנתיים? ב-NBA, הקבוצה של השחקן הטוב בעולם תמיד מועמדת לאליפות ובחלק גדול מהמקרים גם זוכה. אין ענף קבוצתי בו ההשפעה של כוכב בודד כל כך גדולה. לדנבר יש כבר כמה שנים את השחקן הטוב בעולם, לכן העובדה שיש לה רק אליפות אחת מעט מאכזבת. בשנתיים האחרונות היוקיצ'ים הודחו בסיבוב השני בשבעה משחקים, כשסיבה מרכזית לכך הייתה שהחמישייה של הנאגטס נפלה מהרגליים בזמן שהיריבה הייתה עמוקה ורעננה יותר. זה קשור לאפרונים ולצורך לוותר על כמה שחקנים חשובים, אבל זה קשור לא פחות לפאסיביות של קלווין בות'. הג'נרל מנג'ר היוצא תמיד ייזכר בתור מי שבנה קבוצה לאליפות, ועשה כמה מהלכים גדולים שהובילו לכך, אבל גם בתור מי שבזבז שנתיים מהפריים של יוקיץ' על חוסר יכולת לחזק את הסגל ברמה מינימלית. הוא סמך באופן מוגזם על צעירים שהוא בחר בדראפט וכל הימור שלו בשנתיים האלה נכשל. אם מישהו רצה לטעון שלא היו לבות' כלים לחזק את הקבוצה, הגיע הקיץ האחרון והוכיח שאפשר גם אחרת. ההנהלה החדשה בראשות בן טנצר (המניאק. ניסיתי לעצור את עצמי, לא הצלחתי) ביצעה שורת מהלכים ששדרגה את הסגל סביב יוקיץ' ושאר הבכירים. מייקל פורטר ג'וניור הוחלף בקאם ג'ונסון השלם יותר, מהלך שיצר גם רווחה כלכלית שאפשרה להחתים את יונאס ולנצ'יונאס כמחליף ראוי לג'וקר שיעזור לו לנוח יותר מהרגיל. ברוס בראון מתהילת האליפות חזר וטים הארדאווי ג'וניור הוא שדרוג חשוב נוסף לספסל. פתאום יש לנאגטס רוטציה של 8-9 שחקנים לגיטימיים. השאלה היחידה כרגע היא אם זה לא יתברר כמאוחר מדי, בעיקר בכל מה שקשור לבריאות של ג'מאל מארי וארון גורדון. דנבר בריאה היא מועמדת חזקה מאוד לאליפות, אני אפילו לא בטוח שברגע זה אני מהמר נגדה בסדרה מול הקבוצה שמדורגת ראשונה כאן. 1. אוקלהומה סיטי: האם סם פרסטי פתר את אתגר הריפיט? זאת השאלה הגדולה של העונה הזו ב-NBA והכנתי כתבה שלמה שעוסקת בה, אז לא ארחיב הפעם. בגדול, סוגיות השכר פחות רלוונטיות לעונה הנוכחית, סוגיות הבריאות מאוד רלוונטיות. לשג"א היסטוריה של פציעות (לא מהשנים האחרונות), צ'ט הולמגרן עבר שתי פציעות גדולות בשלוש שנים בליגה, ג'יילן וויליאמס מתחיל את העונה פצוע. אז גם הקבוצה שבנויה הכי טוב להתגבר על המכשולים בדרך לריפיט רחוקה מלהיות חסינה. ברמה המקצועית, הציפייה היא שאוקלהומה סיטי רק תלך ותשתפר. גם ברמת החיבור של סגל צעיר ברובו וגם ברמה האינדיבידואלית. הולמגרן רק מתחיל לגרד את הפוטנציאל ההתקפי שלו, לקייסון וואלאס יש פריצה בקנה, ניקולה טופיץ' יהיה בריא בסופו של דבר. עם ההגנה כעוגן, יש כאן תסריט של עונה של 70 נצחונות וצפונה, אבל לא אופתע אם הגישה של הת'אנדר תהיה פחות להשקיע בעונה הרגילה, לתת מנוחות נרחבות לכוכבים ולנסות להגיע כמה שיותר רעננים לפלייאוף. האם גם העונה הזאת תיגמר ככה?

מידי שבוע אני מקפיד בעקביות להתייצב כאן על במת הדיסקו, ולספר לכם על העונה המרתקת שבפתח. כמות חסרת תקדים של כישרון ישראלי תלהטט באולמות הכדורסל בארצות הברית - מי בNBA ומי ב-NCAA. ניתוחים, תיאוריות ופרשנויות על מגמות, מוטיבציות, פרוספקטים ומה לא. בתוך כל הבליל הזה, כדאי לא לשכוח לשים זרקור על דבר אחד מאוד חשוב. משהו שאסור לפספס. לפתוח עונת מכללות מבלי לדבר על גל רביב זה צחוק מעבודה. גל רביב היא ספורטאית ישראלית חריגה. ברמת הכישרון שלה, במבנה האישיות, במסלול הקריירה, בבגרות, בביצועים ובדומיננטיות מהשלבים הראשונים של הדרך. היא נמצאת שם, למעלה, עם הכישרונות הגדולים ביותר שהכדורסל הישראלי ייצר אי פעם. לא צריך להיות עכבר כדורסל נשים כדי להבין את זה. הילד המתלהב שבתוכי ממש רוצה להמשיך לעוד פסקה מפוצצת של סופרלטיבים. הצד הרציונלי מזכיר כי ככל הנראה, הרכזת בת ה-19 תתייצב העונה בפני אתגר אמיתי ראשון בקריירה. להוביל מהרגע הראשון נתחיל מהסוף: בסוף עונת 24/25, עונת הרוקי הפסיכית של רביב בליגת המכללות עם קוויניפאק הצנועה, התחייבה הכוכבת הישראלית לשחק באוניברסיטת מיאמי מקופרנס ה-ACC. עם כל הכבוד לתיכונים, לעונת הרוקי ולטורנירי הנבחרות של פיב"א, הדרך למקום גבוה בדראפט ה-WNBA (ככל הנראה של 2028) עוברת דרך שנים איכותיות בקונפרנס מרכזי. את זה גל רביב יודעת מזמן, בתכנית מוקפדת ומדויקת שיצאה לפועל כבר לפני מספר שנים. אחרי עונה של ממוצעי דאבל-פיגרס בליגה הלאומית לנשים (בגיל 15!!) במסגרת האקדמיה של איגוד הכדורסל, ארזה רביב הנערה את חפציה והחליטה לצאת לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בלי משפחה וחברים. בלי שפה. בלי מעטפת. יש מטרה, והולכים עליה גם במחיר של הקרבות. נראה שהיכולת לקבל החלטות באופן קר וממוקד בולטת אצל רביב גם על המגרש וגם מחוצה לו. השנתיים הראשונות בתיכון Bella Vista באריזונה היו טבילת אש ראשונית אותה צלחה הרכזת בקלות. שתי בחירות לאולסטאר של הליגה ותואר MVP אחד הבהירו באופן ברור שפניה מועדות אל האתגר הבא - ליגת המכללות. קווינפיאק נחשבת פרוגרם צנוע שמשחק בקונפרנס די זוטר (MAAC), אבל הגיל הצעיר והקפיצה ברמה הצליחו לייצר סימני שאלה לגבי מידת ההשתלבות שלה. שימו לב לכמות סימני הקריאה שהיא הצליחה לייצר בעונת הפרשמן (או פרשוומן, אם תרצו): · שחקנית השנה של הקונפרנס · רוקית השנה · חמישיית העונה · נבחרת הרוקיות של העונה · נבחרת הטורניר של ה-MAAC · 11 פעמים רוקית השבוע רביב דפקה ממוצעים של 17.9 נקודות, 5.5 ריבאונדים, 4.3 אסיסטים ו-1.4 חטיפות למשחק, כשהיא קולעת ב-44.8% מהשדה, 31.1% מחוץ לקשת ו-74.8% מקו העונשין. היא קלעה בספרות כפולות ב-27 מתוך 32 משחקים בעונה. שלטה באופן אבסולוטי במשחק ההתקפה של הקבוצה שלה, כרכזת שמשחקת בשליטה אבל גם יודעת להתפרע כשצריך. הגיעה לקבוצה והשתלטה עליה למן הרגע הראשון. על כל ההייפ הזה תוסיפו קיץ אדיר ברמה האישית עם נבחרות ישראל הצעירות. זה התחיל עם הופעה היסטורית באליפות העולם 19-U עם שיא כל הזמנים בממוצע נקודות למשחק בטורניר (26.3!!) ביעילות מדהימה (51% ל-2, 42.5% ל-3, 78% מהקו) עם שתי תצוגות של 35 נקודות ומעלה בדרך לתואר מלכת הסלים והחמישייה השנייה של הטורניר. לא היה לה כל כך זמן לחגוג, כי עשרה ימים לאחר מכן החלה אליפות אירופה 20-U, וגם שם היא סחבה את נבחרת העתודה כל הדרך לרבע הגמר, עם ממוצעים מפלצתיים של 23 נקודות, 3.6 ריבאונדים ו-4.9 אסיסטים. כל זה לא מקרי בכלל. מקורות יודעי דבר מספרים על המחויבות שלה למשחק, לתהליך, לעצמה ולקבוצה. על הרוטינות הקשוחות באימונים. על המיינדסט קר הרוח שבולט כבר מהגילאים הצעירים ביותר. על הנכונות לקחת את הזריקות החשובות. על הנוחות והשלווה בה היא משחקת ברגעים הקריטיים. על רמת המקצוענות הבלתי מתפשרת. כל התכונות האלה הופכות את רביב לסיפור שקשה מאוד להתעלם ממנו. ממה כולם מתלהבים? טוב, הרבה מספרים והרבה תארים מפוצצים. סיפור המסגרת הוא אכן חריג ומעניין. עם זאת, בואו נדבר כדורסל. הדבר המרכזי שהופך את גל רביב לנשק התקפי קטלני כל כך הוא הוורסטיליות. למרות שהיא רחוקה מלמצות את תהליך הפיתוח שלה, הרכזת מצליחה לייצר נקודות בהרבה דרכים: היא משתמשת בזריזות ובשינויי קצב כדי לייצר יתרון בכדרור ולהגיע לטבעת (בעיקר דרך חדירה משמאל); מרימה בהפתעה פול אפים מחצי מרחק וקולעת אותם ביעילות; ומצליחה להיות גם איום אמין מבחוץ - בעיקר מכדרור. האירוע הרציני הוא השילוב של אחוזי היעילות המרשימים עם נפח הזריקות הגבוה. אם נרד עוד יותר למיקרו, רביב פיתחה השנה את משחק הבידודים שלה והפכה לכמעט בלתי עצירה באחת על אחת. התכונה הזו, בשילוב יכולת המסירה וקבלת ההחלטות במשחק העומד, הופכות אותה לבעיה קשה מאוד ליריבות. לכזו שמשחק ההתקפה ממש בנוי סביבה. מעל 30% Usage ומעל 27% אסיסטים בעונה האחרונה בקוויניפאק הם נתונים שמסבירים חלק נכבד מהסיפור. בטורנירים של פיב"א המספרים מטפסים עוד יותר. הדברים הופכים להיות קצת יותר מורכבים כשמגיעים לאספקטים במשחק שמושתתים על פיזיות. דוגמה טובה לכך הוא המשחק נגד ארה"ב באליפות העולם מהקיץ האחרון, שנגמר בתוצאה שעדיף לא להזכיר כאן. הוא רלוונטי בעיני מהפרספקטיבה האישית של רביב (ולא ברמת הנבחרת) כי הוא מדמה, במובנים מסוימים, את רמת ההתנגדות בה היא צפויה להיתקל העונה ב-ACC. האמריקאיות הצליחו להוריד את רביב ל-9 נקודות בלבד ב-40% מהשדה (משחק שביעי בלבד מתוך 45 משחקים רשמיים העונה בו לא קלעה בדו ספרתי), בעיקר בגלל הסייז והאגרסיביות שהפעילו עליה באופן רציף. לחץ על הכדור לאורך כל המגרש, הדג'ים חזקים בפיק נ' רול והמון גודל שחיכה לה בצבע. אני ממש משתדל לא להסיק מסקנות ממשחק חריג אחד, אבל זו נקודה שכדאי לתת לה תשומת לב עם תחילת העונה. גם בצד שבו שומרים, הפיזיות היא נקודת התורפה. רביב מתקשה מידי פעם להתמודד עם חדירות אסרטיביות לטבעת, וניתן לראות גם קבוצות יריבות שמחפשות להוריד אותה לפוסט לניצול יתרונות של כוח וגודל. למרות שבתכלס אי אפשר להגיד שהיא שחקנית אנדרסייז, האגרסיביות היא נקודה משמעותית לשיפור. כבר בתחילת נובמבר היא תיכנס חזק למעגל המשחקים, ונקבל לא מעט הזדמנויות לבחון לעומק את ההתמודדות בלבל הזה. המסע של גל רביב העונה במכללות יהיה מרתק. ההערכה שלי היא שלא יהיה כל כך קל לנפק תפוקה גבוהה בכל האלמנטים מהרגע הראשון (קליעה, חדירה וניהול משחק), ואנחנו צפויים לראות תהליך של בנייה מחדש והתאמות במשחק שלה. קחו נתון: בעונה שעברה, רק 25% מהזריקות של רביב מהשדה הגיעו מחוץ לקשת. לא אפול מהכיסא אם נראה שינוי, כך שמשקלה של הזריקה לשלוש יגדל בתוך משחק ההתקפה שלה, כתגובה ראשונית לקפיצת המדרגה ברמת הפיזיות. הקו האחורי במיאמי עמוס בשחקניות מוכשרות (שלא מעט מהן רוקיות), כך שתחרות לא חסר כאן. נסיים עם ווידוי כנה (שאולי כדאי היה להתחיל איתו): כל האירוע הזה חדש גם לי. חלק מחובתי האתית לקוראים הנאמנים של הדיסקו היא גם, בין היתר, להודות בטעויות. לעמוד מול הציבור הרחב ולהגיד: שגיתי. פספסתי. נתתי לזה לעבור לידי. לא עוד. שגרת הכדורסל שלנו מלאה בתוכן - ליגה, יורוליג, NBA, נבחרות, לאומית, נוער ומה לא. מקומו של כדורסל הנשים נזנח רוב הזמן ומדשדש לו בתהומות הנשייה של הרייטינג והעניין. אבל מה לעשות? יש דברים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. תראו, אני לא בא לחנך או להטיף. גם אני מהחוטאים. הטור הזה הוא כמו שעון מעורר בבוקר. הנפת דגל, צלצול בפעמון, לחיצה על כפתור חירום עם מסר ברור: בואו. בואו עכשיו. גל רביב היא משהו גדול ואמיתי. אל תישנו על זה.