שלושה סיפורים מפתיחת עונת ה-NBA

פתיחת עונת ה-NBA מספקת, כל שנה, שלל הפתעות חיוביות ושליליות. כפרשן, אני מרגיש שהתפקיד שלי בשלב מוקדם כל כך הוא לסמן מה נראה לי אמיתי ומה זמני. היום אתמקד בשלוש קבוצות שגם אם במכלול פתיחת העונה של חלקן לא מדהימה, יש להן סיפור חדש שנראה כמו משהו שמשנה לטובה את התחזית לגביהן. אלה לא הקבוצות עם המאזן הכי טוב. אף אחד לא מופתע כש-OKC מנצחת גם כשיש היעדרויות משמעותיות, על ויקטור וומבניאמה וסן אנטוניו כתבתי בשבוע שעבר ואכתוב עוד לאורך השנה, ובכל מה שקשור לשיקגו אני מעדיף לחכות עוד שבוע-שבועיים בהם לוח המשחקים יהיה די קשוח.

פילדלפיה: ברוכים הבאים לעידן טייריס מקסי

פילדלפיה הגיעה לעונה על תקן תעלומה מוחלטת. אמביד משחק אבל מוגבל, פול ג'ורג' פצוע, הסגל מעניין אבל רוב השחקנים הבכירים הם גארדים. איכשהו, תוך שבוע וחצי הייאוש הפך לתקווה, סימני השאלה הוחלפו בהנאה טהורה, השחקנים והאוהדים הרוויחו מחדש את הזכות להאמין. הרגע החשוב ביותר של העונה של הסיקסרס עד כה הוא זה:

הסיטואציה היא השניות האחרונות של הזמן החוקי במשחק של פילדלפיה בוושינגטון. זה היה המשחק השני בבק-טו-בק של הסיקסרס, והוויזארדס היו באחד מהימים האלה שהכל הולך להם. וושינגטון פתחה פער של יותר מ-20 נקודות ונראה היה שפילדלפיה בדרך להפסד הראשון שלה העונה. אבל אז חבורת הגארדים חזרה למשחק ובמהלך הזה קוונטין גריימס קלע שלשה שהשוותה את התוצאה, בדרך לנצחון בהארכה. אבל הנצחון הוא לא העניין כאן, אלא התגובה של ג'ואל אמביד. הקאמבק התרחש כשה-MVP לשעבר כבר סיים את מכסת הדקות שלו למשחק הזה, הוא ידע שהוא לא יחזור לשחק. זה לא הפריע לו לחגוג כמו אוהד שקיבל את המקום הכי טוב באולם.

אמביד הוא שחקן שמראה קשת רחבה של רגשות כשהוא על הפרקט. אני מתקשה לזכור שמחה טהורה שלו כמו בחגיגת הסל של גריימס (ולאחר מכן בהארכה). זאת שמחה של שחקן ששחרר משהו מכובד הציפיות שהוא סוחב, של שחקן שנמצא בקבוצה מחוברת שטוב לה עם עצמה. אולי זאת גם שמחה של שחקן שסוף סוף יכול להרגיש שלא הכל עליו, שאחרים יכולים לסחוב את הקבוצה בזמן שהוא מנסה לחזור לעצמו. והשמחה היא לא רק שלו, פילדלפיה היא קבוצה שמחה עם אוהדים שמחים כרגע. אפילו ההפסד הראשון לבוסטון כלל קאמבק שהוביל לשתי הזדמנויות לנצח בשניות האחרונות והותיר תחושה של קבוצה שמאמינה בעצמה בכל מצב.

באחרים מהפסקה הקודמת הכוונה היא קודם כל לטייריס מקסי. אחת ההתפתחויות החשובות של פתיחת העונה בכל הליגה היא שמקסי הגיעה אליה במצב רוח של "הכל עליי ואני אוהב את זה". לא מעניין אותו יותר מה קורה מסביב, הוא נכנס לפריים שלו והוא בשל לכך שכל משחק ההתקפה יעבור דרכו, בשל לקלוע 30 נקודות ולמסור שמונה אסיסטים כל ערב, בשל להיות השחקן שההגנות חייבות להגיב אליו וזה פותח אפשרויות לאחרים. מקסי ממצב את עצמו כשחקן טופ 10 בליגה לכל דבר, כזה שכל השאר מתארגן סביבו. שימו לב למספרים שלו בפתיחת העונה:

לצד מקסי נמצא וי ג'יי אדג'קומב. כתבתי על הרוקי הנפלא בשבוע שעבר אז פחות ארחיב הפעם. שום דבר לא השתנה בשבוע הזה, עדיין לא הגיוני עד כמה הוא בשל להיות שחקן משמעותי בקבוצה טובה ב-NBA בשבועות הראשונים שלו בליגה. הצמד מקסי את אדג'קומב נותן לאוהדים תקווה חדשה, כזאת שלא קשורה לאמביד, הם יכולים לדמיין את הקבוצה הגדולה הבאה של הסיקסרס בלי קשר לשאלת הסנטר הפצוע. ואולי הקבוצה הזאת מתחילה להתהוות כבר השנה.

השניים, ובמיוחד מקסי על תקן הפרנצ'ייז פלייר החדש, מתפקדים בסיטואציה מאוד לא פשוטה. כי פילדלפיה היא קבוצה אחת כשאמביד משחק וקבוצה אחרת כשהוא לא, הסגנון שונה לגמרי. והוא משחק בערך חצי מהזמן, כך שכל הזמן צריך לנוע בין שתי קבוצות שונות. כשאמביד על הפרקט הכל עובר דרכו, או בפיק נ' רול עם מקסי או בפוסט. זה קורה בקצב שלו, עם האופן המאוד מסוים בו הוא מתגלגל פנימה או סורק את הפרקט כשהוא עם הכדור בפוסט. וכדי לסבך עוד יותר את המצב, אמביד עדיין מנסה להיכנס חזרה לעניינים ונראה שבעצמו לא יודע מה הוא מסוגל ברגע נתון. עבודת הרגליים המפתיעה ביחס לגודל שלו לא לגמרי שם, הוא נראה מגושם לפעמים, בהגנה הוא בעיקר נטל כי הוא בקושי זז, הוא מתעייף תוך חמש דקות. ולמרות זאת הוא עדיין כוח התקפי איכותי ודומיננטי.

בדקות שאמביד לא משחק אין אף אחד שעושה משהו שאפילו דומה לו. הסנטרים המחליפים, אנדרה דראמונד ובעיקר אדם בונה האנרגטי, הם כאלה שלא ממש נוגעים בכדור חוץ מלסיים מתחת לסל. בדקות האלה פילדלפיה הופכת לקבוצה של שחקני חוץ דומיננטיים שרצים מהר, מניעים כדור ביניהם, מבצעים חסימות של גארד לגארד ונעזרים ביכולת של כל אחד מהם גם לקלוע מבחוץ וגם להגיע לטבעת. גריימס וקלי אוברה מצטרפים למקסי ואדג'קומב כדי ליצר רביעייה דינמית ומרעננת, רביעייה שהנט רייטינג שלה הוא 46.9, שנכון ליום שבת הוא הגבוה בליגה מבין 80 רביעיות ששיחקו לפחות 50 דקות משותפות.

זאת סיטואציה מורכבת מאוד, לכן מרשים מאוד כמה קל מקסי גורם לזה להיראות. הוא צבר נסיון גם במשחק לצד אמביד וגם במשחק בלעדיו ונע בין הסגנונות בקלילות. עם אמביד יש לו כימיית פיק נ' רול טובה מאוד. אין לו ברפרטואר את מה שאתרגם כמסירות הכיס שאפיינו את ג'יימס הארדן במשחק בין שניים עם הסנטר הקמרוני, מסירות ששמות לאמביד את הכדור ביד בשלב מוקדם של החיתוך פנימה, הרגע בו הוא הכי פחות עציר. אבל הם יודעים לתרגם את היותם שני סקוררים בלתי עצירים שלא ניתן לבצע מולם חילופים לזריקה טובה כמעט בכל פוזשן משותף. וכאשר אמביד נח, מקסי מנצח על קונצרט הגארדים ביד לא פחות רמה.

אז אמביד יכול לקחת את הזמן ולבחון מה הוא מסוגל לתת השנה בקבוצה שמסוגלת להשיג נצחונות גם בלעדיו. וכאשר פול ג'ורג' יחזור, הוא יהיה זה שיצטרך להתאים את עצמו לקבוצה החדשה שנבנית ולא להיפך, אם הוא לא ישתלב הוא יישב עם החוזה העצום שלו על הספסל. בגילו הוא אמור לתפקד כפאוור פורוורד עם קליעה, ויקבל הזדמנות לקחת על עצמו יותר בעיקר בהרכבים משניים. גם ג'ארד מקיין המבטיח עוד אמור לחזור מפציעה ולהוסיף עומק לגזרת הגארדים. השניים האלה אמורים לעזור לניק נרס לשחוק פחות את מקסי ואדג'קומב וליצור רוטציה עשירה במיוחד בשחקנים יוצרים. והנה, לקח פחות משבועיים ויש לאוהדי פילדלפיה סיבה רצינית להגיד לעצמם משפט שמתחיל במילים "אתם יודעים מה, במזרח השנה...". זה כל מה שהם יכלו לקוות לו מפתיחת העונה הזאת.

גולדן סטייט: אולי החוליה החסרה הייתה כאן כל הזמן?

פתיחת העונה של גולדן סטייט מתעתעת. לצד נצחונות מרשימים מאוד על כמה מהקבוצות הבכירות בליגה, הגיעו הפסדים למילווקי בלי יאניס ולאינדיאנה כמעט בלי כלום. סביר להניח שחוסר היציבות הזה יאפיין קבוצה שמתבססת על שלושה כוכבים וותיקים מאוד, שפגיעים יותר מהרגיל לפגעי העונה הרגילה כמו משחקים בבק-טו-בק, משחקים אחרי טיסות ארוכות, מסעות חוץ וקושי כללי לשמור על יציבות. אבל כשהיא טובה גולדן סטייט טובה מאוד, ולי זה מספיק כדי לסמן אותה כקבוצה השלישית הכי מעניינת במערב ובליגה מבחינתי, זו שביום נתון יכולה לעמוד שווה בשווה גם מול שתי הגדולות, גם אם לא בטוח שיש לה מספיק כוח לסדרות שלמות מולן.

הרגע החשוב ביותר בפתיחת העונה של גולדן סטייט הוא זה:

במהלך מכריע בנצחון הנהדר על דנבר, סטף נאלץ לבצע חילוף ומוצא את עצמו על יוקיץ', שנע לכיוון קו העונשין כדי לתפוס עליו עמדה. אבל הפורוורד ששומר בפינה מזהה מהר את המצב ומגיע לבצע חילוף על חילוף, תוך שהוא מסמן לסטף לקחת את השחקן שלו. זה קורה תוך כדי המסירה אל יוקיץ', שמנסה לנצל את רגע החילוף כדי לנוע מהר לצבע, אבל הפורוורד של גולדן סטייט כבר עליו, שם גוף ומשיג עצירה. זה מהלך הגנתי קלאסי של הווריירס בעידן סטיב קר, כזה שמצריך חשיבה מהירה, תיאום מושלם ורמת ביצוע גבוהה. והוא חשוב כל כך בגלל שהפורוורד המדובר הוא לא אחר מאשר ג'ונתן קומינגה.

מעולם לא היה ויכוח על הכשרון של קומינגה כסקורר. הבעיה, לכל אורך ארבע השנים שלו בגולדן סטייט, הייתה היכולת להתאים את עצמו למערכת המורכבת של קר. זה לא בשביל כל אחד, וכל הסימנים הראו שזה לא בשבילו. זה מה שהוביל לסאגת הקיץ בה הווריירס לא נתנו לקומינגה הצעה שנראתה לו ראויה ולא קיבלו גם הצעה מספיק טובה על טרייד עבורו, עד שהוא חתם ברגע האחרון על חוזה לשנתיים עם אופציית קבוצה בשנה השנייה, חוזה שנחשב נוח לטרייד במהלך העונה. הציפייה הייתה שבינתיים הוא יעלה מהספסל, ייתן קצת בוסט של נקודות וינסה להעלות את ערך הטרייד שלו. באופן שדי הפתיע את כולם, קר הפך אותו השנה לשחקן חמישייה קבוע. ובאופן עוד יותר מפתיע, בטח אחרי הקיץ הזה, הוא התמסר לשיטה ונראה כמו חלק אינטגרלי מהקבוצה.

קומינגה מביא לווריירס בדיוק את הדברים שחסרים להם, בדיוק מה שהם היו מחפשים בטרייד עליו. בהתקפה הוא יודע להיות חלק מהשיטה וגם אחד מהשחקנים שמסוגלים ליצור לעצמם מצב זריקה כשההתקפה תקועה. שילוב של גודל, אתלטיות וטאץ' מאפשרים לו להגיע לטבעת בחדירות ולהוריד שחקנים נמוכים לפוסט, והוא מראה שיפור גם בקליעה מבחוץ. הוא כרגע הסקורר השלישי של גולדן סטייט אחרי סטף וג'ימי עם 17.4 נקודות למשחק ב-53.1 אחוזים מהשדה, כולל 1.4 שלשות ב-43.5 אחוזים.

בהגנה הוא השומר העיקרי על מוביל הכדור המרכזי של היריבה, על שחקנים כמו ג'יימס הארדן וג'ה מוראנט.

הנתונים שלו מאפשרים לו להקשות מאוד על מובילי כדור, הוא מחויב לחלוטין ומנצח הרבה מאוד קרבות קטנים. הגודל שלו מאפשר לו גם לבצע חילופים יעילים בפיק נ' רול, וזה חלק חשוב מהגנת הווריירס כשהשומרים על הגבוהים הם דריימונד גרין ואל הורפורד. לקח לי רגע להבין את מי שילוב היכולות הזה בגולדן סטייט מזכיר לי: קומינגה עושה בפתיחת העונה הזאת חיקוי מוצלח של אנדרו וויגינס בעונת האליפות של הווריירס ב-2022.

ההשתלבות הזאת של קומינגה היא הסיפור הגדול והיפה של פתיחת העונה של גולדן סטייט. אבל זה לא רק הוא. כל הגווארדיה הצעירה נראית, סוף סוף, בשלה לתרום לקבוצה איכותית. ברנדין פודז'מסקי הוא כבר יוצר משני ראוי ומגוון, מוזס מודי מצא את מקומו כשחקן משלים שמכיר את המערכת, קוונטין פוסט לא היה אמור להיות חלק מהרשימה הזאת, אבל הוא גבוה שמסרב להחטיא שלשות ופחות מזיק מהצפוי בהגנה. ולצידם יש את הגווארדיה הוותיקה שעמוסה ומגוונת מתמיד, עם אל הורפורד הלא נגמר שמתאים בול לשיטה ולצרכים, גארי פייטון השני הבלתי נלאה, באדי הילד שתופס יום קליעה פעם-פעמיים בשבוע, ואליהם יצטרפו במהלך העונה ד'אנטוני מלטון היעיל וסת' קרי שיאפשר לקר להעלות ספלאש בראדרס ביולוגיים. זה סגל עמוק מאוד שמומלץ לא לזלזל בו, גם אם הוא מועד לנפילות בעונה הרגילה פה ושם.

מיאמי: מטאמורפוזה מסקרנת

לא תכננתי להתעמק במיאמי למרות פתיחת העונה החביבה שלה, היא לא הולכת להיות קבוצה משמעותית השנה. אבל אז דרור האס מ-'הכדור הכתום' שלח לי את הציוץ הבא:

קבוצת NBA שכמעט לא משתמשת בפיק נ' רול? זה מעניין. וזה עוד יותר מעניין כי בינתיים זה עובד מצוין. ההתקפה של מיאמי היא אחת הטובות בליגה למרות שאין לה כשרון התקפי שמצדיק את זה, בטח כשטיילר הירו פצוע ואפילו נורמן פאוול שפתח חזק החמיץ את שני המשחקים האחרונים. הפציעה של הירו אולי אפילו עזרה לספולסטרה לאמץ את הניסוי הקיצוני הזה, שמהווה הקצנה של מה שממפיס ניסתה לעשות בשנה שעברה ולא התאים לג'ה מוראנט (הרבה דברים לא מתאימים לג'ה מוראנט), כי נשאר לו סגל עמוס בשחקנים שיש להם יכולות התקפיות כלשהן, אבל אף אחד הוא לא מומחה פיק נ' רול קלאסי. בפרוייקט פתיחת העונה הבעתי תקווה שספולסטרה יביא לידי ביטוי את היצירתיות שלו כמאמן עם הסגל הזה, זה בדיוק מה שקורה כאן.

אז אם לא פיק נ' רול, מה מיאמי כן עושה? לפני הכל, היא רצה מהר ותוקפת הגנות לא מוכנות במעבר. כמה מהר? מיאמי מובילה את הליגה עם קצב של 107.3 פוזשנים ל-48 דקות, כשלפני שפגשה את סן אנטוניו שמכתיבה קצב איטי עמדה על יותר מ-109. אלה מעט משחקים ובפתיחת העונה הקצב תמיד מהיר יותר, אבל כדאי לציין שבעידן המודרני הקצב הגבוה ביותר בעונה שלמה הוא של 105.5 פוזשנים (מילווקי ב-2019/20, למי שתהה). ומה שעוד יותר מעניין זה שעד השנה, מיאמי הייתה אחת הקבוצות האיטיות בליגה, היא דורגה בין המקום ה-27-29 בתחום בכל אחת משבע העונות הקודמות, ולא עברה קצב של 99 פוזשנים באף אחת מהעונות האלה. לג'ימי באטלר, שמשחק בקצב משלו, יש חלק חשוב בכך. ספולסטרה העביר את הקבוצה שלו מטאמורפוזה מוחלטת בתחום הזה הקיץ.

בהתקפה העומדת, מיאמי עושה הכל מהכל, משיגה יתרונות קטנים בשלל דרכים ומנצלת אותם. לפעמים הולכים לבאם אדבאיו בפוסט, לפעמים חסימות לשלל הקלעים שיש בסגל של ספולסטרה, לפעמים דביון מיטשל (שמצא לעצמו תפקיד ובית), נורמן פאוול והיימה הקז (חיימקה מעתה ועד עולם) פשוט עוברים את השחקן שלהם, מגיעים לצבע והמהלך מתחיל משם. יותר מכל דבר אחר, מיאמי משחקת גם בהתקפה העומדת מהר ובתכליתיות, עם הרבה מסירות ותנועה. פעמים רבות היא משיגה את היתרון שהיא צריכה פשוט משלוש מסירות מהירות מצד לצד על קשת השלוש. עד שההגנות מסדרות מחדש את התבנית שלהן יש זריקה טובה או נתיב חדירה.

לאלמנט ההפתעה יש חלק חשוב בכך שההתקפה של מיאמי מדורגת בטופ 10. היריבות מתורגלות בהגנה על פיק נ' רול ונראה שמבולבלות מהצורך לשמור פעם אחר פעם על מהלכים אחרים, בטח כשבחמישייה של ההיט חמישה קלעי חוץ ושורה של שחקנים עם יכולת חדירה ומסירה. סביר להניח שעם הזמן היריבות יגיעו מוכנות יותר, ואם וכאשר נגיע לפלייאוף תהיה הכנה מדוקדקת ליכולות הספציפיות של כל שחקן. לכן רגע מפתח בעונה של מיאמי תהיה החזרה של הירו מפציעה. אם הוא יתמסר לסגנון החדש, הוא יספק אופציה התקפית איכותית במיוחד שחסרה כרגע. המשך יבוא.