תוצאות חיפוש

כאשר נחת לו לו"ז היורוליג, מיהרו לסמן אנשי מכבי תל אביב, אלו שכן איכפת להם מהקבוצה, את רצף המשחקים שמתחיל במחזור 4 ומסתיים במחזור 9. שישיה זאת, שכוללת חמישה משחקי סוג של בית, אמורה להיות כזאת שמגדירה את פניה של העונה הזאת: ברצלונה בית, אולימפיאקוס בית, ריאל מדריד בית, פאו חוץ, הכוכב האדום בית, מונאקו בית. אם צולחים את הארוע הזה, ניתן למצוא סיבות לחייך. הקיצר, הרצף התחיל בטרחה בואכה מגה טרחה. מה שהופך את המשחק הערב לחשוב יותר. ומפחיד יותר.

בתחילת הרבע הרביעי, באק טו באק, חזיתי בשני מהלכים עוקבים בהם הייתה מעורבת הפועל ירושלים, שגרמו לי לתהות אם מקור הבעיה הוא האינטרנט שלי בבית. כי אחרת, אני לא יודע להסביר. מה. לעזאזל. אחרי שהארפר קולע עונשין, מנרסה יוצאת קדימה עם שתי מסירות, בלי כדרור, שמגיעות הישר לסטיינברגס ששם לייאפ קל. מהלך אחר כך והפעם סל שדה של אותו ההארפר. המצלמה קצת בורחת, אז לא ברור אם היה שם כדרור או שניים בין אותן שתי מסירות של הספרדים, אבל הפעם זה נגמר בשלשה קלילה של רייס ממסירה. הפועל ירושלים יכולה להתלונן כמה שהיא רוצה על השיפוט (ובצדק) או על האירוח המביש של הספרדים (הכי בצדק שבעולם) אבל שום דבר לא מסביר מה נהיה ממנה. למה היא נראית ככה. למה היא מביכה את עצמה.

"הגיע הזמן שנשב ונדבר. הפועל ת"א יכולה להיות אימפריה שתביא הרבה שמחה ואושר לכם ולילדים שלכם. אלא שזו לא משימה לאיש אחד, אלא לכולם", כך אמר עופר ינאי במסר לאוהדים לפני הימים הנוראים. אז השיפוץ בדרייב אין עוד לא נראה באופק, והמקומיים לא נספרים בקבוצה, וסגל המיליונרים ממשיך לכבוש את אירופה - אבל אתמול, סוף סוף, ביצע המועדון האדום צעד בונה אמון ומחווה של רצון טוב כלפי הקהל. הוא אימץ את הסלוגן העתיק "לא מייצגים את ישראל".

סדרת חצי גמר היורוקאפ בין הפועל תל אביב לבין ולנסיה, בעונה שעברה, הייתה מהמרתקות שראינו. בדרמה, במתח, בסל של פוסטר, בכדורסל. ולנסיה, שנעזרה במנופי הלחץ הפוליטיים הנכונים, מצאה דרכה חזרה לליגה של הגדולים גם מבלי להגיע לגמר. וכן, איבדה כמה שחקנים משמעותיים, כולל כריס ג'ונס שגם נפצע רגע לפני גיים 3 וגם הלך אל הכסף הגדול, אבל גם צירפה ואולי חיזקה את הקו האחורי שלה, גם שימרה את הבסיס וגם – ובעיקר – את סגנון המשחק הייחודי לגמרי שלה.

שלישי ערב, קבוצות ישראליות בליגת האלופות תחת המבחנה. כשמצרפים את מכבי והפועל ביורוליג וירושלים ביורוקאפ, מקבלים מנה מכובדת של כדורסל ישראלי באירופה. חבר מכובד מאוד בצוות הדיסקו טוען ל-0/5. בואו נבדוק את זה עם שתי הנציגות שלנו ב-BCL, חולניה של פרנקו והרצליה של אורלנד.

ברצלונה שיחקה עד כה חמישה משחקים המכונים רשמיים. ניצחה שניים והפסידה שלושה. ספגה 103 מהפועל תל אביב, 96 מפאו, 93 מולנסיה (בליגה), 102 מולנסיה (ביורוליג) ו-91 מליידה. זה הרבה. כינסתי את מיטב המוחות שלמדו איתי בהקבצה ב' במתמטיקה, כדי להגיע למסקנה שממוצע הנקודות של אלו שמתקיפות נגד הקטלונים עומד על 97. היה קשה, אבל הצלחנו לחשב.

בשבוע שעבר התחלנו רשמית במלאכה . בן שרף ודני וולף נכנסו תחת זכוכית המגדלת. צמד הישראלים פגש את הפועל ירושלים למשחק אימון ראשון במסגרת ההכנה לעונה. הייתה אווירה נחמדה, היו יהודים שמחים ביציעים, והיה אחלה של פלייליסט, כולל כמה להיטים ישראלים חמים במיוחד. וכן, היה שם כדורסל. ולא, לא באמת הייתה שם יריבה. לכן, זה לא משחק שאפשר היה לבנות עליו תילי תילים של תיאוריות וניתוחים, אבל בהחלט כזה שעזר לנו לסמן ניצנים של מגמות.

צהריים טובים, לילה טוב. מוזר להתחיל טור ב“צהריים טובים” ואז לאחל “לילה טוב”, אבל זה בדיוק מה שהיה פה. משחק ראשון ב-13:00, משחק אחרון ב-21:00. כאמור, מוזר.

בעוד שבוע תיפתח עונת ה-NBA. פרוייקט פתיחת העונה שלי יכלול שתי כתבות, אחת על המזרח ואחת על המערב, בהן אתייחס לשאלת המפתח לגבי כל קבוצה. זה יהיה הנסיון שלי להגיד משהו על הסיפור המרכזי של כל אחת מ-30 הקבוצות, לספק נקודת מבט שדרכה יהיה נכון, מבחינתי, להתבונן בכל קבוצה. זה לא הזמן לכניסה לניואנסים הקטנים, תהיו לנו עונה שלמה לשם כך, אלא לבחינת התמונה הגדולה. אעשה את זה בדירוג יורד של הקבוצות שניתן לראות בו דירוג עוצמה של כל קונפרנס שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה, זה לא העיקר פה. נתחיל מהמזרח, שמכונה לעיתים ליגת המשנה של ה-NBA, השנה עוד יותר מתמיד.

האייטם הזה חייב להיפתח בגילוי נאות: את מיכל ורדיגר, המנכ"לית החדשה של הפועל העמק, אני מכיר כבר הרבה שנים. את מספרן המדויק עדיף לא לציין, למען כל המעורבים. היינו באותה שכבה בבית הספר היסודי, ובאותו השבט בבני עקיבא, והיא ממש התרגשה כשראיון הפינג-פונג בינינו נפתח בקריאה "שטיינמץ!". כי ככה קראנו לה אז, בימי הילדות היפים ברמת גן.

אחרי שלוש עונות בליגה השנייה ושנה וחצי של נתק כפוי, קשה שלא להתרגש מלראות את הכתומים שוב בליגת העל. אבל האם זה עדיין המועדון שגדלנו עליו? 2021/22 הייתה הפעם האחרונה שבה עקבתי באמת אחרי פתיחת העונה של מכבי ראשון לציון. יסלחו לי גוש ד׳ וכל אוהבי הכתומים, אבל קשה היה לי לעקוב אחרי הקבוצה כשהיא ירדה לליגה השנייה. ובינינו, גם הייתה לי תקופה... בואו נאמר, קצת מנותקת מהעולם. אבל זה כבר סיפור אחר. באותה שנה וחצי קיוויתי שראשון תמצא את דרכה חזרה למקום הטבעי שלה, ליגת העל. מועדון עם היסטוריה מפוארת, מחלקת נוער שמצמיחה כישרונות בלי סוף, ונוסטלגיה שכל חובב כדורסל אמיתי לא יכול להישאר אדיש אליה. אני גדלתי על מכבי ראשון עוד בימים של הצהוב־כחול, אבל הפכתי לאוהד שרוף בדיוק כשהכתום השתלט על היציעים. הייתי שם בגוש ד׳, בגן נחום, בין הזיעה, הצעקות, והתקווה ש"יום אחד ננצח את מכבי". ואכן, זה קרה, פעמיים באותה עונה. אלו היו ימים שבהם כל ניצחון הרגיש כמו סיפור גבורה קטן. אז נכון, פעם היה בראשון יותר. שחקנים כמו עומאר סניד, ג׳ון גילקריסט וריאן סידני הפכו לסמלים מקומיים, זרים מקליבר שונה לגמרי. אחריהם הגיעו תקופות של דריל מונרו ודרווין קיטצ׳ן, שמות שעשו רושם והשאירו חותם. גם בגזרת הישראלים, היו אז צעירים שכולם דיברו עליהם וכמה הם יגיעו רחוק, חלקם לא צלחו אבל בטח ברמת ליגת העל הם הוכיחו את עצמם. שחקנים כמו דאוסון, קולושוב, סולומון, דוברת ועוד. ואיתם שחקנים בוגרים מוכחים שתמיד ליוו את הסגל הצעיר כמו חנוכי, בן שימול, טישמן ועוד ועוד. צילום: יעל אמסילי, באדיבות איגוד הכדורסל   היום התמונה קצת אחרת. מכבי ראשון חזרה לליגת העל אבל עם סגל שונה, פחות נוצץ, פחות מוכר, אולי גם פחות מוכח. הזרים הבולטים שנשארו מהעונה שעברה הם ברנס, אייזנהארט וגרנט, אליהם הצטרפו שמות חדשים כמו מרקוס וויליאמס, רוקי צעיר אחרי המכללות, אמין סטיבנס – שחקן שכבר הספיק לנדוד בליגה הלאומית, וקליל אחמד, הזר שאמור להיות ה"בטוח" של העונה. בישראלים, גולן גוט חזר בפעם השלישית, כמעט כמו קמע אנושי. המתאזרח ג׳וש פרוינד, שקיבל את תפקיד הקפטן, עושה רושם של מנהיג שקט, אולי אפילו סמל לעתיד, אם הכול יתחבר נכון. מעבר לכך, הסגל לא השתנה דרמטית, וזו אולי הדאגה הגדולה. אחרי שלוש עונות בלאומית, העלייה חזרה לא הייתה פשוטה, וזה גורם לשאלה האם השקט הזה בסגל הוא יציבות או שאננות. אני נשאל הרבה לגבי הזמן שלי שם ומה עזר לי להעביר את הזמן. אז המון המון דברים, אבל בעולמנו שלנו כדורסל היווה אסקפיזם מוחלט. לחשוב על אותם שחקנים שליהטטו במגרשי ליגת העל המיוזעים, לחשוב על שחקנים שמבחינת ההיסטוריה יכולים להחשב שוליים לחלוטין כגון מאט מינוף וטוני יאנגר אבל עבורי הם זיכרון ישן שגרם לי להבין שאני עוד שפוי, אני עוד חי ואני עוד אשוב, אשוב להכיר את כל אותם שחקנים שאחרים יכולים לתפוס אותם כשוליים. משחקי פתיחת העונה משאירים רושם מעורב, וברובו שלילי. הקבוצה נראית עדיין לא מחוברת, והקהל, זה שתמיד היה הנשק הסודי של ראשון, עדיין לא בטוח אם זו אותה קבוצה שהוא זוכר. מצד שני, לכולנו ברור שבליגה הזאת הכול פתוח. חיזוק קטן, זר אחד שמתחבר ואפשר לראות את ראשון שוב נאבקת בצמרת. זה מצחיק, כשגדלתי, מכבי ראשון לא נחשבה לאחת מאריות הכדורסל, בטח לא בעולם שמכבי ת״א שולטת (ואת הפירורים שלה הפועל ירושלים לוקחת). אבל איכשהו יצא שבדיעבד, זו הייתה תקופת הזהב של ראשון. מאז היא ירדה מנכסיה ובעיקר ראתה את יריבותיה משגשגות וכמובן בילתה שלוש שנים שחונות בליגה השנייה. אני רק מקווה שהירידה הזאת לא תקרה בשנית, ושכמובן ראשון תחזור לימיה הגדולים, ושתביא לי סיפורים חדשים לזכור, מחיי החדשים, וכמובן מחייהם החדשים של מכבי ראשון לציון בליגת העל. אולי זה מה שיפה בסיפור הזה. ראשון חזרה, וגם אני חזרתי איתה. לא יודע אם זו תהיה עונה גדולה, אבל אני יודע דבר אחד: זה שוב מרגיש כמו בית. ראשונייה!!!