תוצאות חיפוש

מחר זה קורה. אחרי 5 חודשים של פגרה - הליגה חוזרת. ארבע-עשרה הקבוצות יתחילו את המסע. כל אחת ומטרותיה, יכולותיה ובעיותיה. יהיו לנו כאן פרצופים חדשים, סיפורים, שערוריות, ויריבויות. יציעים מלאים וגם כאלה שפחות, נקניקיות תפלות במחירים מופקעים, מאמנים שבדרך כלל לא מדברים על שיפוט (אבל), שחקנים שישאירו חותם וכאלה שבכלל לא נזכור שהיו כאן. זו הליגה שלנו. וככה אנחנו אוהבים אותה (מודים).

פותחים עונה בליגה. הלחם והחמאה. הבית. לאוהדי הכדורסל בישראל (וגם לנו) יחסים מאוד אמביוולנטיים עם הליגה הזאת. מצד אחד אוהבים לנהות, להתלונן ולקטר עליה. מצד שני, לא יכולים בלעדיה. יש פה אהבה עזה מוכחשת שמעטים הם האוהדים שיודו בהם בפה מלא. אם תהיתם - גם אנחנו לא.

הרחשים הראשונים לגבי מעמדו המתערער של עודד קטש כמאמן מכבי ת"א נשמעו כבר בדצמבר 2022. הצהובים הפסידו לבאיירן מינכן ונקלעו למאזן שלילי של 5:4 ביורוליג, והיה מי שדאג להדליף לכל אתרי הספורט שבהנהלת המועדון שוקלים את עתידו. כעבור כמה ימים פגשתי את מאיר טפירו בחדר האיפור לקראת שידור משותף שלנו, והוא סירב להתרשם.

את הטור על הפועל ירושלים אני רוצה להתחיל דווקא עם מחמאות למכבי תל אביב. אני מחדד: לניהול של מכבי תל אביב. באמא. הקבוצה של הרקנטי'ס התייצבה למשחק בבולגריה רעננה. לקחה טיסה יום לפני. שמרה את האימונים שלה לישראל. נחתה בערב, הלכה לאכול משהו. קמה בבוקר בסבבה. נתנה שנ"צ. לקחה הנצחון. נסעה לשדה התעופה. חזרה הביתה.

ערב גדול של כדורסל ישראלי חיכה אתמול לכל אוהדי הענף. בערבים שכאלה יש נטייה לקלישאות להופיע ולחזור לעצמן: לדוגמא לדרבי חוקים משלו (הפרטים באולם בסופיה), קבוצה ישראלית לא תנצח אחרי משחק ראווה בארה"ב (הפרטים באולם בבלגרד) ואין כמו ניסיון (הפרטים באולם בסומבוטאיי).

הנחת העבודה, טרם תחילתו של הדרבי הישראלי הראשון בהיסטוריה של הליגה השניה בטיבה, הייתה שאחרי הרבה זמן שלא, הפעם סופסוף יגבר תמיר בלאט על ים מדר. כי הוא משחק. כי מדר פצוע. מעטים, אם בכלל, חשבו שבלאט ינצח הרבה מעבר לדאחקה. שעם עזרה (גדולה) מחבר בשם דאוטין, בלאט ינצח את קרב הרכזים. שבלאט ינצח את הפועל תל אביב.

באוגוסט 2022 התראיין עודד קטש לידידנו שי האוזמן ופירט מהי פילוסופיית הכדורסל שלו, אם כי בצמצום קטשי טיפוסי. מאמן מכבי תל אביב אז והיום הבהיר שהוא סולד ממה שהוא מכנה "פוזשן גיים", כלומר כדורסל שמבוסס על קצב איטי בהתקפה ותוך התבססות על גארדים שמרבים לכדרר ומשחקים אחד על אחד. על דרך האלימינציה, הוא דוגל בכדורסל מהיר ובהתקפה שבה הפיק אנד רול הוא לא משחק בין שניים אלא תנועה מתואמת ואסתטית של חמישה שחקנים.

אמצע 1986. אנחנו מדברים על זמנים שבהם בימי חמישי בערב, השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם. אם תלך לאורך הטיילת, הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים . כזאטוט עוד לא בן 7 עם שם דפוק שקיבלתי בירושה חסרת טאקט מסבא מת, ניגשתי לסלון כדי לפגוש באבא מגרען גרעינים. בטלויזיה משחק כדורסל.

מכירים את זה שהקבוצה שלכם חוצה את השלולית המקומית, ואחריו את האגם הגדול, כדי לשחק בברקליס סנטר בברוקלין? אה, לא? אז שמעו סיפור. זה לא יהיה סיפור על כדורסל, לא יהיה פה ניתוח מקצועי מדוקדק או נהי על תזמון רע של בין פתיחת עונה אירופית קריטית לליגה מקומית וגמר גביע ווינר. זה יהיה סיפור על שייכות, זהות ועל חוויית אוהד אמיתית.

"הדרבי הוא מעל הכל" הוא אחד הקונצנזוסים הגדולים ביותר בקרב אוהדי הפועל תל אביב על ענפיה. אליפות היא חלום, גביע הוא מטרה, וכל משחק חשוב. אבל הרגע הזה שבו אוהד הפועל תל אביב נכנס ליציע, עולה במדרגות ורואה את הצהוב-כחול מול העיניים - שם את הכל בצד לשעתיים. וכשהרציונל יספר שניצחון נגד מכבי שווה אותו מספר נקודות כמו ניצחון על קריית אתא - הלב תמיד יכריע, וייתן לדרבי מעמד של משחק-על, שחשוב יותר מכל דבר אחר.

לא היה כדרבי הזה. גם בגלל הבמה. גם בגלל יחסי הכוחות. גם בגלל היחס האמביוולנטי של אוהדי שתי הקבוצות לקראתו. ברמת הבמה, דרבי יורוליג ראשון. ברמת יחסי הכוחות, מעולם – בימי חיי – לא התעוררתי ליום של דרבי שבו הפועל תל אביב פייבוריטית גמורה. ברמת היחס, יחסי אהבה-שנאה (ובמקרה של מי מהאוהדים האדומים – אדישות מסוימת) כלפי הבעלים של הקבוצה שלהם. אבל אנחנו כאן כדי לדבר כדורסל. בואו נדבר כדורסל. בואו נדבר מאצ'אפ.

בליל שבת, רגע לפני שמכבי ת"א המריאה חזרה מבלגרד הביתה - עם מטען חורג של 101 נקודות על הראש מפריז, 18 קבוצות על הכתפיים בטבלת היורוליג וכמה שעות עיכוב בטרמינל - נטל קלאודיו קולדבלה במפתיע את שפופרת הכריזה של הדיילות וסוג-של-התנצל בפני האוהדים שטסו.