נתחיל במה שאמור להיות מובן מאליו: זכותה של הנהלת מכבי תל אביב להעסיק איזה מאמן שהיא רוצה. מובן גם שזכותם של האוהדים לא לאהוב את ההחלטה ואף למחות נגדה, בגבולות החוק. הנה עוד אמירה שאמורה להיות מובנת מאליה, אם מנכים את שלל האמוציות שמלוות את האירוע, בעיקר מצד אוהדי הקבוצה שהפכו את מאמנם לעוגן של חיוביות ויציבות מול כוחות הרשע, לכאורה, של ההנהלה: עודד קטש לא מצליח העונה. אולי הוא עושה עבודה מצוינת מאחורי הקלעים, אולי הוא מנסה הכל, אולי הוא ישן שעתיים ביממה וצופה בכל פוזשן חמש פעמים כדי לתקן. כרגע, מה שהוא עושה, או לא עושה, לא מצליח. מכבי תל אביב מדורגת במקום הלפני אחרון ביורוליג. ייתכן שזה לא רע, בהתחשב באיכות הסגל, אבל זה בוודאי לא טוב, בהתחשב בהיסטוריה של המועדון. כאן העניינים מסתבכים. התבגרות פירושה התפכחות בתחומים רבים של החיים, רובם משמעותיים יותר מכדורסל. ולהתפכח זה להבין, בין השאר, שאין מאמנים מושלמים, בטח לא קוסמים. בשבוע שבו מסינה מתפטר, כשבמקביל ז'ליקו אוברדוביץ' מקיים ישיבות עם הנהלת פרטיזן בלגרד לגבי מצב הקבוצה, ברור שלאמן ביורוליג בהצלחה זה עניין מורכב מאי פעם. קטש הפסיד השבוע לדושקו איבנוביץ'. מישהו חושב שזנב הסוס יצליח יותר במכבי? יש גם מאמנים פנויים עם רזומה מכובד. הקבוצות של אנדראה טרינקיירי בבאמברג, למשל, שיחקו נהדר, רק שבדיעבד האיטלקי אימן את וונמייקר, תייס ומלי בשיאם, כך שאולי היה צריך להעפיל איתם לפיינל פור, לא לטופ 16. מאז הוא בעיקר נכשל. יאניס ספרופולוס, המחליף המתבקש, התרסק בכוכב האדום. ובואו נדמיין שדימיטריס איטודיס מתפנה באורח פלא - מישהו חושב שמכבי מתכוונת להעניק לו סמכויות דומות לאלו שיש לו בהפועל, או שיסכים לאמן את הסגל הנוכחי בלי חיזוק משמעותי, של שניים, חמישה או 15 שחקנים? לא באמת. אחד לא העפיל לפיינל פור, השני התרסק (תמונת AI) איפה ממוקם עודד קטש בתוך הרשימה הזאת? חייבים לומר שבניגוד לשחקנים, שכל נגיעה שלהם בכדור זוכה לתיעוד סטטיסטי, איכות מאמנים היא סוג של תעלומה, בטח בתקופה הנוכחית ביורוליג, שבה כל הקבוצות מבוססות על זרים אמריקנים עם תחלופה גבוהה, כמעט ללא בסיס מקומי והמשכיות. אחרי שנים רבות של צפייה בתוצאות עבודתו על הפרקט (באימונים, יש להודות, אנחנו לא צופים), ברור שקטש מאמן התקפה מחונן ומאמן הגנה בעייתי, בעיה שאולי אפשר לפתור עם מינוי של עוזר מתאים (ברוקאל, מישהו?). למרות החסרונות, קטש הוביל שתי קבוצות של מכבי לרבע גמר היורוליג, הישגיה הטובים ביותר במפעל מאז התואר הכמעט מקרי ב-2014. מנגד, לקטש יש מינוסים ברורים - הוא דוגמטי באופן מוגזם, יודע לאמן בדרך אחת בלבד, עקשן ודורש להתאים את השחקנים לשיטתו ולא מסוגל להתאים עצמו למגבלות של הווקרים והדאוטינים של העולם. ייתכן שמאמן אחר היה מפשט מאוד את משחק ההתקפה של מכבי, מסדר בידודים לווקר, מסתפק בתרגילים פחות מקוריים ומשקיע את עיקר זמנו בהגנה. מאמנים לא נמדדים במקוריות, אלא בניצחונות, ובמקרה של קטש אפשר לטעון שהקבוצה ההיא של בולדווין, בראון וקולסון יכולה הייתה להעפיל לפיינל פור. לא תצליחו למצוא משהו מקורי בהתקפה של ואסיליס ספאנוליס, עוד סקורר עבר גדול שהפך למאמן וכבר הוביל עונה לגמר בחצי העונה הראשונה. גם אדישותו המסוימת על הקווים של קטש היא מינוס, לפחות ברמה התדמיתית. היתרונות? כשהכדורסל עובד, הוא מרהיב. כן, זה קורה לפעמים גם העונה. אז מה השורה התחתונה, טוב או סתם בסדר? קשה לדעת. הנקודה העצובה היא שלאור הדימוי הנוכחי של ישראל, ביום שאחרי מכבי, שיבוא במוקדם או במאוחר, ספק אם נוכל לבחון את היכולות של קטש בקבוצה לא ישראלית בכירה. יש עוד יתרון לקטש, שלא קשור לכדורסל. בוואקום שנוצר במכבי תל אביב בעונות האחרונות והמשבריות, בעידן פוסט 7 באוקטובר, כשכל משחק יורוליג הוא משחק חוץ, כשאין מנהל ספורטיבי או לפחות מנהל ספורטיבי מוחצן וכשההנהלה מסתתרת בבונקרים, הוא הפך לפנים היחידות של המועדון, או הקבוצה. מספר פעמים בשבוע הוא עומד מול המצלמות ומסביר, בדרך כלל את ההפסד האחרון. הסברים נכונים? פחות נכונים? זה לא מאוד משנה, כי חוץ ממנו אף אחד לא טורח. קטש הוא לא רק מאמן, אלא מנהל משברים. בסופו של דבר, בהנחה שהמאמן לכל הפחות סביר ולא גרוע (והיו מאמנים גרועים בהיסטוריה של מכבי תל אביב, חלקם אפילו הובילו אותה לגמר אירופי), הנקודה שמכריעה את גורל האנשים על הקווים, בכל רמה, היא מערכות יחסים - עם השחקנים, עם ההנהלה או גם וגם. בשלהי העונה שעברה פיטרה דנבר נאגטס מאמן שהוביל אותה לאליפות, מייק מאלון, בשל מערכת יחסים עכורה עם הג'נרל מנג'ר, קלווין בות'. רק שדנבר פיטרה גם את בות'. במקרה של מכבי תל אביב, היחס לקטש מהרגע שחתם מצד חלקים בההנהלה היה של ברירת מחדל, לפחות לפי פרסומים זרים (אני עושה זאת נכון?). הוא לא היה "אחד משלנו", במועדון שבו שרדו ג'נרל מנג'רים ומאמנים שנים ארוכות כי ידעו לשמר יחסים עם האנשים הנכונים. קטש לא שיתף בהפסדים בדרבי ונגד בולוניה את לוני ווקר, הרכש היקר ביותר של המועדון, ספק בשל מצבו הבריאותי, ספק בשל סלידה מסגנונו האנוכי. מוקדם יותר הוא השאיר על הספסל למשך משחק שלם את ג'ף דאוטין ג'וניור, עוד רכש יקר. אם קטש לא מרוצה מהסגל, בעולם מושלם הוא היה אמור להתפטר. במציאות העכורה של מכבי תל אביב, לגיטימי מהמועדון לפטר אותו וללכת עם הג'נרל מנג'ר שבנה את הסגל (נניח), קלאודיו קולדבלה. כך מועדון מתוקן אמור לעבוד. רק שמכבי תל אביב היא לא מועדון מתוקן. מערכת היחסים הבעייתית היא לא רק בין קטש לחלקים בהנהלה, אלא בין האוהדים לבין ההנהלה. פיטורי מאמן אמורים בדרך כלל להשקיט את האוהדים, אבל במקרה הזה, אם וכאשר, הם רק ילהיטו אותם יותר. במוקדם או במאוחר עודד קטש לא יאמן את מכבי תל אביב, וזה לגיטימי לגמרי. למרבה הצער, את בעיות היסוד של המועדון הזה, בתצורתו הנוכחית והעגומה, אף מאמן לא יכול לפתור.

בתקופת לימודי הנהיגה, שזה אומר לפני המון שנים, הפחד הכי גדול היה קשור לזהות הבוחן. יענו הטסטר. כי ווא ווא ווא מה יקרה אם יכנס לך לאוטו האיש המפחיד ההוא עם השפם. הטסטר המיתולוגי, שמעולם-בהיסטוריה-המומצאת-של-הילדים לא חייך, לא העביר ולא ויתר על איזה ברקס אכזרי ומשפיל. וחיכינו וחיכינו וחלמנו ופחדנו והפחדנו ודיברנו ותכננו וכססנו. ואז הגיע הראשון מבינינו, שנכנס לטסט וקיבל את הסיוט בלייב. לזה הוא ייחל בסתר כל הזמן. מזה הוא רעד שלא בסתר כל הזמן. רק כדי לגלות איזה איש נטול כריזמה שגילה אפס עניין והעביר באהלן אהלן. זאת, בערך, החוויה של אוהדי הפועל תל אביב עד כה. יורוליג שמורוליג, זה כל הסיפור? נו, אז לערב אחד הגיחו להם ריאל מדריד אחת ואדי טבארס אחד, כדי לתת איזה רגע של מיתולוגיה. כמו בסיוטים. כמו בחלומות. רגע, באמת שהבטחתי תוצאה. יאללה, קבלו תקציר מורחב טבארס כאמור, היורוליג אליו הגיעה הפועל תל אביב רחוק מלהיות בפריים שלו. לא נדון כאן בכל הסיבות, אבל כן נגיד שמרבית האייקונים הגדולים של המפעל כבר אינם. הרוב פרשו. חלקם עוד כאן, אבל בגרסה מוחלשת וזקנה. ריאל מדריד היא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לעניין הזה, עם עידן פוסט רודריגס-פרננדס וכו אבל גם דמדומי יוי-קמפאסו-טבארס וגו. אבל מדי פעם, כמו למשל אתמול, עוד רואים שרידים של האימפריה בכלל ושל הוטרנים בפרט. אדי טבארס סיפק אמש משחק נטול מספרים מעניינים. 4 נקודות ב 25% מהשדה + 33% מהקו + מדד יעילות 8 + פיהוק אחד גדול. אבל לא באמת. כי אמש בבולגריה הוא הציב מכשול שהפועל תל אביב לא ידעה לעבור. מתוך 12 איבודי הכדור של האדומים, 6 הגיעו בעימות ישיר מול הגנת הפיק נ' רול של התפלץ. וזה לפני שדיברנו על 3 הבלוקים שהוא דפק. ועל השליטה המוחלטת שלו ושל הקבוצה שלו בצבע, אם זה בדמות כמות ריב' ההתקפה של המוטלי'ז (4 סך הכל) או בהרתעה המוחלטת שלו מול כל גארד מארח שחשב לרגע להתקרב לכיוון שלו. אולי ה-מספר שמדגים את זה מגיע בדמות כמות הזריקות של הפועל תל אביב ל-2 במחצית א'. רק 9 זריקות (מהן 5 נכנסו). וזה לא שינה אם זה היי פיק נ' רול שקיבל טיפול מכיל אחד או סייד פיק נ' רול שקיבל איזה טיפול אייס אחר. שום דבר לא עזר. וכן, לרגע העניין הזה נפתר ברבע השלישי, עם שלשת פיק נ' פופ של מוטלי שהובילה מיד לאחר מכן לדרייב קל לסל של מיציץ'. נו, תוסיפו את זה לדאנק המפלצתי של אוטורו עליו במחצית הראשונה, כדי שניזכר שמלך קייפ ורדה כבר פגיע לגמרי. נכון? אולי, אבל לא הפעם. הקיצר, ולו לכמה רגעים בערב אחד, הפועל תל אביב קיבלה את חוויית היורוליג שלה. את חוויית ריאל מדריד שלה. את חווית טבארס שלה. הלו, מה רע? התקפת הלבובסקי את המדיניות ההתקפית של איטודיס עד כה אפשר לתמצת במילה אחת. תקלעו. אתם טובים אתם, אז אתם תקלעו אתם. ואכן הפועל תל אביב של 12 המחזורים הראשונים בליגה השניה בטיבה היא קבוצת קליעה היסטורית. בלי לרוץ, בלי להתאמץ ובטח ובטח שבלי למסור יותר מדי. חיפשתי רפרנסים מספיק מדויקים כדי להמחיש. רפרנסים זה הירש. כשצופים בהפועל של העונה, אין ברירה אלא להשעות את כל המנגנונים שאיתם אנחנו שופטים בדרך כלל אם קבוצות הן טובות או רעות, מאומנות או לא - נניח עובי ספר התרגילים, מספר מסירות גבוה, מספר כדרורים נמוך, הקצב, האינטנסיביות. זה כמעט כדורסל של סטלנים (כמטאפורה, לא רומז לכלום!). כקולקטיב, הפועל משחקת בקצב של לוקה דונצ'יץ' בגרסה השמנה, אחרי לילה של שתייה לשוכרה. כלומר לאט. הגארדים מכדררים המון. לוקחים זריקות רעות עם יד על הפרצוף. מוסרים רק כשאין ברירה. פרט לתחילת הרבעים, פיק אנד רול גבוה זה המקסימום שאפשר לצפות לו ברמה הטקטית. מישהו בבידוד כלשהו, ואם לא הולך - מוסרים. עם 6 שניות על השעון. כן, הם שיחקו ככה גם כשדרסו את מילאנו והיתלו בדובאי, וגם כשהפסידו בנקודה למדריד. ממש ביג לבובסקי אם היה נולד מחדש כקבוצת כדורסל. היידה הירש. אני לא רוצה לצאת מגדרי כדי לספק כאן מסקנות מיוחדות לגבי משחק שחשיבותו לא לגמרי ברורה. ברור שהפועל תל אביב חד מימדית בהתקפה. ברור גם שהפועל תל אביב מדהימה בהתקפה. גם אם זה אומר שהיא מתקשה לעשות סל מול ריאל או פנר או אולימפיאקוס. איטודיס, מצידו, התפרע לא אחת ברמת המיקרו כדי לנסות ולפתור את הבעיה. כולל ללכת מוקדם מאוד להרכב מגה סמולבול עם וויינרייט ב-5. בתכלס, יכול בהחלט להיות שאם המשחק הזה מתחיל מחדש עכשיו, תחת אותם התנאים בדיוק, בראיינט את בלייקני ודו קולעים כמה זריקות שאתמול הם החטיאו. שבדרך כלל רואות רק רשת. ואז הכל בסדר. מעניין יהיה לעקוב אחרי עניין הכדורים שלקחו לה אתמול מהידיים. ריאל שלקה לפחות 3 כדורים מהדריבל של בלייקני (פעמיים) ושל בראיינט. כולל ברגעים שעשו אתמול את ההבדל. כולל כאן. תוסיפו לזה עוד איבוד כדרור של ג'ונס ושל מיציץ', כדי שנדבר אתמול על משהו רוחבי. וכל עוד לא הוכח אחרת, רק על אתמול. כאמור, נעקוב בעניין. הזוניה הפועל תל אביב לא הפסידה את המשחק אתמול בהגנה. האמת היא שהיא עמדה הגנתית לא רע בכלל לאורך חלקים משמעותיים של המשחק, עם כוכבית שקשורה בדברים שמיציץ' לא עושה בצד שבו אין לו כוח לזוז. וכן, איטודיס סוג של הוציא אותו בגלל עוד רגע שבו ויתר, אבל לא באמת. הקשיים שכן הגיעו – הגיעו מגזרת מריו הזוניה בכלל ומהלכי גב לסל בפרט. עם או בלי בייסליין סקרין, בטח בהרכב הנמוך יחסית של איטודיס (כלומר כל הרכב שבו יש 3 שהוא לא מלקולם), קיבל שם הקרואטי את הכדור וכיבה את האור. וכשהגיעו טראפים, וזה לא קרה הרבה, פתאום הגיע בהתאם גם העונש כמו בדמות לייאפ קל של קמפאסו לקראת סיום המחצית הראשונה. אבל, שוב, לא זה מה שעשה את ההבדל. מה שכן כמעט ועשה את ההבדל הוא הזיית הזריקה של הזוניה כמה שניות לסוף. המהלך הזה שכאן. תן לי רגע פרשנות לזה, יא הופמן: אמריקאים קוראים לזה פלוץ מוחי, טוב באנגלית זה נשמע טוב יותר: brain fart. זה בדיוק מה שקרה למריו הזוניה 5.5 שניות לסוף המשחק. זה קורה לפעמים, פשוט בדרך כלל לא בשניות המכריעות של משחק יורוליג מול המקום הראשון, אבל למריו זה קרה: ניתוק מוחלט של הראש מהמציאות.
ריבאונד חשוב, הפנים לסל, השעון מתאפס, שמור על הכדור ותנצח את המשחק - אבל המוח אומר רק דבר אחד: "תתעלם… זרוק."
מריו זרק והחטיא, מיצ'יץ' החטיא אחריו ולכן אף אחד באמת לא יזכור את המהלך המסריח הזה. הוא פשוט יתפייד באוויר כמו… נו, הבנתם. אגב: אל תשכח מריו, מותר לך לעשות את זה גם מול הנבחרת. 3 נקודות לסיום 1. התצורה – איטודיס שוב מתאים את תצורת החמישיה שלו לתצורת הפצועים שלו. אם אין גינת ואודיאסי, אז קודם כל אוטורו ומוטלי ב-5 וקודם כל וויינרייט ומלקולם ב-4. דוגמטי וצפוי. 2. הרוטציה - למעט אלכס לן (פצוע), סקריולו שילב את כל שאר השחקנים שלו, כלומר 11 מהם, כבר במחצית הראשונה. איטודיס, מהצד השני, הסתפק ב-8 משך משחק שלם. אני לגמרי מכבד את זה שהקואץ' הלך אול אין, כמו גמר גביע, כדי לקחת את זה. ולא היה רחוק משם. למרות ההפסד, היכולת הכי מרשימה שלו כיום היא לנהל בקשיחות אגואים של הרבה מאוד שחקנים. כל עוד הוא ממשיך לקבל מענה מהם גם אחרי ייבושים, סחטיין עליו. מצד שלישי ואם כבר אול אין, אז כשאתה עושה הכל בשביל הנצחון המסוים ובסוף אתה מפסיד, זה עליך. 3. מיציץ'. ג'ונס – הירש כבר כתב כאן על הלבובסקי'ז, שזה קודם כל מיציץ' וג'ונס. הראשון החטיא לא רק את שלשת הנצחון, אלא גם דפק איזו הפצצת קרש קצת לפני. השני הוא הדוגמא החיה ללא רואה ממטר, גם ביכולת לעשות עצמו כאילו הוא לא שם לב שהסרבי המעוטר דורש כדור במהלך פוזשן, כדי לקחת ולסיים בעצמו. אתמול זה לא הספיק. אם הסיפור יחזור על עצמו במשחק הבא מול וילרבאן, נכתוב כאן שיש בעיה. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

החדשות הטובות מבחינתה של הפועל ת"א הן שהשמועה פרשה כנפיים והחלה להתפשט. ריאל מדריד, הקבוצה המעוטרת והמפוארת בכדורסל האירופי לדורותיו, הבינה שבסגנון הרגיל שלה ובדרך שבה היא נוהגת לשחק - היא פשוט פחות טובה ממוליכת היורוליג, ולכן גם תפסיד לה. ננסח זאת מעט אחרת: ריאל זנחה את ההרגלים, התאימה את עצמה והפכה את עורה כדי למצוא איכשהו את המתכון לגבור על היריבה האדומה. כבוד. החדשות הרעות מבחינת הפועל ת"א הן שהשמועה פרשה כנפיים והחלה להתפשט. לא רבות הקבוצות שמחזיקות בסט הכלים הנדרש כדי להכניע אותה, אבל נכון לעכשיו יש שיטה שמצליחה להוציא אותה מאזור הנוחות שלה. כך קרה מול אולימפיאקוס, כך קרה מול פנרבחצ'ה, כך קרה אתמול מול הבלאנקוס (וכך לא קרה מול מכבי ת"א. רק שזה היה גליץ' במטריקס). אפשר לדבר על הגנה ופיזיות, ועל אגרסיביות ואינטנסיביות. אפשר וצריך, וזה גם יהיה נכון. זה לא רק זה. מדובר, בראש ובראשונה, בעניין של קצב. ריאל אוהבת לרוץ. היא קלעה 92 נקודות בממוצע במשחקים שבהם ניצחה העונה, והמספרים שלה נעו בין 84 ל-102 בכל אחד מהערבים הללו. אמש בבוטבגראד הספיקו לה 75 כדי לסמן וי. מה שיפה הוא שזה קרה בדרך הפוכה מהנורמה. טריי ליילס, שחקן ה-NBA שהתאקלם הכי מהר העונה ביורוליג, סיים עם 0 מ-5 מהשדה. תיאו מאלדון, שצלף לפני פחות משבוע 25 נקודות נגד ז'לגיריס קובנה, נתקע על 1 מ-9. אדי טבארס, שהעמיד מדד 55 בשני המשחקים הקודמים, נאלץ להסתפק הפעם ב-8. ודווקא מריו הזוניה, מר מדד 5- בשבוע שעבר, להט עם 24 הפעם (אחרי שהוריד לעצמו נקודה בשלשת ההתאבדות המוזרה, המוקדמת והטיפשית ששיגר בהתקפה האחרונה). כתבנו את זה כבר, וכנראה ניאלץ לחזור על כך עד שיוכח אחרת: הפועל ת"א החליטה שהכישרון הוא זה שיוביל אותה לאן שתגיע - ולאור האיכות שיש בסגל שלה, זה לא רעיון רע. ובכל זאת, אתמול הוכח שוב שהקבוצה הזו זקוקה לפלאן בי, בימים שבהם לא הולך (או שהיריבה לא נותנת שילך). היא צריכה תרגילים, טוויסטים ופואנטות שונות ממשחקי הבידודים והאחד על אחד. הפועל מדורגת ראשונה ביורוליג במספר הנקודות, ורק 14 בטור האסיסטים. זה נתון נדיר ולא שכיח, שאומר הרבה. האמת היא שבינתיים אין לה תוכנית חלופית כזאת. ומה זה אומר "לא הולך"? גם לאלייז'ה בראיינט, אחרי 21.5 נקודות בארבעת המחזורים האחרונים, מותר שיהיה יום חלש יחסית. פשוט עדיף שבפעם הבאה זה לא יקרה בדיוק בערב שבו אנטוניו בלייקני מחליט להיתקע על שלושה סלי שדה בלבד. ולא כשוואסילייה מיציץ' קוטע רצף של עשרה משחקים בדאבל פיגרס, לא קולע שלשה (בפעם השנייה העונה) ולא מגיע לקו העונשין (גם כן, רק בפעם השנייה). לא קלע שלשה, לא הגיע לקו. ואסילייה מיציץ'. צילום: הפועל IBI תל אביב דימיטריס איטודיס ניסה לשנות, ובדומה לסרג'יו סקאריולו יצא מההרגלים של עצמו. אחרי שלושה משחקים טובים (בדרבי, ביורוליג ובנתניה), טיילר אניס חזר במכה אחת למקפיא ולא קיבל שניית פרקט; כריס ג'ונס, שסיגל לעצמו מנהג לנצח את ריאל כמעט בכל עונה, הוצב בחמישייה והיה הרכז המוביל. ספק אם מאמנו שיער שדווקא הוא זה שיזרוק הכי הרבה פעמים לסל. גם בצבע לא ממש הייתה חגיגה הפעם. איטודיס ירד מראש מהרכב שני הגבוהים של ג'ונתן מוטלי לצד דן אוטורו, והיה לכך מחיר. הפועל ת"א, שבניצחונות הופכת שליש מההחטאות שלה לריבאונדים בהתקפה, הצליחה להשתלט אתמול רק על ארבעה כדורים כאלה מתוך 30. בסופו של דבר, רק נקודה הפרידה בין הקבוצות, והפרטים הקטנים עשו את ההבדל. ואלמלא מיציץ' מחטיא את השלשה האחרונה, או שבלייקני לא מאבד שני כדורים ב-20 השניות האחרונות של הרבע השלישי, או שרק אחד מאי אלו דברים מתרחש בצורה אחרת, האדומים היו מנצחים בנקודה ולא מפסידים בנקודה. ואתם בוודאי שואלים את עצמכם: האם הטור היה נכתב כך במקרה כזה. שאלה ראויה, שלא משנה את השורה התחתונה - גם סל ניצחון לא היה מסתיר את העובדה שהספרדים הוציאו את הפועל מהשטף, ניטרלו את משחק הריצה שלה, וכיבו את הכוכבים. לזה יידרש המאמן למצוא פתרון, ותשובות טובות יותר נקבל אולי במפגשי הצמרת הבאים שיצפו לו מול הכוכב האדום בלגרד ופנאתינייקוס, בהפרש של יומיים, בעוד שלושה שבועות. מה עם הישראלים? צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל ומה עם הישראלים, מזדעק הפיד. מה עם הישראלים באמת? אז אתמול נקבע שיא שלילי שכבר לא יוכל להישבר: קבוצה ישראלית הופיעה ביורוליג, ואף אחד מהמקומיים שלה לא שיחק אפילו שנייה. נכון שים מדר, תומר גינת וגיא פלטין הוצאו מהסגל בגלל פציעות, אבל צריך להתעכב על הנתון הזה. ב-21 בנובמבר 2013 הפסידה מכבי ת"א לבאסקוניה ביד אליהו, ללא יוגב אוחיון הפצוע ובלי גיא פניני ויובל נעימי, שהתלבשו אך לא שיחקו - כך שבעצם היא לא שיתפה שחקנים ילידי ישראל (אבל קיבלה 20 נקודות ב-34 דקות מהמתאזרחים סילבן לנדסברג ודייויד בלו). ב-19 באוקטובר 2017 ניצחה מכבי את באסקוניה באותו היכל, כשהישראלים הצברים היחידים בסגל של אותו ערב, איתי שגב ויובל זוסמן, לא רואים מגרש (אבל האזרחים ג'ון דיברתולומיאו, ג'ייק כהן ואלכס טיוס תורמים 12 נקודות ב-47 דקות). עכשיו להפועל יש את ה-25 בנובמבר 2025. אמנם לא מול באסקוניה ולא בת"א, אבל גם ללא בר טימור, עוז בלייזר ושגב שהתלבשו, וגם ללא מתאזרחים - שאין לה. מה המסקנה? חבל, קאדין קרינגטון דווקא היה יכול לעזור לאיטודיס.

מה שקרה הלילה - מעולם לא קרה במכבי ת"א. מיד בסיום הניצחון על הפועל חולון, חצו רוב חברי ההנהלה את הכביש מהיכל מנורה למשרדי המועדון ביד אליהו, כדי לדון בפיטוריו של עודד קטש. למעשה, הפור כבר נפל. המאמן הבין את זה. השחקנים שלו הבינו את זה. כולם הבינו את זה. גם האוהדים. למשרדי המועדון הגיעו כ-20 מחברי ארגון הגייט, ופוצצו את הישיבה. המאבטחים מנעו את כניסתם לחדר, אבל לא את הבעת המחאה שלהם, ולא את הצעקות וההאשמות.   כשהמילים נכתבות סתם כך, שחור על גבי מסך, זה נשמע עדין. כמעט סטרילי. זה לא היה עדין ולא היה סטרילי. "בושה מה שאתם עושים כאן!", "לא תפטרו אותו!", "אתם רק משקרים כל הזמן!", היו חלק מהטקסטים. "הבנאדם נותן פה את הת*ת לאורך כל המלחמה!". "הוא היחיד שנשאר נאמן למועדון. הפקרתם אותו, ועכשיו אתם מקריבים אותו!". "אין לכם בושה וערכים!". למקום הוזעקה תגבורת משטרתית, וכמה אוהדים סיימו את הלילה בתא המעצר. קטש סיים את הלילה כמאמן הקבוצה. והבעלים? הם סימנו הלילה עוד וי בתהליך השמדת הערך שהם מבצעים במפעל החיים של עצמם ושל משפחותיהם.   אי אפשר להתעלם מהתוצאות ומהמאזנים, או להגיד שקטש עושה העונה עבודת אימון משובחת. צריך לדבר על אי ההגנה, ועל פסקי הזמן וההרכבים והקריסות ברבעים הרביעיים. בוודאי שיש לו אחריות משמעותית למצבה העגום של מכבי. אפשר להתווכח אם הוא צריך להישאר. אני מתחבר לדברים ששי האוזמן אומר כבר תקופה: בטווח הארוך, אם ההנהלה הזו חושבת לחזור ולהיות תחרותית - היא צריכה לשמור עליו בצד שלה; ואם היא מתכוונת להמשיך בדרכה מהשנתיים האחרונות - טוב לה וטוב לו שייפרדו.   ניצחון לכאן או לשם, שאולי (לא בטוח בכלל, אגב) היו מושגים עם מאמן אחר, בוודאי לא היו משנים את התמונה הכוללת. אבל מה שמתרחש לנגד עינינו גדול בהרבה מזהותו של מאמן כזה או אחר. זו עוד חוליה בשרשרת הכשלים של ההנהלה, שמצליחה בעקביות לא לדלג על שום טעות בדרך.    בשורה התחתונה, תשע שנים חלפו מאז עברה היורוליג לפורמט של ליגה, ומכבי ת"א - שבכלל הייתה זו שיזמה את המהלך - עדיין לא השכילה להבין מה הן הדרישות התובעניות של מסגרת שכזו. היא ממשיכה לבנות קבוצות רזות וקצרות, שאינן מותאמות לחיים הללו, ובסופו של דבר היא תמיד תלויה על בלימה. כשזה מצליח יותר, היא מפספסת את הכרטיס לפיינל פור בגלל פציעה של שחקן אחד שאין לו מחליף. כשזה מצליח פחות, היא הופכת לקבוצת תחתית בשלב הרבה יותר מוקדם של העונה.   בשנתיים האחרונות היא כבר מביאה את עצמה לקריסה מוחלטת, ולמרות שרידותה בצמרת ליגת העל - שמותיהן של אימפריות קורסות כמו וארזה, ספליט, ציבונה זאגרב ולימוז' מתחילים להישמע יותר ויותר.   בסוף, זו שאלה של כסף. המודל הכלכלי, שנשען על השותפים השקטים וחסרי ההשפעה - קרי: האוהדים, אינו רלוונטי בהיעדר מגרש ביתי. במקום לגייס מקורות מימון חדשים (או ישנים. למשל, סליחה על החשיבה המהפכנית, לעודד השקעה מהבעלים עצמם), מכבי פשוט התכווצה פנימה בחסות השריון ביורוליג, שמבטיח לה יציבות מצד אחד אך מנציח את הבינוניות מצד שני.   אבל עוד לפני הסוף, מגיעה ההתחלה - ושם זו כבר שאלה של ניהול. סכסוכים פנימיים הובילו למשבר מנהיגות חריף ולשיתוק פנימי מוחלט. תחשבו כמה מעוות המצב, שאפילו בישיבה הלילית מאמש לא השתתפו כל המיליציות, ובחדר לא היה נציג ממשפחת פדרמן. ההוא נלחם במינוי המנהל המקצועי הזה כדי שיסור למרותו, והאחר הסכים לפיטורי המנכ"ל הקודם כדי לשכנע את השני שישחרר לו יס-מן בעמדה אחרת, והזה מאשים בפומבי את הפרטנר שלו בבגידה. וככה הם חושבים להצליח.   מול כל אלה בולטת הצלחתה של הפועל ת"א, שמציבה מראה איך אפשר לעשות זאת אחרת - ודווקא להצליח תחת התנאים הסביבתיים הקשים ביותר שיכולים להיות לקבוצת ספורט. ייתכן שאוהדי מכבי ת"א היו מקבלים בהכנעה את דירוגה הנמוך של קבוצתם ביורוליג בזמן מלחמה, אבל כשבצד ההפוך של הטבלה (ובאותו מתחם חדרי הלבשה ביד אליהו) נמצאת יריבתם העירונית, שמשחקת תחת אותן מגבלות ומגיעה למקום הראשון, הם מבינים שעובדים עליהם בעיניים.    וכך, השותפים השקטים והצייתנים, ששילמו במשך עשרות שנים את המינוי הכי יקר באירופה והרכיבו כמחצית מהתקציב בלי שתינתן להם זכות דיבור או השפעה, הפכו למוחים רועשים שמציבים דרישות, מציתים מחאות, ממררים את החיים ואפילו מפוצצים ישיבות באמצע הלילה.   הנהלת מכבי ת"א, כמו הנהלת מכבי ת"א, לא קראה את המציאות ולא הבינה את חומרת המצב. עד שהיה כבר מאוחר מדי. אירועי ליל אמש הזכירו לרבים את הגאג 2:27, שמסמל את שעת פיטוריו של ארז אדלשטיין באוקטובר 2016 (שלאיש במועדון לא הייתה אפילו האינטליגנציה הרגשית להמתין עד הבוקר עם ההחלטה או עם ההכרזה עליה), אבל האמת היא שהם מזכירים הרבה יותר את פאדיחת איינארס בגאצקיס.   באפריל 2017, אחרי הפסד ביתי למכבי חיפה (החמישי ברציפות בליגה), התכנסה ההנהלה בווילה של אודי רקנאטי בכפר שמריהו כדי לדון בפיטוריו של "מאמן העתיד" הלטבי. גם שם, כמו אתמול, נפל הפור. המדווחים דיווחו שבגאצקיס אפילו קיבל כבר הודעה על כך שדרכו במועדון הסתיימה. אלא שהבעלים לא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע לזהות מחליפו. מיליציה אחת רצתה את צביקה שרף, האחרת דיברה על שרון דרוקר, והיה מי שהציע בכלל את אריק שיבק. אף אחד לא הסכים עם אף אחד, אז בסוף החליטו שלא להחליט, והמאמן נשאר. הוא שרד עוד חודש, עד שהפסיד במחזור הנעילה למכבי אשדוד, ופוטר באמת.   כמעט תשע שנים חלפו, ותראו כמה שום דבר לא השתנה. הנה דברים שכתבתי בטורי בוואלה באותו יום: "אז מה גרם לאותה פרסת פארסה? תאמינו או לא, התירוץ היה פגיעה בתדמית. במכבי לא חשו בנוח עם העובדה שחמישה מאמנים שונים יעמדו בעונה אחת על הקווים ביד אליהו. זו, על פי תפיסתם, תפגע בשם שיצא למועדון. הרי כשתצא ההודעה על פיטורי בגאצקיס, מה יחשבו עלינו באירופה? איך נסביר את זה לאוהדים? ומה יעשו לנו בתקשורת?   "וזה, אולי יותר מכל דבר אחר, ממחיש עד כמה הנהלת מכבי ת"א מנותקת מהמציאות. כמה היא חיה ביקום מקביל. כמה היא כבר לא 'שומעת את הקולות'. האנשים שעמלו על בניית המותג במשך עשרות שנים הצליחו להרוס, לפרק ולפורר אותו בפחות משלוש שנים. והכי גרוע, מבחינתם, שהם אפילו לא מסוגלים לראות ולהבין את זה. אז הנה מבזק חדשות למנהלים בצהוב: תדמית המועדון מרוסקת. ברחבי אירופה, כששומעים מדי כמה שבועות על הפארסה התורנית מבית מדרשכם, מתקשים להאמין. מגחכים. צוחקים".   ידרש להתייצב כבגאצקיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל   לאימון הקרוב יידרש קטש להתייצב כבגאצקיס, מול השחקנים שיודעים שהוא בעצם כבר מפוטר, ולתת להם הוראות. ובעוד יומיים הוא יצטרך לעמוד על הקווים מול אטורה מסינה, כשמלפניו, מאחוריו ומצדדיו בוסים שמייחלים לכישלונו ולנפילתו, רק כדי שתהיה להם הלגיטימציה להשלים את המהלך ולפטר אותו. ובין לבין הוא יהיה שוב היחיד לדבר אל המיקרופונים והמצלמות, כשמצופה ממנו להיות הפנים של המערכת, שבכלל מחפשת דרך להקיא אותו ממנה.   אפס ביחסי אנוש. אפס בקבלת החלטות. אפס בניהול.

אתחיל בדיסקליימר קטן - בטור הקרוב לא יהיו סטטיסטיקות גדולות או תיאוריות חדשות. אנחנו כן ננתח מה עבד ומה פחות, רק שהפוקוס הפעם הוא על דני, דני הבן אדם. על ערב של שיעור נוסף בקריירה שהגיע כנראה בתקופה הכי טובה שהוא היה יכול לעבור אותו. ערב שבו כל תנועה, כל זריקה, כל רגע על המגרש מספר סיפור, בלי מספרים, רק דני מול עצמו, מול המשחק, מול מה שהוא מסוגל להיות. יש משחקים מסוימים של דני שאת מרגישה בהם שכבר לפני הטיפ-אוף יש אווירה אחרת, לא לחץ, לא פחד, יותר כמו מתח שזורם בגוף. כזה שזורק אותך לקונספירציות. הערב הזה התברר לי כאחד כזה, ערב שבו אני יכולה רק לשער ולדמיין מה אני עומדת לראות מדני, אבל אני כן יודעת שאני הולכת לשבת מול המסך ולהרגיש כל דבר יחד איתו. אפילו רצה לי המחשבה הקטנה הזו בראש שעוד תקרת זכוכית יכולה להישבר הלילה, כי מול קבוצה כמו אוקלהומה כל פעולה שלו כנראה תאיץ לי את הדופק. הם הקבוצה הכי טובה בליגה, הגנת ברזל והתקפה שוטפת. 16 ניצחונות אל מול הפסד אחד בודד, שבמקרה, או שלא במקרה, היחידים שעצרו אותם הם לא אחרים מפורטלנד ודני, שמולם הם מתמודדים היום שוב. וזה כבר סיפור בפני עצמו. הטלוויזיה נפתחה, הגרפיקה עלתה, ורשימת הפצועים של מפורטלנד נפרסה בפנינו כמו רשימת משתתפים של טקס זיכרון. סקוט בחוץ, ג’רו בחוץ, דיים בחוץ, שארפ בחוץ, ת'ייבול בחוץ, ווסלי בחוץ, וויליאמס בחוץ. וכל זה עוד לפני שהמשחק התחיל. רשימה שמספרת את הסיפור בלי להגיד מילה: הערב הזה לא הולך להיות קל, ואולי זה בדיוק המקום שבו דני צריך שוב לקחת את המושכות כרכז הקבוצה ולהוביל לניצחון, או לפחות למשחק צמוד. אחרת, "30+ הפרש ולא פחות". כבר כמה משחקים שאנחנו כצופים אדוקים ברוב אם לא כל משחקיו של דני העונה, שמנו לב שהיריבות כבר מתחילות להתכונן אליו באופן ספציפי. לא סתם להתכונן, אלא לחשב כל תנועה שלו, לנעוץ בו העיניים שלהם, לשלוח את רוב הפוקוס בהגנה אליו ולהכריח אותו למסור, לנסות להבין איך לעצור אותו לפני שהוא בכלל נכנס למשחק. הערב הזה היה אחד כזה. אוקלהומה סיטי חיפשה להגיש עבורו את הנקמה הכי מתוקה שיכלו לחשוב עליה, והצליחה בענק. מהרגע הראשון ראיתי אותו מחפש אוויר, לו דורט נצמד אליו לגופייה כמו האקסית שלא משחררת, ככה שכל צעד של דני הפך לכבד יותר, כל חדירה הופכת לדלת שנסגרת בפניו. הזריקות שלו בפתיחה לא היו רעות, להפך, שלוש הזריקות הראשונות שלו משלוש היו פנויות לגמרי. רוטציות הגנתיות של אוקלהומה סיטי פשוט השאירו אותו חופשי על קשת השלוש. אבל הזריקות לא נכנסו לו. ובמקום להניח לזריקה משלוש עד שירגיש שהוא בתוך המשחק, דני התעקש עליה, וכבר ברבע הראשון הוא היה עם 0/5, רובן פנויות לגמרי, כנראה מתוך רצון להיכנס לקצב. ניסיון להכריח את הגוף לזוז בכוח. כשהוא הבין שהזריקה משלוש לא עובדת, הוא ניסה להתחיל לתקן דרך חדירות עוצמתיות לסל, כפי שהוא יודע לעשות הכי טוב, ושם חיכתה לו בעיה נוספת. ההגנה הקשוחה של האלופה המכהנת. בכל פעם שהוא ניסה לחדור שמאלה או ימינה, דורט הלך איתו פיזית עד קו העונשין, ואוקלהומה שלחה עזרה נוספת מהצד החלש בדמות הולמגרן או הרטנשטיין. זו לא הייתה בניית “קיר”, זה היה כמו ציר שהולך ונסגר לאט לאט - "שיטת המסדרון" אני קוראת לזה. ואחרי שהבין שכך עומד להיות, הוא התחיל לחפש את המגע, ניסה להוציא עבירה מכל חדירה, אך השריקות לא מיהרו להגיע. ובתוך כל ההחטאות האלה, תחושה אחרת התחילה לזוז אצלי בפנים, לא תחושה של אכזבה או פספוס, יותר כמו דאגה. ראיתי אותו נבלע. אוקלהומה סיטי נכנסה לו לראש עוד לפני שהיא נכנסה לצבע. המחצית השנייה נפתחה בשני פוזשנים שדני יזם, בתוך רצף קצר של שניות, הוא קיבל את הכדור מוקדם, לפני שההגנה של אוקלהומה סיטי התייצבה וקלע שני סלי שדה. אלה היו מהלכים שדני יצר ולא הגיב אליהם. ברוב המחצית הראשונה הוא שיחק לפי החליל של מארק דייגנולט, חדירות לעומס וגרירה לבידודים מול דורט, סיטואציות שמכוונות אותו להגיב לחילופים וחוסמות לו את אפשרות היצירה. ואז לכמה שניות נפתחו לי העיניים, אמרתי לעצמי: יאללה, זה הרגע שלו. פתאום הגוף חזר לדבר בשפה שהוא מכיר, זה שלא מוריד את העיניים מהמגרש. זו הייתה שנייה של “היי, הנה אתה, לאן ברחת? התגעגעתי אלייך". אבל כמו שמגיע ניצוץ, ככה הוא גם נעלם. אוקלהומה סיטי זיהתה מהר את הבעיה שלה בהגנה ודני שוב נשאר בלי אוויר. זה היה משחק שבו כל רגע טוב שלו היה כמו נשימה, וכל רגע רע היה כמו מישהו ששם יד על הסרעפת בכוונה כדי לגרום לך להשתעל. מה שהיה הכי בולט ואדום במהלך המשחק זה שדני היה בודד. גם מקצועית, אבל בעיקר רגשית. שחקני הספסל סביבו עשו מה שהם יכולים, אבל זה לא היה מספיק מול קבוצה כמו אוקלהומה. לטעמי הם גם לא מספיקים בכלל כדי להחזיק ספסל של קבוצה בינונית במערב הפרוע שיש לנו בשנים האחרונות. ובכל פעם ששיי עבר אותו או צ’ט סגר עליו, היה בזה משהו כמעט אישי. לא “אתה לא טוב”, יותר כמו “אנחנו גדולים מדי עליך הערב”. צורב, שורף, כואב, לא נעים ועוד מילים לא נחמדות. ולא רק לדני, גם לי שצופה בו. הקהל כמובן לא חסך את תחושותיו ורגשותיו, והטוויטר בער כבר מהרבע השני: המשחק נגמר די מהר, עבור דני הוא אפילו נגמר כבר ברבע השלישי. כי את הרביעי הוא לא חזר לשחק. מניחה שמענייני מנוחה לקראת המפגש הלילה מול מילווקי. נשארתי לצפות עד הסוף, יחד עם שריקת הסיום, היה בי שקט, בפעם הראשונה העונה, לא שקט טוב, כזה שמרגיש כמו אחרי סערה. משפטים כמו “מה קרה כאן?” עברו לי בראש. או בעצם יותר כמו “השם ישמור, במה צפיתי הרגע”. ואחרי שהספקתי להאשים את שיי, צ'ט ואת השופטים על סדרת שריקות שלא מביישות את הכבוד עבור מייקל ג'ורדן, אפשרתי לעצמי להסתכל על חצי הכוס המלאה - היי, זה רק משחק אחד, משחק מול הטובה ביותר בליגה. פורטלנד היא קבוצה פצועה שזקוקה לשחקנים שלה כמו מים לרוויה. אי אפשר לבד כל הזמן. יש הפסדים במשחקים שמלמדים אותך יותר על עצמך מהפסדים אחרים, בעיקר כשההפסד הוא קבוצתי ואישי כאחד. משחקים שמראים את הסדקים, את המקומות שבהם אתה אנושי, שמוציאים ממך אמת לא נעימה, אבל אמת. אני יצאתי מהמשחק עם תחושה מרכזית אחת, לא כל לילה יהיה לילה של סטטיסטיקה מפוצצת או שבירת שיאים. יהיו גם לילות של אנושיות, נפילות מתח, לילות שמספרים על לב שקצת מתקמט. וזה בסדר. כי אם יש משהו שדני הוכיח לעצמו כבר פעם אחרי פעם, זה שהפעמים שהוא נופל הן הפעמים שמלמדות אותו איך לקום גבוה יותר. ואולי הלילה הזה לא הייתה תקרת זכוכית שנשברה, אבל אולי הוא לילה של סדק קטן בקיר, שיום אחד יפרוץ דרכו. מחר דני פוגש את מילווקי כשהיא ללא יאניס. קבוצה חדשה, משחק חדש, הזדמנות לקבל גם דני חדש: חזק יותר, מחושל יותר, מחושב יותר, ובעיקר, הזמן לקבל את דני אבדיה חזרה.

זאת לא הפתעה שאוקלהומה סיטי פתחה את העונה מצוין. היא האלופה המכהנת, שניצחה 68 משחקים בעונה שעברה, עם סגל צעיר שרק צפוי להשתפר. ועדיין, מפתיע עד כמה היא טובה. אחרי בדיוק חודש, המאזן של OKC הוא 1:16, מרחק רבע אחרון גדול של דני אבדיה מלפתוח את העונה עם 0:17, עם נט רייטינג חסר תקדים של 16.3. וזה קורה כשהת'אנדר משחקים ללא מספר 2 שלהם, ג'יילן וויליאמס (ג'יי-דאב), שפצוע מתחילת העונה ולא ברור מתי יחזור. לא שחוץ ממנו מדובר בקבוצה בריאה במיוחד, ממש לא. קנריץ' וויליאמס, ניקולה טופיץ' המסקרן והרוקי תומאס סורבר עוד לא שיחקו גם הם דקה אחת העונה, וזו רשימת ההיעדרויות של שחקני רוטציה עד כה (מתוך 17 משחקים): צ'ט הולמגרן החמיץ ארבעה משחקים, לו דורט שישה, אלכס קארוסו חמישה, ארון וויגינס שמונה, איזיאה ג'ו חמישה. לפני פתיחת העונה תהיתי אם OKC תנסה להתנפל על העונה הרגילה, ואז יהיה פוטנציאל לעונה רגילה היסטורית, או שהיא תהיה זהירה מאוד בנסיון להימנע מפציעות משמעותיות. בעידן בו לא היה ריפיט כבר שבע שנים, בעיקר בגלל שהעומס הפיזי הנדרש עבור שתי ריצות פלייאוף ארוכות רצופות חצה את סף הציפיות הריאליות מיצורים אנושיים, האפשרות השנייה נראתה לי הגיונית יותר. לא לקחתי בחשבון את האופציה של גם וגם. לא אמורה להיות אופציה של גם וגם. אף קבוצה לא אמורה להיראות כל כך טוב עם כל כך הרבה היעדרויות, כולל שחקן של 22,5,5 שעוד לא ראה פרקט. חשוב לציין שהמאזן ממש לא משקר. אחרי שני משחקים ראשונים שהלכו קשה (שתי הארכות בשניהם), כמעט לא היו משחקים בהם היריבות הטרידו את השחקנים של מארק דייגנולט. העליונות של OKC מוחלטת, היא משייטת בספרה משלה מול יריבות שתמיד נראות מוגבלות ופגומות מולה. היא כל כך מייאשת יריבות, שכבר בתוך החודש הראשון של העונה נראה שרוב היריבות מוותרות מראש, מתייחסות למשחק מול OKC כמשהו שצריך לעבור בזמן שאת המאמצים עדיף לרכז במשחקים אפשריים יותר. גם יריבות שמנסות לספק הצהרות מתייאשות די מהר מהאינטנסיביות הלא נגמרת של החבורה בכחול. עבור הכתבה חזרתי לשניים מהנצחונות המרשימים ביותר של הת'אנדר עד כה, נצחונות עוקבים על הלייקרס וגולדן סטייט במשחקים שנגמרו במחצית הראשונה. מסקנת העל משני המשחקים האלה היא שאנחנו בעיצומו של אירוע. קבוצה גדולה באמת היא משהו שכשרואים אותו פשוט ברור שזה זה. השאלה שהכתבה הזאת עוסקת בה היא לא האם יש פה קבוצה גדולה עד כדי כך, אלא מה הופך אותה לגדולה עד כדי כך. קיץ 2024, או איך נראים שחקנים מצוינים כאשר ננתח בעתיד את השושלת שקורמת עור וגידים לנגד עינינו, נתמקד בכמה נקודות ציון חשובות בתהליך הבנייה. הטרייד על פול ג'ורג', שהביא ל-OKC את שיי גילג'ס אלכסנדר ושורה של בחירות שאחת מהן הפכה לג'יי-דאב (וגם את הבחירה של הקליפרס השנה, מה שמעניין במיוחד כשהם מקרטעים בינתיים), תהיה אחת מהן. דראפט 2022 בו נבחרו צ'ט וג'יי-דאב, שתוך שנתיים הפכו למספרי 2 ו-3, כנראה לכל העשור הקרוב, זו עוד נקודת ציון משמעותית. אני מקווה שלא נשכח גם את קיץ 2024, בו סם פרסטי ביצע מהלכים פחות נוצצים, אבל חשובים מאוד להצלחה הקבוצתית. בקיץ 2024 פרסטי ביצע את הטרייד בו העביר את ג'וש גידי לשיקגו תמורת אלכס קארוסו. זה נראה כמו טרייד ווין-ווין מכל הכיוונים. גידי אמור להיות בקבוצה בבנייה שיכולה ורוצה לשים לו את הכדור ביד, בזמן שקארוסו צריך להיות בקבוצה שרצה לאליפות. באותו הקיץ פרסטי השתמש במקום מתחת לתקרת השכר כדי לקחת מהניקס את איזיאה הרטנשטיין. ובמהלך שנראה הרבה פחות חשוב, בדראפט 2024 אוקלהומה סיטי בחרה במקום ה-38 את אג'יי מיטשל. קשה להפריז בחשיבות השלישייה הזאת להצלחה המוקדמת של OKC השנה. קארוסו, שהיה שחקן מפתח באליפות ובלעדיו הת'אנדר כנראה לא היו מנצחים את משחקי 4 הקריטיים מול דנבר ואינדיאנה, יכול לשמור על כל שחקן בעולם (כולל ניקולה יוקיץ', מסתבר) ועושה כל כך הרבה דברים קטנים שעוזרים לקבוצה. הרטנשטיין הוא שחקן פנים כל כך יעיל וחכם, שעושה הכל נכון בשני הצדדים, והשנה החיבור שלו לקבוצה עוד יותר טוב. מיטשל הפך השנה לשחקן חשוב מאוד ברוטציה של דייגנולט, הוא היוצר המשני בהיעדרו של ג'יי-דאב והוא לוקח את המשחק עליו בדקות המנוחה של שג"א. הוא יודע לשחק גם רחוק מהכדור כשהוא משחק לצד שג"א, ובהגנה הוא הרבה יותר טוב מכפי שהגיוני היה לצפות (במשחק מול הלייקרס הוא אמלל את אוסטין ריבס). הוא מועמד מוביל לתואר השחקן השישי של העונה בינתיים. נעים להכיר, אג'יי מיטשל השלישייה הזאת מדגימה איך נראים שחקנים מצוינים שהם לא כוכבים ב-NBA. כל אחד מהם מבצע את התפקיד שלו בכזו יעילות ועקביות, כל אחד מהם תורם בשני צידי המגרש, שלא בטוח שחלק מהאולסטארים בליגה היו מועילים יותר ל-OKC במקומם. ויש להם הבנה עיוורת עם שחקנים רבים בסגל של הת'אנדר, כולל אחד עם השני. כששלושתם משחקים ביחד, וזה קורה בעיקר בדקות המנוחה של שג"א, הנט רייטינג הוא של 38.1, השני הכי גבוה מבין שלישיות של OKC ששיחקו לפחות 50 דקות, הרביעי הכי גבוה בליגה מבין 702 שלישיות ששיחקו לפחות 80 דקות. לקארוסו, אגב, יש נט רייטינג לא הגיוני של 29.8, הגבוה בליגה בפער של 8.7 מהשני (צ'ט הולמגרן). כדי לבנות שושלת, קבוצה מצליחה לאורך שנים, צריך שחקנים כמו קארוסו, הרטנשטיין ומיטשל, וצריך שתהיה קבוצה שתאפשר לשחקנים מהסוג הזה למצות את היכולות שלהם. אחרי שפרסטי השיג את העוגנים שלו, את שלושת הגדולים, הוא ידע גם בדיוק מאיזה חומרים עשויים השחקנים שהוא יקיף אותם בהם. הוא השתמש בנכסים ובגמישות שהוא צבר לאורך השנים לא כדי לבצע מהלך גדול, אלא לכמה מהלכים בסדר גודל בינוני שהפכו את קיץ 2024 לאחד החשובים באירוע שאנחנו עדים לו כרגע. הכל מתחיל בהגנה אוקלהומה סיטי היא, לפני הכל, קבוצת הגנה היסטורית. אם היא תמשיך בקצב הזה, היא תהפוך לקבוצה הראשונה שנחשוב עליה כשנרצה לדבר על קבוצות הגנה גדולות בתולדות ה-NBA. היא מובילה את הליגה ביעילות הגנתית (103) עם פער של שבע נקודות מהמקום השני (דטרויט, אגב, שבקרוב תקבל התייחסות), עוד נתון בכתבה הזאת שנראה כמו טעות הקלדה אבל הוא לא. לשם השוואה, זה שווה ערך לפער בין המקום השני ל-22 ביעילות הגנתית. עבור חובבי הגנות OKC היא צפיית חובה, וזו גם הזדמנות נהדרת להבין איך ניתן לבנות קבוצה עם פוטנציאל היסטורי מסגל שרובו מורכב משחקנים שנראים אפורים. זה מתחיל ברמה האינדיבידואלית. במשחקים מול הלייקרס והווריירס לא שיחק לו דורט, אולי השומר האישי הטוב בליגה. אז מה. מי ששמר על לוקה דונצ'יץ' וסטף קרי הוא קייסון וואלאס, בעצמו אחד השומרים האישיים הטובים בליגה שרק הולך ומשתבח, וכאשר הוא ירד לנוח קיבל אותם קארוסו, שהוא, אתם יכולים כבר לנחש, אחד השומרים האישיים הטובים בליגה. שניהם עברו חסימות כאילו כלום ואמללו את צמד הכוכבים, ויחד איתם את כל משחק ההתקפה של היריבות, כפי שבודדים בליגה מסוגלים. בצבע חיכה צ'ט הולמגרן, 2.16 מ', נייד ועם תזמון מושלם להגעה לעזרה, כנראה כבר השחקן השני באיכותו בליגה בשינוי זריקות ותוכניות לזרוק בצבע (אחרי וומבי, כמובן, ואם וומבי לא יגיע ל-65 משחקים גם השנה, מה שנראה ריאלי כרגע, צ'ט יהיה המועמד המוביל לתואר שחקן ההגנה של העונה). מתי בפעם האחרונה ראיתם תקציר של מהלכים הגנתיים? דורט, וואלאס, קארוסו וצ'ט הם סופרסטארים הגנתיים לכל דבר. ההשפעה שלהם על המשחק לא פחותה מזו של שחקנים של 25 נקודות למשחק שבינוניים בהגנה. יכול להיות שג'יי-דאב ראוי להיכלל בחבורה הזאת בעצמו. הרטנשטיין הוא שחקן הגנה משובח בפני עצמו, שמשלים בצורה נהדרת את היכולות של צ'ט (הוא מומחה הגנת פיק נ' רול ששומר על הסנטר של היריבה בזמן שצ'ט שומר על הפורוורד הפחות מאיים כדי להיות חופשי לעזור). אג'יי מיטשל, כאמור, מסתמן כגארד הגנתי איכותי נוסף שבקבוצות אחרות רבות היה נחשב לשחקן ההגנה הבכיר. שג"א הוא שחקן הגנה טוב שרוב הזמן מנסים להחביא אותו כדי שישמור כוחות להתקפה. הדרך היחידה להחזיק כל כך הרבה סופרסטארים בקבוצה אחת היא שהם יהיו סופרסטארים הגנתיים. מומחי ההגנה של OKC לא מאוד זולים, אבל הרבה יותר זולים מסופרסטארים סטנדרטיים. גם לאחר שוואלאס יקבל את החוזה הבא אחרי חוזה הרוקי שלו, הוא, דורט וקארוסו ירוויחו ביחד כמו דווין בוקר אחד, למשל. עדיין לא בטוח שפרסטי יוכל להרשות לעצמו להחזיק את שלושתם וגם את הרטנשטיין בחוזה הנוכחי שלו, אבל עם קצת צמצום מסביב יכול להיות שהוא כן יוכל. ברמה הקבוצתית, פחות חשוב מה OKC עושה ויותר חשובה רמת הביצוע. מול פיק נ' רול השומר של החוסם יוצא גבוה בדרך כלל, אבל מה שיפה זה עד כמה הפעולות של הגנת הת'אנדר לא מכניות, עד כמה הן מבוססות על קריאת הסיטואציה. הרטנשטיין טוב במיוחד בלהחליט מתי לצאת גבוה מאוד ולחזור, מתי להישאר בקו החסימה, מתי להישאר קרוב לשחקן שלו כי השומר של מוביל הכדור עבר את החסימה חלק, מתי לבצע חילוף כי השומר של מוביל הכדור נתקע בחסימה. לדייגנולט יש כמה תבניות עזרה, כולל להביא שחקן מאיזור החצי פינה ולא מהפינה, וגם העוזרים מבינים מתי צריך להצטופף יותר ומתי פחות. אף אחד לא נח לרגע בהגנת הת'אנדר, ופעמים רבות היריבה כבר חושבת שהיא השיגה זריקה טובה עד שצץ איזה קארוסו או וואלאס, לא ברור מאיפה, ומפריע לזריקה. אם זה נשמע כמו הגנה כירורגית, מדויקת, צריך להוסיף למשוואה גם את האינטנסיביות. השחקנים של דייגנולט שומרים עם פיזיות יוצאת דופן, לא מרפים לרגע, כל הזמן מחפשים את החטיפות והחסימות. הם לא מסתפקים בכך שהיריבים מרגישים חסרי אונים, שאין להם אופציות, הם מתנפלים על רגעי חוסר האונים כדי לכפות איבודים ולרוץ. זו הגנה שטובה כמעט בהכל: היא כופה זריקות קשות, אוטמת את הצבע, שולטת בריבאונד וכופה איבודים. היא מבצעת יחסית הרבה עבירות כלק מהאינטנסיביות והיריבות קולעות די טוב משלוש, מה שרק מעלה תהיה מה יקרה אם גם זה יתאזן בהמשך. ויש גם התקפה ההתקפה של OKC פחות בולטת מההגנה, אבל גם היא מדורגת רביעית בליגה, מיקום מכובד מאוד ודי מפתיע כשלוקחים בחשבון את כל ההיעדרויות. להגנה יש חלק גם ביעילות ההתקפית, כי היא מייצרת כל משחק לא מעט נקודות קלות מחטיפות. אבל זה רחוק מאוד מלהיות כל הסיפור. הירש, קח את זה מכאן: משהו מעניין קרה ב-NBA אחרי הגמר של העונה שעברה. ברמה המקצועית, כולם דיברו על הקבוצה שהפסידה. כולם רצו לחקות את אינדיאנה פייסרס של ריק קרלייל: את הלחץ על כל המגרש, את ההתקפה הרנדומלית, את הריצה, את הרוטציה הרחבה. ואמנם, העונה רואים השפעות של אינדיאנה בכל רחבי הליגה, מהקצב המטורף של אריק ספולסטרה במיאמי, דרך החילופים התכופים בממפיס ועד ללחץ של פורטלנד. ומה לגבי האלופה, אוקלהומה סיטי ת'אנדר? לא סתם אלופה, אלא שושלת בדרך? ובכן, השיח המקצועי עליה היה מצומצם למדי, ונסב סביב הצורך להעמיד הרכבים גבוהים ובניסיונות לחקות את ההגנה של קארוסו על ניקולה יוקיץ', בעיקר בהצבת שחקנים נמוכים יחסית על ויקטור ומבניאמה. כי את ההגנה של אוקלהומה סיטי אף אחד לא יודע לחקות. ובאשר להתקפה - חדי עין יבחינו שהקבוצה של המאמן שאיש אינו זוכר את שמו מדורגת שלישית לפני הסוף במספר המסירות בליגה. גם בעונה שעברה היא הייתה בתחתית. כי כשהכוכב שלך הוא פוינט גארד שיכול לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, והסקנד גארד יכול לעשות נקודות כמעט מתי שהוא רוצה, הרבה מסירות זה לא מאוד חשוב. העונה הסקנד גארד הזה פצוע, וכולם שכחו ממנו, כי במפעל של פרסטי יש עוד אחד לא רע, איזה בלגי שמאלי. זה לא שאין לת'אנדר תרגילים יפים - דווקא יש להם המון. אבל הם פשוט כל כך טובים בהגנה, ועם כל כך הרבה כישרון, שהם לא צריכים לעשות יותר מדי כדי לקלוע. פיק אנד רול פה, חדירה והוצאה פה, פייק הנדאוף שהופך לחדירה של הולמגרן. הרגעים הכי יפים התקפית קשורים דווקא לשחקן הכי אפור בחמישיה, לכאורה, איזיאה הרטנשטיין, שיוצא לפעמים לאזור ההיי פוסט ומחלק מסירות לשחקנים שחותכים סביבו. זה קורה בעיקר בדקות ששיי גילג'ס אלכסנדר יושב בצד, או סתם כשמשעמם לו לקלוע כל הזמן. לכן, למאמנים ברחבי העולם, וגם ב-NBA, אין מה ללמוד מההתקפה של הת'אנדר. פשוט, אף אחד חוץ ממארק דייגנולט - זהו שמו, נשבע שלא גיגלתי - לא מאמן שחקנים עם כל כך הרבה כישרון. לא בטוח שהתקפת הת'אנדר נראית מוכשרת עד כדי כך לאוהד הממוצע. השמות בסגל הנוכחי של OKC בטח ייראו לרבים פחות נוצצים מהשמות בסגל של סקרמנטו, למשל, שההתקפה שלה מדורגת 26 בליגה: סאבוניס, דרוזן, לאבין, מונק, ווסטברוק, שרודר. הכשרון החריג של OKC מתחיל בקצה, ביעילות ובעקביות הבלתי נתפסות של שג"א בבידודים. הוא לא צריך עזרה, מקסימום חסימת גארד לגארד כדי לנסות לקבל שומר נוח יותר בחילוף. השומר שלו כן צריך עזרה, מה שפותח זריקות נוחות לחברים לקבוצה. ככה פשוט. רוב שאר הכשרון בסגל נטול ג'יי-דאב הוא כזה שניתן לכנות כשרון אפור: שחקנים שהם לא סקוררים גדולים בפני עצמם אבל יעילים מאוד, עושים את הדברים הקטנים שמכריעים פוזשנים, יודעים מה החוזקות והחולשות שלהם ומשחקים על החוזקות, משתמשים בתרגילים של דייגנולט כדי להשיג יתרונות ולנצל אותם. שלישיית קיץ 2024 מדגימה בצורה הטובה ביותר את הכשרון האפור הזה, כל אחד בדרכו: אחד (מיטשל) יודע ליצור לעצמו מצבי זריקה מתוך השטף ההתקפי, אחד (הרטנשטיין) מוסר נפלא שעושה גם תנועות מתוזמנות לצבע, אחד (קארוסו) הוא שחקן שלא מפסיק לחשוב ויכול לשנות פוזשנים בזכות חסימה מתוזמנת, תנועה מדויקת ללא כדור או מסירה נוספת מהירה מהרגיל. צ'ט הולמגרן הוא החריג בחבורה הזאת, כשרון עצום שמתחיל להבין מה הוא מסוגל לעשות. הוא קולע 19.3 נקודות למשחק ב-57.8 אחוזים מהשדה, ועדיין נותן תחושה שהוא בשלבי התגבשות מוקדמים. את רוב העבודה ההתקפית הוא עושה עם הפנים לסל מאיזור קשת השלוש, משם הוא יכול לעלות לזריקה כשהוא פנוי או להגיע לטבעת כשיש לו מסדרון. הוא שיפר מאוד את היכולת לנצל יתרונות קטנים ומיס-מאצ'ים משני הסוגים: גם שחקנים כבדים מכדי להתמודד עם הזריזות שלו וגם שחקנים שנמוכים מכדי להתמודד עם הגודל שלו. הוא מוסר 1.6 אסיסטים ומאבד 2.3 כדורים, נתון לא טוב באופן כללי ובמיוחד עבור שחקן שכבר הראה יכולת מסירה טובה בעבר. לתחושה שהוא רחוק ממיצוי הפוטנציאל ההתקפי שלו יש חלק שוב בתחושה שלהתקפת OKC יש גם לאן להשתפר. שיא הנצחונות בסכנה? לפני בדיוק 30 שנה שיקגו ניצחה 72 משחקים וקבעה שיא שנראה בלתי שביר. לפני בדיוק עשר שנים גולדן סטייט שברה את השיא הזה וניצחה 73 משחקים. האם אוקלהומה סיטי של 2025/26 מסוגלת לשבור את השיא של הווריירס, או לפחות להיות השלישית בכל הזמנים שמנצחת 70 משחקים בעונה? אחרי פתיחת עונה כזאת, אי אפשר לפסול את האפשרות. מה שמחזק את התחושה שיש כאן פוטנציאל לעונה שתתכתב עם השיא של גולדן סטייט זה הדמיון בין שתי הסיטואציות. עונת 73 הנצחונות של הווריירס הגיעה בעונה השנייה לאחר הפריצה שלה, אחרי עונה של 67 נצחונות ואליפות. סטף קרי היה בשיא הקריירה, אבל בשלב מוקדם של השיא, עדיין רעב מאוד, הליגה עדיין לא הבינה איך לעכל אותו ואת הקבוצה שלו. וגם ברמה הקבוצתית עדיין היה רעב גם ברמת העונה הרגילה, רעב שדעך משמעותית בהמשך. העונה השנייה של שושלת עשויה להיות הרגע המושלם בו הכל מתחבר בצורה הטובה ביותר. אוקלהומה סיטי נמצאת בדיוק באותו מצב כרגע, והרעב שלה ניכר בכל משחק, ניתן לומר שבכל פוזשן. ככה זה נראה לפני עשר שנים ניתן לזהות גם דמיון לשיקגו ההיא. גם שיקגו הייתה קבוצה שהתבססה על שילוב של סקורר גדול והגנה איכותית במיוחד, שהסגל שלה היה מורכב מלא מעט שחקנים עם כשרון אפור, כאלה ששומרים מצוין ונעזרים בסגנון התקפי מתוחכם כדי לבוא לידי ביטוי גם בצד הזה. אי אפשר להשוות את שג"א למייקל ג'ורדן, כמובן, אבל הרמה בה שג"א בלתי עציר בשנתיים האחרונות בבידודים מתכתבת עם העונות הגדולות ביותר של הסקוררים הגדולים ביותר. לשיקגו הייתה ההגנה הטובה בליגה באותה עונה, בפער קטן. לגולדן סטייט הייתה הגנה מצוינת, אבל זו ההתקפה שהובילה את הליגה. ההגנה של OKC הנוכחית חריגה גם ביחס לשתי הקבוצות האדירות האלה. ההגנה הזאת מהווה עוגן שיוצר יתרון התחלתי לת'אנדר בכל משחק, היא כל כך יותר טובה מכל קבוצה אחרת בצד הזה של הפרקט וכמעט לא משנה מי משחק בהקשר הזה. העוגן החריג הזה מגדיל משמעותית את הסיכוי לכך שנראה השנה את ספרת העשרות 7, כל זמן ששג"א נשאר בריא. אז אל תחמיצו הזדמנות לראות את OKC, סיכוי טוב שאנחנו בעיצומה של עונה שעוד ידובר בה רבות.

רגע לפני שהליגה נכנסת לפגרת הנבחרת, המחזור השביעי יצא לדרך. בארבעת המשחקים ששוחקו בין חמישי לשבת, ניסינו להבין מה באמת מנצח משחקים בליגה שלנו. האם קבוצות עם סגנון מובהק נהנות מיתרון? האם הכול בסוף מסתכם בכישרון? האם הסטטיסטיקות הברורות, אלו שכל מאמן מדקלם במסיבות עיתונאים, הן המפתח? או שאולי דווקא נתונים נישתיים יותר הם אלו שמכריעים? איך אומרים בחדשות: יצאנו לבדוק. באר שבע – קריית אתא (94:80) בנטוב. אלדד בנטוב. אם היינו עוצרים את עונת 25/26 היום ושואלים מי מאמן העונה עד כה, קשה להאמין שמישהו היה מצביע על מישהו אחר. תמיד יהיו ההיפסטרים שיחפשו את הסיפור האלטרנטיבי (אברהמי לגי'ט), אבל אם נהיה כנים, נכון לעכשיו הבחירה בו היא באנקר. למה? כי קריית אתא לא רק מנצחת, היא מנצחת בדרך שלה. סגנון ברור, זהות ברורה, כדורסל שמבוסס על כאוס מאורגן, הרבה פוזשינים ובעיקר נאמנות מוחלטת ל-DNA שלה. הנתונים מדברים בעד עצמם: 5 ניצחונות מול 2 הפסדים אחרי הניצחון בבירת הנגב, וכמעט בכל אחד מהניצחונות חוזרת אותה נוסחה: שליטה בריבאונד, התקפות מאוד מהירות ויכולת לכפות על היריבה את סגנון המשחק הזה. זו לא קבוצה "שמתאימה את עצמה למשחק". זו קבוצה שכופה את הסגנון שלה. נתחיל בנתון מעניין, אולי הכי חריג במשחק הזה: באר שבע ניצחה בקטגוריית נקודות מאיבודים 30–16. לכאורה, זה נתון שאמור לשנות משחק. הממוצע העונתי של ב"ש עומד על 21 נקודות מאיבודים למשחק, ושל קריית אתא כמעט זהה - 22. כאן, ב"ש קפצה כמעט 10 נקודות מעל הממוצע, ואתא ירדה 6 נקודות מתחת לממוצע שלה. בפער כזה, בטח על הנייר, הייתי מצפה שהניצחון ילך לצד הדרומי. אבל הנתון הזה דווקא מלמד משהו הפוך: על ב"ש הוכתב קצב משחק שלא מתאים לה. אתא גרמה לה לשחק מהר מדי, לעבור יותר פוזשנים, ולהיכנס למשחק ריצה שמוציא אותה מהסיסטם. בסופו של דבר, גם כשב"ש הרוויחה מהאיבודים - המשחק כולו הלך למקומות שמשרתים את אתא הרבה יותר. ההגנה במתפרצות כאמור, לא ניצחה את המשחק אבל הסגנון ובעיקר השליטה בריבאונד - 51 כדורים חוזרים, כולל יחס מדהים של 38-8 מתחת לסל שלה, אפשרה לאתא לשלוט בצבע ולהכתיב קצב גבוה בהרבה מזה שב"ש רגילה אליו. התוצאה הייתה כפולה: לא רק שב"ש ירדה באחוזי הקליעה שלה, אלא היא גם נגררה לזרוק יותר זריקות ממה שהיא רגילה, מה שהעלה את קצב המשחק ולקח אותה מחוץ לאזור הנוחות שלה. כשהקצב עלה והאחוזים ירדו, אתא הרוויחה את מה שהיא עושה הכי טוב - לתקוף מהר, לייצר נקודות קלות ולהעניש בצבע. זה הוביל ל־48 נקודות בצבע ול-16 נקודות מהזדמנות שנייה, נתונים שמגיעים ישירות מהשליטה בריבאונד ומהיכולת להפוך כל עצירה להתקפה יעילה. כך, בלי דרמה ובלי סטיות מה־DNA שלה, אתא הפכה את המשחק לכזה שמשרת רק אותה ומשם גם הגיע הניצחון. הרבה מלל על סטטיסטיקה וטקטיקה, אז הנה קצת על שחקנים: באר שבע קיבלה את התרומה הרגילה מהזרים המובילים שלה (ללא פוסטר שלא נרשם) עם 49 נקודות משותפות של דמפס, אנג'ל ואלבי, ואת התרומה הרגילה והלא מרשימה מהזרים הלא מובילים שלה, 3 נקודות בלבד ב-23 דקות של ויינינג וטוד. בשביל לעשות את הסטפ אפ שאני מאמין שהיא יכולה, היא חייבת לקבל יותר, לא רק מצמד הזרים ווינינג וטוד אלא גם מהישראלים שבספסל, סגל ושיטרית שכרגע לא מצליחים לתרום התקפית. ויטלם המשיך בשלו 12 ו-7 על איבוד אחד, זה משחק ממש טוב שלא עזר להשאיר את הניצחון הנגב. הזרים של אתא עם 70 נקודות משותפות וביניהם בולט לעין בודי יום. שם תשוקתי, נראה כמו הרע בתיכון בסרט משנות ה-90 וקליעה נקייה כמו אחרי ספונג'ה של שישי. השבוע הוא הוסיף 3 גגות כולל אחד חשוב באמצע ניסיון הקאמבק של ב"ש, מהלך שהסתיים בשלשה של אסייג. הוכששטר ממשיך להיות מועמד חזק לתגלית העונה. עוד משחק סולידי שלו ונתון חריג של +32 במדד הפלוס מינוס. חשבתי שלבאדי יום יש שם תשוקתי, טעיתי. נס ציונה נגד רעננה (77-85) יש 3 דברים בטוחים בחיים - מוות, מיסים ועירוני נס ציונה משחקת בשישי צהריים. אפשר להוסיף את ההתאהבות הפרטית שלי כל מחזור מחדש מדסי רודריגז אבל זה לאחר כך. נס ציונה ורעננה נפגשו בשישי, אחת המשיכה את המיני מומנטום החיובי, השניה המשיכה את המומנטום השלילי. נס ציונה קולעת 76.9 נק' בממוצע למשחק, בעוד שרעננה הרבה מעליה (לא באמת) עם 77.6, טוב למקומות 13 ו12 בהתאמה. ראיתי הרבה את נס ציונה, וזה מאוד לא מתאים למה שהם מנסים לעשות. העובדה שהם היו מאוד חסרים בחמשת המחזורים הראשונים, ובעיקר ללא ברייס בראון חסר המצפון, לא ממש התאימו למשחק מהיר. לא בטוח שאני יכול לשים זרקור על מה שרעננה מנסה לעשות, אבל מבחינתי העובדה שיש לה 2 ניצחונות וגם בהפסדים שלה היא נשארת קרוב, זה סוג של הצלחה. ניצחון שלישי רצוף של נס ציונה, האם אפשר כבר לעשות מאצ' ממה שהם מנסים לעשות למה שיוצא בפועל? כן. 3 ניצחונות, 83 נקודות בממוצע באותם ניצחונות וגם פציעה של ברייס בראון, לא עצרה אותם. נס ציונה זרקה 44 זריקות ל-2, וקלעה 54 נקודות מאוד דומיננטיות בצבע. הסגנון של נס ציונה מתאים לו, דסי רודריגז. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל רודריגז, אזובוקיי, קליין וסמית' עם 57 משותפות שחוץ מ-2 קליעות לשלוש הגיעו כולן מלייאפים או הליכה לקו. נכון, היו סלים בהתקפה מסודרת, אבל יפה לראות איך הגבוהים של נס ציונה רצים במעבר לסלים קלים. התקפת מעבר אחת בחצי הראשון, ממש הראתה איך בקורס מאמנים מלמדים על ריצה במסלולים. הגארדים ממלאים את הווינגים, הגבוה הראשון חוצה את המגרש מטבעת לטבעת והגבוה השני שמגיע כטריילר יכול לחתוך לסל או להיכנס מהר לסייד פיק אנד רול במעבר. וויס העיף כדור לבראון ב-45, שחיכה בזמן שאזובוקיי חתך ושקע מתח לסל. רודריגז הגיע כטריילר וקיבל את הכדור בתנועה לסל. ההגנה שהתכווצה לכיוון הגבוה הניגרי קפצה לכיוונו של רודריגז, שמיד הרים האלי הופ קל לסנטר מנס ציונה. טקסטבוק. הנה המהלך: רעננה ניסתה, בערך, לשחק בכלים שלה. רדפורד ודיארה ניסו לתקוף את ההגנה הרכה של נסצ, שוכמן היה טוב עד שהורחק עם 4 שלשות (מה אתה מורחק?!) וזהו בערך. המשחק שלהם בנוי על הרבה רצון אבל זה לא יספיק לעונה שלמה, הם צריכים, בלי קשר לחיזוק הסגל, לנסות לפתח משהו משלהם. כמו שציינתי כבר על שני הניצחונות שהשיגו, בשלב הזה, כל דבר חוץ מירידה ייחשב הצלחה. עכשיו על דסי חיים שלי בלב רודריגז. היו אנשים בפיד שלי שלא הופתעו. בכל זאת, שיחק בהפועל תל אביב, הגיע מנאנטר וה-BCL ובסה"כ הוא שחקן עם רזומה. הסגנון של נס ציונה שבו הוא מנצל את היתרונות הפיזיים שלו בהתקפות מעבר או אחרי פיק אנד רול ותוקף מוקדם מאוד מתאים לו. איכשהו, דסי, עבר אצלי מתחת לרדאר, וזה טוב לי, כי כל פעם אני מתאהב בו מחדש. העמק נגד ראשון (75:89) ראשון לציון מסתמנת כקבוצה החלשה בליגה. קצת קשה לי לכתוב את זה על קבוצה עם סטיבנס ולטעמי אחד המוכשרים בליגה - קאליל אמאד, אבל הטבלה לא משקרת. גם היכולת לא. ראשון מתבססת התקפית על שחקן אחד, אותו סטיבנס בן ה-35 וזה לא פשוט בלשון המעטה. כל המהלכים שלה מובילים לפוסט אפ או פיק אנד רול לסטיבנס. וזה לא שהוא לא טוב, הוא פשוט לא יכול לסחוב כל כך הרבה. יוסג' גבוה מידי לשחקן בודד. העמק היא תעלומה סטטיסטית מופלאה, אנמוליה ממש. מדורגת בנקודות ובאסיסטים שביעית, מקום 13 באחוזים ל-2 ועדיין מחזיקה אחרי המשחק ב-6 ניצחונות רצופים. שניה רגע, הנה האוזמן: תקשיב רגע, יא הופמן. התקפה זה לחלשים. וגם הגנה סטנדרטית. זה נכון שיש התקפות יעילות ואסתטיות מזו של אברהמי, גם ברמת העמק. ראית כמה שאני עדין? מצד שני, האיש לא מרפה. הוא לא מרפה על הקווים, הוא לא מרפה בתוך המגרש והקבוצה שלו הזאת הפסיקה להרפות בעצמה. היא מציקה, היא מטרידה, היא מחליפה, היא מזנקת. לא בדיוק כמו גרסת קרית אתא שלו, לא בדיוק כמו גרסת הנבחרות הצעירות שלו, לא בדיוק הכי מסודר בעולם, אבל תמיד יושב לך על הראש, הכדור והנשמה. הנה הוא מסמן הגנה כזאת והנה הוא מסמן הגנה אחרת, והנה עוד ערבוב ועוד התחכמות ובעיקר עוד רצון עז ובלתי פוסק לנצח כל משחק. וזה עוד לפני הטראש טוק. וזה עוד לפני הסטטיסטיקות. יאללה, הופמן, תן בסטטיסטיקות. אז העמק כאמור, שומרת טוב, אבל איך? כמו שציין האוזמן, היא לוחצת את הקבוצות שנגדה וזה עוזר לה להוביל את הליגה בחטיפות אבל בעיקר היא גורמת לקבוצה מולה לצאת מהתבניות שלה. הולכים הרבה פנימה? נגרום לכם לזרוק מבחוץ. רוצים לשחק מהר? אנחנו נאט אותכם. נגד ראשון הסיפור לא היה יוצא מן הכלל. כשראון לא משחקת על סטיבנס יש לה שלישיית גארדים מוכשרים - אמאד, גרנט, וויליאמס. הבעיה שהשניים הראשונים מתבססים כמעט רק על חדירות לסל. אז אברהמי בטקטיקה ידועה שלו גרם להם לזרוק ולהחטיא ל-3. אמאד עם 0/2, הגדיל לעשות גרנט וזרק 6 שלשות על קליעה בודדת. אז אמאד ירד בנקודות שלו וכך גם וויליאמס וגרנט. אברהמי חי טוב מאוד עם משחק התקפי מעל הממוצע של קפלן או גוט. האוזמן צדק. התקפית העמק משחקת בקצב משלה, לרוב זה משגב בפיק אנד רול או תרגיל לקליעה של אדוארדס אבל צריך גם לציין שתמיד אחרי הפאנץ' ההתקפי, מגיעה קריאת מצבים מרשימה שמסתיימת בזריקות מעולות לשלוש. הרבה פעמים הכדור עובר שלושה או ארבעה שחקנים עד שהשחקן החופשי זורק ולרוב גם קולע. באחוזים לשלוש העמק דווקא במקום גבוה בליגה וקולעת ב-37 אחוז מחוץ לקשת. אתמול היא העלתה רמה וקלעה 15 שלשות ב58 אחוז. בסופו של דבר הן שייצרו את המומנטום ברבע הרביעי וניצחו את המשחק. 15 שלשות ב-58%. קיילר אדוארדס והספסל יודעים שזה המון. צילום: לילך וייס רוזנברג, באדיבות ליגת ווינר סל נתניה נגד הפועל תל אביב (93:70) לפני הרבה מחזורים בניצחון הבודד של נתניה השנה על רמת גן, עם איזה תוצאה אסטרונומית כתבתי כך: "אוקי, סליחה רגע, אני מתנצל ממי שדווקא חיכה לאיזה ניתוח מתקדם על המשחק הזה. סליחה מאלה שרוצים להבין מה ניצח לחבורה של עידן אבשלום את המשחק או איזה טיפולים ספציפיים בפיק אנד רול לא עבדו לרמת גן. התחרותית היתה שם וגם מאמץ. מה לא היה שם? לא היה שם שום ניסיון לעשות משהו מעבר לניצול היכולות אחד על אחד ופיק אנד רול של השחקנים. כלום, נאדה, אפס. אחד ממשחקי הכדורסל, מבחינה קבוצתית, הכי גרועים שראיתי. וראיתי". נתניה מאז החליפה מאמן אבל כלום לא השתנה. את המשחק מול רמת גן היא ניצחה אבל מול המקום הראשון ביורוליג אין לה סיכוי, לא ככה. אסכם זאת כך: הפועל קבוצה כל כך הרבה יותר איכותית שמעבר לסגל והעומק, מנסה לשחק כדורסל מאורגן שיכול, אם מבוצע טוב, לשפר סיכוייה לנצח. נתניה לא. הבלאגן חוגג ולנסות לנתח את זה מול הסטטיסטיקות יהיה סתם מצחיק. עצוב. מסקנות? אז האם יש קשר בין סגנון, מאמן וטקטיקה לבין הסטטיסטיקות שמכריעות משחקים? לפחות בסוף השבוע הזה, התשובה היא כן. צריך להודות ביושר ששלושה מתוך ארבעת המשחקים הוכרעו בעיקר בגלל פערי איכות הסגלים, מה שמקשה לזקוף אותם לזכות מאמן כזה או אחר. אבל הניצחון של קריית אתא על באר שבע, מאצ'אפ שהיה שוויוני לגמרי על הנייר, דווקא מחזק את התיאוריה: כשלקבוצה יש סגנון ברור והיא מצליחה לכפות אותו על היריבה - המספרים משתפרים, הכדורסל נראה טוב יותר, ומעל הכול, הסיכוי לניצחון גדל משמעותית. בסופו של דבר, לא רק שחקנים מנצחים משחקים, גם הדרך שבה משתמשים בהם. יש נבחרת בקרוב אז כולנו אל אל. מזכיר לכם שהכל אבל הכל אמת לשעתה.

אני לא יודע כמה מאיתנו ממש קולטים את מה שקורה השנה עם דני אבדיה. אתחיל באמירה פומפוזית: מעולם לא היה לנו שחקן ישראלי, באף ענף ספורט תחרותי, שהגיע למעמד כזה חודש מפתיחת העונה. יש ספורטאים שהם גדולים מהמשחק, ויש ספורטאים שהם גדולים מהמדינה שלהם. או ליתר דיוק, הם הופכים להיות הפנים היפות שלה. כשאומרים ״רוג'ר פדרר״, לא חושבים רק על מכונת טניס מושלמת עם בקהנד יד אחת או סרב מושלם לפינה הזאת שאין שום סיכוי להגיע אליה כי הכדור כ"כ מדויק וכ"כ מהיר, חושבים גם ובעיקר על דיוק שוויצרי, על אלגנטיות, על שלמות. הוא לא רק ניצח משחקים, הוא גרם לעם שלם להרגיש שהוא חלק ממשהו ענק. משהו להתגאות בו. תסתכלו על ג'מייקה. אי קטן עם שלל בעיות לא פשוטות, אבל כשיוסיין בולט חייך למצלמה בקו הסיום אחרי עוד שיא ב100 מטר או 200, הוא צבע מדינה שלמה בצבעים של שמחת חיים, קלילות וניצחון. באותה שניה ממש הוא שלח מאות, אלפי ואולי עשרות אלפי ילדים למדוד 100 מטר, לסמן את קו הזינוק וקו הסיום עם מקל על האדמה ולהתחיל לרוץ. הכי מהר ולאט לאט להגביר. ניקי לאודה, נהג המירוצים האגדי, לקח את הקרירות האוסטרית וחוסר הבידול הספורטיבי והפך אותה לנחישות פלדה מעוררת השתאות. הוא הדביק דורות שלמים של אוסטרים בחדוות המירוצים, עד היום יוצאים משם נהגים מדהימים וקבוצות פורמולה טובות לא פחות. זה לא קורה סתם ככה, יש לזה שורש, מקור. המכנה המשותף לכל הדוגמאות הנ"ל שהם היו יותר מספורטאים, הם היו מגדלור של אומה שלמה. הם היו הסיפור שהמדינה שלהם רצתה לספר לעולם, והסיפור שהאנשים של אותה מדינה רצו לספר לעצמם. עכשיו, תסתכלו עלינו. אנחנו חיים במדינה דחוסה, לחוצה, תוססת ולפעמים כואבת מדי. הציניות היא שפת האם השנייה שלנו. ובתוך כל הרעש הזה, מתחילת השנה הנוכחית העיניים שלנו נשואות מערבה, מרחק 15 שעות טיסה מכאן, אל דני אבדיה. בחור צעיר שהשורשים שלו נטועים עמוק במגרש המיתולוגי של בית זרע, אבל הכנפיים שלו נוגעות בשמיים הכי גבוהים של אמריקה. אני חושב על זה ומודה שאולי הציפייה שלי מדני היא לא הוגנת. היא בטח כבדה מנשוא עבור כתפיים של בחור צעיר, מוכשר וחזק ככל שיהיה. אני לא רק מצפה ממנו ל-20 נקודות ומעלה למשחק או לשבירת שיא האסיסטים הלילה (13), כי מבחינתי, גם באתר הזה, הציפייה הזו שייכת לפרשנים. לאנשים שמבינים כדורסל הרבה יותר ממני. אני, ואולי כולנו, האנשים שלא מזהים תרגיל כל התקפה או יודעים לקרוא להגנה בזון בשמה הנכון, מצפים למשהו אחר לגמרי. משהו עמוק יותר. מה אתם שואלים? נורא פשוט. אני מצפה שדני אבדיה יהיה ה"פדרר" שלנו. אני רוצה שכשהוא עולה על הפרקט, הוא יביא איתו עם שלם. אני רוצה שהוא יגרום לילד בנהריה או בשדרות לקום ב-03:00 לפנות בוקר לא רק כדי לראות כדור נכנס לטבעת, אלא כדי להרגיש, ולו ל-48 דקות, שאנחנו חלק מהעולם הגדול. שאנחנו נורמליים. שאנחנו יכולים להיות אלגנטיים, מקצוענים ומוערצים. שיש לנו את זה. שיכול לצאת מכאן עילוי. לא רק תעשייה ביטחונית, עגבניית שרי וטפטפות. אני רוצה שאנשים ישאלו את עצמם מה הולך פה, לא רק בגלל שאנחנו שורדים מצטיינים, אלא בגלל שאנחנו מצטיינים. מדינת ישראל צריכה את הרגש הזה. אנחנו צריכים דמות שתגרום לנו להזדקף בכיסא. מישהו שיזכיר לנו שמעבר לכותרות החדשות המעיקות, יש פה DNA של מצוינות שיכול להתחרות עם הטובים ביותר, להסתכל להם בלבן של העיניים, לקחת אותם לסיבוב בצבע, ולחייך. דני אבדיה הוא שחקן כדורסל מצוין, והוא יהיה עוד יותר טוב. אבל, עם כל הכבוד לנתונים והסטטיסטיקות, מבחינתי המשימה האמיתית שלו היא מחוץ לקווי המגרש. הוא צריך להיות המקום הזה שבו אנחנו מרשים לעצמנו לחלום. הוא צריך להיות תלוי על כל קיר של כל ילד בישראל, הוא צריך להיות השגריר של הצד היפה שלנו. לתת לאומה חבוטה ומוכה משהו טוב לקום איתו ואליו כל בוקר. אני יודע, זו משקולת כבדה, דני. אבל אם יש מישהו שיכול להרים אותה ולגרום לזה להיראות קל, כמו ריקוד של בולט על המסלול או חבטה של פדרר לפינה הרחוקה, זה אתה. הכותב הוא משנה למנכ"ל ומנהל חטיבה בחברת הראל, אבא לשלושה, כותב ניוזלטר שבועי, ועדיין מתעורר בלילות למשחקים ב-NBA

הניצחון האדיר של פורטלנד נגד גולדן סטייט בצ'ייס סנטר הזכיר לי עד כמה האוהד הישראלי מתרגש מפליימייקרים כחול-לבן. היו פה (בכל הענפים) סקוררים חסרי תקנה, היו פה שחקני הגנה קשוחים והיו פה כאלה שהצליחו בזכות עבודה קשה. הכל יפה ומכובד ומרשים, אבל שוב - אין דבר שיותר קונה אותנו מלהוביל. להנהיג. לייצר ולסחוב אחרים להצלחה. אולי מאז הימים העליזים של אייל ברקוביץ' בפרימיירליג וקטש ביורוליג לא ידענו פליימייקר ישראלי אמיתי שמפציץ ברמות הגבוהות. מאז, המונח הזה עבר גלגולים ושינויים, וכיאה לעגה המקומית המיוחדת, הוסרו כל אותיות ה-י' שיש בו, עד שהגיע לגרסתו הסופית והרשמית. באנגלית: Playmaker. בעברית: פלמקר. נכון לסוף נובמבר 2025, דני אבדיה הוא קודם כל פלמקר. בצוק העיתים ועם ריבוי הפציעות וההיעדרויות בסגל של כל מי שראוי למלא את משבצת הפלמקר (דמיאן לילארד; סקוט הנדרסון; ג'רו הולידיי; שיידון שארפ(?)) בפורטלנד הזו, נכנס אבדיה בטבעיות מהפנטת לנעלי הרכז. מקבל ההחלטות. המנהיג. שיא קריירה באסיסטים הבוקר נגד הקרי'ז. 24 אסיסטים בשני המשחקים האחרונים. 9 בממוצע בארבעת האחרונים. המספרים האלה מספרים רק חלק מהסיפור. כי הרי את היכולת של דני ליצור לאחרים אנחנו מכירים כבר שנים אחורה. הניצנים קיימים שם עוד מימיו הראשונים בליגה, בתקופות השחורות לצד ווסטברוק, בראדלי ביל (רחמנא ליצלן), קוזמה וג'ורדן פול. מה ששונה עכשיו זה הנפח. הכמות. המקום בהיררכיה. התחושה (שהיא בכלל לא פרובינציאלית) שבקבוצה הזו - הוא השחקן שבלעדיו אין. על פיו יישק דבר. האירוע הזה שלו. יאללה, לפני שמתחילים, קחו קודם כל תקציר כדי להבין מה היה שם. אין מחמאה גדולה יותר מדאבל-טים למפגש מול הווריורס, הגיעו הטרייל-בלייזרס מבואסים תחת. ארבעה הפסדים רצופים, כשהאחרון שבהם במשחק ביתי צמוד עם דאגר אכזרי של ווצ'ביץ', הורידו את החבורה של ספליטר לקרקע והכניסו את כולנו לפרופורציות לגבי התקרה האמיתית של הסגל הזה. הולידיי ושארפ המשיכו לשבת בצד גם בסן פרנסיסקו, מה שהאריך והעמיק את החוסר בשני פרמטרים מרכזיים: מנהיגות וסקורינג. כמו במשחק נגד הבולס, ספליטר פתח עם סיסוקו, קמארה, גראנט וקלינגן בחמישייה לצד דני. המגבלות ההתקפיות ברורות, והמשקל של דני בהתנעת משחק ההתקפה של פורטלנד היה קריטי. במחצית הראשונה דני התחייב באופן טוטאלי לתפקיד הפלמקר, וכך המשיך גם אל דקות הקראנצ'. מיעט בזריקות מהשדה, הוביל את הכדור כמעט בכל התקפה בה היה על הפרקט, קיבל את ההחלטות ולקח אחריות. נכון, זה עלה בכמה איבודים, אבל היכולת של דני לכל אורך המשחק לאסוף את חבורת הרול-פליירז הזו לכדי משהו שנראה כמו קבוצה - הייתה מרשימה. מעל 54% מהאסיסטים שייצרו הבלייזרס בזמן שדני בילה על הפרקט - היו שלו. אם זה לא פלמקר, אני לא יודע מה כן. פורטלנד משחקת לא מעט עם חמישה שחקנים בחוץ בתצורת בדקות עם קלינגן (והאמת שגם עם רוברט ווליאמס, שלא קולע בכלל מבחוץ). זה מאפשר לחבורת הפורוורדים האתלטית לנצל את הספייסינג ולהגיע אל הצבע מבלי להידרש לאקשנים מורכבים במיוחד. היי פיק-נ'-רול פשוט או גוסט סקרין של אחד מהפורוורדים או חדירה בכוח וניצול יתרונות מבידודים – מביאים את השחקן עם הכדור להיכנס לצבע ולבחור באחת מהחלופות: סיומת אגרסיבית לכיוון הטבעת, הוצאה החוצה לאחד החבר'ה שמחכים בעמדות הספוט-אפ או זיהוי החותך על הבייסליין לקרש סל. בתוך השיטה המאוד-מאוד פשטנית הזאת, דני הצליח לייצר כמות גבוהה מאוד של אסיסטים בהתבסס על שני אלמנטים מרכזיים: האחד, ההרתעה שהוא מצליח לייצר כשהוא בתוך הרחבה. לא מעט אסיסטים הגיעו לאחר שההגנה של סטיב קר התכווצה באגרסיביות לכיוונו של הישראלי אחרי החדירה. היכולת של דני להוציא את המסירה החוצה בטיימינג הנכון השאירה את החברים שלו להרבה מאוד מבטים פנויים. קחו דוגמה: דני חודר על מוזס מודי אחרי הטעיית קליעה. קוונטין פוסט ודריימונד גרין מגיעים לאזור כדי למנוע את העלייה לטבעת או את הדיש לרוברט וויליאמס. מסירה מתוחכמת החוצה ניצלת בפוקס והכדור מגיע אליו בחזרה. הוא מצליח לזרוק ממנו את פוסט עם סוג של קרוסאובר. ג'ימי באטלר מיד מזהה את החדירה, מכווץ מקיילב לאב ומגיע לעזור יחד עם גרין על החדירה של דני. הטאלנט הישראלי מזהה את זה מידית ומשאיר את לאב, בערב קליעה אדיר מבחינתו, לבד מחוץ לקשת. צ'אקה חשובה בהתקפה קריטית על הבאזר. אפשר להגיד שגיאה הגנתית של באטלר, אבל שגיאות גם צריך לדעת לייצר. השני, הכימיה עם דונובן קלינגן. הגבוה הגמלוני נמצא בשיא של הקריירה הקצרה שלו, ושבר הבוקר שיא קריירה בנקודות (22) ב-64% מאוד מרשימים מהשדה. במחצית הראשונה, הוא הצליח להיכנס למשחק בעיקר בזכות אבדיה, שהזין אותו להלי-אופים קלילים, אחד אחרי סייד-פיק נ' רול וגלגול לטבעת, השני בעקבות חדירה אגרסיבית של דני ועזרה של דריימונד גרין שהשאירה את קלינגן לא מכוסה. השלישי הגיע במחצית השניה, אחרי מהלך של פיק נ' רול באמצע בו דני מצא את עצמו עם סוג של שמירה כפולה. בכלל, לכל אורך המשחק דני הצליח להתמודד יפה עם השמירה הכפולה האגרסיבית שהווריורס הביאו עליו בפיק נ' רול. אין מחמאה גדולה יותר מדאבל טים. אין הרבה דברים מרשימים כמו שחקן (שאיננו רכז טבעי) שמצליח להתמודד עם דאבל-טים פעם אחר פעם. למשל כאן- קלינגן אפילו לא חוסם, מוזס מודי ואל הורפורד קופצים ביחד על דני. הוא מצליח להשחיל לסנטר את הכדור, שקולע ג'אמפ שוט נדיר מאיזור קו העונשין: נפרדים מטיקטים ישנים מובן מאליו שכאשר שחקן שלא מורגל בכך נוטל על עצמו כמעט באופן מלא את ניהול המשחק, יתחילו זיופים במקומות אחרים. סורי אם אני מקלקל קצת את החגיגה, אבל ראינו כבר בעבר משחקים הרבה יותר טובים של דני בצד ההגנתי. לא מעט פוזשנים של חוסר ריכוז ורכות בהגנה שעלו לבלייזרס בנקודות יקרות. ושוב, מבטיח שאני לוקח בפרופורציה. כשאתה משקיע כל כך הרבה אנרגיה ומחשבה בהתקפה, טבעי שלא הכל יהיה מושלם. מתחילת העונה אנו חוזים בתהליך ההיפרדות של דני מהטייטל המכובד (אך המגביל) של שחקן 3andD זו תבנית מסוכנת, שניסו להלביש עליו בתחילת הקריירה בליגה, אבל בתכל'ס הוא אף פעם לא היה פרפקט פיט אליה וידענו שהוא הרבה מעבר לכך. דני ניצח לפורטלנד את המשחק בעיקר בזכות קור רוח וקבלת החלטות נכונה בהתקפות הקריטיות בסוף המשחק. לא בזכות הגנה. מה שעוד ניצח לפורטלנד את המשחק היו קליעות העונשין של דני במאני טיים. היכולת של דני לייצר כמעט מחצית מהנקודות שלו דרך קו העונשין היא כזו ששמורה לגדולים ביותר, ומאפיינת אותו לכל אורך הקדנציה בפורטלנד. ה-2/2 לקראת הסיום היו מתוקות במיוחד, בייחוד כשזוכרים את ההחטאה הקריטית מהקו מול שיקגו שאולי עלתה במשחק. מבט קדימה חייבים להיות הוגנים ולתת קרדיט גם לשאר הטרייל-בלייזרס שהפציצו היום. אבל יודעים מה? בואו נתחיל ממי שלא. בניגוד מוחלט לאבדיה, נדמה שג'רמי גראנט בכלל לא מרגיש בנוח במשבצת מקבל ההחלטות. 5 נקודות ב-0/8 מהשדה, 2 אסיסטים בלבד ב-31 דקות על 3 איבודים, בהחלט לא הערב שלו. פורטלנד הצליחה לנצח בערב שבו השחקן השני (או השלישי?) הכי בכיר שיש לה בסגל כרגע יותר מזיק מאשר מועיל. זה בעיקר בזכות שלושה שדפקו ערב שיא, גם בפרספקטיבה של קריירה. קיילב לאב הרוקי (שיושב על חוזה Two-way) נתן לבלייזרס את הניצוץ שהיה חסר בלי שארפ. ערב קליעה מצוין של 6 שלשות ב-43%, כולל שתיים חשובות מאוד באמאמאמאמא של המאני-טיים, סחב את פורטלנד לנצחון לא פחות מהתצוגה של דני. טומאני קמארה הנפלא שאני נשבע לכם שעשה אחלה של עבודה על סטף קרי בצד ההגנתי. זה מוזר להגיד את זה בערב שבו סטף תופר 38, אבל תאמינו לי. או שתצפו בעצמכם. מילה טובה אחרונה אני חייב לתת לרוברט וויליאמס, שחקן שהפציעות הבלתי נגמרות גרמו לי בשלב מסוים לחשוב שבנובמבר 2025 נראה אותו מחלטר ביורוליג במקרה הטוב, או בסין במקרה הרע. דומיננטיות בריבאונד היא משהו שמאפיין באופן כללי את הבלייזרס האלה (21 ריבאונד התקפה נגד הווריורס ב-47%), אבל בדקות של וויליאמס זה הורגש אף יותר. הצליח להחזיק הגנתית ולתת לפורטלנד את הרים-פרוטקשן והאתלטיות שחסרה לקלינגן. אני מציין אותם כי במציאות שבה הולידיי, שארפ והנדרסון ימשיכו לשבת בצד לפחות לשבועות הקרובים וכשג'רמי גראנט לא יציב, החבר'ה האפורים האלו יצטרכו להמשיך לסחוב את הקבוצה בלו"ז קשה מאוד, שכולל ביקורים אצל האלופה מאוקלהומה ואצל הבאקס, ואחר כך משחק בית מול הוומבניאמות. לא קל. כדי לצלוח את זה הם יצטרכו מנהיג. הם יצטרכו פלמקר בשיאו.

בשביל משחקים כמו זה של מכבי תל אביב בבולוניה מועדונים בונים סגל רחב. לא, אין הכוונה בהכרח להפועל תל אביב, שבנתה סגל מגה רחב. גם סתם מועדוני יורוליג מהדרג הבכיר עד סביר, מבינים שהעונה ארוכה מאי פעם, גדושה בשבועות כפולי משחקים, ושהסיכון לפציעות והיעדרויות גבוה. בליגה שבה הפסד אחד יכול להיות ההבדל מטופ 6 לטופ 10 או מפליי אין לעונה נטולת פלייאוף, לא משאירים דבר ליד המקרה. אין ברירה, חייבים להביא שניים ולפעמים שלושה שחקנים טובים על כל עמדה. מכניסים את היד לכיס, מוצאים מקורות מימון, אולי אפילו נכנסים למינוס. רק כדי להתחרות. או לכל הפחות, לא להתבזות. מצד שני, אמרנו "מועדונים". ספק אם מכבי תל אביב עונה להגדרה הזאת כרגע. זוהי קבוצת כדורסל שמתפקדת לפחות ברמה הלוגיסטית ומשחקת ביורוליג. היא מייצגת מה שהיה פעם מועדון פאר. ואתמול, במשחק ההפסד 99:89 בבולוניה, הופיעה עם סגל יורוקאפ, או בי.סי.אל, כדי לא לקפח את הליגה השניה באיכותה ובחשיבותה בכדורסל האירופי, כמו שדואגים לספר לנו. בזמן שמחוץ לאולם התנהלו הפגנות אנטי ישראליות סוערות, הקבוצה החסרה התנהלה לה בניחותא בפלאדוצה בבולוניה, והמועדון, למרות נוכחותו של הג'נרל מנג'ר קלאודיו קולדבלה, דפק נפקדות. פעם ידעה מכבי תל אביב למנף משחקים בעלי משמעות פוליטית, למשל התמודדויות מול צסק"א בימי מסך הברזל, לאירועים שמגבירים את הזהות בין המועדון למדינה. כיום, אין מועדון, ולגבי המדינה - זה כבר נושא כבד מדי לבמות שנושאות את השם "הדיסקו". בסגל הנוכחי והקצר שלה, מכבי לא יכולה להרשות לעצמה היעדרויות משמעותיות. הכוח המרכזי שלה, אולי היחיד, הוא התפוקה ההתקפית של הקו הקדמי. אז אמש היא הופיעה בלי טי ג'יי ליף וג'יילן הורד. האחרון הוא גם תוכנית א' של עודד קטש להגנה על סקוררים יריבים. וגם תוכנית ב' ו-ג'. קארסן אדוארדס, עם 8 מ-15 פסיכי משלוש, וגם מתיו מורגן, עם 3 מ-7, יכולים להעיד. מאז שהצטרף אליה החיזוק איפה לונדברג והתגלה כפצוע, התברר שגם החיזוק מהקיץ, לוני ווקר, לא כשיר. או שלא כשיר בעיני עודד קטש? באין לדעת ומכיוון שהדובר היחיד של המועדון, או הקבוצה, הוא עודד קטש, נסתפק בגרסה הלא כשירה שלו. בכל מקרה, זה השאיר את מכבי כמעט בלי קו קדמי, וגם בלי מי שהיה אמור להיות הקלעי המרכזי שלה בקו האחורי, האדוארדס שלה. המורגן שלה (?), ג'ף דאוטין, שמוגדר כ"רכז", סיים עוד משחק נרפה הגנתית ונטול הפעלה קבוצתית בהתקפה (2 אסיסטים). בהיעדר עומק, הבסיס של מכבי תל אביב הנוכחית הם שני ישראלים, תמיר בלאט ורומן סורקין. דיברו עליהם הרבה השבוע כיתרון היחסי של הצהובים בליגה על הפועל, ההיא עם העומק מהיורוליג. וזה נכון, בזירה המקומית. אבל ביורוליג, הם מייצגים שלא באשמתם את הכשל בעומק (של ההנהלה) ובהגנה (של המאמן, תכף נגיע אליו). התקפית, בלאט היה באחד מאותם ימים של 1 מ-7 משלוש ו-0 זריקות מ-2 (ג'ימי קלארק השלישי היה עם 0 מ-6 לשלוש ו-0 זריקות מ-2, אבל לפחות מסר 9 אסיסטים). הגנתית, בלאט נשלח אתמול לשמור את אדוארדס בתחילת המשחק. מתברר שזו אופציה ד', לא עלינו. יחד עם סורקין הוא התמודד עם חסימות פיק אנד רול ובעיקר עם חסימות לקלעים, שחביבות על אדוארדס ומורגן ובעיקר על דושקו איבנוביץ', מאמנם. המונטנגרי בעל זנב הסוס היה קלעי גדול בספליט האגדית והוא אוהד קלעים כמוהו. מעולם זה לא נראה קל יותר וחלק יותר מאשר אתמול. כל התרגילים מסודרים כמו באימון של 5 על אפס, במיוחד כשבלאט וסורקין מעורבים בניסיונות בלימתם. הם לא טובים בהגנה, שניהם. כל כך לא טובים, שאפילו קטש התייאש. סורקין יצא 52 שניות לסוף הרבע השלישי ולא חזר. בלאט שיחק 3:55 דקות במחצית השנייה, כולן ברבע השלישי. אפילו קליפורד אומורי יצא מהמקפיא כדי לתת קצת מלחמה (ליותר הוא לא מסוגל), יחד עם ג'ון דיברתולומיאו (3 חטיפות והמדד המצטבר הגבוה ביותר במכבי, 18, יחד עם סנטוס) ו-וויל ריימן (9 נקודות, 4 ריבאונד, 3 ריבאונד התקפה וסחיטת 8 עבירות!) שהיו על הפרקט ברבע האחרון כמי שמייצגים זיכרון ארגוני מסוים, או סתם אופי, של מה שמכבי תל אביב ייצגה פעם כמועדון. דווקא בתחילת הרבע הרביעי הגיע הרגע שמייצג בעיניי את הכשל ההגנתי, שלו אחראי, עם כל הצער, קטש. הבולונזים יצאו להתקפה מתפרצת, הכדור הגיע למורגן בפינה, ומשם עשה את דרכו לפאיולה חצי הפינה הנגדית, שמחפה בשכל (7 אסיסטים) על מה שחסר לו ביכולת קליעה. הכדור הגיע לרכז כשעל השעון 14 שניות. כבר לא מתפרצת, אולי התקפת מעבר. רוב הקבוצות בכדורסל המודרני ינסו להמשיך איכשהו את הפלואו ההתקפי כדי לחפש חדירה או מסירה פנימה, או לחילופין יבצעו פיק אנד רול בזמן המוגבל שנותר. רק שהאיטלקי כידרר לו בנחת לכיוון האמצע, וסימן תרגיל. ארבעת השחקנים האחרים ראו, הסתדרו בזריזות לחסימה לקלעי, שמכונה בעגה המקצועית פלופי. מכבי לא הפריעה, כהרגלה, ומורגן יצא מפינה לחצי הפינה הנגדית וקלע ג'אמפ פנוי לחלוטין משתי נקודות. למה דווקא הסל הזה? מכיוון שהוא מייצג את הבסיס הפגום להגנה של מכבי. אם מכבי הייתה שומרת באמת, הכדור לא היה מגיע כל כך בקלות מצד לצד. ואם היה לחץ אמיתי על פאיולה, הוא לא היה יכול לסמן תרגיל בשלב כל כך מאוחר על שעון הזריקות, מהלך שלקוח מעידן 30 השניות. ואם סימן תרגיל, לא היה יכול לכדרר לאמצע כל כך בקלות. ומורגן - הוא לא היה עובר מצד לצד על חסימה כאילו אין מתנגד. לא טקטיקה, טכניקה. שאיננה. נכון, במהלך המשחק לקח קטש טיים אאוטים עצבניים, ולפחות באחד מהם גער בשחקניו מול המצלמות על ההגנה. אבל גם כשהגיע טראפ אגרסיבי יותר על אדוארדס, למשל, הכדור המשיך בדרך כלל בתוך שתי מסירות לליי אפ של גבוה איטלקי כלשהו בצבע. כך, לא רק שאדוארדס קבע שיא עונתי בשלשות, ו-וירטוס כולה הפגיזה 17 מ-38 מחוץ לקשת, גם הסנטר מוחמט דיוף קבע שיא עונתי של 14 נקודות, והפאואר פוורוורד דרק אלסטון השווה את שיא העונה עם 15. וכל זה בלי סמיאלגיץ', שחקן הפנים המוביל התקפית של בולוניה. סתם אופי, וויל ריימן. צילום: מכבי Rapyd תל אביב מכבי לא הצליחה לקחת שום דבר מההתקפה של בולוניה, לא מבחוץ ולא מבפנים, כי היסודות ההגנתיים שלה לוקים בחסר, החל מהלחץ על הכדור ועד לתיאום קבוצתי ותקשורת ביציאה מחסימות - און דה בול או אוף דה בול - ועד לרוטציות. על הירידה להגנה חבל להכביר מילים. כשהבסיס רעוע, פיתרון טקטי כזה או אחר לא יעזור, ונותר רק להרים מהספסל את ריימן ודיברתולומיאו, שרוצים קצת יותר. בולוניה, אגב, דווקא כן הצליחה לקחת למכבי את הריקודים והדאנקים מתחת לסל בהתקפה, כששמרה נסוג בואכה בונקר, ואילצה את יריבתה לזרוק 40 פעם משלוש ורק 31 משתיים. בשורה התחתונה, התחושה היא שהעונה נטולת ערך ספורטיבי כבר בנובמבר. במדגם לא מייצג, אוהדי מכבי שרופים שהסתמסתי איתם או שלא טרחו לצפות במשחק או שצפו בחצי עין, בזמן שעסקו בדברים אחרים. זה היה משחק של חורף חם (זוכרים?) באווירה של סוף עונה. ויש לזכור - בולוניה היא בשום פנים ואופן לא קבוצת צמרת במפעל. גם היריבה הבאה, מילאנו, לא ממש. אפילו ממש לא. רק שמכבי, כרגע המקום ה-19, עמוק בתחתית. ולא נראה שהקבוצה מעניינת מספיק את המועדון כדי להיחלץ משם.

בעוד שבוע בדיוק תחל נבחרת ישראל את קמפיין מוקדמות גביע העולם, בשאיפה לעשות משהו שהיא לא הצליחה מאז מ.י.ק.י ב-1986. היא תתחיל דווקא מול זו שמאז לא עוצרת לרגע והיום היא חזונו הבלתי רשמי של אלון מזרחי - גם אלופת העולם וגם אלופת אירופה. נבחרת גרמניה. אז נכון, הוואגנרים לא יהיו שם, גם לא שרודר, מאודו לו, טריסטן דה סילבה ואפילו לא דניאל תייס, אבל האובסטים של העולם ישליכו שלשותיהם והבונגאים של העולם יקחו את ריבאונד ההתקפה על ראשנו. כדי לפתוח את הקמפיין ברגל ימין, הכנו לכם משחק "נכון או לא נכון", עם 23 שאלות על סגל הנבחרת לקראת החלון הנוכחי. כנסו לכאן, ענו על השאלות ושתפו אותנו ברשתות מה אתם חושבים. נימוקים יתקבלו בברכה והערכה. רגע לפני, קבלו את דעת הצוות שלנו על כמה מהשאלות: למען הזהירות, אני אשים את הטייק שלי כאן תחת דיסקליימר. נגיד. כי במסגרת ועדה שהוקמה על ידי איגוד הכדורסל, התבקשתי להגיע כנציג ציבור לכמה ישיבות אשר מטרתן קביעת קריטריונים אשר ישמשו לצורך בחירת מתאזרחים בעתיד. אני מדגיש: הועדה הזאת לא מתעסקת בכלל בבחירת מתאזרח ספציפי כזה או אחר ולא ממליצה על קרינגטון או בולדווין או אובי טופין, אלא רק מדברת על הפרמטרים על בסיסם יבחר מי שיבחר בעתיד. וזה בהתנדבות כמובן. סוף דיסקליימר. אני חושב שכל נבחרת צריכה להחזיק שני מתאזרחים במאגר. לפחות. ואם יש אחד גבוה ואחד גארד, בכלל חגיגה. הטיעון של בעד קרינגטון מצטמצם קצת ברגע ששחקני היורוליג כן מתייצבים לחלונות, אבל אם מחפשים מישהו שמגיע לעמדה הזאת, בלי אגו, מוכן לעלות מהספסל ולתת מה שיש לו – זה האיש. יותר מזה, אם מדברים על גרסת ירושלים 2025/26 של קרינגטון, אז זה פאקינג שחקן. בטח כשלוקחים בחשבון שאולי בניגוד לשחקנים אחרים, הוא גם מתאים לקופת האיגוד. כלומר שלא צריכים לשלם לו. האם זה המתאזרח האידיאלי? ממש לא. האם הייתי מעדיף מישהו אחר? חד משמעית כן. למשל גארד אחר שמשחק לצידו כיום בהפועל ירושלים ועונה לשם ג'ארד. למשל אקס מכבי תל אביב שמשחק היום באלופת היורוליג פנרבחצ'ה. למשל גארד אחד אדום בשם אנטוניו בלייקני. גם ביורובאסקט האחרון, למרות החזרה לשמינית הגמר אחרי עשור, לא ניפצנו את תקרות הזכוכית שרצינו וייחלנו לנפץ. תור הזהב של נבחרת העתודה, שהחל עם העלייה המפתיעה לגמר ב-2017 והגיע לשיא בשתי הזכיות ב-2018 וב-2019, היה אמור לפרוע את השטרות בטורניר הזה. הרי 2022 באה מוקדם מדי, וכשהכוכבים העולים (דני אבדיה, ים מדר, יובל זוסמן, תמיר בלאט) אולי עוד לא בשלים להוביל ולהנהיג בבמה של הגדולים. חשבנו לעצמנו ש-2025 היא ההזדמנות הנכונה לאקזיט הגדול של הכדורסל הישראלי. ועכשיו אנחנו בטוחים - במידה מסוימת של צדק, כן? - שזה רק הפרומו ל-2029. רומן סורקין יהיה בן 32, לזוסמן ימלאו 30, אבדיה ומדר יהיו בני 28, דני וולף יחגוג 25, בן שרף יבשיל בגיל 22. אז יכול להיות שיהיו חלילה פציעות או היעדרויות (כי אף נבחרת לא מגיעה אף פעם במצב אוטופי), ומי יודע מי יהיה המתאזרח, אבל זה בדיוק התמהיל להפוך את חבורת השחקנים הזו למשהו אחר ושונה ומיוחד. אם ההצלחה לא תבוא כבר בקמפיין הקרוב, אז אנחנו פשוט נבזבז את הדור הכל כך טוב ומוכשר ומרגש הזה. למה? בטורניר הבא אחריו, ב-2033, סורקין יהיה בן 36, זוסמן בן 34, אבדיה ומדר בני 32. אז הזמן הוא עכשיו. אם לא במונדובאסקט בקטאר, אז לפחות ביורובאסקט. אל תיתנו לאגו לנהל אתכם. מי שלא מסתדרים ביניהם - שיסתדרו ביניהם. תביאו את מתאזרח הנכון. ועם חזרת המשחקים לישראל (מתישהו, איפשהו, איכשהו) תדאגו לנצל את ההייפ כדי לחבר את הנבחרת לקהל. נכנסים כאן, עונים, משתפים. בואו!

אירופה המערבית עוברת שינויים משמעותיים. כולם יודעים. הזדקנות האוכלוסיה, ענייני הגירה וכל הדרעק הזה. מה שהכרנו – כבר לא יחזור יותר. מה שהיה – כבר לא יהיה עוד. את המסע הראשוני שלה אי פעם ביורוליג החלה הפועל תל אביב מול ברצלונה, נציגה מובהקת של הסדר האירופי הישן. של הכדורסל. ופירקה לה את הצורה משל הייתה טרפל סופוט מהיורוקאפ. את הביקור האחרון שלה עד כה ביבשת הישנה ערכה אמש מול מילאנו, עוד שם גדול. מהעבר. והשמידה אותה כמו במפגש מול, עזבו, לא משנה מול מי. חלק גדול מההערכות המוקדמות לגבי מיקומו של פרויקט ינאי ואיטודיס בליגה השניה בטיבה בעולם נבע מקבעון מחשבתי שלנו לגבי הרמה והאיכות של היבשת בכלל ושל הסדר הישן בפרט. 12 משחקים אל תוך העונה, ואין לנו אלא למחוא כפיים. כפיים. רגע, הבטחתי תוצאה. במקום, קבלו תקציר מורחב. סטייטמנט בפרק האחרון של שוט, ג'ובה ואני דנו אם הנצחון האדום בדרבי הוא סטייטמנט. לא כל כך הסכמנו בינינו. בפרק הבא ודאי נסכים, כי המגה טרחה שהחטיפה בתוך הפרצוף של המסינה'ס הוא כבר מגה סטייטמנט. ובאמת ובאמת ובאמת שאני רוצה לדבר איתכם על מכלול האספקטים של המשחק, כולל הדברים היפים שהפועל תל אביב בכלל ומי משחקניה בפרט עשו בצד שבו אמורים לשמור. אבל אני לא רוצה לערבב אתכם. מילאנו, החסרה, הגיעה בסופו של גארבז' טיים ל-83 נקודות, יענו בול הממוצע שלה. ואם הייתה משחקת בסגל מלא והמשחק היה צמוד וסוג של תחרותי, תנו לי לגלות לכם – זה גם היה נעצר ב-83. זה מה שהיא מכירה, בגדול. זה מה שהיא שווה בהתקפה, בגדול. אז נכון, ראינו כבר שפיצוצים א-לה אולימפיאקוס ופנר יכולים להאט את המפלצת ההתקפית האדומה. כל מי שלא הולך או לא מסוגל ללכת על הקונספט ההגנתי הזה, מול סגל א' של איטודיס, אין לו אלא לקוות לטוב. זה בכלל לא קשור אליו. זה עניין פנימי של איטודיס. זה עניין פנימי של ההתקפה של איטודיס. תערו של לא מעט ספקולציות הופרחו לחלל האוויר על ידי מלהגים שניסו לפצח את סוד שינוי תצורות ההרכב של איטודיס. למה פתח במשחקים קודמים עם שני הגבוהים שלו ביחד. למה בחר הפעם בהרכבים קטנים בהרבה. כמו בעקרון הפילוסופי תערו של אוקאם, ההסבר כאן כנראה פשוט בהרבה ומזכיר את פשטות ובהירות הדרך שבה חושב הקואץ' המחויך. ברגע שנפצע לו תומר גינת ושינה בכך את רוטציית הגבוהים, הלך איטודיס כעקרון מונחה על אוטורו-אודיאסי ב-5 ועל וויינרייט-מוטלי ב-4. מרגע שנפצע גם אודיאסי, מה שהיה רלוונטי למשחק אתמול, השתנה הסדר לאוטורו-מוטלי בסנטר ו-וויינרייט-מלקולם ב-4. זה הכל. אז נכון שתוך כדי משחק הולכים להתאמות ופתאום יש הרכב שני גדולים, אבל עמדת הפתיחה פשוטה ופשוטה להסבר. מה שיותר פשוט הוא להתפעל מהדברים ששני הביג גאי'ס הביאו לשולחן. רגע אחרי דרבי שבו לא היו טובים יותר מאשר הצמד סורקין-הורד, אוטורו את מוטלי בכלל לא שמו לב לכל האייזנהרטים שהעמיד בדרכם מסינה. הפועל תל אביב הלכה ל-5 סלי שדה רצופים בתחילת המשחק על הרגליים של דנסטון. אחלה דנסטון שבעולם, כן? אוטורו סיים מחצית ראשונה עם 14 נקודות, שכללו 7/8 מהשדה ו 100/100 פיהוקים תוך כדי, כי קל לו. פיהוקים תוך כדי. דן אוטורו (AI) קל לו מול ההגנה הזאת. קל לו כשיש מאחוריו קו אחורי שכזה. ומוטלי? אני מספיק זקן כדי לזכור מתי חשבנו, מתי חשבתי, שיש בעיה עם מוטלי. אין בעיה עם מוטלי. שמעבר לסטטיסטיקה המדהימה (17 נקודות ב 18 דקות זה טוב?), היה שם גם כדי לעשות סוף לכל מיני מיני מומנטומים של המארחת. למשל בשלשת הפינה שסגרה רבע ראשון בשיוויון 25. והוא גם חודר לסל. והוא גם מוסר. את הדבר הזה ראיתם, כן? הנוקאאוט בראיון המחצית אמר איטודיס המודאג משהו על איבודי הכדור של הקבוצה שלו. ונכון, הפועל תל אביב סיימה את 20 הדקות הראשונות עם 9 אסיסטים אל מול 8 איבודים (אגב, נתון טוב יותר מאשר לא מעט מחציות קודמות שלה, שלעיתים הסתיימו עם יחס שלילי). ולכן, כנראה, הפועל תל אביב סיימה את המחצית הראשונה רק עם פאקינג 49 נקודות. כמה דברים בעניין הזה: קודם כל, קבוצה שהולכת על לא מעט מהלכי אחד על אחד היא כזאת שתמסור פחות ותאבד פחות. המיקום של האדומים בקטגוריות האלו ביורוליג מלמדות על כך. ספציפית, בין 3 ל-4 מהאיבודים במחצית הראשונה נבעו מכך שהגארדים האדומים, כולל בראיינט, נכנעו לרגע נוכח הסטאנטים/ העזרות החזקות יותר מהצד החזק שהגיעו, מתוך הנחה (מוצדקת) של לא מעט מהיריבות – שהגארדים של הפועל תל אביב פשוט מקצרים תהליכים, בין היתר כי קל להם. מרגע שהייתה בהם מספיק סבלנות, תם הטקס על האיבודים, על חוסר הריכוז ועל מילאנו. סבלנות אלייז'ה. צילום: הפועל IBI תל אביב והנוקאאוט הגיע חיש חש. כלומר נוקאאוט מספר 1. אפשר לדבר על החמישיה המקובעת של מסינה, אבל ספק אם התוצאה הייתה משתנה, לאורך זמן, גם מול חמישיות אחרות. הפועל תל אביב פתחה עם 6-0 את הרבע השלישי, תוך שמנצלת היא במקביל גם 3 החטאות רצופות מרחוק של האיטלקים. ומשם רק המשיכה. נוקאאוט מספר 2 הגיע בתחילת הרבע הרביעי. אם היו למילאנו איזשהן מחשבות על קאמבק, שני מהלכים אל תוך 10 הדקות האחרונות כיבו עליהן את האור. מתחילים ממהלך הנד אוף של כריס ג'ונס את בלייקני, בדיוק בתפר של החילוף ההגנתי בין בולמארו לבין ברוקס. ממשיכים מעוד שלשה של בלייקני, מעוד אסיסט של ג'ונס, בבחינת עונש מיידי על החוצפה של בולמארו שלרגע העז לעזוב את בלייקני בפינה הרחוקה כדי לעזור מול שחקנים אחרים. שני מהלכים, נוקאאוט. כריס ג'ונס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל גליץ' במטריקס זוכרים את המשחק מול ברצלונה מהמחזור הראשון? מעבר להצגה של בלייקני שם, את המשחק ההוא סיים עם 0 אסיסטים ו-0 איבודים. הכי מדויק, חד וקטלני שיש. מאז זה לא קרה. אתמול כן. בלייקני לא צריך למסור ולא אמור לאבד. כשהוא מקבל את הכדור, זה בשביל לסגור עניין. וכן, הפעם היו לא מעט מהלכים, כולל שתי השלשות שהרגע הזכרתי, שהגיעו אחרי מסירות של אחרים בכלל ושל ג'ונס בפרט. ולא, הוא לא באמת צריך את זה. מי שראה אותי בהופעות מכיר ודאי את הסרטון שאני נוהג להראות, מתוך פמילי גאי, על הגליץ' במטריקס. שם, הכוונה היא לשלשה מהפינה שבתכלס אי אפשר להחטיא. כאן, הכוונה היא למה שקורה כשנותנים את הכדור לאנטוניו בלייקני. שנים, ואני לא מגזים, לא ראינו כדבר הזה. מה זה הדבר הזה? רגע, ועוד תובנה אחת, שכתבתי הרגע לג'ובה, על היפוך הרול של בלייקני ומיציץ. ועוד דבר. אני גם מספיק זקן כדי לזכור את קשיי ההתאקלמות של בלייקני עם הגיעו למועדון הזה במהלך העונה שעברה. את ההחטאות. את הטרוניות. את התהיות. לאחרונה, אגב, ראיתי אחלה התייחסות של האיש לאותה התאקלמות ולהבדלים, שהם לא מובנים מאליהם, בין לשחק בסין לבין לשחק במקום שבו משחקים כדורסל. כן כל פוזשן חשוב, לא כל פוזשן חשוב, בסוף יש להפועל תל אביב, גם אבל לא רק עם בלייקני, חבורה בלתי נגמרת של שחקנים שיכולים לקחת את הכדור ולעשות סל. ובמיוחד סל קשה. לפחות שניים כאלו היו אתמול לבראיינט. לפחות 2 כאלו היו אתמול למיציץ'. במשך שנים אנחנו מדברים כאן על אלמנט שחסר לקבוצות שרוצות לנצח את המשחק האחרון, כמו למשל אולימפיאקוס ההיסטורית: היא טובה ועמוקה וקשוחה ואגרסיבית ומאומנת (או איך שלא קוראים לזה) וכו גו ודו, אבל אין לה מישהו שנותנים לו את הכדור וזזים הצידה. להפועל תל אביב יש את כמות הגו טו גאי'ס הכי גדולה ביורוליג. עכשיו תגידו אתם, מה המשמעות של זה? לא רציתי לדבר על מסינה. השארתי את זה להירש אחרי שהפועל תל אביב חיסלה עוד יריבה ברבע השלישי, כשהיא מרקדת מולה משל היה זה מפגש בין ההארלם גלובטרוטרס לוושינגטון ג'נרלס, חזרתי למחצית הראשונה. של העשור הראשון במילניום, לצד הצהוב של העיר (תל אביב, כן? לא סופיה). אז, כשהקבוצות של פיני גרשון ודיוויד בלאט השפילו אימפריות אירופאיות שבוע אחרי שבוע, תהיתי על מה לעזאזל חושבים המאמנים שממול, ספרדים, יווניים או איטלקים, כשנראה היה שהם תמיד צעד מאחורי מקדונלד והאפמן זצ"ל (לפני הבגידה) או שאראס ופארקר. גם אמש, בזמן ששקעתי במחשבות נוגות על ההחלטה ההזויה של מסינה להעלות בחמישיה ברבע השלישי את דנסטון, אחרי שהושפל על ידי אוטורו בתחילת המשחק, הפועל כבר ברחה ל-15 הפרש. ברחה בהליכה, של מיציץ' ובריאנט, אחר כך של בלייקני (תגידו, מה זה זה?) ובסוף של הרכז-סנטר מוטלי. למען ההגינות - בכלל לא משנה מה המאמן היריב עשה אז או עושה עכשיו. הכישרון רב מדי, האייקיו גבוה מדי, החיבור טוב מדי. לא כוחות. מה שכן, יש בכל זאת הבדל קטן: מי ששם קץ לשושלת ההיא של מכבי היה מסינה, אז בצסק"א. את השושלת של הפועל, אם תהיה כזו, הוא כבר לא יעצור. זמנו עבר. מזמן. 3 נקודות לסיום 1. 10 – עשרה אסיסטים אתמול לכריס ג'ונס. באמת שבאמת שבאהלן אהלן. אחרי ניסוי אניס בדרבי ובחמישיה מול מילאנו ואחרי כמה משחקים טובים פחות, הראה ג'ונס שזה מזיז לו את הדיגידיגידי. וזה באמת לא רע האסיסטים בכלל או המסירות הפסיכיות והשגרתיות אשר הוא יודע לייצר ביחד עם בראיינט, אבל זה לא העניין. זאת התחושה והידיעה שלהפועל תל אביב, לפני מדר, אין אף הרכב נטול בעל בית. ובדרך כלל, למרבית התדהמה, היא אוחזת בהרכבים שבהם יותר מבעל בית אחד. אין דברים כאלה. 2. מנרמלים – אם כבר בראיינט, אז אנחנו כבר לגמרי מנרמלים מצב שבו הגארד הזה עושה 8/9 ל-2, כן? 3. לשבש - בשורה התחתונה, הנצחון על מילאנו אמור לחזק (מאוד) דברים שאנחנו כבר אמורים להבין. כשהיא באלמנט שלה, לא בטוח שיש קבוצת יורוליג שיכולה לשבש את הפועל תל אביב כל עוד משחקים כדורסל. עכשיו מוזמנים ללכת אלי לו"ז ולנסות להבין מתי הפעם הבאה שתגיע יריבה שיכולה לשבש. ההגיון אומר פאו חוץ בעוד כחודש. ומה לפני? ריאל? וילרבאן? בולוניה? הכוכב האדום? נעקוב בעניין. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.