עונת 2018 הייתה העונה המוצלחת ביותר של מה שמכונה המארי בול. בעזרת האסטרטגיה של מארי, שתיעדפה זריקות שלוש וזריקות קרובות לסל (שגם מביאות לסחיטת עבירות), יוסטון בהובלת ג'יימס הארדן סיימה את העונה עם המאזן הטוב בליגה כשהארדן זוכה בתואר השחקן המצטיין. גם בפלייאוף הרוקטס לא התקשו בשתי הסדרות הראשונות מול מינסוטה ויוטה ומתחה את גולדן סטייט הגדולה של קרי ודוראנט לסדרה של שבעה משחקים.

הקבוצה ההיא היתה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שלמעלה מ-50% מזריקות השדה שלה היו זריקות שלוש - במילים פשוטות, יותר זריקות שלוש מזריקות לשתי נקודות - והיא חזרה על כך גם בעונות 18/19 ו-19/20. אף קבוצה אחרת לא לקחה את האנליטיקס לקצה הזה עד לעונה האחרונה: בוסטון, אלופת 2024, שברה את שיא הליגה כש-53.5% מזריקות השדה שלה היו זריקות שלוש. זו הייתה אסטרטגיה מכוונת של ג'ו מאזולה שנועדה למקסם את הפוטנציאל ההתקפי של הקבוצה.

המתמטיקה שעומדת מאחורי האנליטיקס מאד ברורה: הסלטיקס קלעו בערך ב-42% מחצי מרחק ובערך 37% מחוץ לקשת. המשמעות היא שעל כל 100 זריקות חצי מרחק בוסטון הייתה קולעת 84 נקודות, על 100 זריקות שלוש? 111 נקודות. 111-84 זה משחק שהוא לא כוחות, אפילו לא קרוב. אפילו זריקות קרובות יותר לסל - נניח ממרחק של מטר עד שלושה מטרים - היו מעניקות לבוסטון רק 97 נקודות לכל 100 זריקות. ברור שאם יש אפשרות להגיע לדאנק או ליי-אפ זה עדיף, אבל ברוב המקרים זה לא היה המצב.

כמו יוסטון, גם בוסטון שייטה במהלך העונה הרגילה וסיימה עם למעלה מ-60 ניצחונות וכניסה אל הפלייאוף כשהם הפייבוריטים לייצג את המזרח בגמר, אולי אפילו לאליפות שניה ברציפות. הם עברו את אורלנדו בסיבוב הראשון ללא קושי, אבל אז הגיע צמד המילים שמעיר אנליסטים בבהלה משנתם: הברבור השחור.

הברבור השחור

המונח "ברבור שחור" מתאר אירוע נדיר, בלתי צפוי ובעל השפעה עצומה - כזה שכמעט אי אפשר היה לחזות מראש. המושג נטבע על ידי נאסִים ניקולס טאלֶב שטען שהעולם מונע לא רק מאירועים רגילים וניתנים לחיזוי, אלא דווקא מאותם אירועים קיצוניים ובלתי צפויים – “ברבורים שחורים” – שמעצבים את ההיסטוריה.

כבר ב-2018 יוסטון נתקלה בברבור כזה. שש וחצי דקות לסיום המחצית הראשונה של המשחק השביעי אריק גורדון קלע שלשה שהעלתה את הרוקטס ליתרון 42-28, אף אחד לא שם לב לזה בהתחלה, אבל זה היה הרגע בו הברבור נכנס אל המגרש: הרוקטס - אלו שביססו את המשחק שלהם על יכולת הקליעה משלוש ועל הממוצעים - החטיאו את 27 הזריקות הבאות שלהם מחוץ לקשת, עד שפי.ג'יי טאקר - הוא ולא (בן) שרף - קבר אחת אי שם ברבע הרביעי, כשגולדן סטייט ביתרון 10. יתרון שגולדן סטייט לא שמטו עד הסיום בדרך לגמר רביעי ואליפות שניה ברציפות. עד כמה 27 ההחטאות האלו הן מאורע נדיר? בהתבסס על אחוזי הקליעה הממוצעים של הרוקטס באותה העונה מדובר על אירוע בסבירות של 1 ל-186,141.

העניין עם הברבור השחור הוא שככל שהשימוש באסטרטגיה מסוימת גדל - ככה גדל הסיכוי לפגוש אותו. הסלטיקס של העונה שעברה פגשה אותו כבר במשחק הראשון. שלוש דקות לתוך הרבע האחרון אל הורפורד קלע שלשה שנתנה לבוסטון יתרון 126-93 על הניקס. זו הייתה השלשה ה-29 של הסלטיקס באותו משחק, מה שהשווה את שיא הליגה. כשהמשחק כבר הוכרע, לבוסטון נשארה משימה אחת אחרונה: לקלוע שלשה אחת בכמעט 9 דקות ולשבור את השיא. בוסטון לקחו 13 שלשות עד סיום המשחק, על הנייר הם היו אמורים לקלוע 4.7 מתוכן, על המגרש הם החטיאו את כל 13 הנסיונות. זה כמובן לא שינה את תוצאת המשחק אז אף אחד לא התרגש, אבל כבר בניצחון הגדול הזה בערב פתיחת העונה היו סימנים ראשונים לבעייתיות בתוכנית המשחק של ג'ו מאזולה.

כמעט חצי שנה קדימה, שוב הניקס והסלטיקס נפגשות, הפעם שבוע לסיום העונה הרגילה. חמש דקות לסיום הרבע הרביעי ג'אמפשוט של טייטום העלה את הסלטיקס ליתרון 7. בארבע וחצי הדקות הבאות הניקס רצו 12-2 בחסות שלוש החטאות לשלוש של הסלטיקס, כשזריקת השתיים היחידה שלהם דווקא נכנסה. גם את המשחק הזה בוסטון ניצחה בסופו של דבר. שני מפגשי העונה הרגילה האלו היו כמובן רק פריוויו למה שקרה בשני המשחקים הראשונים בין שתי הקבוצות בחצי הגמר האזורי: במשחק הראשון הסלטיקס הובילו 75-55 אבל קלעו רק 6 מ-28 הנסיונות האחרונים שלהם במשחק, מה שאיפשר לניקס לנצח בהארכה. במשחק השני הסלטיקס הובילו 73-53 אבל קלעו רק 2 מ-14 זריקות השלוש האחרונות במשחק, והניקס שוב יצאו עם ניצחון בנקודה.

נקודות הן נקודות

שבוע אחרי ההפסד השני של בוסטון לניו יורק - במכוון או לא - יצא לפודקאסט (הנהדר) Mind the game פרק שכותרתו "למה המיד-ריינג' חשוב כל כך בפלייאוף". סטיב נאש אמר "בסיום משחקים נקודות הן נקודות. כשנשארות 2-3-4 דקות לשחק, בייחוד כשהאחריות היא על הכתפיים שלך לפעמים אתה צריך את הביטחון לקחת את הזריקה הזו ולקלוע אותה". נאש מיסגר את האמירה הזו כ"אנטי-אנליטיקס" אבל יש בה גם הגיון מתמטי ברור: בתרחישים כמו סופי המשחקים של הסלטיקס, שבהם הקבוצה נמצאת ביתרון אבל המומנטום נמצא אצל הקבוצה השניה, יש חשיבות גבוהה יותר לעצם העובדה שהכדור נכנס לסל, כלומר לאחוזי הקליעה - ולאו דווקא לכמות הנקודות.

בלי להכנס למספרים מסובכים מדי, הסיכוי של קבוצה עם אחוזי הקליעה של הסלטיקס להחטיא 15 שלשות ברציפות גבוה פי 3.5 מהסיכוי להחטיא 15 זריקות מיד-ריינג' (ארוכות) ברציפות וגבוה בערך פי 22.5 מהסיכוי להחטיא 15 זריקות רצופות מטווח הפלואטר. כל קליעה שנכנסת, ולא משנה כרגע אם היא לשתי נקודות או לשלוש, מאטה את המומנטום של היריבה, וזה לפני שאנחנו נכנסים לתועלות משניות של זריקות קרובות יותר כמו הורדת כמות התקפות המעבר של היריבה, סיכוי גבוה יותר לסחוט עבירות ושימוש בחלקים ארוכים יותר של שעון הזריקות.

האבחנה הזו של נאש, על חשיבות הקליעה כקליעה, גם אם היא לא האידיאל מבחינת מיצוי הנקודות לזריקה, נכון במיוחד במהלך הפלייאוף. קודם כל, כיוון שלכל משחק יש חשיבות גדולה יותר. הפסד במשחק ה-78 של העונה הסדירה הוא לכל היותר ברבור אפור בהיר, שני הפסדים רצופים של המועמדת הראשית לגמר, בפתיחת חצי הגמר האזורי, אחרי שהובילה ב-20 נקודות בכל אחד מהמשחקים הם קרובים יותר ל"אירועים קיצוניים ובלתי צפויים שמעצבים את ההיסטוריה".

גם לדינמיקה של הפלייאוף יש חשיבות. במהלך העונה הרגילה והצפופה (יש שיגידו צפופה מדי) למרבית הקבוצות אין זמן לעשות התאמות ליריבות ספציפיות ולתוכנית המשחק ההתקפית שלהן. במהלך הפלייאוף, לעומת זאת, בסדרה של שבעה משחקים, כן נראה את היריבות נערכות טוב יותר בין משחקים להתקפת היריבה. המטרה היא כמובן לנסות ולקחת בדיוק את הזריקות ה'נכונות' אנליטית: לצופף את הצבע כמה שיותר ולצאת לקלעי השלוש במקסימום אגרסיביות. זה בדיוק המקום בו שחקנים שיודעים לנצל את טווח הביניים פורחים באותם מקרי קצה, שהופכים נפוצים יותר בפלייאוף.

לפני שכל אנשי ה'פעם היה יותר טוב' קופצים - זריקות השלוש לא הולכות לשום מקום. רק בעונה האחרונה ראינו עלייה של שיעור זריקות השלוש שחצה לראשונה את רף 40% מזריקות השדה ועמד על קצת יותר מ-42% בשנה האחרונה. בסופו של דבר המספרים מדברים, ובממוצע ולאורך זמן זריקות השלוש הן כן האסטרטגיה הנכונה. אבל הקבוצות העלית, אלו שבאמת מתכננות להגיע לשלבים המתקדמים של הפלייאוף מבינות שהאיכות חשובה יותר מהכמות: 9 מ-11 האלופות האחרונות דורגו בטופ-10 בליגה גם באחוזי קליעה מתחת לסל וגם באחוזי קליעה מחוץ לקשת - שני האזורים המועדפים על האנליסטים. במקביל, כולן ידעו מתי לא לקחת את הזריקה הנכונה על פי הספר. ייתכן שהשלב הבא של האנליטיקס ב־NBA לא יהיה מציאת הזריקה היעילה ביותר, השלב הבא יהיה כשמחלקות האנליטיקס ידעו לומר מתי נכון להשאיר את האנליטיקס על הנייר ולתת לשחקנים למצוא את הזריקה הנכונה עבורם.