ירושלים מנצחת. זה טוב

מי שהאזין היטב מבעד לסאונד השידור, יכול היה לזהות צליל נחבא אך ייחודי מהאולם בבלגרד, עת הורידו הפולנים את הפיגור שלהם בתחילת הרבע הרביעי. לסאונד הזה קוראים בפולנית, ואני בדקתי את זה, פאניקה. כי הנה זה בא, כך זה היה נראה. מיתרון מבטיח להפסד שמבטיח להביא עמו צרות צרורות. ואחרי שזה קרה ברצף יותר מדי פעמים, לכו דעו מה יכולה הייתה להיות המשמעות של עוד אחד כזה. אבל אם נניח בצד כמה דקות רעות בתחילת המשחק ותחילת הרבע הרביעי, הפועל ירושלים של אמש שיחקה סולידי פינת סבבה. היא הייתה שם בהגנה, דבר שהוא לא מובן מאליו. ולפחות בחלק מההרכבים, הייתה שם גם בהתקפה.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

6:42

וכן, זאת כולה ורוצלאב. בוזוקי-אהרלוס, התרשמת?

https://video.wixstatic.com/video/aba3db_6045c997ae214dc5babd03afabd4b57d/1080p/mp4/file.mp4

בסדר, אז אהרל'ה פחות התרשם. אין, קשים הישראלים האלה.

בואו נדבר על הובר

לאחר שסיימתי לכתוב את הטור הקודם חשתי אי נוחות מסוימת מכך שרועי הובר לא קיבל שם את הבמה שהגיעה לו. כי הוא נתן שם וואחד הצגה עם 5 שלשות רצופות, ולא רק. יש משהו בהלך הרוח ושפת הגוף של זה שפעם היה רק האח של אופיר הובר, שנוטע בך את התחושה שזה שלו. כלומר, רכז שיודע ורוצה למסור והכל, אבל החדות והבטחון שלו כרגע מזכירים את אלו של כריס ג'ונס מהצד האדום של תל אביב. אם יש זריקה, מרימים. אם יש זריקה שנראית קשה, אבל בשבילו היא לא, אז מרימים.

גם אתמול, כמו מול חולון, היו את הרגעים שבהם ALL EYEZ ON HUBER. כמו בשיר. הוא יוזם. הוא מנהיג. הוא דופק טריצות. הוא מגביה לאלי הופים, במיוחד לאח סמית'. ככה.

ועוד מעט נדבר על שחקן מפתיע ששווה פלוס גדול כשהוא על המגרש. מי שמדורג שני במדד הפלוס מינוס בדקות המשחק שלו הוא רועי הובר. וכן, הדקות שלו עכשיו הן אלו שאמורות להיות של קאש ווינסטון. וכן, כשיש גם הארפר, גם ווינסטון וגם הובר זה ממש קטן. ולא, זאת לא בעיה של הובר. הוא טוב והוא שווה רוטציה. במצב הגארדים הנוכחי, הוא שווה גם מעבר לזה – הוא שווה להיות בחמישיה שמשחקת ברגעים שמכריעים משחקים.

לא מספיק

נתחיל במספרים. אנתוני לאמב עשה אתמול 5/6 ל-2. שזה טוב. ב-4 משחקי היורוקאפ, הוא עומד על 12/14. שזה 86%. שזה פסיכי (בליגה, אגב, המצב הפוך והוא כעת עומד על 1/6. מה לעזאזל?). זה כל כך פסיכי, עד שזה פשוט לא מספיק. להפועל ירושלים הזאת יש בעל בית מובנה ושמו הארפר. הוא האיש. הוא הכוכב. הוא הגו טו גאי. אחלה. השאלה היא אם הולכים מספיק לאופציות ההתקפיות המצוינות שלצידו. אני אומר שלא.

נדגים באמצעות מהלך אחד מייצג, 3 דקות בתוך הרבע ה-4. מעמדה מספר 4, לאמב חוסם להארפר כדי לייצר חילוף ולקבל עליו כשומר את וויזנייבסקי החביב. לאמב מקבל את הכדור, וממשיך את הסווינג לכיוונו של קרינגטון שנמצא בפינה ומיידית יורד למטה כדי להתייצב למצב של פוסט נוח יחסית. העניין הוא שקרינגטון לא מחכה ולו לשניה ומתחיל בדרייב שלו, על יד שמאל, לכיוון הכללי של הצבע. ההתקפה הזאת תסתיים בכלום. ולא שיש בעיה מיוחדת עם זה שקרינגטון, שהוא כזכור שחקן, לוקח הכדור לסל. זה בסדר. אבל היררכיה התקפית בונים גם דרך מצבים כאלו. כשהשחקן שיכול ואמור לעשות העונה את ההבדל בהפועל ירושלים נכנס אל הסיטואציה שנוחה לו, הקבוצה צריכה לעצור וללכת אליו. בין היתר, כי הוא 86% ל-2.

אז תגיד חיובי

אני רוצה לדבר קצת על דמיטרו המכונה דימה סקאפינצב. אבל לפני שאני מדבר, רשות הדיבור לאהרלוס. אמור לי בבקשה, רה פדימו, מה אומר על 216 הסנטים?

מה אומר על סקאפינצב? אני אגיד לך מה אני אומר על סקאפינצב: האיש הזה, שבהתחלה נראה לא קשור לענף, הגיע אתמול למדד 17 בתשע דקות. תשע דקות! בזמן ששני השותפים שלו לקו הקדמי, ג'סטין סמית' ואוסטין וויילי, צברו יחד מדד 16 בכמעט 36 דקות. אז א) איך הוא עשה את זה? ב) לא מאמין שאני שואל, אבל למה סקאפינצב שיחק רק תשע דקות?!

יפה דרשת. אני אשווה ואוסיף. או אגרע. סקאפינצב מוביל את הפועל ירושלים במדד הפלוס מינוס. בהמון. ונכון לעכשיו, הוא ממוקם במקום ה–11 בקבוצה בדקות משחק. כשרק פריצקי מתחתיו וסוגר את הרשימה. אז מצד אחד, אפשר להגיד שהוא בפלוס דווקא בגלל הגבלת הדקות. מצד שני, מה שעובד טוב בפחות מ-9 דקות וחצי בממוצע למשחק, נראה לי ששווה כמה דקות יותר. וזה רלוונטי גם ל-12 דקות משחק מול חולון אותן סיים עם פלוס 16. ורלוונטי אולי גם להפסד הנוסף במנרסה, שם בילה קצת יותר מ-2 דקות על הפרקט של הרעים האלה (וסיים בפלוס 1).

לכדורסל הישראלי, וכנראה שלא רק, יש סוג של פיקציה לגבי היכולות של אנשים גדולים במיוחד. מצד אחד, יש את ההתלהבות המובנית בכל פעם שנוחת הנפיל. תראו איזה יופי הוא זז, יחסית לגודל. תראו איזה יופי של ידיים, יחסית לגודל. תראו איזה סטיל, יחסית לגודל. רק כדי לגלות בסוף שאין זה מקרי שהוא הגיע דווקא לקבוצה שלך ולא באמת הצליח בשום מקום אחר לפני (ואחרי), יחסית לגודל. מצד שני, יש את ההנחה המובנית שאי אפשר לשמור עם הגדולים האלה. החל מתאוריית הבוא נשמור אזורית עם קונסטנטין פופה (של אפי) וכיו"ב. וואלאק, לירושלים העונה יש המון בעיות הגנתיות. אמנם לא אתמול, אבל במרבית המשחקים ששוחקו לפני. ואני הייתי מהסס מאוד להטיל את האחריות דווקא על הכתפיים של סקאפינצב. החיובי.

למה רק 9 דקות לסקאפינצב? (צילום: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים)

3 נקודות לסיום

1. זוס – במצב הדברים הנוכחי, לוקחים מה שיש. ומה שהיה אתמול זה תחילת משחק עם שתי שלשות. ואפילו שתי זריקות עונשין. וכמה כדורים חוזרים. ובייחוד משחק שבו הוא קיים הגנתית, להבדיל מדברים שראינו לפני. לא נשקר או נמציא – זה עדיין ממש לא זה. מצד שני, ולהבדיל מהמשחקים האחרונים, זה בגדר הסביר. מה שעדיין אי אפשר לומר על נמרוד לוי.

2. טריפל  - אמנם הכינוי של האיש הוא טריפל, אבל הבוקס סקור שלו לגמרי סינגל. כלומר גם לא סינגל. 9 דקות של אבסולוטלי כלום. לא זריקות, לא החטאות, לא מסירות. כלום. אבסולוטלי כלום. מעבר להיעדר הנתונים, גם היעדר אוריינטציה מוחלט מול כל מה שהוא לא אישית רגילה מצידה של הקבוצה שמנגד. גדול עליו.

3. הארפר – יכול להיות שכמעט ולא הזכרנו את האיש שעושה 20 + 4 באהלן אהלן? כן, יכול להיות. בוא נזכיר מה שכן חשוב. שהפעם, בחסות הנצחון הקל, הארפר יכול היה לנוח קצת יותר מ-13 דקות. וכל דקה יכולה להתברר כחשובה בהמשך הדרך.

הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.