כשקטש חייך. כשקטש דיבר על תחושת הדחיפות. כשקטש עשה את העבודה שלו?

סיום המשחק שסגר את המחזור סידר לנו אחלה של פריים. עודד קטש עומד מול המיקרופון של ערוץ הספורט, זה שמשדר דרמה, ומחייך. ברקע, שומעים ולפרקים רואים את הדבוקה הצהובה ששרה לו שירי אהבה. ושירים אוהבים פחות לפדרמן. וקטש, זה שתמיד אומר שהמצלמה היא כמו פוליגרף, מספר שאלמלא הקהל, ספק אם מכבי תל אביב מנצחת את רמת גן. ובצדק. ומסביר, פחות או יותר, שאם תצליח הקבוצה שלו להשוות את רמת הפיזיות של יריבתה הבאה מונאקו, יהיה לה סיכוי לנצח. גם זה, בצדק.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

8:36

דרק, רנדל ויד אליהו הישן

קבוצת יורוליג שמתקשה מול יריבה מקומית בליגה, בטח אחרי דאבל וויק, זה לא עניין חריג. כל הגדולות והקטנות של היבשת מתקשות במעברים האלו, וגם מכבי ההיסטורית. כשזה קורה, נשענים על העוגנים. כמו הצגה בברודווי שרצה משך שנים, עם אותן הדמויות אבל עם שחקנים חדשים, כך גם בצהוב. במקום דרק שארפ יש (כבר המון זמן) דיברתולומיאו. במקום איזה רנדל שמחזיק לבדו את ההגנה, הורד. במקום יד אליהו הישן – יד אליהו הישן. מהבחינה הזאת, אין שום עניין ביכולת של מכבי להיות נטולת אנרגיות ורעה להחריד בחלק הראשון של המשחק, רק כדי ללחוץ על הכפתור ולקחת את זה אחר כך. הכל בסדר.

אלמלא הקהל, אמר קטש, לא בטוח שהם מנצחים. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

הפילי קאלצ'ר

סתאם, לא בסדר. כל מה שצריכים לדעת על מצבה של מכבי תל אביב כרגע מצוי בבוקס סקור בכלל, ובחלוקת הדקות בפרט. כל הקאמבק של מכבי תל אביב נעשה כשהיא מוותרת לחלוטין על הטאלנטים החדשים שהגיעו מבחוץ. לא סתם מבחוץ, כי גור לביא כן שיחק. אלא מעבר לים.

לוני ווקר צפה בעניין מבחוץ. דאוטין הסתפק ב-6 דקות רעות במיוחד. ליף ב-12, אבל באותו אזור החיוג. המורי הזקן, שרק האל הרחום והחנון יודע מדוע הוחלט לרשום אותו לליגה, מספק 4 דקה ומנפק זריקת עונשין 1 מוצלחת אשר הרעידה את אמות הסיפים, כשהזריקה השניה בעיקר את הטבעת.

כל החבר'ה מפידלפיה ושות', כל הפילי קאלצ'ר האלו, היו רלוונטיים רק לדברים הרעים. מצד אחד, הם באמת לא יודעים איך הדברים עובדים במקום שבו אשכרה משחקים כדורסל. ובשל המצב הבטחוני המחורבן, גם לא יודעים מה זה לשחק באופן שוטף אל מול קהל שדורש ומצפה מהשחקנים שלו לרצות לנצח. מצד שני, הם, הפיליז, הם אלו שמגדירים את מצבה של מכבי תל אביב מודל 2025/26, ומצבה לא טוב. אי אפשר לייחס את ההגנה המזעזעת במחצית הראשונה רק לענייני אנרגיה ומחויבות, כי זה ליטרלי קרה גם לפני ארבעה ימים.

כשקטש מתראיין ואומר שיתכן והצוות שלו והוא עצמו לא יודעים איך לייצר עבור השחקנים את תחושת הדחיפות הנדרשת כדי להימנע מההפקרות ההגנתית, הוא שם את האצבע בדיוק על הבעיה. והיא כפולה. אחת, יש לקשיים של מכבי תל אביב בצד שבו אמורים לשמור בעיות הרבה יותר רחבות מאשר רק רצון. השניה, אם הוא לא מצליח לייצר את תחושת הדחיפות בקבוצה הזאת, כבר בשלב כל כך מוקדם של העונה, המשמעות היא שעודד קטש לא עושה את העבודה שלו.

אמרתי את זה בשוט האחרון וברשותכם, אחזור על עצמי: האחראים המרכזיים למצבו של המועדון הזה הם האנשים ש(לא) מנהלים אותו, שמדרדרים אותו לכדי התהום בו הוא נמצא. זה לא אומר, במנותק, שקטש ממצה כרגע את מלוא הפוטנציאל (הנמוך) של הסגל שלו.

שניידרמן

מתנצל בפני רמת גן, שבאמת הייתה שווה התייחסות ובעיקר נצחון, לפני שביצעה את כל הטעויות הקלאסיות שאפשר, אבל השניידרמן היחידי שיקבל הפעם התייחסות הוא לא היו"ר המסור של האורחת, אלא הרכז שמשחק אצל גוני. לכל אחד שטוען שריבוי הזרים העונה פוגע בקידום השחקן הישראלי, תענו ששניידרמן (או טיומקין). 31 דקות במשחק סופר חשוב מול זאת שירדה ליגה אבל נשארה בליגה. מספרים מפלצתיים (15, 5), מידת מעורבות מפלצתית לא פחות (10 זריקות מהשדה, 9 אס'+איב' במצטבר) ואחלה אחלה רבע ראשון שבעולם, עוד לפני המהלך שסגר אותו. וזה לא רק בגלל שהגליל התייצבה עם שלושה זרים, כי 31 דקות הוא קיבל גם מול רעננה, ושם נרשמו לזכותה של הקבוצה מכפר בלום חמישה.

אחלה יובל שניידרמן. צילום: אילי ארז, באדיבות ליגת ווינר סל

לא קל ולא כיף היה לראות את המשחק הזה למי שרוצה לצרוך כדורסל ברמה שמכבדת את הזמן שהוא משקיע אל מול המסך ובטח לא את איך שנראית נתניה. חלק גדול מזה נובע מחוסר התפקוד של סמאג'ה כריסטון (וכל זה בכלל שבחרתי בו בדראפט של הדיסקו. זה עלי. אני הראש. אני אשם). חלק גדול לא פחות מהכאוס שמאפיין אותה עד כה בכמעט כל אספקט של המשחק. למזלה, יש לפחות שתיים שנראות כרגע אבודות יותר ממנה.

מה זה?

בהזדמנות ננהל כאן דיון לגבי הכסף הגדול שמושקע השנה בכדורסל הישראלי. ואני לא מדבר על 3 הגדולות, אלא על זרים שמגיעים למרבית הקבוצות האחרות בכסף שכמעט ואין ביבשת הישנה. אחת מהקבוצות הללו, כמובן, היא הרצליה. יש תקציב. יש חומר שחקנים. יש כשרון. יש את אחת ההגנות המבישות שראינו בהיסטוריה של הכדורסל בשבתו בארץ ישראל הבנויה.

צפיתי במשחק שלה מול קרית אתא בלייב ואח"כ ראיתי חלקים נרחבים, כדי לוודא שמשחקי השתייה שניהלתי עם עצמי תוך כדי – בכל פעם שהיא נפלה שדודה אל מול מהלכים טריוויאליים לגמרי של ההוכשטטרים של העולם – לא גרמו לי לאבד ריכוז ולפספס. אז הפעם ובאופן חריג אני מתייצב מולכם, אנשי הדיסקו, ואומר בפה מלא: זה לא אני. זה יהוא. זאת הקבוצה שלו.

מצד שני, חייבים לפרגן. היה איזשהו מהלך ברבע השלישי שגרם לי לצחוק בקול רם. הנה הכדור מגיע לבודי יום אשר בפינה. דריוס האנה, שנתקע קצת עם הכדור לפני שמסר ליום, הולך בסוג של לית ברירה כדי לחסום. שלו לוגשי, האיש עם הבטחון הבלתי נגמר והשם הבלתי אפשרי, מצליח ביחד עם הצ'יף לייצר את הגנת הפיק נ' רול הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת, בדרך לדאנק של אותו ההאנה.

אמיתי, יהוא, מה זה?

זה לא אני, זה יהוא. מה זה? צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל

שלוש נקודות לסיום:

1. הפועל תל אביב – באמת שרוצה, אבל לא מצליח להגיד יותר מדי על משחקי הליגה של הפועל תל אביב. גם כי היא בסגל ב' במקרה הטוב, בעיקר כי גם אם היריבה הממוצעת משחקת טוב יחסית, זה עדיין יגמר בדו ספרתי. עם פציעתו של תומר גינת, הסיפור המרכזי כעת נוגע למה קורה בעמדה 4 ביורוליג ולענייני ישראלים בכל מה שקשור למשחקים משמעותיים כמו גמר גביע ווינר ולדרבי הממשמש ובא. לבלייזר/ איתי שגב הפתרונים?

2. אדווארדס – הקריירה של קיילר אדווארדס נראתה עד לא מזמן כמו כזאת שאנחנו מכירים מהרבה יותר מדי סיפורים. נע ונד לו בין קולג'ים. אח"כ קצת רפובליקה דומינקנית, אח"כ קנדה, אח"כ ביקור קצר בצרפת – אח"כ ארץ הקודש. וכאן החיבור לסיפורים המוכרים: כי מכאן הוא יכול להמריא ולייצר קריירה, ויתכן שההמראה הזאת תגיע אצל ובזכות אברהמי. נכון שבחלקים משמעותיים ממשחק ההתקפה של העמק הוא בסך הכל איש פינה, אבל איש הפינה הזה אחראי, יותר מכל אחד אחר, על הקאמבק הגדול של העמק ברבע השני והשלישי מול באר שבע. והוא אחראי, יותר מכל שחקן אחר, על נצחון שלישי ברציפות.

3. #די_נו – אי אפשר להתעלם, למרבה הצער, מענייני נבחרת ישראל ותמיר בלאט. בחיאת, תניחו לנו. באמשכם. די_נו. די_נו בכל הנוגע לחוסר היכולת להתנצל ולהמשיך הלאה. די_נו בכל הנוגע לתדרוכים ה(ממש לא) עיתונאיים וה(ממש כן) מביכים. בחיאת, אתם באמת חושבים שיש מישהו שקונה את היח"צ המביך הזה? יואילו החברים למצוא את הדרך לעשות לעניין הזה סוף. כולם רוצים, אבל באמת רוצים? אין קל מזה. שיואיל האדון בלאט להתייצב ולהודות במה שכולם יודעים ממילא. שלא התחשק לו באמת לפני. ושעכשיו, אם כך הם פני הדברים, שדווקא כן בא לו. ולא משנה אם הוא רכז ראשון או סנטר שני. זה הכל. מה שהיה היה וממשיכים הלאה. מודה, עוזב ומוסר. יואיל האדון בית הלחמי, לאחר מכן, לקבל את העלם בזרועות פתוחות ושלום על ישראל. ואם לא, גם בסדר. רק תניחו לנו כבר. #די_נו.

הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.