עבור אוהדים של קבוצות רגילות שלא זכו בתואר, נניח 50 שנה, אין ימים יפים מהפרה-סיזן – השבועות הארוכים האלה שיש איזו תקווה שהפעם זה יהיה אחרת: החתמה מפוצצת, טרייד מוצלח, חילופי מאמנים שהפעם בטוח יעבדו. אבל הניו יורק ניקס אינה קבוצה רגילה והאוהדים שלה, שסופרים כבר חמישים ושלוש שנים מאז האליפות, אינם מהסוג שמקווה. הם מהסוג שמחכה, כמעט מצפה, לדברים שיכולים להשתבש. תנו להם להתבאס מראש, לשרוק בוז, לבקש את הכסף בחזרה.

והעונה הזאת, שיצאה לדרך ביום רביעי, הביאה איתה את הגרוע מכל – תקווה. בעצם, גרוע מכל – ציפיה. על פי כל אתרי ההימורים – כן, ימים בעייתיים לדבר על הנושא בליגה המתיימרת להיות הטובה בעולם, כשענן עכור מרחף מעל – ועל פי כל מי שמבין כדורסל (קראו כאן את רביץ, הוא מבין כדורסל), הניקס הם אחת משתי הפייבוריטיות המובהקות לקחת את המזרח ולהגיע לגמר הליגה מול מי שתבוא, ברוכה הבאה.

מוטי דניאל הגדול אמר פעם שבמכבי תל אביב, כשזוכים בתואר יורדת אבן מהלב. גם בניקס זה כך, רק שמכבי תל אביב זכתה ב-200 תארים, הניקס זכו בשניים, כשריצ׳רד ניקסון היה נשיא, ווטרגייט נראתה כמו פרשת השחיתות הכי חמורה בעולם, ורוב האוהדים מסביבי עדיין לא נולדו.

ערב פתיחת העונה הביא למדיסון סקוור גארדן את זו שאמורה להיות המתחרה הישירה על פסגת המזרח העונה – קליבלנד. הקאבס, שהראו בשנה שעברה שהם קבוצת עונה סדירה כמעט מושלמת, אבל קבוצת פלייאוף פגיעה מאוד, הגיעו כדי להתחיל מהנקודה שבה עצרו בעונה שעברה.

הניקס, מצדם, הגיעו כמעט מאותה נקודה שבה עצרו בשנה שעברה, רק עם מאמן חדש – מייק בראון, שלכאורה מבין לא פחות כדורסל מטום ת׳יבודו, אבל פחות נוטה לגמור לשחקנים שלו את הגב והברכיים והשרירים ולשחוק אותם עד שהם נפצעים ויש לו תירוץ טוב לקריסה בפלייאוף.

לקראת משחק פתיחת העונה, הגארדן לובש חג. גם אחרי יובל במדבר, הכרטיסים עדיין הכי יקרים בליגה, ואנשים באים לראות וגם להיראות. מה אפשר לומר על הכדורסל של בראון לעומת ת׳יבודו? בינתיים לא הרבה. אולי שהשחקנים נראים קצת יותר שמחים לא לראות את הפרצוף המפחיד של המאמן על הספסל. חוץ מקארל אנתוני טאונס. קאט נראה תמיד מבואס כל כך שהכריחו אותו לנצל את הנתונים הפיזיים כדי לשחק כדורסל, עד כדי כך שהוא נוטה לנצל אותם לעתים רחוקות במיוחד, כשלא מתחשק לו להשליך שלשה מקילומטר.

לפחות במשחק הפתיחה, הכדורסל של הניקס נראה קצת יותר חופשי, מעט פחות סכמטי. בראון הגיע בין השאר מפני שהוא יודע איך לזכות באליפויות: ארבעה תארים יש לו בארון, אם כי כולם כעוזר מאמן – אחד של פופ האגדי, שלושה של סטיב קר האגדי אבל קצת פחות. חוץ מזה עוד פעמיים מאמן העונה בשתי קבוצות עם פרנצ׳ייז נטול ציפיות, כולל הצלחה גדולה בקאבס, שהסתיימה בכישלון מהדהד בפלייאוף; ועוד כישלון מחפיר בקבוצה עם ציפיות גבוהות כמו הלייקרס.

על המגרש, נראה שהניקס קצת יותר חדים. ברונסון עדיין לוקה בקבלת החלטות לא יציבה; קאט עדיין רך ונוטה לעבירות מטומטמות; אבל אננובי, מיקל ברידג׳ס ומיילס מקברייד משלימים חמישייה שאין לאף קבוצה במזרח מוכה הפציעות. הספסל אמנם גבולי מאוד – 22 (אם מתעלמים מההחלפה התמוהה של מקברייד בהוקפורטי הגרמני המבוהל, בניסיון לשחק עם סנטר טבעי) ו16 נקודות בהתאמה בשני משחקי הפתיחה – אבל לעונה הסדירה זה בוודאי אמור להספיק.

קליבלנד היא אכן קבוצה נהדרת, עם כוכב על בדמותו של דונובן מיטשל שקולע מתי שמתחשק לו – כולל מטווח מופרך ברבע השלישי, שהחזיר את הקאבס מפיגור דו ספרתי לשוויון – ואוון מובלי שנראה נהדר בפתיחת העונה, אבל הניקס נראים קצת יותר נחושים לספק הצהרה, ויוצאים עם ניצחון, שאליו הוסיפו בינתיים עוד אחד מול הסלטיקס החסרים. פתיחה יפה, עם כדורסל שנראה קצת פחות מוקפד, אבל בעיניי ישנה שאלה גדולה איך זה יעבוד במאני טיים. לוקח הימור שגם הפעם זה יסתיים במפח נפש.

בצד השני של הנהר, בברוקלין, אין כל חשש שהעונה הזאת תסתיים במפח נפש מפני שהציפיה היחידה של אוהדי (?) הנטס היא לא לשבור את שיא ההפסדים בעונה של שארלוט בובקאטס ז״ל, או שיא הניצחונות השלילי – שבעה בלבד היו לקבוצה ההיא. ככלל, עושה רושם שהיעד היחיד שהוצב לג׳ורדי פרננדז, המאמן הספרדי של הנטס שמונה לתפקיד משום התמחותו בפיתוח כישרונות, הוא, ובכן, לפתח את הכישרונות המעטים מאוד שישנם בקבוצה הזו, ובהם חמישה רוקיז, מהם אחד משלנו ועוד אחד שאימצנו בחמימות.

אם במדיסון סקוור גארדן האווירה היא של כדורסל ותחרותית, שריקות בוז וצעקות על שופטים, בברקליס סנטר האווירה היא של ערב שירה בציבור – מלבד שתיים-שלוש דקות של חזרה מהמתים ברבע הרביעי. ההבדל גם בפרטים: חולצות מסודרות בקפידה על כל הכיסאות במדיסון סקוור גארדן; אנשים עם ערימות של קרטונים מקומטים מחלקים חולצות בברקליס למי שמבקש. מין חוסר ארגון ישראלי כזה. ועדיין אמריקה – אלפים מגיעים כדי לאכול נקניקיה או המבורגר, לראות את בן שרף, להתחכך באבק הכוכבים במחיר של עשירית ומטה מהחוויה במנהטן הסמוכה.

כל כך הרבה אנשים כדי לראות כל כך מעט כדורסל. אמריקה. (צילום: יהודה שוחט)

כשלעצמי, על אף הרקע החב״די, לא הייתי טורח לנדוד לברוקלין אלמלא בן שרף ודני וולף – 40 אחוז מהפרויקט הייחודי של ברוקלין. למרבה הצער, הנייס ג׳ואיש גיי עם האייקיו המוגזם, טרם פתח את העונה בשל פציעה בקרסול, ובשל כך הסתפקתי בשרף, שיומיים קודם פתח עונה באופן לא רע בכלל, בתבוסה לשארלוט בגרסת ההורנטס.

רבות כבר דובר על הקונספט המעניין שעליו הלכו העונה בנטס: אחרי שני סיבובים של ניסיונות לבנות קבוצות כוכבים, שהסתיימו בהרבה כסף שנזרק לפח ואפס תארים, החליטו בצד הפחות נוצץ של ניו יורק ללכת על פרוסס – להחליף את כל מי שיודע לשחק קצת כדורסל, בילדים שאפשר אולי לפתח, ובהרבה יותר מדי מקום מתחת לתקרת השכר, כדי לשלם למייקל פורטר ג׳וניור שישתעשע עם הילדים עד שיפלו בחירות דראפט טובות, ואולי טרייד או שניים.

פרננדז מנהל את המשחק מתוך הפילוסופיה הזו: לשפר את השחקנים, מבלי להתייחס לתוצאה אלא אם בטעות ייקלע לאפשרות לנצח. אם זה יקרה, נראה. למרבה השמחה, זה לא יקרה הרבה. בינתיים, מי שאמור לעשות הכול הוא קאם תומאס. וכשאני אומר הכול, אני מתכוון לניפוח הסטטיסטיקה באופן שאולי יעלה את הערך שלו ויביא טרייד נחמד גם עליו תמורת עוד ערימה של בחירות דראפט. במשחק הראשון זה לא עבד, כי לתומאס לא איכפת – הוא פשוט זורק – ועל כן מול קליבלנד ניסה פרננדז קונספט אחר: לתת לו גם לנהל את המשחק.

מי שקצת נפגע מכך הוא שרף, שהיה אקטיבי מאוד במשחק הראשון, ופאסיבי מאוד-מאוד מול קליבלנד. הוא אמנם ניסה לפתוח את המשחק בדאנק אגרסיבי, אבל סיים אותו עם זריקה אחת נוספת לסל, אסיסט, שלושה איבודים ושתי עבירות.

מבחינת הסכמה של פרננדז, משחק שני ברציפות – שרף פותח בחמישיה ומסיים את חלקו ברבע השלישי, ודיומין סוגר ומשחק יותר דקות, לגמרי בצדק. הרוסי מראה הרבה מאוד כדורסל, קליעה נקיה, יכולת מסירה וגם הגנה סבירה ביותר. על פניו, הוא נראה כמו המניה הכי בטוחה בסל הדל של הנטס.

שרף, לעומתו, זכה מן ההפקר: מבחינה פיזית הוא מוכן לגמרי לליגה הטובה בעולם – בפרמטרים של יכולת אישית, לא ממש בכדורסל; גם ראיית המשחק שם ואפילו יסודות ההגנה; אבל הקליעה שלו כל כך מזעזעת, שקשה לראות איך הדבר הזה מחזיק לאורך כמה עונות, אם לא יחול שיפור דרמטי באספקט הזה. גם בחימום, שרף משליך לבנים מהשלוש ולפעמים אפילו מצליח לגעת בטבעת, אבל לא ממש לעבור דרכה.

עם זאת אסייג ואומר ששבועות ארוכים לפני הדראפט, דווקא בתקופה לא טובה במיוחד של שרף באולם, התחייב בפני דיוויד בלאט ששרף ייבחר על ידי ברוקלין (!), ושהקליעה שלו תשתפר בתוך שנתיים-שלוש והוא יהפוך לשחקן יותר מלגיטימי בליגה. החלק הראשון התממש במלואו – בין אם מדובר בנבואה, ובין אם בחברות קרובה מאוד עם פרננדז. סומך עליו שגם החלק השני יתממש. בינתיים זה לא נראה טוב.

כדורסל הוא משחק פשוט. לפני הטקטיקות, בטח בליגה שבה הטקטיקה משנית לכישרון ברוב הקבוצות, צריך לפחות חמישה אנשים שיודעים לשחק ברמה גבוהה. או אפילו בינונית, לברוקלין ספק אם יש חמישה כאלה. לא לליגה הזאת. בטח לא עכשיו: הכדורסל שלה אמנם נאה לעין וניכרת טביעת אצבע של מאמן, אבל גם מאמן מבריק לא יהפוך את הדבר הזה לקבוצה מנצחת. נכון לשני משחקי פתיחת העונה: הנטס מציגים הגנה מזעזעת, התקפה קצת מפוזרת, ומחסור קיצוני בכישרון שלא יאפשר להם לחגוג ניצחונות.

כך או כך, אין לי ספק שפרננדז יצליח להוציא מברוקלין יותר מסך חלקיה, זה פשוט שחלקיה דלים מאוד. מצד שני, היא גם לא תושפל ברוב המשחקים. בין אם מכיוון שהיא אכן מאומנת, ובין אם המאמנים בצד השני ינצלו את המשחקים מולה ואת היתרונות הגדולים שיצברו, על מנת לתת לכוכבים לנוח.

אתמול זה כמעט עלה לקליבלנד במשחק, כשהנטס עפו על האנרגיות ועל דקות אדירות של דיומין ותומאס הבלתי נסבל כדי למחוק 25 הפרש עד למינוס נקודת בדקות הסיום. אבל אז מיטשל עשה את מה שצריך כדי לסגור עניין, והגנון של ג׳ורדי ייאלץ לחפש את ניצחון הבכורה במקום אחר – אולי במשחק החמישי מול אטלנטה, אולי ב-13 מול וושינגטון. נעקוב.

למזלו של שרף – וגם של וולף, שעוד ייתן דקות יפות העונה – אין לחץ ויש הרבה מרחב לטעויות, לפחות בשנה הקרובה וכנראה שגם בזו שאחריה. שניהם הראו שיש להם את היכולת לקחת את ההזדמנות הזאת. שרף, שניתן להעריך שיחליף מקומות על הספסל עם דיומין הבשל יותר, עדיין יקבל מספיק הזדמנויות, בטח בהתחשב בעובדה שניכר שכבר עכשיו פרננדז לא אהב את מה שראה מהרכז השלישי שהוא בחר בדראפט, נולן טראורה, שרואה את הפרקט בעיקר מהספסל. בן כבר הוכיח שיש לו את האופי ויש לו את הגישה ומשם, זה בעיקר עניין של עבודה קשה.