לפי ג'מיני, מודל הבינה המלאכותית של גוגל: "איבוד עשתונות" הוא ביטוי המתאר מצב של הלם, בלבול מוחלט או חוסר יכולת לפעול בצורה הגיונית, כתוצאה מלחץ או מצב קיצוני. "עשתונות" בהקשר זה משמעו מחשבות, רעיונות או שפיות. המונח משמש לתיאור חוסר שליטה על המחשבות והרגשות. אין לי דרך טובה יותר לתאר את ריצת 18-4 של שולה מאמצע הרבע השני ועד סוף המחצית הראשונה. צריך לתת קרדיט ליריבה מצרפת, אבל חולון עשתה ככל שביכולתה לעזור לה. שלשה של וויטרס, מאסיסט של זלמנסון, שהיה מעולה מתחילת הרבע, העלתה את חולון ל-30-29. ואז איבוד עשתונות. כמו שכבר ציינתי, אין דרך אחרת לתאר זאת. בלי קשר לזריקות רעות והחלטות נוראיות בשני צידי המגרש, קבלו את כמות האיבודים לפי הסדר, עד סוף הרבע השני: וויטרס, וולטון, ברוקס, מנפורד, קררה, וולטון, קררה. אם איבדתם ספירה כמוני, מדובר ב-7 איבודים. 7 איבודים ב-5 דקות מהגיהינום. בחמש הדקות שקדמו להם, חולון לא איבדה בכלל. שינוי פסיכי במומנטום. אם תהיתם במקרה את מי ניתן להאשים באיבוד העשתונות הזה, הרשו לי להפתיע אותכם. זה לא פרנקו שיכל, אולי, לקחת פסק זמן מהיר יותר, לא וולטון שלא עמד בלחץ, וגם לא קררה שלא התמודד עם כדרור באופן כללי. האשם היחידי הוא אני. הנה, תסתכלו בהתכתבות שלי עם ידידי לצוות הדיסקו: חייב לציין לטובה את הקבוצה הצרפתית. שולה באה מאוד מוכנה לחולון. מפתיחת המשחק ועד סופו הצרפתים לחצו אינטנסיבית על הכדור. הלחץ הזה לא רק הוביל לאיבודי כדור, הוא בעיקר גרם לשחקני חולון להרגיש לא בנוח. הוא הוציא את חולון לחלוטין משטף המשחק שלה. הוא גרם לוולטון לבכות לשופטים פעם אחר פעם. יש לי הרגשה שהצוות המקצועי של שולה קורא הדיסקו. איך אפשר להסביר את הטיפול ההגנתי היוצא מן הכלל מול הפיק אנד רול של חולון, בייחוד זה שמרטין משתתף בו. התלהבתי מאוד מאיך שהסנטר תזמן את גלגוליו לסל והנה פחות מ-72 שעות אחרי שיצא הטור, והצרפתים מחכים למרטין עמוק בצבע. אם צריך באמפ גדול מהגארד הקרוב - יקבל. אם צריך התחייבות עמוקה מהוויק סייד - נתחייב. דבר אחד בטוח: זה לא יהיה טיול אחר הצהריים בלב המושבה. אז ככה התנהל לו הרבע הראשון, שולה לוחצת, שורטת ורצה. חולון? בעיקר מאבדת. 3 איבודים לוולטון, ועוד 2 למרטין, 2 למקריי. ארצי וקרביץ הוסיפו 1 כל אחד. 9 איבודים. כן, עד כדי כך הצרפתים שיבשו כל ניסיון לייצר משהו בהתקפת חולון. ביחד עם החמש דקות האחרונות של המחצית מדובר ב-16 איבודים. נתון חריג. שניה, לפני שנבין מה קרה במחצית השניה, ואיך בכלל הגענו למצב שחולון כמעט ניצחה את המשחק, היו גם חמש דקות טובות, אפילו טובות מאוד. 5 הדקות של עידן זלמנסון. הופמן לא בוודאי שכן הופמן, באמא, לא זה חזק ממני יוקיץ' הישראלי (באמת שניסיתי להימנע) עם חמש דקות מופלאות. זלי קלע, מסר והוריד ריבאונדים, ובעיקר נראה הפתרון לטיפול ההגנתי של שולה. פעם אחר פעם ניהל את המשחק ברוגע אחרי שורט רול. קחו את סדר הפעולות שלו עד שהוחלף: ● 09:43 - ריבאונד הגנה ● 09:01 - סחיטת עבירה ● 08:41 - ריבאונד הגנה ● 08:32 - אסיסט ● 07:35 - לייאפ ● 07:03 - שלשה ● 06:33 - אסיסט ● 05:18 - אסיסט ● 04:43 - הוחלף חמש דקות מופלאות לזלי. צילום: FIBA.BASKETBALL מחצית שניה, משחק אחר. הסגנון של שולה לא השתנה, והאמת, חוץ משמירה הרבה יותר טובה על הדבר הכתום הזה, חולון לא השתפרה בצורה יוצאת דופן. היא ניצחה את שולה ב-13 הפרש במחצית השניה, אבל האם היא עשתה את זה באיזה מהלך טקטי מבריק? לא. הם פשוט רצו ונלחמו. איך אני שונא לתת קרדיט על מלחמה ורצון. בכל זאת, האם לא מצופה מקבוצה לרצות? להילחם על כדורים אבודים? מצופה. עדיין, חולון עשתה כל כך הרבה שטויות בחצי השני, ולא ויתרה. בקטע הזה, לפחות, פרנקו יכול להיות מרוצה. כל כך הרבה אנקדוטות במשחק שהיו אמורות לגמור את המשחק ב-20 הפרש לצרפתים, ואיכשהו, בעיקר עם רצון, חולון נשארה במשחק. מרשים. הנה כמה דוגמאות בולטות מהרבע השלישי: ● תחילת רבע שלישי: קררה עם 8 נק' רצופות, שלשה של מנפורד ואנחנו ב-6 הפרש בלבד. אבל אז וולטון, שהיה עסוק בעצמו ובשופטים מאבד, ההפרש חוזר ל-11. ● לקראת סוף הרבע השלישי: 12 הפרש לצרפתים, מקריי עושה דיפלקשיין על הרצפה, מנפורד כבר משתלט על הכדור אבל כשהוא מתחיל לרוץ הוא שוכח אותו מאחוריו ומיד חולון מקבלת שלשה. ● סוף רבע שלישי: מקריי מתעורר, וויטרס עם סל אחרי מסירה של ארצי ואנחנו ב8 הפרש. בהתקפה האחרונה של הרבע השלישי חולון מקבלת שלשה קשה על הבאזר. 8 הופך ל-11. ונכון, היה גם כוכב כדורסל בשם ג'ורדן מקריי. גשו לקרוא את הטור של אוהד חולון, סתיו טבוך. גם הוא, כמוני, מבין מי זה ג'ורדן מקריי. קחו ציטוט: "אבל למזלי, ולמזל כולנו, טעיתי. מקריי הוא הבוס של הקבוצה הזו. מעבר ליכולת המקצועית, שהפתיעה גם אותי, הוא מכניס משהו שלא היה כאן זמן רב: רוח, אנרגיות, פוזה וביטחון. הוא לא רק קולע, הוא מדליק את הקהל, נותן תחושת בעלות. במובן הכי פשוט, ג'ורדן מקריי הוא האיש שהחזיר להפועל חולון את מה שכולם קוראים לו "ה-DNA". 37 נקודות היו למקריי, 30 בחצי השני וההארכה. 14 נקודות ברבע האחרון. כל הקבוצה הצרפתית קלעה רק 13. בכל פעם שחולון היתה צריכה סל, הוא היה שם. מתפרצות, חדירות לטבעת, שלשות, עונשין, חצאי מרחק וחיתוכים. כל הארסנל. ה-צ-ג-ה. להארכה הגיעו שתי הקבוצות עייפות. זה יכל ללכת לשני הצדדים, בלטה בעיקר העובדה שפרנקו ויתר על וולטון. הוא יצא 2 דקות לסיום המועד חוקי, ולא חזר ב-7 הדקות ששוחקו. מחליפו, קרביץ, שהיה בסה"כ בסדר גמור, לקח שתי החלטות לא טובות במאני טיים. שתיהן נבעו בדיוק מאותה סיבה. הלחץ של שולה על הכדור, וחוסר היכולת של קרביץ לכדרר בשליטה וברוגע מול הלחץ הזה. הדברים האלו גרמו לו ללכת לסל בפראות ולהחטיא. בהארכה, מהלך כזה למעשה סיים את המשחק. שתי החלטות לא טובות במאני טיים ליאיר קרביץ. צילום: FIBA.BASKETBALL חולון החמיצה הזדמנות להבטיח את העליה לשלב הבא. חבל. למרות הכל, אפשר להתלהב מהרצון והלחימה. אפשר וצריך לדאוג לגבי הכדורסל עצמו. לפני יומיים ראיתי את חולון ללא וולטון, משחקת פשוט וטוב. פתאום היום, אני רואה אותם משחקים מסורבל ורע. מזכיר לי שהכל, אבל הכל, אמת לשעתה.

סיום המשחק שסגר את המחזור סידר לנו אחלה של פריים. עודד קטש עומד מול המיקרופון של ערוץ הספורט, זה שמשדר דרמה, ומחייך. ברקע, שומעים ולפרקים רואים את הדבוקה הצהובה ששרה לו שירי אהבה. ושירים אוהבים פחות לפדרמן. וקטש, זה שתמיד אומר שהמצלמה היא כמו פוליגרף, מספר שאלמלא הקהל, ספק אם מכבי תל אביב מנצחת את רמת גן. ובצדק. ומסביר, פחות או יותר, שאם תצליח הקבוצה שלו להשוות את רמת הפיזיות של יריבתה הבאה מונאקו, יהיה לה סיכוי לנצח. גם זה, בצדק. דרק, רנדל ויד אליהו הישן קבוצת יורוליג שמתקשה מול יריבה מקומית בליגה, בטח אחרי דאבל וויק, זה לא עניין חריג. כל הגדולות והקטנות של היבשת מתקשות במעברים האלו, וגם מכבי ההיסטורית. כשזה קורה, נשענים על העוגנים. כמו הצגה בברודווי שרצה משך שנים, עם אותן הדמויות אבל עם שחקנים חדשים, כך גם בצהוב. במקום דרק שארפ יש (כבר המון זמן) דיברתולומיאו. במקום איזה רנדל שמחזיק לבדו את ההגנה, הורד. במקום יד אליהו הישן – יד אליהו הישן. מהבחינה הזאת, אין שום עניין ביכולת של מכבי להיות נטולת אנרגיות ורעה להחריד בחלק הראשון של המשחק, רק כדי ללחוץ על הכפתור ולקחת את זה אחר כך. הכל בסדר. אלמלא הקהל, אמר קטש, לא בטוח שהם מנצחים. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הפילי קאלצ'ר סתאם, לא בסדר. כל מה שצריכים לדעת על מצבה של מכבי תל אביב כרגע מצוי בבוקס סקור בכלל, ובחלוקת הדקות בפרט. כל הקאמבק של מכבי תל אביב נעשה כשהיא מוותרת לחלוטין על הטאלנטים החדשים שהגיעו מבחוץ. לא סתם מבחוץ, כי גור לביא כן שיחק. אלא מעבר לים. לוני ווקר צפה בעניין מבחוץ. דאוטין הסתפק ב-6 דקות רעות במיוחד. ליף ב-12, אבל באותו אזור החיוג. המורי הזקן, שרק האל הרחום והחנון יודע מדוע הוחלט לרשום אותו לליגה, מספק 4 דקה ומנפק זריקת עונשין 1 מוצלחת אשר הרעידה את אמות הסיפים, כשהזריקה השניה בעיקר את הטבעת. כל החבר'ה מפידלפיה ושות', כל הפילי קאלצ'ר האלו, היו רלוונטיים רק לדברים הרעים. מצד אחד, הם באמת לא יודעים איך הדברים עובדים במקום שבו אשכרה משחקים כדורסל. ובשל המצב הבטחוני המחורבן, גם לא יודעים מה זה לשחק באופן שוטף אל מול קהל שדורש ומצפה מהשחקנים שלו לרצות לנצח. מצד שני, הם, הפיליז, הם אלו שמגדירים את מצבה של מכבי תל אביב מודל 2025/26, ומצבה לא טוב. אי אפשר לייחס את ההגנה המזעזעת במחצית הראשונה רק לענייני אנרגיה ומחויבות, כי זה ליטרלי קרה גם לפני ארבעה ימים. כשקטש מתראיין ואומר שיתכן והצוות שלו והוא עצמו לא יודעים איך לייצר עבור השחקנים את תחושת הדחיפות הנדרשת כדי להימנע מההפקרות ההגנתית, הוא שם את האצבע בדיוק על הבעיה. והיא כפולה. אחת, יש לקשיים של מכבי תל אביב בצד שבו אמורים לשמור בעיות הרבה יותר רחבות מאשר רק רצון. השניה, אם הוא לא מצליח לייצר את תחושת הדחיפות בקבוצה הזאת, כבר בשלב כל כך מוקדם של העונה, המשמעות היא שעודד קטש לא עושה את העבודה שלו. אמרתי את זה בשוט האחרון וברשותכם, אחזור על עצמי: האחראים המרכזיים למצבו של המועדון הזה הם האנשים ש(לא) מנהלים אותו, שמדרדרים אותו לכדי התהום בו הוא נמצא. זה לא אומר, במנותק, שקטש ממצה כרגע את מלוא הפוטנציאל (הנמוך) של הסגל שלו. שניידרמן מתנצל בפני רמת גן, שבאמת הייתה שווה התייחסות ובעיקר נצחון, לפני שביצעה את כל הטעויות הקלאסיות שאפשר, אבל השניידרמן היחידי שיקבל הפעם התייחסות הוא לא היו"ר המסור של האורחת, אלא הרכז שמשחק אצל גוני. לכל אחד שטוען שריבוי הזרים העונה פוגע בקידום השחקן הישראלי, תענו ששניידרמן (או טיומקין). 31 דקות במשחק סופר חשוב מול זאת שירדה ליגה אבל נשארה בליגה. מספרים מפלצתיים (15, 5), מידת מעורבות מפלצתית לא פחות (10 זריקות מהשדה, 9 אס'+איב' במצטבר) ואחלה אחלה רבע ראשון שבעולם, עוד לפני המהלך שסגר אותו. וזה לא רק בגלל שהגליל התייצבה עם שלושה זרים, כי 31 דקות הוא קיבל גם מול רעננה, ושם נרשמו לזכותה של הקבוצה מכפר בלום חמישה. אחלה יובל שניידרמן. צילום: אילי ארז, באדיבות ליגת ווינר סל לא קל ולא כיף היה לראות את המשחק הזה למי שרוצה לצרוך כדורסל ברמה שמכבדת את הזמן שהוא משקיע אל מול המסך ובטח לא את איך שנראית נתניה. חלק גדול מזה נובע מחוסר התפקוד של סמאג'ה כריסטון (וכל זה בכלל שבחרתי בו בדראפט של הדיסקו. זה עלי. אני הראש. אני אשם). חלק גדול לא פחות מהכאוס שמאפיין אותה עד כה בכמעט כל אספקט של המשחק. למזלה, יש לפחות שתיים שנראות כרגע אבודות יותר ממנה. מה זה? בהזדמנות ננהל כאן דיון לגבי הכסף הגדול שמושקע השנה בכדורסל הישראלי. ואני לא מדבר על 3 הגדולות, אלא על זרים שמגיעים למרבית הקבוצות האחרות בכסף שכמעט ואין ביבשת הישנה. אחת מהקבוצות הללו, כמובן, היא הרצליה. יש תקציב. יש חומר שחקנים. יש כשרון. יש את אחת ההגנות המבישות שראינו בהיסטוריה של הכדורסל בשבתו בארץ ישראל הבנויה. צפיתי במשחק שלה מול קרית אתא בלייב ואח"כ ראיתי חלקים נרחבים, כדי לוודא שמשחקי השתייה שניהלתי עם עצמי תוך כדי – בכל פעם שהיא נפלה שדודה אל מול מהלכים טריוויאליים לגמרי של ההוכשטטרים של העולם – לא גרמו לי לאבד ריכוז ולפספס. אז הפעם ובאופן חריג אני מתייצב מולכם, אנשי הדיסקו, ואומר בפה מלא: זה לא אני. זה יהוא. זאת הקבוצה שלו. מצד שני, חייבים לפרגן. היה איזשהו מהלך ברבע השלישי שגרם לי לצחוק בקול רם. הנה הכדור מגיע לבודי יום אשר בפינה. דריוס האנה, שנתקע קצת עם הכדור לפני שמסר ליום, הולך בסוג של לית ברירה כדי לחסום. שלו לוגשי, האיש עם הבטחון הבלתי נגמר והשם הבלתי אפשרי, מצליח ביחד עם הצ'יף לייצר את הגנת הפיק נ' רול הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת, בדרך לדאנק של אותו ההאנה. אמיתי, יהוא, מה זה? זה לא אני, זה יהוא. מה זה? צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל שלוש נקודות לסיום: 1. הפועל תל אביב – באמת שרוצה, אבל לא מצליח להגיד יותר מדי על משחקי הליגה של הפועל תל אביב. גם כי היא בסגל ב' במקרה הטוב, בעיקר כי גם אם היריבה הממוצעת משחקת טוב יחסית, זה עדיין יגמר בדו ספרתי. עם פציעתו של תומר גינת, הסיפור המרכזי כעת נוגע למה קורה בעמדה 4 ביורוליג ולענייני ישראלים בכל מה שקשור למשחקים משמעותיים כמו גמר גביע ווינר ולדרבי הממשמש ובא. לבלייזר/ איתי שגב הפתרונים? 2. אדווארדס – הקריירה של קיילר אדווארדס נראתה עד לא מזמן כמו כזאת שאנחנו מכירים מהרבה יותר מדי סיפורים. נע ונד לו בין קולג'ים. אח"כ קצת רפובליקה דומינקנית, אח"כ קנדה, אח"כ ביקור קצר בצרפת – אח"כ ארץ הקודש. וכאן החיבור לסיפורים המוכרים: כי מכאן הוא יכול להמריא ולייצר קריירה, ויתכן שההמראה הזאת תגיע אצל ובזכות אברהמי. נכון שבחלקים משמעותיים ממשחק ההתקפה של העמק הוא בסך הכל איש פינה, אבל איש הפינה הזה אחראי, יותר מכל אחד אחר, על הקאמבק הגדול של העמק ברבע השני והשלישי מול באר שבע. והוא אחראי, יותר מכל שחקן אחר, על נצחון שלישי ברציפות. 3. #די_נו – אי אפשר להתעלם, למרבה הצער, מענייני נבחרת ישראל ותמיר בלאט. בחיאת, תניחו לנו. באמשכם. די_נו. די_נו בכל הנוגע לחוסר היכולת להתנצל ולהמשיך הלאה. די_נו בכל הנוגע לתדרוכים ה(ממש לא) עיתונאיים וה(ממש כן) מביכים. בחיאת, אתם באמת חושבים שיש מישהו שקונה את היח"צ המביך הזה? יואילו החברים למצוא את הדרך לעשות לעניין הזה סוף. כולם רוצים, אבל באמת רוצים? אין קל מזה. שיואיל האדון בלאט להתייצב ולהודות במה שכולם יודעים ממילא. שלא התחשק לו באמת לפני. ושעכשיו, אם כך הם פני הדברים, שדווקא כן בא לו. ולא משנה אם הוא רכז ראשון או סנטר שני. זה הכל. מה שהיה היה וממשיכים הלאה. מודה, עוזב ומוסר. יואיל האדון בית הלחמי, לאחר מכן, לקבל את העלם בזרועות פתוחות ושלום על ישראל. ואם לא, גם בסדר. רק תניחו לנו כבר. #די_נו. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

במקום לרדוף אחרי אפסייד מפוקפק, דני פרנקו בחר בשחקנים עם ניסיון, שכבר היו בצד היורד של הקריירה • ג'ורדן מקריי הצית את האנרגיה, והקהל מתחיל להתחבר מחדש • וגם: "האשם" במצב של נתנאל ארצי, הפעולה שעושה את ההבדל בין קבוצה טובה למועדון גדול, והמשמעויות של המשחק מול שולה. הפועל חולון של העונה שעברה אולי לא הייתה הגרועה בתולדות המועדון מבחינה מקצועית מאז ששבה לליגת העל ב-2007, אבל כמעט בטוח שהיא הייתה הרחוקה ביותר מהקהל שלה. ההדחה המוקדמת מאירופה תרמה לזה, אבל היא לא הייתה הסיבה היחידה. משהו עמוק יותר נשבר בדרך. לאורך רוב אותה עונה היה קשה לצפות בה. זו לא רק קבוצה שהפסידה - זו קבוצה שנראתה כאילו היא פשוט רוצה שייגמר כבר. בלי אנרגיה, בלי תשוקה, ובעיקר בלי זהות. יש קלישאה שפרשנים אוהבים להגיד - "ה-DNA של חולון". אני מודה שאני לא באמת מאמין בזה. אין איזו תכונה קסומה שעוברת משחקן לשחקן או ממאמן למאמן. אבל כן יש משהו שחוזר על עצמו במועדון הזה: כשהחיבור עם הקהל קורה, כשהשחקנים נלחמים על כל כדור ויש תחושת שייכות, הכול נראה אחרת. השנה, אחרי עונה של נתק, אפשר כבר לראות איך הקורים האלה מתחילים להיטוות מחדש. יש לאוהדים סוף סוף למי להתחבר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ג’ורדן מקריי - הסמל לשינוי ג'ורדן מקריי הוא החוט שמחבר בין שתי העונות, נייר הלקמוס שממחיש את ההבדל באנרגיות בין השנה הנוכחית לבין אשתקד. למען האמת, כששמעתי שהוא חתם במועדון, תפסתי את הראש. פחדתי. חששתי שעומדים לחזור על אותן טעויות של השנה שעברה, עם ג'יילן אדאמס כדוגמה. שחקן שהיה פעם פאוור האוס בליגה שלנו, אבל נדמה שהשיא כבר מאחוריו. בשנתיים האחרונות מקריי שיחק ברואנדה ובמצרים, וכשקיבל צ'אנס בליגה האיטלקית בעונה שעברה זה נגמר מהר. חמישה משחקים בלבד, 3.8 נקודות בממוצע ב-15 דקות, ואחוזים נמוכים במיוחד (34.8% מהשדה). לא בדיוק קורות חיים שמרימים ציפיות. אבל למזלי, ולמזל כולנו, טעיתי. מקריי הוא הבוס של הקבוצה הזו. מעבר ליכולת המקצועית, שהפתיעה גם אותי, הוא מכניס משהו שלא היה כאן זמן רב: רוח, אנרגיות, פוזה וביטחון. הוא לא רק קולע, הוא מדליק את הקהל, נותן תחושת בעלות. במובן הכי פשוט, ג'ורדן מקריי הוא האיש שהחזיר להפועל חולון את מה שכולם קוראים לו "ה-DNA". ג'ורדן מקריי. מתאים ל"DNA". צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל שלשת הניצחון מול הפועל ירושלים הגיעה דווקא במשחק הכי חלש שלו העונה, ואולי זה בעצם מסביר את כל הסיפור. אם מסתכלים על כל הקריירה של ג'ורדן מקריי, ובמיוחד על השנים שלו באירופה, מגיעים למסקנה די ברורה: תחת דני פרנקו הוא משחק את הכדורסל הכי טוב שלו. מקריי הוא לא שחקן קל לעיכול. הוא קולני, צריך את הכדור ביד, פוגע בשטף ההתקפי עם בידודים, ורוצה להיות האלפא של הקבוצה שאליה הוא מגיע. זו גם אחת הסיבות שפרנקו עצמו ויתר עליו בהפועל תל אביב אחרי עונה אחת בלבד, שבה הפך ליקיר האוהדים. אבל הפעם, אותו פרנקו, שפגע בו אולי גם ברמה האישית, שם את האגו בצד והחזיר לחיים את הקריירה שכבר נראתה בדרך למטה. נכון לתחילת נובמבר, ההימור שלו מוכיח את עצמו ובגדול. פלייבוק זה אוברייטד? בקיץ האחרון דני פרנקו לקח לא מעט הימורים. אקסבייר מנפורד הגיע אחרי פציעה ממושכת, חסן מרטין לא שיחק אפילו דקה בעונה שעברה, ודי היה ברור שיש קו מנחה בבנייה: ניסיון על פני אפסייד. כן, אותה מילה שאוהדי מכבי תל אביב כל כך שונאים. ואם כבר מדברים על "פילוסופיה" - מה בעצם הגישה של פרנקו? ברור שבדיחת המיחזור החרושה קופצת מיד לראש, אבל מעבר לזה - אין באמת פלייבוק ייחודי שאפשר לשים עליו אצבע. את רוב התרגילים שחולון משחקת ניתן לראות גם אצל מכבי תל אביב, הפועל ירושלים או הפועל תל אביב. וזה לא בהכרח דבר רע. פלייבוק, בעיניי, זה אוברייטד. התפקיד הכי חשוב של דני פרנקו בהפועל חולון, מועדון שפועל בלי מנהל מקצועי, הוא ניהול הסגל. מהתאמת התקציב בקיץ, שהפך לגמיש ואלסטי כמו פלסטלינה כנראה בדרכו הייחודית והוורבלית - ועד לניהול האגו ביום־יום. במשחק האחרון מול נס ציונה, פרנקו רשם את דמיון רוסר ולא נתן לו אפילו דקה אחת. אפשר לבקר, ובצדק, את הבזבוז של הרישום, אבל זה מעיד גם על ביטחון של מאמן. פרנקו יודע שיש לו שליטה מלאה בחדר ההלבשה, בלי משחקי חברה ובלי לרצות אף אחד. טוב נו, אולי חוץ מג'ורדן מקריי. דני פרנקו. שולט בחדר הלבשה. צילום: אלן שיבר הבנה עיוורת ואם כבר דיברנו על אקסים זרים של הפועל תל אביב שפרנקו החייה, אי אפשר שלא להזכיר גם את עידן זלמנסון. "זלי", שכבר הצהיר בקיץ בפרק בפודקאסט "שוט" שלא יישאר במועדון ויחפש קבוצה אחרת, החליט בסוף להישאר, וכנראה שיש קשר ישיר למאמן. באותו פודקאסט הוא סיפר שסבל בעונה שעברה, בין השאר כי לא הייתה לו "הבנה עיוורת" עם שחקני הסגל. השנה, לעומת זאת, אנחנו רואים את ההבדל. הוא משחק עם חברים שהוא מכיר, וזה ניכר בכל תנועה ומסירה שלו. עידן זלמנסון ונתנאל ארצי. ה"שרידים" היחידים מהעונה שעברה. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל הסיטואציה של ארצי - ו"האשם" במצב ומנגד, יש גם מי שנראה שנפגע מהשינויים. מדובר בנתנאל ארצי. הדוגמה הכי טובה לזה הגיעה במשחק מול נתניה - כן, אותו משחק שבו חולונייה שמטה יתרון של 27 נקודות. מי שישב ביציע וראה את ארצי על הספסל, הבין מיד עד כמה הוא מתוסכל. משחקן חמישייה כמעט קבוע, הוא הפך לשחקן משלים. ברגעים שבהם נתניה לחצה על כל המגרש ונגסה בהפרש, פרנקו כנראה פחות סמך עליו. מה שהפך את הסיטואציה למביכה במיוחד היה הרגע שבו ארצי ישב על ספסל החילופים המדומה זמן ממושך, ובתום פסק זמן לא נקרא לחזור למגרש. הפינאלה של כל זה? כניסה לפרקט 24 שניות לסיום, לפוזשן הגנתי בלבד. ה"אשם" במעמדו הירוד של ארצי הוא ליאור קררה. מבחינתנו, כאוהדים, זה כאב ראש חיובי. למען האמת, אני ממליץ לכל מי שצופה במשחקים של הפועל חולון פשוט להתמקד בקררה - הוא שוטר התנועה של הקבוצה על הפרקט. ליאור קררה. שוטר תנועה על הפרקט. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הוא זה שמכוון את כולם למקומות הנכונים, שמרגיע כשהכול נתקע ותמיד בוחר בפעולה החכמה. זו גם הסיבה שפרנקו סומך עליו כל כך. הוא לא רק שחקן. הוא כמו עוד מאמן על המגרש. ולמען האמת, זה מזכיר שחקן אחר שהיינו מתארים בדיוק באותן מילים – גיא פניני. נכון, קררה עוד רחוק מאוד מהניסיון, מהווינריות ומה"מאדרפאקריות" של פניני, אבל יש ביניהם לא מעט קווים משיקים בסגנון המשחק וה-IQ על הפרקט. להקדים תרופה למכה בדיעבד, אני קצת מגעיל את עצמי. יצאתי חיובי מדי עד עכשיו, ומי שמכיר אותי יודע שזה לא קורה הרבה. אז בואו נדבר על נקודת התורפה - התלות בדריק וולטון. לפי כמות הפציעות באימונים שגורמות לו להיעדר ממשחקים, עוד אפשר לחשוב שהוא מתאמן באינטנסיביות של כריס ג'ונסון. בהנחה שזה לא המצב, ומהיכרות ראשונית עם האופי שלו, הוא הרבה יותר טיפוס כמו ג'ו רגלנד. אני אומר את זה בכנות: כדאי להקדים תרופה למכה. הקבוצה הזו תלויה מדי בגחמות של וולטון או בסחוס בברך של מנפורד. עד לא מזמן היה בסגל את ג'ורדן בון, אבל הוא היה רחוק מהרמה הנדרשת. לטעמי, זה בדיוק הזמן לפעול. לא לחכות לפציעה, לא לאלתר - פשוט להיות מוכנים מראש. זה ההבדל בין קבוצה טובה למועדון גדול. דריק וולטון. צריך גיבוי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל המשמעויות של ניצחון על שולה המשחק הערב (שלישי, 19:00) מול שולה יכול לקרב את הפועל חולון צעד גדול לעבר הבטחת המקום השני בבית. למעשה, ניצחון יסגור כמעט סופית את הסיפור ויבטיח את המקום בפליי-אין - אלא אם יקרה תרחיש הזוי של בית מרובע שבו כל הקבוצות מסיימות במאזן 3:3. ספוילר: זה לא יקרה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שני דברים פשוטים: בכל פעם שחולון עלתה לפליי-אין מהמקום השני - היא גם המשיכה לטופ 16. בפעם היחידה שזה לא קרה, כשהגיעה מהמקום השלישי (בעונה שעברה) - היא הודחה. כבר פגשנו את שולה העונה והבנו שהשד לא נורא. זו קבוצה מוגבלת ברמת הכישרון, בלי כוכב גדול שמוביל אותה, אבל כזו שיכולה לנצל את היתרון האתלטי והפיזי שלה כדי ללחוץ על כל המגרש ולשבש את שטף המשחק. במפגש במחזור הקודם בצרפת, שנגמר בניצחון 92:103, זה נראה קל יותר, בעיקר בזכות ערב קליעה נדיר של 16 שלשות ב-51.6%. לשולה יש יתרון ברור בגודל ובהמשכיות של הסגל. זו קבוצה שרצה עם אותו שלד כבר עונה שנייה. הפחד הגדול הוא שדני פרנקו והחניכים יגיעו שאננים מדי. בסוף, כדורסל זה קודם כול עניין מנטלי.ברגע שאתה בא עם ביטחון יתר, אתה חוטף. ניצחון מול שולה לא רק יביא שקט מקצועי, אלא גם יקרב את האפשרות לראות שוב את ליגת האלופות בהיכל טוטו. אחרי יותר משנתיים של משחקים מחוץ לישראל - זה כבר מרגיש קרוב מתמיד, גם אם עוד לא רשמי. סתיו טבוך, אוהד הפועל חולון ופאנליסט בפודקאסט "הקול סגול"

מבט מעמיק אל ארבע הדקות האחרונות במשחק של פורטלנד נגד ניקולה יוקיץ' ודנבר נאגטס מלמד אותנו כמה גבוהה התקרה של הקבוצה הזו. הטרייל בלייזרס הרימו הילוך בהגנה, רשמו ניצחון מרשים 109:107 על אלופת 2023, והבליטו את דני אבדיה, שהמשיך את פתיחת העונה הפנטנסטית שלו: 23 נקודות ב-7/13 מהשדה, 4 ריבאונדים ו-4 אסיסטים ב-33 דקות. השמיים הם הגבול. אישית וקבוצתית הניצחון הגיע אחרי שספליטר עבר לחמישיית אנדרסייז של הולידיי-מארי-דני-קמארה-גרנט, והצליח להתיש את מובילי הכדור של הנאגטס בדקות ההכרעה. הטראפים על ג'מאל מארי הוציאו לו את הכדור מהידיים, יוקיץ' לא הסתדר עם התזזתיות של קמארה (המדהים) והנאגטס נאלצו ללכת לזריקות קשות של גורדון. מן העבר השני, הפורוורדים האתלטיים של פורטלנד חדרו פעם אחר פעם לטבעת, והצליחו לייצר נקודות קשות וגם ללכת לקו. ככה מנצחים משחקים. השילוב בין הגמישות ההגנתית לכשרון ההתקפי שיש לכמעט כל שחקן בסגל הזה, בתוספת המנהיגות של ג'רו הולידיי, מייצרים קבוצה ששווה ניצחונות גם בפלייאוף. דני פורח בפתיחת העונה הזו בעיקר כי הקבוצה הזו מתאימה לו. משחקת בקצב משחק גבוה (105.5 במדד ה-PACE, שלישית בליגה), שומרת באגרסיביות לכל אורך המשחק וחולקת את הכדור בהתקפה. זה מאפשר לו להביא לשולחן את כל הארסנל שלו: להיות מוביל כדור משני שמקבל החלטות בלא-מעט התקפות; לטוס במעברים ולייצר נקודות מתוך האגרסיביות; ולקבל את הכדור גם למצבי קליעה מבחוץ בהתקפה העומדת. הכל מהכל. בתחילת העונה נתתי את התחזית שבזמנו נראתה קצת מופרכת או יומרנית, ביחס לסיכויים של הבלייזרס להגיע לפלייאוף במערב. גם אם אי אפשר להסיק מסקנות רוחב על משחק ספציפי, האלמנטים שראינו במשחק הספציפי הזה מחזקים מאוד את ההשערה שלי. סימני השאלה טמונים בעיקר בעמדה מספר 1. למרות שהולידיי האלמותי הוא מניה בטוחה בשני צידי המגרש, זה עדיין לא מספיק כשלעצמו. סקוט הנדרסון יצטרך לחזור מהפציעה ולהשתלב באופן שלא פוגע בשטף ההתקפי של הקבוצה וזה -איך נאמר?- חתיכת אתגר. גם לשומקום צריך לדעת איך להגיע הסיפור של ברוקלין, לעומת זאת, שונה לחלוטין. סלחו לי מראש על כך שאני מקדיש את רוב הטור לצד המזרחי והאפור של הנציגות הישראלית בליגה, אבל העסק מתחיל לעלות לי על העצבים. הנטס רשמו בין ראשון לשני את הפסדם השישי ברציפות העונה, כשחטפו בראש 105:129 מפילדלפיה המבטיחה. האמת, שברוקלין נראית בדיוק אבל בדיוק כמו שציפינו שהיא תיראה - אבודה, שבלונית, חסרת כיוון ורחוקה מאוד מלהיות קבוצה מנצחת. קאם תומאס ומייקל פורטר ג'וניור לוקחים זריקות שבורות מחוץ לשטף וקולעים באחוזים מזעזעים מהשדה (16/42 במשותף נגד הסבנטי-סיקרז); משחק ההתקפה הקבוצתי לא קיים, נראה חד גוני וחסר רעיונות; ובצד שבו אמורים לשמור? אף אחד לא באמת רוצה להשקיע מאמץ. ברוקלין ספגה עד כה העונה 128 נקודות בממוצע למשחק, מה ששם אותה במקום ה-29 מתוך 30 בטבלת ממוצע הספיגה של הליגה (ותודה לוויזארדס שניצבים בגאון במקום ה-30). העסק נראה רע ואין שום צפי לשינוי של המצב. עכשיו שמעו, בתכל'ס אין עם זה בעיה. הרי כבר בתחילת העונה ידענו שהקבוצה הזאת הולכת לטנקינג עוצמתי. זה באמת בסדר. הקטע הוא הדרך - מה הארגון הזה מחפש להשיג. אם אתה חוטף בראש כל משחק אבל על הדרך משפשף את הרוקיז שלך ונותן להם במה, אז יש סיכוי שיש הגיון במה שאתה עושה. אבל אם אתה גם חוטף בראש וגם מייבש לחלוטין את שכבת העתיד של הקבוצה הזאת - אתה יוצא קירח מכל הכיוונים (אהמ אהמ ג'ורדי) וחוטא למטרות ולכיוון שהארגון רוצה ללכת. במילים אחרות: אפשר להפסיד עם פואנטה, ואפשר בלי. במשחק נגד פילדלפיה בן שרף יצא לראשונה העונה מהחמישייה ויובש לכל אורך המשחק. פרננדס האמין בטייריס מרטין ושיבץ אותו בעמדה מספר אחת. האחרון פינק אותו בשורה סטטיסטית נאה במיוחד של 0/6 מהשדה, 4 אסיסטים על 2 איבודים ב-27 דקות. דיומין קיבל 15 דקות מהספסל וזרק 4 פעמים לסל; פאוול שוטט על המגרש פחות מחמש דקות ולא עשה משהו משמעותי; נולאן טראורה שוב לא שותף והוא הרבה יותר קרוב לג'י ליג מאשר לרוטציה; ודני וולף המשיך להיות לא רלוונטי וככל הנראה שגם הוא ימצא את עצמו בליגת הפיתוח מהר מאוד. נכון להיום, פרננדס לא מקבל תפוקה מאף אחד מהרוקיז שלו. כל ההייפ על חמישה שחקנים צעירים ומבטיחים שנבחרו בסיבוב הראשון והולכים לתת אנרגיות ,מחויבות ותחרותיות בסגל, מתמסמס כי המאמן הספרדי לחוץ, ככל הנראה, להסיר את גיבנת ההפסדים. גם ברמה הפרסונלית, פתיחת העונה של שרף שיקפה פחות או יותר את מה שציפינו לראות ממנו. חייב להודות שהופתעתי מהקרדיט היחסית נרחב בחמישייה, אבל לצערי אותו ביטחון ואותה בגרות עליה דיבר פרננדס ארוכות בקדם העונה, לא הצליחו להתממש לכדי מספרים והשפעה אמיתית על המשחק: 3.2 נקודות לצד 2.2 ריבאונדים ו-3.2 אסיסטים בקצת יותר מ-18 דקות למשחק. שרף מרים פחות מ-5 זריקות בממוצע למשחק, הולך מעט לקו ורושם 31.2% בפרמטר הטרו שוטינג. במילים אחרות, לצד מהלכים איכותיים בעיקר באספקטים של ניהול משחק ומסירה (28.6% מהאסיסטים של ברוקלין הגיעו מהידיים שלו) ראינו רכז צעיר שמתקשה למצוא את מקומו בתוך מערכת התקפית מאוד אגואיסטית. כמובן שעוד מוקדם לשפוט ולקבע נרטיב ביחס לאיך שהעונה הזו תתנהל, אבל הספסול מול פילי לא יסייע לבן לשפר את מעמדו ויכולתו. פרננדס נוקט במדיניות לא ברורה ביחס לשיתוף הרוקיז - ואני מאמין שבנקודה מסוימת של העונה הוא יצטרך לקחת החלטה חד משמעית לגבי הכיוון שהקבוצה הזאת הולכת אליו. אם קאם תומאס על חוזה נגמר ועננת טרייד שמרחפת מעל ראשו בכל רגע נתון, אז ברוקלין לא תרוויח דבר לטווח הארוך אם תמשיך לתת לו קרדיט של 20 זריקות במשחק. הדרך לשנות את זה היא באמצעות צמצום דקות משחק לוטרנים המדוכאים. לא צריך לחשוש מהרכבים שבהם הרוקיז (חלק מהם, לא כולם) משחקים יחד. לא ברור ממה פרננדס מפחד, בכל מקרה הוא כבר חוטף ערב ערב. שרף צריך להמשיך לקבל קרדיט בעמדה מספר אחת, להתייצב על 20 דקות למשחק, לטעות ולשפר בעיקר את הסקורינג. דיומין צריך לשחק לצידו כקלע שיכול לסייע בהובלת הכדור. מה לגבי השאר? אכן בעיה. הלונג איילנד נטס יפתחו את העונה בג'י ליג בשבוע הבא, וזו תהיה ההזדמנות הראשונה שלנו (ככל הנראה) לראות את דני וולף בפעולה. אני אופטימי בעניין, וחושב שהתנודתיות בין קבוצת הבת לקבוצה הראשית השנה תעזור לזאב להיכנס לעונה ולהסיר את החלודה אחרי הפציעה שעבר. מכללות: הנה זה בא בשולי הסיפורים מהליגה הטובה בעולם, תרשו לי לחגוג את פתיחת העונה בליגת המכללות. עונה היסטורית, שבה כמות חסרת תקדים של כישרון ישראלי תפגוש עולם כדורסל חדש לחלוטין. כבר היום, למשל, יכדררו 12 כדורסלנים ישראלים על המגרשים השונים ברחבי ארה"ב. שימו עין, תתייחסו. זה אירוע חדש שחבל לפספס.

פתיחת עונת ה-NBA מספקת, כל שנה, שלל הפתעות חיוביות ושליליות. כפרשן, אני מרגיש שהתפקיד שלי בשלב מוקדם כל כך הוא לסמן מה נראה לי אמיתי ומה זמני. היום אתמקד בשלוש קבוצות שגם אם במכלול פתיחת העונה של חלקן לא מדהימה, יש להן סיפור חדש שנראה כמו משהו שמשנה לטובה את התחזית לגביהן. אלה לא הקבוצות עם המאזן הכי טוב. אף אחד לא מופתע כש-OKC מנצחת גם כשיש היעדרויות משמעותיות, על ויקטור וומבניאמה וסן אנטוניו כתבתי בשבוע שעבר ואכתוב עוד לאורך השנה, ובכל מה שקשור לשיקגו אני מעדיף לחכות עוד שבוע-שבועיים בהם לוח המשחקים יהיה די קשוח. פילדלפיה: ברוכים הבאים לעידן טייריס מקסי פילדלפיה הגיעה לעונה על תקן תעלומה מוחלטת. אמביד משחק אבל מוגבל, פול ג'ורג' פצוע, הסגל מעניין אבל רוב השחקנים הבכירים הם גארדים. איכשהו, תוך שבוע וחצי הייאוש הפך לתקווה, סימני השאלה הוחלפו בהנאה טהורה, השחקנים והאוהדים הרוויחו מחדש את הזכות להאמין. הרגע החשוב ביותר של העונה של הסיקסרס עד כה הוא זה: הסיטואציה היא השניות האחרונות של הזמן החוקי במשחק של פילדלפיה בוושינגטון. זה היה המשחק השני בבק-טו-בק של הסיקסרס, והוויזארדס היו באחד מהימים האלה שהכל הולך להם. וושינגטון פתחה פער של יותר מ-20 נקודות ונראה היה שפילדלפיה בדרך להפסד הראשון שלה העונה. אבל אז חבורת הגארדים חזרה למשחק ובמהלך הזה קוונטין גריימס קלע שלשה שהשוותה את התוצאה, בדרך לנצחון בהארכה. אבל הנצחון הוא לא העניין כאן, אלא התגובה של ג'ואל אמביד. הקאמבק התרחש כשה-MVP לשעבר כבר סיים את מכסת הדקות שלו למשחק הזה, הוא ידע שהוא לא יחזור לשחק. זה לא הפריע לו לחגוג כמו אוהד שקיבל את המקום הכי טוב באולם. אמביד הוא שחקן שמראה קשת רחבה של רגשות כשהוא על הפרקט. אני מתקשה לזכור שמחה טהורה שלו כמו בחגיגת הסל של גריימס (ולאחר מכן בהארכה). זאת שמחה של שחקן ששחרר משהו מכובד הציפיות שהוא סוחב, של שחקן שנמצא בקבוצה מחוברת שטוב לה עם עצמה. אולי זאת גם שמחה של שחקן שסוף סוף יכול להרגיש שלא הכל עליו, שאחרים יכולים לסחוב את הקבוצה בזמן שהוא מנסה לחזור לעצמו. והשמחה היא לא רק שלו, פילדלפיה היא קבוצה שמחה עם אוהדים שמחים כרגע. אפילו ההפסד הראשון לבוסטון כלל קאמבק שהוביל לשתי הזדמנויות לנצח בשניות האחרונות והותיר תחושה של קבוצה שמאמינה בעצמה בכל מצב. באחרים מהפסקה הקודמת הכוונה היא קודם כל לטייריס מקסי. אחת ההתפתחויות החשובות של פתיחת העונה בכל הליגה היא שמקסי הגיעה אליה במצב רוח של "הכל עליי ואני אוהב את זה". לא מעניין אותו יותר מה קורה מסביב, הוא נכנס לפריים שלו והוא בשל לכך שכל משחק ההתקפה יעבור דרכו, בשל לקלוע 30 נקודות ולמסור שמונה אסיסטים כל ערב, בשל להיות השחקן שההגנות חייבות להגיב אליו וזה פותח אפשרויות לאחרים. מקסי ממצב את עצמו כשחקן טופ 10 בליגה לכל דבר, כזה שכל השאר מתארגן סביבו. שימו לב למספרים שלו בפתיחת העונה: לצד מקסי נמצא וי ג'יי אדג'קומב. כתבתי על הרוקי הנפלא בשבוע שעבר אז פחות ארחיב הפעם. שום דבר לא השתנה בשבוע הזה, עדיין לא הגיוני עד כמה הוא בשל להיות שחקן משמעותי בקבוצה טובה ב-NBA בשבועות הראשונים שלו בליגה. הצמד מקסי את אדג'קומב נותן לאוהדים תקווה חדשה, כזאת שלא קשורה לאמביד, הם יכולים לדמיין את הקבוצה הגדולה הבאה של הסיקסרס בלי קשר לשאלת הסנטר הפצוע. ואולי הקבוצה הזאת מתחילה להתהוות כבר השנה. השניים, ובמיוחד מקסי על תקן הפרנצ'ייז פלייר החדש, מתפקדים בסיטואציה מאוד לא פשוטה. כי פילדלפיה היא קבוצה אחת כשאמביד משחק וקבוצה אחרת כשהוא לא, הסגנון שונה לגמרי. והוא משחק בערך חצי מהזמן, כך שכל הזמן צריך לנוע בין שתי קבוצות שונות. כשאמביד על הפרקט הכל עובר דרכו, או בפיק נ' רול עם מקסי או בפוסט. זה קורה בקצב שלו, עם האופן המאוד מסוים בו הוא מתגלגל פנימה או סורק את הפרקט כשהוא עם הכדור בפוסט. וכדי לסבך עוד יותר את המצב, אמביד עדיין מנסה להיכנס חזרה לעניינים ונראה שבעצמו לא יודע מה הוא מסוגל ברגע נתון. עבודת הרגליים המפתיעה ביחס לגודל שלו לא לגמרי שם, הוא נראה מגושם לפעמים, בהגנה הוא בעיקר נטל כי הוא בקושי זז, הוא מתעייף תוך חמש דקות. ולמרות זאת הוא עדיין כוח התקפי איכותי ודומיננטי. בדקות שאמביד לא משחק אין אף אחד שעושה משהו שאפילו דומה לו. הסנטרים המחליפים, אנדרה דראמונד ובעיקר אדם בונה האנרגטי, הם כאלה שלא ממש נוגעים בכדור חוץ מלסיים מתחת לסל. בדקות האלה פילדלפיה הופכת לקבוצה של שחקני חוץ דומיננטיים שרצים מהר, מניעים כדור ביניהם, מבצעים חסימות של גארד לגארד ונעזרים ביכולת של כל אחד מהם גם לקלוע מבחוץ וגם להגיע לטבעת. גריימס וקלי אוברה מצטרפים למקסי ואדג'קומב כדי ליצר רביעייה דינמית ומרעננת, רביעייה שהנט רייטינג שלה הוא 46.9, שנכון ליום שבת הוא הגבוה בליגה מבין 80 רביעיות ששיחקו לפחות 50 דקות משותפות. זאת סיטואציה מורכבת מאוד, לכן מרשים מאוד כמה קל מקסי גורם לזה להיראות. הוא צבר נסיון גם במשחק לצד אמביד וגם במשחק בלעדיו ונע בין הסגנונות בקלילות. עם אמביד יש לו כימיית פיק נ' רול טובה מאוד. אין לו ברפרטואר את מה שאתרגם כמסירות הכיס שאפיינו את ג'יימס הארדן במשחק בין שניים עם הסנטר הקמרוני, מסירות ששמות לאמביד את הכדור ביד בשלב מוקדם של החיתוך פנימה, הרגע בו הוא הכי פחות עציר. אבל הם יודעים לתרגם את היותם שני סקוררים בלתי עצירים שלא ניתן לבצע מולם חילופים לזריקה טובה כמעט בכל פוזשן משותף. וכאשר אמביד נח, מקסי מנצח על קונצרט הגארדים ביד לא פחות רמה. אז אמביד יכול לקחת את הזמן ולבחון מה הוא מסוגל לתת השנה בקבוצה שמסוגלת להשיג נצחונות גם בלעדיו. וכאשר פול ג'ורג' יחזור, הוא יהיה זה שיצטרך להתאים את עצמו לקבוצה החדשה שנבנית ולא להיפך, אם הוא לא ישתלב הוא יישב עם החוזה העצום שלו על הספסל. בגילו הוא אמור לתפקד כפאוור פורוורד עם קליעה, ויקבל הזדמנות לקחת על עצמו יותר בעיקר בהרכבים משניים. גם ג'ארד מקיין המבטיח עוד אמור לחזור מפציעה ולהוסיף עומק לגזרת הגארדים. השניים האלה אמורים לעזור לניק נרס לשחוק פחות את מקסי ואדג'קומב וליצור רוטציה עשירה במיוחד בשחקנים יוצרים. והנה, לקח פחות משבועיים ויש לאוהדי פילדלפיה סיבה רצינית להגיד לעצמם משפט שמתחיל במילים "אתם יודעים מה, במזרח השנה...". זה כל מה שהם יכלו לקוות לו מפתיחת העונה הזאת. גולדן סטייט: אולי החוליה החסרה הייתה כאן כל הזמן? פתיחת העונה של גולדן סטייט מתעתעת. לצד נצחונות מרשימים מאוד על כמה מהקבוצות הבכירות בליגה, הגיעו הפסדים למילווקי בלי יאניס ולאינדיאנה כמעט בלי כלום. סביר להניח שחוסר היציבות הזה יאפיין קבוצה שמתבססת על שלושה כוכבים וותיקים מאוד, שפגיעים יותר מהרגיל לפגעי העונה הרגילה כמו משחקים בבק-טו-בק, משחקים אחרי טיסות ארוכות, מסעות חוץ וקושי כללי לשמור על יציבות. אבל כשהיא טובה גולדן סטייט טובה מאוד, ולי זה מספיק כדי לסמן אותה כקבוצה השלישית הכי מעניינת במערב ובליגה מבחינתי, זו שביום נתון יכולה לעמוד שווה בשווה גם מול שתי הגדולות, גם אם לא בטוח שיש לה מספיק כוח לסדרות שלמות מולן. הרגע החשוב ביותר בפתיחת העונה של גולדן סטייט הוא זה: במהלך מכריע בנצחון הנהדר על דנבר, סטף נאלץ לבצע חילוף ומוצא את עצמו על יוקיץ', שנע לכיוון קו העונשין כדי לתפוס עליו עמדה. אבל הפורוורד ששומר בפינה מזהה מהר את המצב ומגיע לבצע חילוף על חילוף, תוך שהוא מסמן לסטף לקחת את השחקן שלו. זה קורה תוך כדי המסירה אל יוקיץ', שמנסה לנצל את רגע החילוף כדי לנוע מהר לצבע, אבל הפורוורד של גולדן סטייט כבר עליו, שם גוף ומשיג עצירה. זה מהלך הגנתי קלאסי של הווריירס בעידן סטיב קר, כזה שמצריך חשיבה מהירה, תיאום מושלם ורמת ביצוע גבוהה. והוא חשוב כל כך בגלל שהפורוורד המדובר הוא לא אחר מאשר ג'ונתן קומינגה. מעולם לא היה ויכוח על הכשרון של קומינגה כסקורר. הבעיה, לכל אורך ארבע השנים שלו בגולדן סטייט, הייתה היכולת להתאים את עצמו למערכת המורכבת של קר. זה לא בשביל כל אחד, וכל הסימנים הראו שזה לא בשבילו. זה מה שהוביל לסאגת הקיץ בה הווריירס לא נתנו לקומינגה הצעה שנראתה לו ראויה ולא קיבלו גם הצעה מספיק טובה על טרייד עבורו, עד שהוא חתם ברגע האחרון על חוזה לשנתיים עם אופציית קבוצה בשנה השנייה, חוזה שנחשב נוח לטרייד במהלך העונה. הציפייה הייתה שבינתיים הוא יעלה מהספסל, ייתן קצת בוסט של נקודות וינסה להעלות את ערך הטרייד שלו. באופן שדי הפתיע את כולם, קר הפך אותו השנה לשחקן חמישייה קבוע. ובאופן עוד יותר מפתיע, בטח אחרי הקיץ הזה, הוא התמסר לשיטה ונראה כמו חלק אינטגרלי מהקבוצה. קומינגה מביא לווריירס בדיוק את הדברים שחסרים להם, בדיוק מה שהם היו מחפשים בטרייד עליו. בהתקפה הוא יודע להיות חלק מהשיטה וגם אחד מהשחקנים שמסוגלים ליצור לעצמם מצב זריקה כשההתקפה תקועה. שילוב של גודל, אתלטיות וטאץ' מאפשרים לו להגיע לטבעת בחדירות ולהוריד שחקנים נמוכים לפוסט, והוא מראה שיפור גם בקליעה מבחוץ. הוא כרגע הסקורר השלישי של גולדן סטייט אחרי סטף וג'ימי עם 17.4 נקודות למשחק ב-53.1 אחוזים מהשדה, כולל 1.4 שלשות ב-43.5 אחוזים. בהגנה הוא השומר העיקרי על מוביל הכדור המרכזי של היריבה, על שחקנים כמו ג'יימס הארדן וג'ה מוראנט. הנתונים שלו מאפשרים לו להקשות מאוד על מובילי כדור, הוא מחויב לחלוטין ומנצח הרבה מאוד קרבות קטנים. הגודל שלו מאפשר לו גם לבצע חילופים יעילים בפיק נ' רול, וזה חלק חשוב מהגנת הווריירס כשהשומרים על הגבוהים הם דריימונד גרין ואל הורפורד. לקח לי רגע להבין את מי שילוב היכולות הזה בגולדן סטייט מזכיר לי: קומינגה עושה בפתיחת העונה הזאת חיקוי מוצלח של אנדרו וויגינס בעונת האליפות של הווריירס ב-2022. ההשתלבות הזאת של קומינגה היא הסיפור הגדול והיפה של פתיחת העונה של גולדן סטייט. אבל זה לא רק הוא. כל הגווארדיה הצעירה נראית, סוף סוף, בשלה לתרום לקבוצה איכותית. ברנדין פודז'מסקי הוא כבר יוצר משני ראוי ומגוון, מוזס מודי מצא את מקומו כשחקן משלים שמכיר את המערכת, קוונטין פוסט לא היה אמור להיות חלק מהרשימה הזאת, אבל הוא גבוה שמסרב להחטיא שלשות ופחות מזיק מהצפוי בהגנה. ולצידם יש את הגווארדיה הוותיקה שעמוסה ומגוונת מתמיד, עם אל הורפורד הלא נגמר שמתאים בול לשיטה ולצרכים, גארי פייטון השני הבלתי נלאה, באדי הילד שתופס יום קליעה פעם-פעמיים בשבוע, ואליהם יצטרפו במהלך העונה ד'אנטוני מלטון היעיל וסת' קרי שיאפשר לקר להעלות ספלאש בראדרס ביולוגיים. זה סגל עמוק מאוד שמומלץ לא לזלזל בו, גם אם הוא מועד לנפילות בעונה הרגילה פה ושם. מיאמי: מטאמורפוזה מסקרנת לא תכננתי להתעמק במיאמי למרות פתיחת העונה החביבה שלה, היא לא הולכת להיות קבוצה משמעותית השנה. אבל אז דרור האס מ-'הכדור הכתום' שלח לי את הציוץ הבא: קבוצת NBA שכמעט לא משתמשת בפיק נ' רול? זה מעניין. וזה עוד יותר מעניין כי בינתיים זה עובד מצוין. ההתקפה של מיאמי היא אחת הטובות בליגה למרות שאין לה כשרון התקפי שמצדיק את זה, בטח כשטיילר הירו פצוע ואפילו נורמן פאוול שפתח חזק החמיץ את שני המשחקים האחרונים. הפציעה של הירו אולי אפילו עזרה לספולסטרה לאמץ את הניסוי הקיצוני הזה, שמהווה הקצנה של מה שממפיס ניסתה לעשות בשנה שעברה ולא התאים לג'ה מוראנט (הרבה דברים לא מתאימים לג'ה מוראנט), כי נשאר לו סגל עמוס בשחקנים שיש להם יכולות התקפיות כלשהן, אבל אף אחד הוא לא מומחה פיק נ' רול קלאסי. בפרוייקט פתיחת העונה הבעתי תקווה שספולסטרה יביא לידי ביטוי את היצירתיות שלו כמאמן עם הסגל הזה, זה בדיוק מה שקורה כאן. אז אם לא פיק נ' רול, מה מיאמי כן עושה? לפני הכל, היא רצה מהר ותוקפת הגנות לא מוכנות במעבר. כמה מהר? מיאמי מובילה את הליגה עם קצב של 107.3 פוזשנים ל-48 דקות, כשלפני שפגשה את סן אנטוניו שמכתיבה קצב איטי עמדה על יותר מ-109. אלה מעט משחקים ובפתיחת העונה הקצב תמיד מהיר יותר, אבל כדאי לציין שבעידן המודרני הקצב הגבוה ביותר בעונה שלמה הוא של 105.5 פוזשנים (מילווקי ב-2019/20, למי שתהה). ומה שעוד יותר מעניין זה שעד השנה, מיאמי הייתה אחת הקבוצות האיטיות בליגה, היא דורגה בין המקום ה-27-29 בתחום בכל אחת משבע העונות הקודמות, ולא עברה קצב של 99 פוזשנים באף אחת מהעונות האלה. לג'ימי באטלר, שמשחק בקצב משלו, יש חלק חשוב בכך. ספולסטרה העביר את הקבוצה שלו מטאמורפוזה מוחלטת בתחום הזה הקיץ. בהתקפה העומדת, מיאמי עושה הכל מהכל, משיגה יתרונות קטנים בשלל דרכים ומנצלת אותם. לפעמים הולכים לבאם אדבאיו בפוסט, לפעמים חסימות לשלל הקלעים שיש בסגל של ספולסטרה, לפעמים דביון מיטשל (שמצא לעצמו תפקיד ובית), נורמן פאוול והיימה הקז (חיימקה מעתה ועד עולם) פשוט עוברים את השחקן שלהם, מגיעים לצבע והמהלך מתחיל משם. יותר מכל דבר אחר, מיאמי משחקת גם בהתקפה העומדת מהר ובתכליתיות, עם הרבה מסירות ותנועה. פעמים רבות היא משיגה את היתרון שהיא צריכה פשוט משלוש מסירות מהירות מצד לצד על קשת השלוש. עד שההגנות מסדרות מחדש את התבנית שלהן יש זריקה טובה או נתיב חדירה. לאלמנט ההפתעה יש חלק חשוב בכך שההתקפה של מיאמי מדורגת בטופ 10. היריבות מתורגלות בהגנה על פיק נ' רול ונראה שמבולבלות מהצורך לשמור פעם אחר פעם על מהלכים אחרים, בטח כשבחמישייה של ההיט חמישה קלעי חוץ ושורה של שחקנים עם יכולת חדירה ומסירה. סביר להניח שעם הזמן היריבות יגיעו מוכנות יותר, ואם וכאשר נגיע לפלייאוף תהיה הכנה מדוקדקת ליכולות הספציפיות של כל שחקן. לכן רגע מפתח בעונה של מיאמי תהיה החזרה של הירו מפציעה. אם הוא יתמסר לסגנון החדש, הוא יספק אופציה התקפית איכותית במיוחד שחסרה כרגע. המשך יבוא.

לפני שאתחיל בלקשקש על דברים מקצועיים מהמשחק שנערך בצהרי יום שישי בלב המושבה, הרשו לי לפתוח עם מסקנה ברורה לכל קבוצה. משהו ברמת המאקרו שאפשר ללמוד על שתי הקבוצות מארבעת המחזורים הראשונים של העונה. נס ציונה - הפועל חולון נתחיל במנצחת, הפועל חולון. אם תקחו תקציב, תשתמשו בו נכון, תבנו לעומק ולרוחב, תוסיפו מאמן טוב ומנוסה, תקבלו, הפלא ופלא קבוצת כדורסל טובה. לפרקים טובה מאוד. לא, לא המשחק הזה גרם לי לחשוב כך, אלא פתיחת העונה הטובה של חולון והעובדה שהקבוצה בעלייה מתמדת. נס ציונה קבוצה לא טובה, נכון לעכשיו המטרה היחידה שלה צריכה להיות הישרדות. ניתן הנחה קטנה של פציעות, אבל בכל זאת, הבניה של הקבוצה הזאת, מוזרה במקרה הטוב. מי בכלל אמור להיות השחקן המרכזי? קורבלו? פצוע. לי? פצוע וגם כשיהיה בריא הוא לא אלפא. אולי רודריגז יכול, אבל צריך התאמה שלמה לסגנון המשחק הפיזי שלו, משהו שבישראל, מקובעת הפיק אנד רול, לא יקרה. נקווה בשביל נס ציונה שברייס בראון ישחק כמו בעונה שעברה, אחרת יהיה להם קשה, קשה מאוד. בעקבות חסרונו של וולטון, אפשר היה לצפות שחולון תתקשה לייצר פאנצ'ים התקפיים. הרכז החולוני מוביל את הליגה עם 10 אסיסטים בממוצע למשחק, היעדרותו משאירה אחריה חור לא קטן. אז מה עושה קבוצה טובה, שחסרה את השחקן שמניע את כל ההתקפה? כמאמר הקלישאה: ״אין ואקום בכדורסל״. אגב, יש ואקום בכדורסל. יש יחס ישיר בין מי שאומר את המשפט הזה לאיכות הקבוצה שלו. חולון עם ממוצע עונתי של 21.7 אסיסטים למשחק נשארה במשחק הזה בדיוק באותו אזור וסיימה עם 20. נס ציונה מהצד השני עדיין מחכה שמשהו יקרה, מה זה המשהו הזה? וואללה אני לא בטוח. מאמין מאוד בכדרוסל של שרפי, לחולון היו תקופות טובות תחתיו אבל משהו פה, דווקא בעונה השניה, במקום שהוא גדל בו כמאמן, נראה תקוע. העובדה שחוץ מרודריגז, שאר השחקנים, ישראלים וזרים כאחד, לא מתפקדים, לא ממש עוזרים לפקק הזה להשתחרר. אז איך כל זה נראה במשחק? כמו שהייתם מצפים. קבוצה אחת עם ביטחון והיררכיה ברורה. גם שהבחור שבקודקוד ההיררכיה הזאת יושב בצד, הקבוצה משחקת כמו שהיא מתכננת, לא תמיד היא מדויקת אבל מגיעה, לפחות במחשבה, לפאנצ'ים התקפיים. ההגנה לעומת זאת לא צריכה היררכיה, היא צריכה תיאום אבל בעיקר מאמץ, וכאן חולון המשיכה את מה שהיא עושה רוב העונה מול היריבות שלה: שורטת, לוחצת ובעיקר לא נותנת ליריבות שלה להרגיש בנוח. נס ציונה מחפשת את המוביל שלה. היא ניסתה לשחק מהר אבל חולון היתה מוכנה, אז בהתקפה העומדת היא ניסתה כל מיני דברים שפשוט לא הובילו לכלום. הכניסה כדורים פנימה שנגמרו בהחטאות או צעדים, פיק אנד רולים שהסתיימו במסירות רעות וסלים קלים בצד השני של חולון. בכלל, ללא פעולות האסל, אבל באמת רק האסל של לוטן אמסלם, נס ציונה מסיימת את המחצית הראשונה במקרה הטוב עם 24 נק׳. בלי ההאסל שלו המצב היה הרבה יותר גרוע, לוטן אמסלם. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל במחצית השניה שתי הקבוצות שיפרו במעט, מעט מאוד, את האחוזים המביכים שלהן לשלוש. נס ציונה הראתה סימני חיים אבל הם נגמרו מהר מאוד שמקריי ומנפורד עשו את מה שעושים כשהזריקה משלוש לא נכנסת. הם הוציאו עבירות, קלעו זריקות מחצי מרחק ובעיקר נתנו את התחושה שיש על מי לסמוך כשוולטון לא נמצא. לא היה רגע שנס ציונה נתנה את ההרגשה שהיא חוזרת. המשחק הזה נגמר רק ב-12 נקודות הפרש כי גם חולון קלעה באחוזים לא טובים מהשלוש. שוב, לא מדובר על הצגת כדורסל של חולון, אבל דווקא במשחק כזה, ללא וולטון ועם אחוזי דיוק לא טובים התקפית, יש את התחושה שחולון בדרך הנכונה. מה שמוביל אותנו למצטיין המשחק, חסן מרטין. שוב, למי ששכח, למרטין יש 78 משחקי יורוליג באמתחתו והיה מדובר לפני הפציעות על סנטר אתלטי ומאיים. מכל זה נשאר שחקן שאומנם לא יקפוץ מעל דף A4, אבל הקליניקה שהוא העביר בסבלנות בגלגול לסל היתה פשוט נהדרת. פעם אחר פעם הוא השתהה בריצה לסל לאחר הפיק כדי לאפשר לקרביץ, מנפורד או מקריי את המסירות הקלות אליו שהסתיימו בסל או עבירה. מרטין פשוט שמר כל הזמן על זווית נוחה וטובה למסירה. נפלא! אני חייב פסקה על ההתקפה הכי יפה במשחק. חולון היתה בשיא המומנטום שלהם בחצי הראשון וזלי (בדקות אלה) באמת נראה כמו יוקיץ׳ הישראלי. פיק אנד רול בצד עם זלי, נס ציונה עושה חילוף. זלמנסון לא מקבל את הכדור על הגארד הנמוך למרות שדרש אותו. במקום לעשות פרצופים, בזמן הפיק אנד רול בין קרביץ וארצי בטופ אוף דה קי, זלמנסון עושה פלאש לכדור באזור האותיות ו״מכריח״ את קרביץ להכניס לו את הכדור. ארצי בחכמה ממשיך את התנועה פנימה ומקבל כדור נפלא מהפוסט של זלי לאנד וואן. דוגמה אדירה איך השחקן עם המיס מץ׳ יכול לקבל את הכדור גם אחרי המהלך הראשון. התייחסויות בשורה: ● רועי רוזנברג היה לא טוב, 11 דקות, 0 נק' אבל הוא תמיד משחק כאילו הוא שייך וזו תכונה נהדרת אם הוא רוצה קריירה בליגת העל. ● ליאור קרירה שומר אדיר. אני לא מחדש פה הרבה אבל היה ניתן לראות זאת בבירור במשחק הזה. ● שישי צהריים, האולם הקטן בנס ציונה לא מלא. מלמד משהו על מצבה של הקבוצה. מכבי ראשון לציון - הפועל ירושלים נהניתי, כיף להגיד את זה על משחק בליגה שלנו. לא היו שם תחכומים גדולים משתי הקבוצות אבל אהבתי את התחרותיות, אהבתי שהיתה הארכה ואהבתי שהאנדרדוג יצא מאוכזב, זה אומר שהוא ייצר לעצמו סיכוי אמיתי לנצח. ראשון לציון קבוצה עם סגל מוגבל במקרה הטוב אבל הם נלחמו ורצו. ירושלים ויונתן אלון הגיעו בלחץ פסיכי, גירדו ניצחון חשוב ויקחו בעיקר את המשך ההתאוששות של יובל זוסמן וההגנה בהארכה. ירושלים משחקת מאוד פשוט, לרוב חסימה הפוכה לגארד שמבצע פיק אנד רול פייק שהוא לא משמעותי. המטרה האמיתית היא להחזיר את הכדור להארפר. וויילי או סמית' עולים לחסימה, מתגלגלים לסל בידיעה שהמסירה לא תלך אליהם והם צריכים לעלות מהר לפיק השני לכיוון הארפר. לשחקן אתלטי ומהיר כמו סמית' זה מתאים, הוא משאיר את המגן שלו מאחוריו וגורם ליתרון שמוביל לרוב למסירות קלות אליו ומשמה הדרך לטבעת קלה. לוויילי לעומת זאת, זה מאוד, אבל מאוד לא נוח. הוא באופן כללי אוהב להתגלגל עמוק כדי לא להסתבך עם החלטות באזור ההיי פוסט, וזה גורם, לרוב, שהפיק אנד רול איתו פשוט לא יעיל. בשבועיים האחרונים היה הרבה רחש בחש סביב ווילי ואני לא בטוח שזה באשמתו כמו ששיטת המשחק לא מתאימה לו. מצד שני, אם נוח לו להיות שחקן שמגרד נקודות רק מאופנס ריבאונד, אז אולי השיטה מתאימה לו בול. 13 נק' ו-12 ריב' מבלבלים אותי מאוד וגורמים לי לחשוב, האם האשמה על ההופעות הפושרות של הגבוה הירושלמי עד עכשיו קשורות למאמן, לשחקן, אולי לשיטה? אולי לא צריך לחפש אשמה והכל בסדר. אני עוד רחוק מלהחליט. קליל אחמד, שחקן עם הילוך משלו. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ראשון לציון הגיעה למשחק הזה עם ניצחון יחיד מול שני הפסדים. הציפיה הברורה מהקבוצה שחזרה לליגת העל היא פשוט להישאר בליגה. הסגל לא מרשים במיוחד עם כמה שחקנים שהמשיכו משנה שעברה אבל אהבתי מאוד את המשחק שלהם. שלושה שחקנים מובילים והשאר שחקני רוטציה שעושים בעיקר מה ששרון דרוקר מבקש מהם. קוואי גרנט, ששיחק בעונה שעברה בלאומית, בא להוכיח. בחצי הראשון הוא היה נראה נפלא. המהירות שלו עם הכדור היא אדירה, חבל שבחצי השני הוא נפצע ודי נעלם. על אמין סטיבנס אין מה יותר מדי לפרט. מניה בטוחה, אבל 40 דקות ברדיפה אחרי ווילי וסמית' נתנו אותותיהם לקראת הסוף ובהארכה. לפני שנגיע לכוכב הערב חייבים מילה טובה לג׳יי ג׳יי קפלן. חכם, נלחם ובעיקר מודע ליכולותיו ומגבלותיו. 16 נק' ו-9 ריבאונדים, חלק מרכזי בריצות של ראשון לציון תוך כדי המשחק. שאפו! אם הוא לא עושה עבירה חמישית לפני ההארכה, סיכוי טוב לתוצאה סופית שונה. בואו רגע, נתפייט על קאליל אחמד. איך אני אוהב שחקנים כאלה, עם הילוך משלהם, גם שהם בשיא המהירות ושורפים את המגרש זה נראה שהם בהילוך איטי. 32 נקודות, 8 עבירות שבוצעו עליו וכמה סלים יפהפיים. פעם אחר פעם הוא הקפיא את המגן שלו בכדרור איטי, גרם לגבוה לחזור בבהלה לשחקן שלו ובכך סידר לעצמו נתיבים פנויים סל. במילות השיר Smooth Operator, יש שורה שמתאימה לתיאור אחמד בדיוק: 🎵We move in space with minimum waste and maximum joy 🎵. כמה הנאה, ללא מאמץ, כוכב כדורסל. 30 שניות לסיום, כדור חוץ לזכות ירושלים בחצי של ראשון לציון. 3 הפרש לכתומים. החטאה או איבוד כדור פה וכל הטור הזה (כנראה), מדבר על איך ירושלים מתאוששת עם מאמן חדש. אולי מנהל מקצועי חדש? למזלו של יונתן אלון התרגיל שהם חזרו איתו מפסק הזמן, בוצע באופן מושלם. דיקוי של הארפר יוצא לטופ אוף דה קי כאשר קרינגטון פשוט בורח לכיוון הכדור וקולע שלשה קשה. אדלסון, מקל, שמיר ואלון עם אנחת רווחה. חלק מהאוהדים לא באמת בטוחים מה הם מעדיפים. בכל מקרה, היתה הארכה לנצח. בהארכה ירושלים הידקה את ההגנה על אחמד, שאר שחקני ראשון ניסו אבל הם כבר היו עייפים. הפציעה של גולן גוט מקשה מאוד על הרוטציה של דרוקר ובנוסף לפציעה של גרנט, לראשון לא באמת היה סיכוי באקסטרה 5 דקות. ירושלים שיחקה חכם ויעיל ועם עונשין של הארפר ואסרטיביות מפתיעה של זוסמן גמרה את המשחק. אסרטיביות מפתיעה, יובל זוסמן. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל בראיון סוף המשחק, יונתן אלון אמר שהיה שטף התקפי טוב. הוא לא טועה, ירושלים סיימה עם 21 אסיסטים ו-11 איבודים בלבד. מה שהוא משום מה לא הזכיר, זה את העובדה שלראשון היו רק 7 איבודים ב-45 דקות. הממוצע שלהם לפני המשחק עמד על 14.3. מדובר בקבוצה עם סגל מוגבל ומועמדת לירידה. בקרב אוהדי ירושלים מעמדו של יונתן אלון בשפל, לא חושב שאמירות מנותקות עוזרות למעמד הזה. בעצם אני בטוח שלא. התייחסויות בשורה: ● המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת להובר, היא שלא התייחסתי אליו בטור. 13 נק', 5 ריבאונד ו-3 אסיסטים. קל. ● צריך להגיע פתרון לבעיית לאמב, מדובר בשחקן שנראה כמו זר לא טוב בליגה השניה. לא ברור. ● פריצקי, כתבתי לך בשבוע שעבר. אני מבקש, תטרוף את ההזדמנות הזאת, אתה יכול. ● ארבעה ישראלים שיחקו בראשון לציון, כולם מתאזרחים. אין לי כוונה לבכות על מעמד השחקן הישראלי, רק חושב שהגיע הזמן לפתור את בעיית אי שוויון המיסוי בכדורסל הישראלי.

רגע אחרי הנצחון האדום על פרטיזן ביום ד', כתבתי לכם כאן על החופש של איטודיס. שבין יתר מעלותיו, הצליח לייצר עד כה סביבת עבודה מקצועית שבה חלק משמעותי מהשחקנים חש מספיק בטוח ושליו כדי להרים כשנראה לו. כל עוד לא הוכח אחרת, די בחופש הזה – כשהוא מולבש על הכשרון והעומק הזה – כדי שהפועל תל אביב תהיה קבוצת דרג ראשון בליגה השניה בטיבה. אתמול, אולי מול רמת התחרות המשמעותית ביותר שיש למפעל הזה להציע, ולו ברמת הידע והפיזיות, נזקקה המצטרפת החדשה למפעל לקצת יותר. וזה טוב לה. אם נניח בצד את האכזבה המובנת והמובנית של הצד המפסיד, השיעור שקיבלה הפועל תל אביב מהווקאפים של העולם יכול לעשות לה טוב בהמשך. כי הכדורסל הנונשלנטי הזה של הג'ונסים, שעד כה פשוט טיילו להם דרך היריבות, יכול להביא אותם רק עד נקודה מסוימת (וגבוהה). בסוף, במשחקים על הכסף, צריך להביא משהו מעבר. משהו כדי להתמודד עם חבורה שכזאת. זוכרים את ראיון המחצית הטוב ביותר של כל הזמנים? זה שבו ג'ון הולנד, בשבתו כשחקן בורסהספור, נבח? אז הפעם, בסיום המשחק, התראיין לו תומאס ווקאפ, אחד שיודע לנבוח בעצמו, ואמר שמה שעשה את ההבדל הוא שאולימפיאקוס חזרה להיות מי שהיא. שהיא הוציאה את ה-Dogginess שלה החוצה. שהכלבים עכשיו בחוץ, והכלבים נובחים. כן, והם נבחו גם במהלך ההגנתי הזה של ווקאפ. היה 4 אחרי מחצית ראשונה בשליטה, כולל עם כיוונונים הגנתיים שהובילו את אולימפיאקוס להיראות רע התקפית, ולא בפעם הראשונה העונה, הגיע לו הרבע השלישי. וכן, אתם כבר מכירים את המספרים בכלל ואת 4 הנקודות הבודדות בלבד. ובכלל, המחצית השניה של האורחת הסתיימה ב-8 סלי שדה, מתוך 18 נסיונות בלבד ובלי טיולים לקו העונשין. כי לפחות אתמול, מול הכלביה של ווקאפ, פורניה, מילוטינוב, ניליקינה, וורד וכו', קשה מאוד היה לייצר יתרונות ב-1 על 1. קשה מאוד היה לכדרר ב-1 על 1. קשה מאוד היה לנשום ב-1 על 1. וכשכל כך קשה, וכשרגילים להרבה יותר קל, מפספסים או מוותרים על מסירות אחרי חילופים הגנתיים. גם כאלו שיכולות היו אולי לחלץ את ההתקפה של איטודיס מהבוץ. עד כה, בכל משחק למעט הדרבי, המזור לכל כאב הגיע בדמותו של אנטוניו בלייקני. זה שבכל ברגע נתון פשוט מזנק אלעל – ודופק את הג'אמפר בתוך הגרון של לא משנה מי שומר אותו. וכך היה גם במחצית הראשונה. במחצית השניה, ברצף של 3 חסימות שחטף (כולל אחת ממנה יצא עם עבירה מפוקפקת למדי), אפשר היה להרגיש את הגלגלים בראש שעובדים. כמו מתאבק WWE שמגיב בתדהמה אחרי שהפינישר שלו פתאום לא מוביל לספירת שלוש, כך הבין בלייקני שקיימת רמת התנגדות שמסוגלת למנוע ממנו לעשות ככל העולה על רוחו. האם יש כאן לקח שהוא, ספציפית, יכול להפיק? האם העיקרון של דריבל שמאל = ג'אמפ ודריבל ימין = ורסטילי עם פוטנציאל לדרייב, יכול לקבל שדרוג? מעניין לראות. בכל מקרה, הפתרונות האוטומטיים של מאמנים במצוקה התקפית, כלומר המעבר להרכב סמולבול עם מלקולם ב-4, לא הספיקו כדי לשחרר את הפקק ואת ההתקפה. עדיין מרשים אחרי שכתבנו את כל זה, מבחינתי המשחק הזה עדיין מרשים. קודם כל, כי התגעגעתי לאולדסקול הזה. שנית וברמת הפועל תל אביב, כי היא הכי שם שיש. וכן, אולימפיאקוס תשתפר ובהרבה בהמשך. פורנייה לא יראה כך לאורך זמן וכו'. אבל במהלך כל המשחק, בכמעט כל אלמנט רלוונטי, הקבוצה של איטודיס הייתה שם איתה. היא הייתה חכמה ועירנית בהגנה, משך דקות רבות, מול וזנקוב. היא הייתה על זה ברמת חוקי העזרה – ושמרה מצוין בעצמה. היא הייתה מרשימה, עמוקה ומוכשרת לפחות (אם לא יותר) כמו אולימפיאקוס. זאת שאמורה לקחת הכל, כן? ויותר מהכל, היא הציגה שוב לראווה את קולין מלקולם. אנשי כדורסל אוהבים לדבר על הניתור השני. שהוא הרבה יותר קשה. שהוא מוביל לעיתים קרובות לעליונות התקפית. תראו רגע את המהלך ההגנתי הזה של מלקולם, מול דורסי. בעוד וויינרייט נצמד לאמאמא של וזנקוב ולא מאפשר לו להיות חלק מהמהלך, בעוד אוטורו עומד הפעם יפה מול מילוטינוב, תראו את האיש שהגיע מפריז מזנק בפעם השניה כדי לשים את הבלוק. ותראו את הסיומת בצד השני. איזה שיחוק זה קולין מלקולם. 3 נקודות לסיום 1. זה עליו? – בחודש מאי האחרון בישרה הפועל תל אביב על החתמתו של מאנוס פאפאדופולוס, שהוא איננו מאמן או מנהל מקצועי או סקאוט או מנכ"ל או שחקן. ההגדרה הרשמית של האדון פאפאדופולוס היא מנהל קשרי חוץ ואסטרטגיה. ואם זה נשמע לכם חרטא, זה עליכם. זה שלכם. מה שכן, אחרי כמה שריקות שעשו לו לא נעים בגרון, יכול להיות שלעופר ינאי יש עכשיו למי להפנות אצבע מאשימה. זה עליו? 2. ה-4 שנשאר – היטיב לכתוב, כתמיד, חברי הירש על העמדה שנותרה בלתי מאויישת. כשרואים את הקרדיט המועט שניתן לתומר גינת מול אולימפיאקוס, כשכל יתר הדקות ב-4 האדום התחלקו בין מלקולם בסמולבול לבין הרכב שני סנטרים, ומוסיפים לכך את הידיעות שמשום מה ממשיכות לזרום על נייג'ל הייז דיוויס, מבינים שאולי ה-4 עליו דובר כל הקיץ עודנו על הכוונת. ואם כך המצב, האם עדיין ישמרו לו מקום ברוסטר הרישומים של זרי הליגה? נזכיר: נכון לעכשיו רשמה הקבוצה של איטודיס והינאס (ומאנוס?) 7 זרים במסגרת ליגת העל. וטרם רשמה את מיציץ', בראיינט ואוטורו. מוזר ומעניין. נעקוב בעניין. 3. הכסף החדש – בדומה להפועל תל אביב, גם המצטרפת החדשה בנויה על כסף חדש לגמרי. להבדיל מהפועל תל אביב, דובאי כאן בחוזה בטון ל-5 שנים קלל. עד עכשיו, שיחקה הקבוצה של קואץ' גולמץ בעיקר בחוץ (6 משחקים מתוך ה-8), בעיקר הפסידה צמוד (כלומר ב-3 המשחקים האחרונים, מול ולנסיה, בסקוניה ו-וילרבאן) ובחסות כמה פציעות משמעותיות (מוסא, אברמוביץ', ג'ייטה) נראתה כמו מישהי מהדרג של מכבי. אני לא יודע אם האירוח בסרייבו, מקום שעושה נעים למי שמספיק מבוגר כדי לזכור את בוסנה המיתולוגית ושעושה פחות נעים למי ששם בהווה, ישנה משהו – אבל הפועל תל אביב צריכה ויכולה לקחת את המשחק הזה. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

הכרעה במשחק אחד היא עניין טראומטי עבור הפועל תל אביב, מועדון ששני התארים האחרונים שלו הונפו במרחק של 32 שנה זה מזה. מה שכן, הלוזריות המפורסמת של האדומים מישראל היא בדרך כלל בזירה המקומית. במקרה של האדומים מאתונה, אולימפיאקוס, הלוזריות היא אירופאית. ב-2023 שלטה הקבוצה של גאורגיס ברצוקאס המיוסר ביורוליג ביד רמה למשך עונה שלמה, כמעט עד השנייה האחרונה בגמר, רק שאז הגיע סרחיו יוי מריאל וגנב לה את הגביע. גם בעונה שבעברה הייתה אולימפיאקוס מועמדת ברורה להגיע לגמר, אבל הוכרעה בחצי גמר הפיינל פור על ידי הווינר הגדול בתולדותיה, ואסיליס ספאנוליס, שגבר עליה כמאמן מונאקו. עבור שני המועדונים, משחק מכריע הוא טראומה מצלקת. שתיהן שואפות ללכת עד הסוף באירופה גם העונה – הרגל עבור אולימפיאקוס ומשפט בלתי יאמן לגבי הפועל. כל משחק אימון בעונה הרגילה שידמה משחק הכרעה הוא מבורך. ושתיהן קיבלו ווחאד משחק אימון אמש. היחיד מהחמישיה שהיה חד באמת, קולין מלקולם. צילום: הפועל IBI תל אביב צריך לומר שאם משקיף אובייקטיבי היה צריך לקבוע מי הקבוצה הכישרונית יותר מבין השתיים על פי המחצית הראשונה, היה די ברור שזו האורחת מישראל, או מסופיה. עוד משפט לא יאמן בהתחשב בנוכחות של סשה וזנקוב ואוון פורניה בחמישיה המארחת. רק שהשני מתאושש מפציעה והמשיך את פתיחת העונה הרעה שלו עם 1 מ-11 סולידי מהשדה, בעוד הבולגרי סובל מחריקת הסיסטם הברצוקאסי המסורתי של חיתוכים ותנועה בלי כדור. תחת זאת, היחיד שמסוגל לייצר לעצמו מכדרור הוא טיילר דורסי, יחד עם ניסיונות קבוצתיים לנצל סוויצ'ים הגנתיים למהלכי פוסט אפ חסרי השראה של וזנקוב ומילוטינוב. בהפועל, מנגד, גם כשמיציץ' שוב לא פגע (כמעט עד הסוף), ניכר היה שכלי הנשק אינסופיים, אף שהיחיד מהחמישיה שהיה חד באמת היה קולין מלקולם. ככל שאיטודיס וברצוקאס העמיקו אל הספסל, בעיקר ברבע השני, היה ברור שאין מה להשוות בין תופעת הטבע אנטוניו בלייקני לשאקיל מקיסיק הקשיש או בין כריס ג'ונס הטכני לפרנק ניליקינה הנגר. רוב הקבוצות באירופה היו מעדיפות גם את ג'ונתן מוטלי על דונטה הול בעמדת הסנטר המחליף. בעמדה היחידה שבה היתרון של אולימפיאקוס ברור לכאורה, עמדה 4, עם וזנקוב ואלק פיטרס הצלף, איטודיס לא לקח סיכונים הגנתיים. כשויינרייט ירד לספסל, היתה על הפרקט קומבינציה כלשהי של אוטורו, מוטלי ואודיאסי. המימדים שלהם גם סייעו להפועל לשלוט בריבאונד במחצית הראשונה (17:22). ואז הגיע הרבע השלישי, שהיה בגדר סבל גמור לאוהד כדורסל אובייקטיבי, חגיגה לקהל המוטרף בהיכל השלום והאחווה וגם – אין טעם להתכחש – לתמהוניים כמוני, שגדלו על כדורסל הניינטיז ההגנתי, שהיה שילוב בין היאבקות בסגנון חופשי לטקוואנדו. זה גם היה הרבע שהבהיר שאולימפיאקוס החליפה את ה-DNA ההתקפי מפעם ב-DNA המתלחם של תומאס ווקאפ. ווקאפ המופלא (כולה 3 נקודות, אבל למי אכפת) הכתיב את הטון במהלך שלא יאמן 1:20 דקות לתוך הרבע, כשזרק שלשה ועוד לפני שפגעה בטבעת הקדמית דפק ספרינט פסיכי כדי להילחם על ריבאונד ההתקפה, להציל את הכדור לפני שיצא החוצה ולסדר אסיסט לוזנקוב שצימק ל-38:39. זה היה מהלך משמעותי לא רק כי הוא סידר לאולימפיאקוס 2 מבין 11 הנקודות שתקלע כל הרבע (המון יחסית ל-4 של הפועל), אלא גם כי הכתיב את הטון של המשחק עד סיומו: אולימפיאקוס הגיעה לטרוף, ולהבהיר לאורחת: לא תקלעו בכל ערב 97 נקודות. זה היורוליג, תתרגלו. צילום: הפועל IBI תל אביב בניגוד למחצית הראשונה, הפעם המגמה רק התחזקה כשהמחליפים נכנסו – ניליקינה וטייסון וורד (שיחד עם מלקולם השלים ערב גדול לבני טיפוחיו של תומאס איזאלו בבון ובפאריז, בזמן שהפיני אוכל שביתה איטלקית מג'ה מורנט בממפיס) התלבשו על בלייקני, שלא הוסיף נקודה אחת על ה-13 מהמחצית הראשונה. ניקולה מילוטינוב הזכיר שיש סיבה למיליונים שהוא מקבל, עם 13 ריבאונדים, והוביל את אולימפיאקוס למהפך מתחת לסל עד ל-37:44 בסיום. בדקות המצוקה, איטודיס שוב הפגין חוסר ביטחון בעמדה היחידה שהוא לא סגור עליה, הפאואר פורוורד, כשזרק את גינת הקפוא לפרקט הלוהט בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי כדי לקבל החטאת פלואטר ועוד החטאת ליי אפ. עם זאת, בניגוד לקיפאון שהפגין בדקות ההכרעה מול פריז, למשל, הפעם הקואץ' החזיר את מיציץ' בזמן כדי לדפוק שתי שלשות גדולות, והתייצב על הרכב נמוך עם מלקולם בעמדה 4. זה כמעט הביא לו ניצחון. ואז, ובכן, הגיעו השופטים. מה יש לומר עליהם? כן, הם דפקו את הפועל בשתי שריקות לפחות, אולי שלוש. וכן, השריקות האלו יילכו בדרך לטובת הקבוצה הביתית והוותיקה יותר במפעל. זה היורוליג, תתרגלו. ועוד הערה לסיום: גינת כמעט לא שיחק, אבל במקביל, באולימפיאקוס, אף יליד יוון (סליחה, דורסי) לא דרך על המגרש, גם בגלל הפציעה של פפאניקולאו. אם רוצים לזכות בגביע, במפעל הזה אין מקום לחילופים ושיתופים חברתיים. מי שטוב, משחק; מי שפחות, לדעת המאמן, לא. זה היורוליג, תתרגלו.

עונת ה-NBA סוף סוף יצאה לדרך וכבר מהפתיחה קיבלנו לא מעט סיבות להתרגש. והפעם, יש לנו גאווה מקומית אמיתית: הנציג הבכיר שלנו בליגה פתח את העונה בסערה, עם יכולת שגורמת לכולם לדבר עליו (חמסה חמסה חמסה). השאלה היא כזאת: האם הכדורסל של דני אבדיה כבר מציב אותו באותה שורה עם שמות חמים כמו לאורי מארקנן ופרנץ ווגנר? מדובר בשחקנים שהפכו לעוגנים בקבוצות שלהם, וכבר נכנסים לדיון על מיומנויות התקפה והגנה ברמות הגבוהות ביותר. הבחירה לא פשוטה, אבל היא בדיוק מה שהופך את הדיון הזה לכל כך מעניין. כי אם דני באמת נכנס לשיחה לצד שמות כאלה, כנראה שאנחנו עדים לפרק חדש בקריירה שלו - וגם בפרק של הכדורסל הישראלי כולו. הנה הדעה של צוות הדיסקו. פותח: מרקאנן ספסל: דני נחתך: פרנץ מרקאנן הוא היחיד בשלישייה הזאת שניתן לבנות סביבו את משחק ההתקפה של הקבוצה. הוא סבן פוטר שמתבסס על תנועה ללא כדור, וזה הופך אותו גם לשחקן שניתן לצרף כמספר 2 לכל כוכב בליגה, מה שסביר מאוד שיקרה השנה ויאפשר לו להתחיל לבוא לידי ביטוי גם בפלייאוף. דני מול פרנץ זה צמוד הרבה יותר, ואלמלא הומריזם כנראה היה מוקדם מדי להמר על הישראלי העולה לפני הגרמני היציב. אבל דני לא סתם עולה, הוא טס למעלה, מגיע כל קיץ עם יכולות חדשות, נראה בדרך הבטוחה לעוד קפיצת מדרגה שתהפוך אותו לאחד השחקנים השלמים בליגה. פרנץ ווגנר שחקן נהדר, חכם מאוד, משיג את הנקודות שלו בתוך שטף המשחק, הוא כבר עכשיו מספר 2 ראוי בקבוצה טובה (על הנייר בינתיים). אבל נראה שהוא קרוב למיצוי היכולות שלו. ובעיקר, ה-hitch בקליעה שלו מטריד, הקטע המוזר הזה שיש ימים שהקליעה בסדר ויש ימים שמשהו בתנועה משובש לחלוטין, העובדה שזה בא לידי ביטוי בשנתיים של מתחת ל-30% משלוש. בסטנדרטים האלה, זאת נקודת תורפה פוטנציאלית קטלנית. וזה כנראה התירוץ המרכזי שמאפשר לי לשלוח אותו הביתה. אסף רביץ פותח: מרקאנן ספסל: דני נחתך: פרנץ האם יש צורך בהסבר על הבחור מפינלנד? 2.16, אתלטי שקולע 34 נק' עם 40 אחוז לשלוש. לא מתכוון להסביר יותר מזה. מפלצת. על הספסל דני אבדיה, גיבור ישראל. הבחירה בינו לבין פרנץ לא כזאת פשוטה אבל עדיין, לתחושתי, למרות שוגנר כוכב כדורסל, לדני התקרה גבוהה יותר. סליחה על הפרובינציאליות אבל ישראלי מול גרמני? אממממ אני אלך על אבדיה. בי פרנץ, אתה כוכב כדורסל אבל בתחושה הגעת לאיזה שיא. העובדה שהבחירה היתה בינך לבין דני עזרה מאוד. היה שלום. אלעד הופמן פותח: מרקאנן ספסל: פרנץ נחתך: דני סטארט - לורי מרקאנן - אם אתה רוצה להתחיל קבוצה עם שלוש האופציות האלו, צריך להיות מטורף כדי לוותר על הפיני של יוטה. סקנד גארד של 2.16 מטר, שהביא את נבחרת פינלנד לפאקינג חצי גמר היורובסקט ובמקביל מתחזק קריירה ארוכה ומכובדת ב-NBA, כולל בחירה לשחקן המשתפר של העונה ובחירה לאול סטאר. מבין השלושה הוא משחק בקבוצה הפחות טובה וטרם רשם הופעה בפלייאוף (רק בפליי אין) - אבל הוא רחוק טרייד אחד מלהיות כוכב NBA שמשפיע על מאבק האליפות. הוא עד כדי כך טוב. בנץ' - פרנץ וגנר - טוב, אי אפשר להתווכח: הקליעה של פרנץ וגנר היא אחד הדברים הכי מכוערים בכדורסל. והיא גם לא נכנסת. אז מה? מדובר במפלצת של נחישות וביטחון עצמי, שלא תיתן לכמה החטאות מבחוץ לעצור אותה בדרך לעוד בידוד שאיכשהו יסתיים בסל, בדרך כלל עם הרבה כוח. העובדות מדברות: וגנר הוא אחד משני השחקנים הכי טובים בקבוצת פלייאוף (שהתחילה את העונה רע, נמשיך לעקוב) והיה אחד משני השחקנים המובילים בנבחרת גרמניה שלקחה גם אליפות עולם וגם את היורובאסקט. ובמדינות שאינן ישראל - בלי לפגוע באיש שחתכתי בקושי רב מהסגל - וגנר יהיה זה שיאייש את הספסל מבין השלישיה הזאת. גם מקום בחמישיה לא יפתיע. קאט - דני אבדיה - רגע, אל תתנפלו. הטורבו (כינוי שמוציע מהדעת, אגב) משתפר כל הזמן. הוא סיים את העונה נהדר עם פורטלנד, והתחיל את העונה הנוכחית נפלא. הסגנון החדש של הבלייזרס, עם לחץ על כל המגרש וריצה, מתאים לו כמו כפפה ליד. אל תספרו לאף אחד, אבל גם חילופי המאמנים בין צ'אנסי המהמר לספליטר יסייעו לו להערכתי. יכול מאוד להיות שאם נחזור לשלישיה הזאת בעוד עונה, אבדיה יהיה על הספסל, אולי אפילו יפתח. כדי שזה יקרה, הוא צריך להתבסס כמי שמספק 20 נקודות למשחק בממוצע עונתי ומוביל את קבוצתו לפלייאוף. עד אז, בכאב גדול - נחתך. אודי הירש ועכשיו אליכם. איך אתם מדרגים את השלישייה הזו? מי מבין השלושה הוא הכוכב שהייתם פותחים איתו בחמישייה? מי השחקן שהייתם שמחים להביא מהספסל כדי לשנות מומנטום? ואת מי, עם כל הצער, הייתם משאירים מחוץ לסגל?

במהלך הקיץ האחרון, על פי פרסומים שהם ממש לא זרים, הונחה הצעה בפני קברניטי איגוד הכדורסל. לאור המצב במידל איסט ובכלל, מאחר שהנבחרות הצעירות (או בכלל) לא מצליחות להתאמן ולהתארגן כמו שצריך, אל תבואו. כלומר, אם בא לכם, אנחנו פוטרים אתכם מהשתתפות באליפויות אירופה, בלי החשש לאבד את המקום או לרדת דרג. תחזרו בשנה הבאה או תחזרו כשאתם מוכנים. בנחת. חבל שהצעה כזאת לא הונחה בפני אנשי מכבי תל אביב. אני בטוח שהם היו מאמצים אותה בשתי ידיים. מצד שני, הם כל כך גרועים בעבודה שלהם, שסביר להניח שגם את זה היו הורסים. ומרימים ציוץ על משהו שקשור ב 78-77. ושולחים את קטש להגיד שאין מה לעשות, השוק קשה. מכבי תל אביב מבזה את עצמה. היא מבזה את עצמה עד לנקודה שבה כבר אי אפשר לבזות אותה יותר. הנה, אל תגידו שהיא לא יודעת מה היא עושה. זה מה שהיא עושה. זוהי רוח המפקד. כלומר, המפקד שכבר מזמן לא מגיע למשחקים ומעדיף להתחבא מאחורי שימון מזרחי. בין הדלפות מטופשות שנועדו למלחמות המיליציות ו/או הפעלות של ארגוני האוהדים, בין ספינים מטופשים יותר על שחקנים מטופשים פחות. היא מורחת זמן ומנסה למרוח את כולנו. וגם בזה היא ממש גרועה. את המשחק אתמול היא יכולה הייתה לגנוב איכשהו. הצרות של הכוכב האדום + התעלות נקודתית שאולי נגיע אליה בהמשך, ואולי לא = מצב שבו משיגים איכשהו נצחון ג'. ואם כן, אז מה? נכון, לוקח זמן לארגן את השורות וללמד קבוצה חדשה איך מה ולמה. ולוקח ממש מעט זמן כדי ללמד קבוצה שבגדול, הכל סבבה. במיוחד בצד שבו ממש לא איכפת. בסוף, במקום להראות לכם את ההגנה של מכבי תל אביב, פשוט נמחיש איך זה עובד באמת: אולי ציפו שמישהו אחר יעזור אחרי רבע ראשון מחריד שבו הכוכב האדום החסרה והיעני מוגבלת התקפית מסיימת רק עם 33 נקודות, היה לעודד קטש זמן לנסות לארגן את השורות. וכשאני אומר לארגן את השורות, אני מתכוון ללפרק את השורות, לצרוח על השורות, להשתולל על השורות. לא יודע מה נאמר שם, איפשהו בין הרבעים, אבל ככה התחיל הרבע השני: סורקין מרים ומחטיא שלשה מהצד. שזה סבבה. דובריץ' משתלט על ריבאונד ההגנה. גם סבבה. גם הורד וגם לוני ווקר לידו. מעניין. הבן של ליף יוצא בספרינט לאחור, כזה שבו יכול לעצור את השעון על 25 שניות מצד לצד. קודי מילר-מקינטייר, מעתה CMM, יוצא קדימה ומקבל כדור בתנועה, אחרי שדאוטין, זה שלצידו, מסמן לעצמו משהו עם הידיים ומזיז עצמו כמה שיותר רחוק מהכדור. רומן סורקין, זה שהגיע ראשון אל הטבעת שעליה הוא אמור להגן, מאוד מרוצה מההישג ומקיף עצמו במעגל כמו חוני. המעגל. רגע, אבל יש עוד. מכבי יוצאת להתקפה. לוני ווקר מרים ומחטיא. הכוכב משתלטת על הכדור ומעבירה ל CMM. עוד לפני שהוא עובר את קו מחצית המגרש, מסמן צ'ימה מונקה שהוא רוצה את הכדור. ולמרות שלוני ווקר שובר את קו הנבדל, כי תקע את עצמו איפשהו בפינה, אין אלי – הופ יותר קל ממה שמקבלת כאן זבזדה. אולי ציפו שהפעם ליף כן יצליח לרוץ ביחד עם מונקה. אולי ציפו שמישהו אחר יעזור. אולי. רגע, בואו נוסיף לכל היופי הזה גם את הסל שנעל את המחצית הראשונה. עם 10 שניות על הלוח הגדול ולאחר פסק זמן, למכבי היה את כל הזמן שבעולם להתארגן לקראת הפוזשן של האורחת שהיא בתכלס המארחת. והצהובים מראים את הלחץ המוכר שלהם, הידוע כ 2-2-1. סבבה. דוידובאץ, שהוא גם גאון כדורסל וגם אחלה דוידובאץ שבעולם, מתחיל קרוב לכדור ואז בורח אל הצד הרחוק, כלומר אל הסל שאליו הסרבים מתקיפים. ואז הכדור מגיע ל CMM. ואז חמישה שחקנים, כולל המורי הזקן, יוצאים כולם עליו. ואז דוידובאץ חופשי לגמרי ומסיים לייאפ לגמרי ב-2 נקודות הכי קלות לגמרי. אני מתנצל, כי אני יודע שיש כאן ילדים או סתם אנשים שמתנגדים עקרונית לגסויות, אבל דחילק – מה זה החרא הזה? המורי הזקן קורסת תחת לחץ פיזי מן המפורסמות הוא שהקבוצה הזאת, כמו מרבית הקבוצות של קטש, קורסת כאשר מפעילים עליה לחץ פיזי. במשחק הזה היו רגעים שהכל הגיע לכדי אקסטרים. הנה דאוטין מפחד, אבל ממש מפחד, להוריד כדרור מול CMM, מול קליניץ'. הנה איזונדו (איזונדו?!) משחק מעל לראשים של הצהובים כאילו זה הגיוני למישהו. ונותן בדאנקים מעליבים כאלו. כאילו הוא בן וולאס וכשאתם צופים בנתוני הריבאונדים הפסיכיים של הכוכב האדום בלגרד, כלומר שהיא ניצחה 24 מ-44 מהפעמים מתחת לסל של מכבי תל אביב(!), קחו עוד עניין אחד בחשבון. בחלקים לא קטנים של המשחק, אוברדוביץ' הלך מאוד קטן. עם אוג'ילה ב-4. אפילו עם אוג'ילה ומונקה ביחד כקו קדמי שבו אין אף אחד שמגיע ל-2 מטרים. אז כן, קטש שיחק קצת עם העמדות, שם את בריסט ב-2 ואח"כ ב-4. מכבי ניצלה לא רע את היציאות הגבוהות על בלאט כדי להגיע משם לנקודות קלות וכו וגו ודו. מה כל זה משנה כשבפוזשן שמכריע משחק, כל מה שהיריבה צריכה לעשות זה לערב הגנתית את בלאט, לדעת שיגיע חילוף זול ושומר זול עוד יותר, ולהבין שאין שום סיכוי בעולם שסורקין או דאוטין או וואטאבר יעשו משהו כדי לעזור או לעצור? קטש בואו ניגש אל העניין ולא נלך סחור סחור. אין שום צורך ללכת עכשיו אחורה ולדבר על ענייני הבעלות. פשוט לכו אחורה לטורים שנכתבים על ידינו ב(הרבה יותר) מהעשור האחרון. כרגע, אם נניח שמישהו שם בכלל במוד של להחליט משהו, צריכים לקחת בחשבון שהעונה האירופית של מכבי תל אביב, מעשית, גמורה. וכידוע, מה זה בכלל משנה אם לוקחים אליפות או גביע או גביע ווינר או גביע בנדל? וקטש? את העניין הזה צריך בעיני לסיים. לא כי הוא טוב או רע. כי רע לו ורע לקהל שלו. כי הוא לא מצליח להשפיע. כי הוא לא עושה עבודה טובה. כי די כבר. צריך לשבת ביחד (שזה מצחיק, כי לא בטוח שהעניין אפשרי אל מול המיליציות), לגמור את זה יפה. לשלם לו (כל) מה שמגיע לו. ולקוות שיחזור לקנדציה נוספת בעתיד, אחרי שיגוון מעט את הרפרטואר שלו ואחרי שמכבי תל אביב תחליט, אם תחליט, שבא לה לחזור להיות תחרותית. צילום: Partizan Mozzart Bet 3 נקודות לסיום עזבו. לא צריך. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

הגוף הזה, כנראה, לא ישתנה. כי את בעל הבית אי אפשר לפטר. היחידים שיכולים, אולי, להניע שינוי יסודי ואמיתי הם האוהדים. אלה שממשיכים לרכוש מינויים, אלה שממשיכים למלא את יד אליהו. לא בטוח שהם האנשים המתאימים למשימה הקשה הזו, שמנוגדת ל-DNA שלהם, אבל מצבים מיוחדים דורשים תגובות מיוחדות. האוהדים האלה, שנתפסו בעבר כמדושני עונג, שנראו אפילו מעט אדישים לנעשה סביבם, מורגשים היום בכל מקום. בבתי הקפה מחוץ להיכל, ברחובות, ברשתות החברתיות. הם מתוסכלים עד כדי ייאוש. רק אם הנהלת מכבי ת"א תבין שהיא עלולה לאבד אותם, רק אם היא תרגיש שהקרקע עומדת להישמט מתחת לרגליה, שהמרד עלול להיות בפתח, אולי היא תזיז משהו. רק אם ההנהלה הזו תבין ש-11 אלף המושבים התפוסים ביציעים אינם מתמלאים כעובדה מובנת מאליה, אולי היא תפנים את עומק השבר. אל תעופו עליי. באמת. זה לא שפתאום הצמחתי אומץ וכתבתי טקסט מושחז, חריף וביקורתי להחריד. אודה ולא אבוש: השעה שבה אני מקליד כרגע נעה בין מאוחר (מאוד) בלילה למוקדם (ממש) בבוקר. והאמת היא שאני פחות עוסק בכתיבה, אלא יותר בקופי & פייסט. כי את שתי הפסקאות המודגשות שקראתם בפתיח לא חיברתי היום. סליחה על הציטוט העצמי, אבל זהו קטע מתוך טור שפרסמתי כבר. מזמן. מזמן מזמן. תשע שנים חלפו - ואם המילים הללו נותרו אקטואליות מתמיד, ואפילו לא התיישנו, סימן שמשהו כאן מקולקל. משהו כאן מקולקל. לוני ווקר (צילום: Djordje Kostic) כותרת אותו הטור הייתה "קבוצה בפירוק: הערב בו עתידה של מכבי ת"א הונח בידי אוהדיה". ולמה נזכרתי בו דווקא עכשיו? או. כי הוא הגיע בבוקר שאחרי תבוסתם של הצהובים לכוכב האדום בלגרד. אתם יודעים, בעולם הנורמלי של פעם, שבו הסרבים הם אלה שאירחו בהאלה פיוניר, ולא להפך, כמו אתמול. מכבי נמסה, התפוררה והובסה אז 83:58, עם נתון אחד שהידהד כמה קיצונית הייתה ההתפרקות שלה: 0 מ-0 מהעונשין, לאורך כל הערב. למחרת אחר הצהריים, מיד עם החזרה ארצה, הודיע רמי הדר על התפטרותו. "אין ביכולתי לחולל את השינוי", אמר המאמן השני מבין חמישה שעמדו על הקווים ביד אליהו בעונה ההיא, 2016/17. אמש, בעולם הרבה פחות נורמלי, שבו מכבי ת"א "אירחה" את יריבתה הסרבית בפיוניר, המספר 58 שוב הידהד, וכבר בהפסקת המחצית. כן, גם מכבי הזו נמסה והתפוררה, ופיגרה 58:48 אחרי שקיבלה הנחה. היא איפשרה לכוכבים באדום לעשות מה שהם רוצים. כשרצו - קלעו. וכשהחטיאו - קיבלו הזדמנות נוספת. ואלמלא כמה החטאות של זריקות פנויות לחלוטין - הם גם היו מגיעים ל-25 הפרש, ממש כמו לפני תשע שנים. זה היה הפער הריאלי. מאפשרים לכוכבים באדום לעשות מה שהם רוצים. (צילום: Djordje Kostic) בארבע הדקות הראשונות קלעה זבזדה 18 נקודות (קצב של 180 במשחק שלם). בסוף הרבע הראשון היא הגיעה ל-33 (קצב של 142). בתוך 13 דקות היא כבר עמדה על 42 (קצב של 128). במחצית נעצרה, כאמור, על 58 (קצב של 116). בסוף, היא סיימה "רק" עם שיא עונתי של 99. אז מכבי ת"א חזרה למשחק. ואפילו הובילה. ואפילו 77:78. ולפחות על זה אפשר להחמיא לה: שלא נשברה, ולא התפוררה, ולא נמסה כמו הקבוצה ההיא מ-2016. היא לפחות ניסתה. קשה להגיד שהדרך למהפך הזמני לוותה בכדורסל גדול או מעורר השראה, אבל ההרכבים השונים שניסה עודד קטש כן הזיזו משהו. חלקם הצליחו פחות (אושיי בריסט בעמדת הסקנד גארד למשך דקה ו-16 שניות), וחלקם הרבה יותר: בפועל, הקאמבק הושלם ללא שניים מהמדדיסטים המצטיינים במשחק, לוני ווקר ורומן סורקין - אלא עם ג'ימי קלארק, ג'ף דאוטין, בריסט, טי.ג'יי ליף וג'יילן הורד. למרות האירועים הללו, צדק קטש כשאמר שקבוצתו הפסידה את המשחק במחצית הראשונה. לו עצמו היה חלק משמעותי ומהותי בכך: משבוע לשבוע הוא הולך ומשתבלל לתוך עצמו, ונראה כמי שאולי הייאוש כבר השתלט עליו. בין שההשערה הזאת מדויקת ובין שמדובר בהגזמה, זה מה שהוא משדר. האם קטש עשה עד כה העונה עבודת אימון טובה? התשובה היא לא. האם יש לו אחריות ואשמה במצבה של הקבוצה? התשובה החד-משמעית היא כן. האם נכון להאשים את המאמן בחוליי המועדון? בוודאי לא את המאמן הזה, שנקלע למשבר הניהולי החמור והמחפיר בתולדות מכבי ת"א, וכבר שנתיים משמש בתור הנס ברינקר, הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. אלא שהסכר נסדק ומתפורר בין ידיו. והשאלה החשובה מכל: האם הוענקו לקטש התנאים הבסיסיים להצליח? התשובה היא פחחחחח. מה הן בעצם האלטרנטיבות שלו? להפוך מחדש את תמיר בלאט לפליימייקר הראשון והמוביל (ולשלם על כך מחיר הגנתי בשכיחות של פעמיים בדקה לערך). לשחק עם דאוטין כרכז (דאוטין אינו רכז). או להמר על קלארק כפוינט גארד ברגעים מכריעים (והוא היה השבוע הגארד הכי סולידי בקבוצה, מה שמראה משהו על מצבה). ובפנים, בצבע? הנה, שוב, מחדש: 44 כדורים ניתזו אמש מהסל אחרי החטאות של הכוכב האדום, ורובם (24 מול 20) הפכו לריבאונדים בהתקפה מהצד הסרבי. שני ה"סנטרים" המובילים בצהוב - סורקין ומרסיו סנטוס - צברו עד כה העונה 3.7 כדורים חוזרים למשחק, ביחד. אפילו קליף אומורי (וולקאם!) הגיע לבדו לשניים כאלה בכמעט חמש הדקות שזכה לקבל אתמול. האם סורקין וסנטוס אשמים? לא, הם פשוט צריכים שחקן נכון ומתאים, או לפחות קיים, שיהיה שם לצידם. כמו בקבוצת כדורסל נורמלית. ואם כבר פתחנו בציטוטים עצמיים מלפני תשע שנים, ורמזנו מחדש על שערוריית החורים בעמדות הרכז והסנטר, נחתום בציטוט שאולי כדאי להפוך אותו לסיומת קבועה שתופיע בכל טור על מכבי ת"א מעתה והלאה: הטקסט הזה מוכר לכם? יש מצב. זה רק נשמע כמו תקליט שבור. המועדון הוא זה ששבור.

דימיטריס איטודיס הוא הרבה דברים. אם תשאל את העיתונאי הממוצע ברחוב, יתכן שיגיד לך שהוא בעיקר בלתי. הוא מתלונן, הוא רוטן, הוא נוזף. כבר שמעתי אנשי מקצוע שתיארו אותו כאחד ה-פרנואידים שנראו כאן, שזה דבר די אגרסיבי לומר בהתחשב בכמות הפרנואידים שהכדורסל הישראלי ידע ויודע לייצר או לייבא. והוא, כנראה יותר מכל אחד אחר, אחראי לאופן שבו נראית הפועל תל אביב בגרסת האימפריה. חופש, בייבי הסגל המופרך פינת מטורלל שנבנה? זה הוא. ההחלטות הלוגיסטיות, לא פחות מהמקצועיות? זה הוא. הכדורסל שהקבוצה הזאת משחקת? זה הוא. יש לא מעט אוהדים/ מלהגים/ צקצקנים שלא מתחברים למה שהפועל תל אביב עושה, על הפרקט ומחוצה לו. אנחנו הפעם נתמקד, ברשותכם, רק במה שבתוך המלבן שבו מתרוצצים השחקנים. הפועל תל אביב לא מניעה כדור. היא לא חולקת את הכדור. היא נוטה לקבל החלטות נמהרות במשחק ההתקפה שודאי לא מרגישות כמו הכדורסל ה"נכון". ונכון, ברמת העובדות, שהיא כרגע קבוצת ההתקפה הכי טובה שיש בליגה השניה בטיבה בעולם. כי זה לא רק המדדים המתקדמים הקלאסיים (נקודות פר פוזשן, אחוזים אפקטיים מהשדה) שבהם היא מוליכה את הטבלה הסטטיסטית, אלא במיוחד איך שהנתונים האלו מתיישבים עם הקצב שבו הפועל תל אביב משחקת. נכון לכרגע, הסוג של אדומים ממוקמים 14 ביורוליג במדד ה-PACE, יענו קצב. הקבוצה של איטודיס לא צריכה להתפרע ואפילו לא לרוץ כדי להיות הכי אפקטיבית שיש בצד שאליו היא שואפת לקלוע. היא גם לא צריכה להניע כדור טוב במיוחד. היא גם לא חייבת להניע כדור בכלל. היי, את המחצית הראשונה מול פרטיזן היא סיימה גם ביתרון וגם כשיש לה רק 5 אסיסטים מול 8 איבודי כדור. כלומר, היא אפילו לא צריכה למסור. ובניגוד מוחלט לאופי הנרגן והסטייל המעונב שזועק אני מנכ"ל של הבנק המרכזי (אוקיי, הרפרנס גרם לי להצחיק את עצמי. סליחה), הכדורסל עצמו משדר משהו אחר לגמרי. נכון, הכל כאילו מדויק ומבוצע ללא דופי. בתכלס ובאמת של החיים? ההתקפה משדרת חופש. צ'יל. היי, אפשר לזרוק. היי, אפשר לא למסור. היי, אתם טובים אתם. תעשו דברים טובים אתם. יש משהו כל כך נונשלנטי באופן שבו הפועל תל אביב מתנהלת כשהכדור אצלה. נראה שאף אחד שם לא מתרגש. לא מהארוע, לא מהיריבה, לא אם הוא זורק בכלל ולא אם רק הוא זורק מעכשיו. הווייב הוא שהכל טוב, אחים שלנו. הכדור הרי יכנס ואנחנו הרי ננצח, אלא אם היריבה היא מכבי. איך אומרים Excellence of Execution בבולגרית? וכל היופי הזה נבנה על כך שאיטודיס, אחד שיודע, יודע שיש לו חבורה פסיכית של שחקני כדורסל. יש שם פאסון, יש שם כשרון, יש שם איי קיו כדורסל שלא נגמר. משם, אפשר ללכת באק טו באק לשני מהלכים שכל כולם קריאה מושלמת מצד בראיינט את הסיטואציה. אחרי שהוא מריץ פיק נ' רול ומזהה עזרה של וושינגטון מהצד החלש על אוטורו המפחיד והחותך, הוא מעיף את הכדור למלקולם כדי שייתן שלשה מהפינה. מיד לאחר מכן, כשההגנה כבר מזהה את הסכנה והפעם זהו מרינקוביץ' שנשאר קצת יותר קרוב אל האיום מהפינה הרחוקה, אפשר פשוט להגביה למעלה, כדי שאוטורו הפעם ינחית למטה. תוסיפו לזה את איש וויינרייט (ואני חוזר, איש וויינרייט!) שמזהה תנועה של מלקולם ללא כדור בדרך לסוג של פוקט פאס עד באק דור ועד סל סל, כדי לקבל את התוצאה המלאה. תוסיפו לזה רגע קסם כמו זה שבו מיציץ' מייצר הטעיה וזורק את ג'ונס לכיוון הכללי של בראיינט, רק כדי להגיש את הדיש לאוטורו. הקיצר, הפועל תל אביב מבצעת ברמה בלתי סבירה בעליל. הקיצר, אני לא יודע איך אומרים Excellence of Execution בבולגרית, אבל אני כן יודע לזהות כשזה קורה. מבאר שבע מצד אחד, החוזים של עופר ינאי הנחיתו בצד האדום של תל אביב שחקנים בפרופיל הכי גבוה שיש בתחרות הזאת בכלל ואת מיציץ' בפרט. מצד שני, כמות האנדרדוגים כאן היא פסיכית. ה 21.10.24 הוא סתם עוד תאריך. לא ממש חקרתי, אבל יתכן בהחלט שלא קרה בו שום דבר מיוחד. בדברי הימים של הפועל תל אביב, כאשר מסמנים תאריכים משמעותיים, ספק אם מישהו יתייחס למה שקרה באותו יום ב'. וצריכים. כי אנטוניו בלייקני, עם כל הכבוד, הוא קודם כל ההוא שהגיע מבאר שבע. ליטרלי. כי כל מה שקורה עכשיו, עם כל הכבוד לכסף והאמביציה של הבוס וליכולות של הקואץ', ספק אם היה מתרחש אלמלא חתם בהפועל תל אביב אחד אנטוניו בלייקני. באותו 21.10.24. שבמשחקיו הראשונים ביורוקאפ ובליגה נראה בעיני לא מעט אנשים כמו פוטנציאל לפאדיחה. שהפועל תל אביב לא הייתה עושה יורוליג בלעדיו. שהפועל תל אביב לא הייתה מוליכה את טבלת היורוליג בלעדיו. נכון לעכשיו, אין כלי נשק התקפי יותר קטלני באירופה מאשר אנטוניו בלייקני עם הכדור. אני חוזר. אין כלי נשק התקפי יותר קטלני באירופה מאשר אנטוניו בלייקני עם הכדור. הוא לא צריך אף אחד, הוא לא צריך חסימות, הוא לא צריך מיסמאצ'ים, הוא לא צריך "תרגיל" – שאין מושג שמעיד יותר על חוסר הבנה מאשר זה. כשהוא נכנס אלי פרקט, הפועל תל אביב יכולה בקלות לסגור 25 נקודות ברבע, מבלי שנראה שהיא בכלל משחקת טוב. והוא אפילו לא חייב לקלוע הרבה. ברגע שצריכים משהו, פשוט נותנים לו את הכדור וזזים הצידה. הוא עד כדי כך יעיל. הוא אלפונסו פורד יעיל. אה, והוא גם רוצה הגנתית. מקבל הגנתית את אוסטקובסקי הגבוה? נלחם איתו על מיקום. לוקח עליו ריבאונד הגנה. עוזר בחדירות של כל מיני סטרלינג בראונים, ואמנם לא דופק בו בלוק כמו שדפק לשטראזל אבל קיים בשני צידי המגרש. נוכח. וואוו, אנטוניו בלייקני. מבאטומי קולין מלקולם הוא באנקר בהפועל תל אביב. אז זה כבר כולם יודעים. לא בטוח שכולם יודעים שאת הקריירה המקצוענית שלו הוא החל בבאטומי. כן, ההיא מגרוזיה המכונה גאורגיה. המקום שבו (לפחות פעם) אין פגושים ובטח לא לוחות רישוי. המקום שבו (לפחות פעם) יש אותה כמות מכוניות עם הגה מימין ומשמאל. שם הוא התחיל. ואחרי שקיבל את החינוך הפיני המיוחד שכולם מכירים בסוף מפריז, הוא מביא את הגישה התכליתית והנונשלנטית הזאת איתו להפועל תל אביב. עצירה מתודית. האמריקאים, כידוע, אוהבים לתת שמות לכל אלמנט. האלמנט על שם אייברסון לא מתייחס בהכרח ליכולת של מישהו לאבד את כל הונו. הכוונה היא לאנטרי (כלומר כניסה לתרגיל) אשר מבוסס על תנועה של גארד מצד לצד, דרך חסימה אחת או שתיים. הנה, קחו הסבר ודוגמאות מאותה פריז. כאמור, בדרך כלל זהו המהלך ההתחלתי שמוביל ל"תרגיל", אם זה פיק נ' רול או וואטאבר. במהלך הראשון של הפועל תל אביב במשחק היא הלכה לאייברסון עם ההוא מבאטומי. שלקח מיידית את הכדור לסל ונתן בלייאפ. מאוחר יותר באותו הרבע – עוד אייברסון – ומלקולם מלקט את הכדור ומפציץ שלשה. בלי להניד עפעף. 31 דקות מושלמות היו אתמול לקולין מלקולם. 4/4 ל-2, 3/4 ל-3, 4 ריבאונדים, 4 אסיסטים, מדד 27 (הכי גבוה בקבוצה), מדד פלוס מינוס 15 (הכי גבוה בקבוצה), מדד בזבוז אנרגיה תוך כדי המשחק – 0. מדד "HOLD OUR ARAK" בסוף המשחק? 100. ז'לקו כואב לי לראות את ז'לקו אוברודוביץ' מקפיד שלא להצליח בפרויקט פרטיזן שלו. כל כך כואב, עד שביקשתי מהחבר הירש שהוא יהיה זה שישבור וייתן את הטייק על גדול המאמנים שהיו כאן. תן בראש, הירש: לקראת סיום המשחק סימס לי חבר, אוהד הפועל: "הבן שלי טוען שלאוברדוביץ' אין מושג". שלחתי בתגובה הודעה מפורטת ומנומקת שמוחה על העלבון לגדול מאמני הכדורסל באירופה בכל הזמנים (תואר שיישמר גם אם יסיים עשור ברציפות במקום האחרון ביורוליג), אבל אז הבנתי שהקרב אבוד. גדל דור של בני נוער חובבי כדורסל שלא מבינים מה הקשיש הנרגן וסמוק הלחיים מחפש במגרשים. אולי הם צודקים. לפני כמה שנים פרשו בבת אחת כמה ממאמני המכללות הגדולים ביותר - מייק ששבסקי ורוי וויליאמס הוותיקים אבל גם ג'יי רייט וטוני בנט הצעירים יותר. כולם לא רצו להתמודד עם המציאות החדשה בכדורסל המכללות, שבה שחקנים מרוויחים שכר ועוברים קבוצה מדי עונה. גם אוברדוביץ' מתמודד עם מציאות חדשה. כל האלופות שלו היו קבוצות עם בסיס אירופי כשרוני וחיזוק אמריקני. כיום, כשכל אירופי סביר עוזב ל-NBA בגיל 18, המאסטר בדימוס מנסה לתקשר עם קבוצות אמריקניות לחלוטין, וכנראה לא עושה זאת מספיק טוב. מסתמן שהוא גם לא בונה אותן מספיק טוב: את מיציץ' הוא לא היה יכול להביא, אבל אמש ניצחו אותו מלקולם, ויינרייט ובלייקני. במקום לשים עליהם את היד, הוא הולך על דמויות מפוקפקות כג'בארי פארקר. הלב מתקשה להאמין, אבל המוח כבר יודע: יכול להיות שז'ליקו איבד את זה. 3 נקודות לסיום 1. ממונגוליה – למקרה ששכחתם, מפת האנדרדוגים של הפועל תל אביב עוברת גם ואולי בעיקר בכריס ג'ונס. כי הוא פאקינג שיחק במונגוליה. כי הוא פאקינג שיחק ב-Tuv Ajmag TuV Urgats ממונגוליה. שאם הבדיקה שלי נכונה, וסביר שלא, היא כיום במשהו כמו הליגה השלישית במונגוליה. ואל המשחק הזה הגיע אחרי כמה ימים פחות טובים. ותוך כדי המשחק הזה נראה רע או לא מרוכז. שזה לא באמת משנה, כי בחסות החופש לזרוק, הבטחון והפאסון, מסיים את המשחק כזה שסומכים עליו. מסיים את המשחק עם 12 נקודות פלאס 3 אסיסטים ב – 17 דקות. באהלן אהלן. כמה כשרון ועומק יש לקבוצה הזאת. 2. וויינרייט – 3 שלשות לאיש הגדול ברבע השלישי. שלוש שלשות שעשו סוף לנסיון של פרטיזן בכלל ולג'בארי פארקר בפרט למצוא איזה פראייר שממנו אפשר לרמות. איש וויינרייט בגרסת ה-4 ביורוליג הוא שחקן כדורסל יותר טוב מאשר הפורוורד וויינרייט מהיורוקאפ. בהכל. גם באחוזים לשלוש. 3. אולימפיאקוס – בעיני, הקבוצה שאמורה לקחת את כל המפעל הזה, כשיגיע מאי. והפועל תל אביב מתייצבת למשחק בהיכל השלום והאחווה כשלא בטוח בכלל שהיא אנדרדוגית. כן, סוכנויות ההימורים שמות יתרון קטן למארחת, אבל לא בטוח שאפילו הליינרים סגורים על זה עכשיו. שום דבר מיוחד לא יקרה אם הפועל תל אביב תנוצח שם. ואם תנצח, למרבה התדהמה, זה יראה הגיוני לחלוטין. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.