דני אבדיה, אולי שמעתם עליו, נמצא בפתיחת עונה היסטורית ברמה הסטטיסטית. כשהדוגמה האחרונה הגיעה בדמות הציוץ הנ"ל, שהפך לויראלי בפיד ה-NBA בארץ. גם אם מקלפים - וצריך לקלף - את מגבלות האובר פיט (לחפירה ספציפית אצלי בפיד) פתיחת העונה של דני שמה אותו ברשימה שכוללת - לצידו - עוד 14 זוכי עבר ב-MVP\רשימת 50 הגדולים של ה-NBA ואת ג'ייסון טייטום. סיקור של דני אבדיה, למרות מה שנדמה, הוא משימה לא פשוטה. ביקורת ואתה מתויג עם שונאי ישראל, פרגון תמיד יגלוש למחוזות ההקצנה והגאווה הלאומית. אבל במקום מילים בואו נדבר שניה מספרים וספציפית - מה הופך את דני לחלום הרטוב של האנליסטים. ממחר דיאטה כדי להגיע לאיפה שאנחנו היום צריך להתחיל מההתחלה: שלוש העונות הראשונות של דני בוושינגטון שמו אותו בפוזיציה שלא מתאימה לו: ספוט אפ שוטר. בעונה הראשונה שלו למעלה מחצי מזריקות השדה של דני הגיעו מחוץ לקשת. בעונה השניה והשלישית המספר הזה ירד, אבל עדיין נשאר עיקר ההתקפה שלו. זה לא שדני היה קלעי מוצלח במיוחד, 31% בשלוש השנים האלו הן קצת יותר מ-5% מתחת לממוצע הליגה. למעשה, מתוך 161 שחקנים שזרקו לפחות 600 שלשות בשלוש העונות האלו במצטבר רק שלושה - יאניס, ראסל ווסטברוק ודריוס בייזלי - קלעו באחוזים נמוכים יותר מדני. ואז וושינגטון הלכה לבניה מחדש, וגם דני. שני דברים קרו בעונה הרביעית של דני בליגה והאחרונה שלו עם הווזיארדס: אחוזי הקליעה משלוש זינקו מ-31% ל-37.5% - שזה טוב, אל תטעו, ובמקביל כמות זריקות השלוש שלו ירדה. סליחה, אני אתקן: כמות זריקות השלוש שלו נשארה כמעט אותו הדבר (מ-232 זריקות ב-76 משחקים בעונה השלישית בליגה ל235 זריקות ב-75 משחקים בעונה הרביעית), אבל השיעור שלהן מסך זריקות השדה - מה שמקוצר ל- 3PAr - ירד. הנה טבלה: הסיבה לירידה בכמות זריקות השלוש הייתה שדני, שאז כבר דבק בו הכינוי 'טורבו', גילה שחוץ מזה שהוא מהיר יחסית לעמדה שלו הוא גם בחור די חזק. הוא ניצל את הקומבינציה הייחודית הזו כדי להגיע יותר לטבעת. חוץ מהעליה באחוזי השלשות שלו עלה גם האחוז של קליעות השתיים, והוא הגיע בזכות העובדה שדני התחיל להגיע יותר אל הטבעת. מה שבמקביל עלה היה השיעור שבו דני הגיע לקו העונשין: בשלוש העונות הראשונות אבדיה לקח 23.5 זריקות עונשין לכל 100 זריקות שדה (או בתרגום לסטטיסטית: 23.5% FTr) בעונה הרביעית הנתון העונתי עמד על 34%. העליה הייתה הדרגתית במהלך העונה אבל בחלוקה פשוטה החל מחודש ינואר 2023 דני עמד על 37.8 זריקות עונשין לכל 100 זריקות שדה. דיאטת הזריקות של דני בשנה השלישית הדליקה נורות לכל מחלקת אנליטיקס: שליש מהזריקות במרחק של עד מטר מהטבעת, שליש מהזריקות משלוש, יחס של יותר משליש ב-FTr ואחוזי קליעה משלוש שעברו את ממוצע הליגה. זו הייתה הנקודה שבה דני עבר לכיתת המצטיינים, כשבמקביל אמרו לו שהוא יכול יותר. ממוצע זה טוב את העונה הראשונה בפורטלנד דני אבדיה סיים כקלעי ממוצע, אבל אחד היעילים בליגה. זה נשמע סותר, אבל זה לא. למרות שהוא דורג בערך בממוצע הליגה באחוזי קליעה לשלוש (36.5% לעומת ממוצע ליגה של 36%) ולשתי נקודות (55.2% לעומת 54.5% ממוצע ליגה) ובדיוק בממוצע הליגה באחוזי עונשין (78%) הוא דורג במקום ה-23 מתוך 112 שחקנים שלקחו לפחות 11 זריקות בממוצע למשחק באחוזי קליעה 'אמיתיים' (טרו שוטינג). דני סיים את העונה עם טרו שוטינג של 60.5% - יותר משחקנים כמו אנתוני אדוארדס (59.5%) או אפילו וומבי (59.4%), הרבה מעל שחקנים כמו פרנץ וגנר (55.8%) ובספרה אחרת מהשחקנים שהיו המרכזיים בקבוצות שלו - קייל קוזמה (51.4%) וג'רמי גראנט (52.3%). הדרך לשם נסללה - נו הבנתם לאן זה הולך - בזכות בחירת הזריקות שלו. דני חזר לזרוק יותר שלשות, לחץ עוד על הדוושה שהביאה אותו לקו העונשין וסיים את העונה עם 3PAr של 40.5% ו-FTr של 44.1%. וזה נדיר. תיכף נגיע לכמה, אבל במשפט על הלמה: מי שזורק הרבה שלשות לא נוטה להגיע הרבה לקו. בעיקר כי על שלשות מבצעים הרבה פחות עבירות. סטף קרי, לדוגמה, עבר רק בעונה אחת (מלאה) בקריירה שלו את רף 30% FTr, כי כשיותר מחצי מהזריקות שלך הן מחוץ לקשת, כמות הזריקות בהן אתה יכול לסחוט עבירות מתחת לטבעת היא, נו, חצי. דני הוא גם לא קלעי עם האימפקט של סטף קרי או ג'יימס הארדן שיכול למשוך עבירה על זריקת שלוש (בוצעו עליו שבע עבירות בזריקות לשלוש בכל הקריירה). אז עכשיו הכמה: דני עמד בשנה שעברה כאמור על 11.7 זריקות מהשדה, 40.5% 3PAr ו-44.1% FTr. אנחנו הולכים על מספרים עגולים כי אנחנו לא אוהבים אובר-פיט, אז בואו נגיד שחקנים שלאורך עונה שלמה היה להם ממוצע של 10 זריקות שדה ו-40% ב-FTr ו-3PAr. נוציא לרגע את האנומליה של השנה ונשארנו עם דני ועוד 37 עונות שתואמות למספרים האלו. המלך הבלתי מעורער של הקטגוריה הוא כמובן ג'יימס הארדן שלא פחות מ-12 (!) מתוך ה-37 עונות האלו שייכות לו. גם מרבית העונות האחרות שייכות לשחקנים שהם מובילי כדור ראשיים: לו וויליאמס וטריי יאנג, לוקה דונצ'יץ' ודמיאן לילארד וגם האקס-מאמן של דני, צ'אנסי בילאפס שהקדים את זמנו בלי לדעת. השחקנים היחידים שמתאימים לפרופיל המשחק של דני ברשימה הזו הם האריסון בארנס (בעונת 21-22) ודנילו גאלינרי. לא בטוח שמי שהשווה את דני לגאלו לפני הדראפט ידע שזו תהיה התבנית, אבל אחלה. למה לא. ולמה החרגתי את העונה הזו? כי כמות השריקות, וכתוצאה מזה זריקות העונשין, עלתה משמעותית. בעונה שעברה ה-FTr של הליגה היה 24%? העונה הוא 28%. כתוצאה מזה יש שישה שחקנים שעומדים בקריטריון השנה - כולל הארדן וכמובן שכולל דני. למעשה, דני השנה עומד על 40.5% 3PAr ועם 55.6% 3PAr, שזה מקום שלישי היסטורית בין שחקנים עם מינימום 10 זריקות שדה למשחק ו-40% 3PAr אחרי שתי עונות של הארדן. חלום של אנליטיקס, אמרנו? ובקטנה על הדבר הבא: נחזור שניה לרשימת 16 השחקנים ו-51 פתיחות העונה שהתחילו בממוצעים של 25/7/5.5 את 20 המשחקים הראשונים של העונה. אחד המדדים שמסתכלים עליהם, דווקא שקשורים לפליימייקינג הפעם, הוא היחס בין האסיסטים לאיבודים. שחקנים שמחזיקים בכדור צריכים להיות לפחות עם יחס חיובי, שחקנים שהם פליימייקרים משמעותיים כבר צריכים לכוון לשני אסיסטים על כל איבוד. שלושה אסיסטים על כל איבוד זו כבר קטגוריה עילית. אחרי שמוציאים מרשימת ה-51 שבע עונות שבהן עדיין לא נמדדו איבודים (אוסקר רוברטסון, ג'ון הבליצ'ק וג'רי ווסט), דני מדורג במקום ה-38 מתוך 44 ביחס אסיסטים\איבודים, כשמתחתיו ארבע עונות של יאניס ועונה אחת של קובי בראיינט. דווקא העונה של קובי היא המעניינת: עונת 2004-5, שהגיעה אחרי הפירוק של הלייקרס והשאירה את קובי עם מעט צוות מסייע באופן יחסי. גם פתיחת העונה שמדורגת מעל דני היא עם דפוס דומה: מייקל ג'ורדן בעונת 88-89, העונה השניה של סקוטי פיפן ואחת לפני שפיל ג'קסון הגיע לקבוצה. אז כן, הדירוג הזה לא מחמיא, ובהחלט יש מקום לשיפור, אבל גם כאן יש מקום מסוים לאופטימיות. אור עמית, Insignifistats, טור אורח

"אוזמי, ז'ליקו, אברוטיטולו! אוזמי, ז'ליקו, אברוטיטולו!", נוהגים לשאוג אלפי השאגנים של פרטיזן בלגרד בטקס הקבוע והלא רשמי שמתקיים בכל משחק. זמן קצר לפני הצגת השחקנים עולה ז'ליקו אוברדוביץ' מחדר ההלבשה, נושק במצחה של ילדה שיושבת דרך קבע על הפרקט ובדרכו לספסל מניף ידיים לאוהדים שנעמדים על רגליהם ומריעים לו. "קח את זה, ז'ליקו, את גביע אירופה!", הם שואגים. הערב הם לא ישאגו. ואולי בעצם ישאגו, אבל האליל שלהם לא יהיה שם. ונוכחותו תהיה בולטת מתמיד דווקא בהיעדרו. בולטת עד כדי כך שאיש לא יודע אם פרטיזן תיהנה מיתרון במשחק הביתי שלה מול באיירן מינכן, או שהאנרגיות הרעילות הסובבות את המועדון בשבוע האחרון - מאז התפטרותו של ה-GOAT - יהפכו את האולם הכי מפנק ומחבק באירופה לזירת איגרוף ותיעוב. פרטיזן ואוהדיה מצויים במסלול התנגשות כבר תקופה די ארוכה. גם הנשיא אוסטויה מיאילוביץ' זוכה לשירים המוקדשים במיוחד עבורו, אבל הם קצת פחות סימפטיים מאלו שקיבל אוברדוביץ'. המצב הפוליטי-מדיני השברירי בסרביה חדר עמוק לתוך היציעים, לאור התמיכה הממשלתית בקבוצה, ולתבשיל נוספו צעדים כאלה ואחרים, כמו פתיחת אפליקציה בתשלום. כל זה היה רק הפרומו לקראת אירועי הימים האחרונים, שחידדו את המסר והדרישה: הקהל רוצה את ראשו של מיאילוביץ' ודורש את התפטרותו המיידית. הקהל רוצה את ראשו של מיאילוביץ'. צילום: KK PARTIZAN "העלמתי עין מבעיות רבות, כי נשאתי בנטל של משימות מחוץ למגרש", סיפר השבוע אוברדוביץ' בראיון טלוויזיוני. "הדברים האלה רוקנו ממני את האנרגיה, ולקחו ממני את מה שהייתי צריך כדי לעבוד עם השחקנים. בכל מקום אחר הייתי עוזב הרבה קודם, אבל כאן לא יכולתי לעזוב, כי פרטיזן היא אהבת חיי". אוברדוביץ' אינו עוד סמל בפרטיזן. הוא לא רק שחקן עבר. הוא לא רק המאמן שבעונתו הראשונה בקריירה הביא לקבוצה את גביע אירופה לאלופות ההיסטורי והיחיד בתולדותיה, בלי שום שחקן זר. הוא גם זה שחזרתו הביתה, אחרי הקריירה המפוארת בתולדות הענף, השיבה את "הקברנים" מהחצר האחורית אל הבמה המרכזית. והסיפור הזה היה יכול להיות מושלם, אלמלא הקטטה ההמונית ההיא במשחק מול ריאל מדריד בפלייאוף של 2023. בלעדיה, משוכנעים כולם, הסרבים היו חוזרים לפיינל פור יחד איתו. אבל היא קרתה, והקבוצה הפסידה - ומאז היא בעיקר סופרת הפסדים. מי שיידרשו לעמוד בפרץ הם השחקנים. האיש הפופולרי ביותר בארנה הערב יהיה איזק בונגה, הזר היחיד שהתייצב בפומבי מאחורי ז'ליקו, ואף איים לשבור את חוזהו ולנטוש אם המאמן יעזוב. את האחרים, איך לומר בעדינות, הקהל קצת פחות אוהב כרגע. ברשתות הופצה תכתובת שבה קילל אחד האוהדים את סטרלינג בראון ונענה על ידו בקללה עסיסית לא פחות. טייריק ג'ונס, שנזרק מהספסל על ידי המאמן, נתפס כאחד ממובילי המרד. כלומר, רק אחד נמצא בעמדה בעייתית יותר ממנו, וזהו ג'בארי פארקר. בתוך סיר הלחץ והטירוף הזה, כשהשמועות על כך שימיו של פארקר בקבוצה ספורים, מתייצבת פרטיזן למשחק מול באיירן עם גיבנת של 7 הפסדים ב-8 המשחקים האחרונים. על הקווים יעמוד העוזר מירקו אוצוקוליץ', שניסה להתחמק מתשובות על המצב, ואפשר להבין אותו. האוהדים לא הבינו, ורק התרגזו עוד יותר כששמעו אותו אומר "לא דיברתי עם אוברדוביץ', החיים ממשיכים" ועובר מיד לדבר על המצ'אפים מול באיירן. ימיו בקבוצה ספורים? ג'בארי פארקר. צילום: KK PARTIZAN ואם כל זה לא מספיק, בשבוע הבא כבר ממתין לפרטיזנים דרבי יורוליג מול הכוכב האדום בלגרד. אוזמי, ז'ליקו, אוזמי.

על הסיפור "מעשה בחמישה בלונים" גדלתי והתחנכתי . קראו לי אותו לפני השינה כל כך הרבה פעמים, עד שגם היום אני יכולה לצטט אותו כמעט בעיניים עצומות. השבוע החלטתי לנתב את הנוסטלגיה הזאת לעולם שלנו, לקחת את המבנה המוכר ולתרגם אותו לעולם שאנו חיים בו היום: דני אבדיה. כך נולדה לה הגרסה החדשה:"מעשה בחמש עמדות כדורסל". כי אם יש משהו שהעונה הנוכחית של דני מלמדת, זה שכל משחק שלו מרגיש כמו תצוגת יכולות רב־מערכתית. הוא ממלא כמה תפקידים בו־זמנית, זז בין עמדות, מכתיב קצב, מוביל, מייצר ולעיתים עושה את כל זה בלי הפסקה, בלי הנחות. אבל גם לפעמים בלי מספיק תמיכה סביבו. והשבוע הזה, עם שני שיאי קריירה חדשים בתוך ימים ספורים, הוא הוכיח שוב: בפורטלנד משחק שחקן אחד שהוא בעצם חמישה. ועכשיו, כשהמשקפיים מכוונות פחות לעבר הילדות ויותר לעבר הפרקט, אפשר להתחיל את הסיפור באמת. יום אחד בא המאמן, ניגש לדני ואמר: “דני, אין ברירה, אבל היום אתה תנסה לשחק בכל חמש העמדות. דני חייך ואמר, "אין בעיה קואוץ', בוא ניגש למלאכה” 1. הרכז: “קודם נתן לו המאמן את עמדת הרכז. דני קיבל את הכדור, כדרר לאט־לאט, הרים את הראש ובלי למצמץ, מסר מסירה יפייפה. הקהל מחא כפיים וקרא בקול תרועה ‘דני יודע לשחק רכז!” הלילה מול טורונטו, דני מסר 14 אסיסטים, שיא קריירה חדש שהיה רק עניין של זמן עד שישבר. דני יודע לנהל משחק באופן מצוין, תמיד מרים את הראש, מזהה יתרונות מתחת לסל, דוחף את הקצב של הקבוצה ומחזיק את כל פורטלנד מאורגנת בהתקפה. אבל כשהוא יורד לנוח? המשחק מתפרק. התקפית והגנתית. ההפרש אט אט נעלם והקבוצה מאבדת כיוון. את הרבע הראשון הלילה פורטלנד פתחה בסערה ועלתה ל-10 הפרש מהיר, ואז, שלוש דקות לסוף הרבע דני יורד לספסל. ומפלוס 7, פורטלנד הגיעה למינוס 5 במהירות הבזק. המחשה מדויקת של הערך שלו על המגרש. כרגע, אין עוד רכז אמיתי בפורטלנד כשעל הספסל יושבים פצועים ווסלי והולידיי. יש רק את דני, כי השאר עדיין לא הוכיחו שהם מסוגלים. וכשהוא לא על המגרש, הכול נראה מבולגן. 2. הקלע “אחר כך נתן לו המאמן את עמדת הקלע. דני יצא מחסימה, קיבל כדור, והופ! זרק שלשה ישר אל תוך הסל. ‘דני משחק קלע!’ התרגשו כולם” זו יכולת שדני חייב להשתמש בה יותר, וגם לקבל אותה יותר. הלילה כאשר הקבוצה השתמשה בה, גם אם זה לפעם אחת, זה הוביל לנקודות קלות. דני מסוגל לצאת מחסימות ולהתמקם על קשת השלוש בצורה נקייה, בד"כ בפינה. שחקן שמנהל משחק, שחודר, שמייצר מצבים לאחרים וגם צריך לדעת לקבל מצבים לעצמו. כשהוא עומד בפינה וזורק בנוחות, זו תזכורת שהוא לא רק יודע לייצר לאחרים, הוא גם מסוגל לסיים מעבר לקשת. דני מסוגל להיות יותר אקטיבי גם ללא הכדור, לפעמים הוא מצליח להיכנס לקצב המשחק רק כשהכדור בידיים שלו, אבל אם הקבוצה תחפש אותו יותר על הקשת, פורטלנד יכולה הרוויח עוד נקודות באחוזים גבוהים. 3. הסמול־פורוורד “אחרי זה ניסה דני את עמדת הסמול־פורוורד. הוא לקח ריבאונד, רץ מהר־מהר ועשה סל גדול בצד השני. ‘דני משחק שלוש!’ אמר המאמן בגאווה” הפעולות האלה של דני, ריבאונד בהגנהוריצה מ-0 ל-100 לכל המגרש, הן החתימה שלו. או בכינויו המעולה - טורבו. זו פעולה שהוא מבצע בטבעיות ואנחנו רואים את זה שוב ושוב: דני לוקח ריבאונד הגנה גבוה, יוצא קדימה במהירות, מנצח בספרינט את שחקני היריבה, ומסיים בצד השני. זה לא “שלוש” קלאסי, זו גרסה משודרגת של שחקן כנף שעושה את הכול. כשפורטלנד צריכה מומנטום, זו בדיוק הדרך שבה הוא יוצר אותו. ולמרות זאת, במשחקים בקצב איטי או מול קבוצות שיורדות להגנה מהר, החלק הזה במשחק שלו מתקשה לבוא לידי ביטוי, ופורטלנד עדיין לא בנתה מבנה התקפי שעוזר לו לייצר את אותם מצבים גם בחצי מגרש. טורבו 4. הפאור־פורוורד “אחר כך ניסה את עמדת הפאור־פורוורד. דני עמד חזק בצבע, דחף קצת בכתף, ועשה סל עם פאול. ‘דני משחק ארבע!’ צעקו השחקנים” דני יכול להיות ארבע מצוין פיזי, קשוח, חזק ממה שנראה מבחוץ. הוא יודע לקחת שחקנים עד הטבעת, גם כשההגנה מתכווצת עליו, גם כשהדאבל־אפ בא מוקדם. גב לסל, סיבוב, מגע, סל ועבירה. ואם הוא היה משחק בקבוצה שמייצרת עבורו ספייסינג אמיתי, היינו רואים את זה הרבה יותר. הוא מסוגל להיות אופציה התקפית לגיטימית בעמדה הזו, פשוט לא תמיד נותנים לו. דני הפך למטרה ממוקדת עבור קבוצות, הוא מקבל שמירה מכל כיוון, כל ניסיון חדירה ימינה נגמר בשני שומרים. קבוצות לוקחות את הסיכון הזה גם אם זה על חשבון השארת שחקן פנוי אחר על קשת השלוש. הן עושות זאת כדי להוציא את דני מקצב המשחק ולהכריח אותו למסור או לאבד ריכוז, וגם את הכדור. 5. עמדת הסנטר “ובסוף – העמדה האחרונה. המאמן אמר: ‘עכשיו תנסה להיות סנטר.’ דני קפץ גבוה־גבוה, לקח ריבאונד גדול, ועוד אחד, ועוד אחד. ‘דני משחק חמש!’ קראו האוהדים” וזה כבר ממש מה שקרה לפני יומיים: 19 ריבאונדים מול אוקלהומה סיטי, שיא קריירה חדש. הרבה לפני המשמעות הסטטיסטית, זה היה מבחן הישרדות בתוך צבע ברגע שבו קלינגן בחוץ. ודני פשוט סגר את הצבע. הוא שמר, הוא ביצע בוקס-אווטים לשחקנים כדי למנוע ריבאונד התקפה, הוא היה הראשון לכל כדור. הוא היה חמש לגמרי, בלי לקבל את הקרדיט של חמישייה אמיתית. זו לא העמדה בה צריך דני לשאוף לשחק על המגרש, אפילו לא קרוב. אבל זו עוד נקודת ציון או עוד רגע בו בפורטלנד נופלת ההבנה שיש לה שחקן שרוצה לנצח, ושהוא יהיה היכן שלא צריך אותו. "צריך גלגל? אני גלגל!" צריך ריבאונד? אני אקח. צריך מישהו שירד מהר להגנה אחרי החטאה ויסגור את הצבע? אני אהיה שם. אבל לכל זה יש מחיר. כשהוא משחק בכל עמדה הוא גם סוחב כל עומס. דני ראשון בליגה ב-Drives, חדירות לסל. כן, ראשון. לפני SGA ולפני קנינגהאם. זה נתון מפלצתי, אבל זו גם שחיקה. זה עוד חיכוך, עוד מגע, עוד פעם שהגוף שלו חוטף. והבעיה? הוא פחות יעיל מהם. הוא חודר, יוצר, פותח מצבים, ואז? מוציא את הכדור החוצה לחברים שלו שלא ממש מספקים את הסחורה. דני מוסר יותר מדי מסירות החוצה, עם הרבה פחות מדי סיומות אישיות שלו. לא כי הוא לא יכול, אלא כי הוא נאלץ לעשות הכול בו־זמנית. וכשאתה עושה הכל, קשה לסיים לבד. וכאן מגיע החלק הכואב. יותר מדי פעמים דני בונה מהלך, ושחקנים לידו הורסים לו. הוא חודר ימינה, מושך שני שומרים, אבל אף אחד לא חותך. הוא מנסה להניע כדור, אבל השחקן לידו מתעקש ללכת לבד. לא צריך לקרוא את “מוקף באידיוטים” כדי להבין את זה. מספיק לראות שלוש דקות בלי דני על המגרש. הקבוצה מאבדת מהלכים פשוטים, מאבדת סדר, מאבדת יתרונות. דני הוא השחקן שעושה לאחרים חיים קלים, ורוב הפעמים לא עושים לו חיים קלים בחזרה. הלילה דני ראה אור בקצה המנהרה בדמותו של טומאני קמארה שגם בעצמו שבר שיא קריירה אישי וקלע 6 שלשות. אבל רק הוא זה לא מספיק. האור חלש מדיי בשביל לראות את היציאה. פורטלנד הפסידה הלילה שוב 121-118 לטורונטו כשדני מסיים עם 25 נקודות, 14 אסיסטים ו-8 ריבאונדים. כל המחמאות אליו, אך שוב ללא ניצחון. דני גם נכנס לרשימה יוקרתית של שחקנים שיש להם 25+ נקודות, 10+ אסיסטים ו-5+ ריבאונדים העונה, דני רביעי עם 4 משחקים כאלה ומעליו נמצאת רשימה לא ממש מוכרת – איזה יוקיץ' אחד, דונצ'יץ' אחד ועוד איזה קנינגהאם מסוים. בסוף הסיפור נכתב: “חמש עמדות היו למאמן - ואת כולן הוא נתן לדני. ואף עמדה לא הייתה קשה לו, לא נעלמה בין כולם" וזה בדיוק הוא. דני מוכיח ממשחק למשחק שאפשר לסמוך עליו, שהוא עדיין לא הגיע לתקרת הזכוכית שלו. הוא פשוט ממשיך לשחק, ממשיך להחזיק קבוצה שלמה. ממשיך להיות העמדה שהקבוצה צריכה בכל רגע. ואולי בקבוצה פחות פצועה, כל זה היה מתורגם לניצחונות. וזה יקרה. כי כשיש לך שחקן שמשחק את כל העמדות, זה רק עניין של זמן עד שכל הבלונים האלה יתפוצצו. ועכשיו אם תסלחו לי, יש לי גלידת חלבון במקפיא.

כמה פוזשנים לתוך משחק הנפל של נבחרת ישראל מול קרואטיה אמש, וראינו מספיק. לא באמת צריך היה משהו נוסף כדי להגיע למסקנות. שני סלי השדה הראשונים של הקרואטים הגיעו בהמשך לבעיית תקשורת בירידה להגנה של הנבחרת שלנו. אחר כך הגיעו עוד נקודות קלות בהמשך לטיפולי פיק נ' רול מהגיהנום. דייב וסרמן, סוג של אייקון בחירות בארצות הברית של אמריקה, ידוע במשפט I've seen enough שבו הוא מגיע למסקנות והערכות מושכלות לגבי זהות המנצח (והמפסיד) גם אחרי ניתוח נתונים חלקיים. גם אנחנו, כבר בשלב ה 12-0 ופסק הזמן הראשון של קואץ' בית הלחמי, ראינו מספיק. כדורסל של חלונות כמו בכל חלון נבחרת, אני משתדל להיות עקבי ולומר שאין שום הגיון בניתוח יתר של הכדורסל. בטח שלא בכל הנוגע לענייני נבחרת "מאומנת" או "לא מאומנת", מה שזה לא יהיה. לא משנה איזו נבחרת ואיזה מאמן, אין שום דרך אמיתית להתכונן. אין אימונים, אין הכנה ולפחות מבחינתי – אין ציפיות. חוץ מאשר התוצאה הסופית. זה רלוונטי לנבחרת של בית הלחמי, של גודס, של קטש וכו וגו ודו. מצד שני, ואתמול שיחקנו מול צד שני, קרואטיה נראתה לנו אחלה מאומנת שבעולם. היא פתרה בקלות את מה שזה לא יהיה שניסינו לעשות מולה. היא הניעה, היא חתכה, היא שיחקה בתיאום. לא רק שהיא ניצחה וניצחה בקלות, אלא שהיא שיחקה יופי של כדורסל תוך כדי התהליך. אנחנו דור מקולקל? כמו מאמן שמתחיל לערבב בראיון סיום משחק, אגיד כבר עכשיו שאני לא רוצה לדבר על השחקנים שלא הגיעו. מה שאומר שעוד מעט כן נדבר על השחקנים שלא הגיעו. אבל אני לא רוצה, כאמור. בעונה היסטורית שכזאת, גם ברמת כמות משחקי היורוליג של הישראליות (וכמות הטורים של הדיסקו, בהתאמה), אנחנו עוקבים מקרוב קרוב אחרי הנציגים השונים שלנו. אלו שמשחקים. בעיקר במכבי תל אביב. ומשתוממים בכל פעם מחדש נוכח החדלון ההגנתי והנונשלניות האישיותית שמייצרת אצל היריבות ציפיה קבועה לקראת המפגש המגניב מול הבלאטים והסורקינים שבעולם. כי איזה כיף מולם. ישראל פתחה אתמול עם 3 שחקני מכבי תל אביב בחמישיה. ועם שניים של ירושלים. וזה בהחלט הרגיש כמו משחק רגיל העונה מול מכבי תל אביב. והאמת? גם כמו לא מעט משחקים מול הגרסה הנוכחית של הקבוצה של יונתן אלון. בעיות תקשורת כבר אמרנו? אמרנו + לא מעט סימונים עקרים עם הידיים + גישה מכילה שלא מתרגשת או מתבאסת מעוד ליי אפ ועוד ליי אפ ועוד ליי אפ ועוד ליי אפ ועוד פאקינג לייאפ. קרואטיה סיימה את המשחק הזה רק עם 71% ל-2 נקודות. עם נקודות כאלו: וזה גם כי היא עברה ברבע הרביעי לשחק עם סגל ב' של נבחרת שהיא ממילא כל כולה סגל ב'. ומבחינתי, אין ולא הייתה עדות לחדלון בואכה חוסר איכפתיות שלנו מבוא ללא יודעים מה לעשות שלנו, כמו ובכל הקשור לחיתוכי הבייסליין של הקרואטים. בעגה, הבייסליין קאטס. אם החלטנו שאנחנו יוצאים סוג של גבוה מול פיק נ' רול, ובמקביל מפקירים לגמרי את אזור העונשין לטובת הגבוה המתגלגל, ואז מתקפלים עליו מהשחקנים ששומרים על אנשי הפינות, ומופתעים בכל פעם מכך שבעוד מסירה אחת יקבל איש הפינה, החותך, את הכדור לקרש – סל, אז תגידו לי אתם איך ולמה. וברור שזה עניין של מאמן, אבל דחילק – לכמה מאמנים עוד נבוא בטענות על הגנה מביכה של ישראלים? יכול להיות שהתשובה היא פשוטה וברורה יותר, לפיה הדור המוכשר הזה, בדגש על האגף המוכשר שלו, הוא פשוט דור מקולקל? דור שמוותר לעצמו, שמרגיש שמותר לו, שרק חושב על היציאה לצד שאליו אמורים להתקיף כדי להרים משם עוד איזו טריצה מגניבה? אנחנו מחמיאים כאן לא אחת לשחקן הישראלי החדש. זה שלא מוכן יותר להיות רק שחקן שולי שעושה את העבודה המלוכלכת עבור השחקנים הזרים. שלא רואה ממטר. שלוקח על עצמו. אחלה לגמרי. לצערנו, ביותר מדי מקרים, כולל מה שאנחנו מקבלים בחלון הזה מנציגינו הבכירים, זה בינארי: או שחקן משלים שעושה עבודה שחורה (למשל דברים שכן קיבלנו אתמול מקרביץ, למשל) או אחד שיודע לעשות דברים יפים רק, אבל רק בצד שאליו מתקיפים. לדוגמא. צילום: FIBA.BASKETBALL בית הלחמי קואץ' בית הלחמי היה אתמול תזזיתי למדי בכל הנוגע לתגובות מיקרו. הוא התנהל באגרסיביות בכל הנוגע לניהול החילופים. הוא שינה חמישיות ותצורות חמישיה לא אחת. הנה הרכב קטן של מובילי כדור והנה חמישיה של סורקין ושגב והנה הובר פותח בחמישיה במחצית השניה וכן הלאה. והנה מעבר לאזורית מתחלפת והנה ערבוב הגנתי אחר שנועד לטשטש את העובדה שאנחנו לא עושים כלום בהגנה. ושוב, ברמה האישית שלי, אין שום טענה לגבי הכנה או "אימון" בכדורסל נבחרות בחלונות. לאורך שנים, בכל הרמות והגילאים, אנחנו מנצחים כאן משחקים על קומבינות של טובי מאמנינו – שמצליחים לבלבל את הגויים. הבעיה, והיא הייתה רלוונטית גם ליורובסקט בקיץ האחרון, שלא מרגיש שיש עמוד שדרה מקצועי. משהו בסיסי שמאפיין ומגדיר. במקרה של המאמן הספציפי הזה, מבאס במיוחד שדברים שהביאו אותו עד הלום, כלומר משחק של בלאגן, לחץ וכן הלאה הוא לא הטיקט שאותו הוא מנסה להנחיל גם לחבורה הזאת. ואל תגידו לי ענייני סגל. זה לא תירוץ. זה לא תירוץ, אריאל. צילום: FIBA.BASKETBALL טולי, מולי ופופוביץ' המשחק מול גרמניה היה ברמת הלא כוחות. הם טובים. הם ווינרים. קרואטיה היא ההיפך. היא לא טובה. היא לוזרית. נכון, מריו הזוניה הוא כוכב על. ג'יילן סמית' הוא יורוקאפ סוליד. רוזי'ץ' יהיה NBA, וסביר להניח שהאין הגנה שלנו אתמול הרימה אותו כמה מקומות במוק דראפט הקרוב. חבר, שהיה בין היתר מאמן נוער אגדי, נהג למסגר קבוצות שאימן או מולן שיחק שהיו, איך נאמר, מדוללות כשרון, במשפט האלמותי: תגיד, ועם מי שיחקתי? מי היה שם בכלל? ואז פורט את השמות. הירש, בחיאת, תזכיר לי את השמות של הקואץ': נכון. והיה עוד שם אחד שהיה מתווסף לפעמים, לא? בדיוק. אז באמת שאני לא רוצה לזלזל בנבחרת הקרואטית, אבל דחילק, שככה ירקדו מולנו כל הפיליפוביצ'ים האלו? מהליגה שאיננה הראשונה בספרד? אלו שלא באו נשים בצד את שחקני ה NBA שלנו, כלומר נשים בצד בעיקר את דני אבדיה. החסרון של ים מדר, תומר גינת והפעם גם טי ג'יי ליף משמעותי ביותר. אין ספק. קודם כל בכדורסל. ים מדר הבריא הוא מה שבית הלחמי צריך כרכז הראשון. חד וחלק. גינת וליף נותנים כאן אופציות אדירות בכמה עמדות. אבל לא רק בכדורסל. על פי פרסומים שאינם זרים, מדר וגינת הם בעלי הבית של הנבחרת. אחד היפר אקטיבי. השני, עוד לפני שנהיה כזה רשמית, אבהי. רציתי לכתוב עוד כמה דברים על זה אבל החלטתי לעצור. אנחנו לא צריכים לדבר על אלו שלא באו. נבחרת ישראל הייתה צריכה לנצח את המשחק מול קרואטיה. במקום לנצח, היא התבזתה. כל השאר פחות רלוונטי וחשוב. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

אני ואבא שלי מתווכחים מידי פעם בלא מעט נושאים, אבל המשחק המרשים של דני וולף ובן שרף נגד מילווקי באקס במוצ"ש האחרון הזכיר לי ויכוח ספציפי, אחד מהחריפים שבהם: ויכוח השניצל. תמיד הייתי חסיד של שניצל טרי. אחד כזה קראנצ'י, זהוב ומחוספס שיצא הרגע מהשמן הרותח והונח היישר בצלחת או בבגט. אבא שלי, מנגד, בטירוף ששמור למתי מעט, פיתח בחלוף השנים אהבה בלתי מוסברת לזן אחר של שניצל: זה שיוצא מהמקרר. הוא אפילו טען שהוא מכיר כמה אנשים שמסכימים איתו. הוא הסביר שאחרי שהשניצל נכנס למקרר, הוא מקבל ארומה מיוחדת שמשדרגת לו את הטעם. מבחינתו - הוותק שלו הוא היתרון. הקילומטראז' שהשניצל מעביר במדף הקר מגבש ומחזק את המרקם שלו. לאלו מכם ששברו בזה הרגע את המסך מעצבים, אני לגמרי אתכם. שינוי מומנטום בוויסקונסין את מרבית חודש נובמבר העבירו השניצלים שלנו בברוקלין, וולף ושרף, עמוק עמוק במקרר הג'י ליג. אם תשאלו את אבא שלי, זהו ההסבר המרכזי להופעה המצוינת שלהם נגד הבאקס במוצ"ש. לאחר פתיחת עונה מבולבלת בה ג'ורדי פרננדס לא התאפס עד הסוף על ההיררכיה הנכונה בתוך חמישיית הרוקיז, ניסה לנצח עם הווטרנים ובעיקר נכשל, נדמה שאיפשהו בתחילת חודש נובמבר הנטס סוף סוף החליטו שהם מנסים משהו. דרייק פאוול הצליח לחבר כמה פוזשנים הגנתיים שהכניסו תקווה, ייגור דיומין התחיל להרים קצב בתרומה ההתקפית (2.3 שלשות למשחק ב-36% בעשרת המשחקים האחרונים) וזה הספיק כדי לחסוך להם את סבב הג'י ליג הראשון. מי כן נשלח למדף התחתון של המקרר, לצד קופסאות השימורים והסנדוויץ' מאתמול? וולף, שרף וטראורה. לא שזה עזר לנטס לנצח בטווח הקצר, אבל מסתמן שזו הייתה אחלה התנסות שהחזירה את הבטחון וחידדה את המשחק של צמד הישראלים, כל אחד מהמקום בו הוא הגיע - שרף כשחקן חמישייה שאיבד בטחון כמעט לחלוטין; וולף כשחקן קצה רוטציה שקיבל דקות NBA בודדות עד הירידה לליגת הפיתוח. למשחק החוץ נגד הבאקס הגיעה ברוקלין עם רשימת נעדרים מכובדת למדי. קאם תומאס ממשיך לשבת בצד, זה השבוע הרביעי ברציפות, פורטר ג'וניור גם בחוץ, דיומין שנראה ממש טוב נגד פילדלפיה בליל שישי מקבל מנוחה - והנה לנו מספר מכובד של דקות וזריקות שמתפנות להן וזמינות לכל דורש. שיא קריירה כפול של צמד הישראלים בכמעט 60 דקות משותפות על הפרקט בהחלט הראה שהם לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים. המשחק עצמו נגמר בתבוסה בצורה הכי משפילה שיכולה להיות לקבוצת חוץ שמגיעה לויסקונסין – דקות משחק + סל שדה של תנאסיס אנטטוקומפו (על הראש של בן, אלוהים ישמור) – אבל זה לא באמת מעניין אותנו. לפני שנצלול לסיפורים האינדיבידואלים, שווה שתראו מה הלך שם. דני וולף ציינתי ואציין שוב: המחיקה הטוטאלית של דני וולף מהרוטציה של הנטס בתחילת העונה מאוד הפתיעה אותי. התכונות הייחודיות שלו כגבוה מודרני שיכול לעשות כמעט הכל בהתקפה היו אמורות לגרום למאמן שלו לתת לו תשומת לב כבר מהשלב הראשון, אבל הספרדי החליט בהתחלה לחיות (ובעיקר למות) עם 30-40 זריקות משותפות של תומאס ופורטר במשחק. במציאות כזו, אתה מחפש לצידם בעיקר רים ראנרים (כמו ניקו קלסטון שנראה טוב מתחילת העונה) או ספוט-אפ שוטרים (נואה קלאוני כדוגמה). כששאלו אותו מה הסיפור, הוא די גמגם סיסמאות על ניסיון: וולף חייב להיות ציר מרכזי בהתקפה, שמעורב בחלק משמעותי מהמהלכים. הירידה לג'י ליג הזכירה לו כמה כיף לו להיות כזה. 20.3 נקודות למשחק במעל 15 זריקות בממוצע (ב-7 משחקים), עם מעל 25% במדד ה-USG%. אל המשחק הזה הוא נזרק יחד עם שרף באמצע הרבע הראשון כשהוא עם 0 סלי NBA ברזומה הקצר שלו, והצליח לייצר 15 נקודות במשהו כמו 10 דקות. איך זה קרה? בעיקר בעקבות סשן איכותי של קליעה מבחוץ. שימו לב לשתי הסוכריות שקיבל כאן וולף מחברו הישראלי, שהבליטו את שני האלמנטים שהופכים אותו לאיום קליעה אמיתי ברמת NBA: הטווח ומהירות השחרור. שתי השלשות (מתוך 5 שנקלעו בסך הכל) נזרקות כאשר הוא עומד כ-2 מטרים מחוץ לקשת, ומשחרר את הכדור די מהר אחרי המסירה החדה של בן. בובי פורטיס ששוקע פנימה צריך מונית או מכונית פורמולה 1 כדי להספיק להגיע לקונטסט, והתוצאה היא צ'אקה יפהפייה. מעבר לאיום הקליעה מבחוץ, דיברנו כבר רבות על יכולות הכדרור וקבלת ההחלטות של הזאב. אלו באמת התכונות שמייצרות לו את הסיכוי להותיר חותם אמיתי בליגה הזו. זה מתחיל מחדירות בכדרור לטבעת על הרגליים של מיילס טרנר; ממשיך בניהול משחק על מלא כפוינט-פורוורד ברבע השלישי; חדירה אחרי קרוסאובר על יאניס (במהלך שבו יאניס לא ממש התאמץ לשמור) ולא מעט מהלכי "כמעט" שמראים את הפוטנציאל. שני דיסקליימרים: אחד - זה עולה באיבודים. צריך מאמן שיגבה את זה וידע לחיות עם זה. שתיים - בחצי השני המשחק לא באמת היה תחרותי. בגלל זה ניתן דוגמה למהלך מהמחצית הראשונה, כשעוד שיחקו על הפרקט כדורסל. וולף מקבל את הכדור מפאוול בהתקפת המעבר כשהוא דוהר לכיוון הקשת. השלשות המוצלחות בתחילת המשחק כבר מייצרות את ההרתעה, וקווין פורטר ג'וניור יוצא אליו חזק. הטעיית קליעה, חצי חדירה, דריבל מאחורי הגב ומסירה החוצה לקלעי שעומד בפינה – ביכולת ששמורה לטובי הרכזים – מסתיימים ללא סל של שארפ שמחטיא מהפינה, אבל עם דימיון מוצת. האם זהו המשחק שישבור בעבור דני וולף את תקרת הזכוכית ויקנה לו מקום אמיתי ברוטציה? אני אהמר בזהירות שכן. פשוט קשה מידי להתעלם מסט יכולות כל כך מגוון בהתקפה, וכל דקה שבה הנטס לא משקיעים בלפתח אותו (במשחקים אמיתיים, לא בג'י ליג) תוך ניצול עונת הגארבג' הזו - היא פשע. צ'ט הווטסאפ שלי עם אודי הירש רווי בעיקר בסרטוני טיקטוק של בנות קולג' אמריקאיות שנמסות מעומר מאייר ובדיוני מוק דראפט מוזרים, אבל בין לבין הצלחתי לקבל ממנו זרקור אמיתי של אופטימיות לגבי המשך הדרך של וולפי. קשה לראות איך דני וולף לא הופך לשחקן רוטציה איפשהו בליגה. פשוט אין כמעט שחקנים כמוהו. בכדורסל של ספייסינג וחמישה בחוץ יהיה קשה לוותר על מישהו במימדים שלו שמרווח את המשחק ומשחק כמו גארד. בתנאי, כמובן, שישפר את ההגנה. חתיכת תנאי שמת פה, אבל בהגנה נתעסק ביום אחר. בן שרף אל מקרר הג'י ליג הגיע שרף במומנטום שלילי מובהק. את העונה פתח כשחקן חמישייה, אחרי קדם עונה בו דיומין ישב בצד. לאט לאט ראינו את הבטחון נשחק, את הקליעה מבחוץ לא מצליחה להתרומם ואת החדירה נתקלת בקשיים. גם הביקור בג'י ליג לא היה טיול קליל. הכדור עדיין לא נכנס בקלות (6/21 ל-3 בארבעה משחקים), סגנון המשחק הג'י-ליגי הקשה על ניהול המשחק (פחות מ-4 אסיסטים למשחק) ולקינוח - פציעת קרסול קלה שלא תרמה להורדת מפלס הלחץ. צריך להודות ביושר - את קרב הרכזים מנצח כרגע דיומין בגדול. גם אם ברמת ניהול המשחק זה עדיין לא זה, פוטנציאל הקליעה מבחוץ (שבמשחקים האחרונים אף מתממש) משריין לו דקות רוטציה כמעט בכל התמודדות בטווח הקצר-בינוני. למשחק בפייסרב פורום הגיע הרכז הישראלי במיינדסט אסרטיבי. על הגישה הזו אפשר ללמוד כבר מאיבוד הכדור הראשון שלו, שהסתיים בצ'ייס-דאון בלוק מרשים בצד השני. את המשחק הזה הוא לא יפספס. רוצים מהלך אסרטיבי נוסף? חדירה במעבר על שני שחקני בדרך לסל בצבע - קיבלתם. נגד ההגנה הכבדה של הבאקס, שרף הרגיש בנוח להביא לידי ביטוי את סגנון המשחק שלו: Playmaking מבוסס חדירה. בניגוד לתמיר בלאטים של העולם שחיים מפיק נ' רול ומראיית משחק, שרף בונה את משחק ההתקפה של הקבוצה שלו מתוך החדירה החתולית והאינסטינקטים שמתעוררים בעקבותיה. רוב מוחלט של האסיסטים של שרף נראים ככה, וחלק משמעותי מהמסירות שלו החוצה אחרי החדירה מתפתחות לכדי הוקי-אסיסט לשחקן הפנוי. באשר לקליעה, 2/4 ל-3 זה המקסימום שאפשר לבקש ממנו כרגע. בניגוד לוולף, היכולת של שרף להבליט את עצמו הרבה יותר מוגבלת, בייחוד כשדיומין והגאנרים הנוספים מתדפקים על הדלת. כדי לנצל את המומנטום מהמשחק ולתת לפרננדס אפשרות לפתח בו את האמון הנדרש, הוא חייב להגביר את אותה אסרטיביות ולנקות דבר אחד שמעיב על המשחק שלו - ההיסוס. כפי שהיטיב לתאר הירש באותה שיחת ווצאפ מהבוקר: הבאזזוורד באן.בי.איי בעשור האחרון הוא לשחק כדורסל של 0.5 - כלומר לקבל החלטה בחצי שנייה, אם לזרוק, לכדרר או למסור. במקרה של בן שרף, ההסתגלות לסגנון של קבלת החלטה בחצי שנייה קריטי להצלחה ב-NBA. כרכז שרגיל שהכדור אצלו ביד, אחרי היד החופשית שקיבל באולם, קשה לשנות פאזה ברגע שעוברים את החצי, להפחית כדרורים ולתקוף מיד. יש כאלה שלא צריכים - למשל לוקה דונצ'יץ' או שיי גילג'וס אלכסנדר. רק שבמקרה של בן, רוב הסיכויים שהעתיד המיידי שלו בליגה הוא לשחק לצד גארד מוביל אחר, בין אם כ-1 ובין אם כ-2, וככזה הוא יידרש להחליט מהר. נגד הבאקס, הוא החליט מהר וטוב בשלושה מהסלים שלו, שתי שלשות וחדירה חדה לטבעת. כל כדרור מיותר, כל שנייה של מחשבה יגרמו להגנה להצטופף ויהפכו את המהלך לקשה יותר. כן, גם במחיר של מסירה פנימה שעפה ליציע, כפי שקרה לשרף הלילה. קורה ויקרה. טובים השניים מן האחד? נקודה אחרונה שכדאי לשים עליה דגש לפני שמכניסים את השניצלים לבגט: הכימיה הפנימית בתוך הצמד שרף-וולף היא מפתח משמעותי להגדלת דקות המשחק של השניים. ספרתי נגד מילווקי לפחות 4 אסיסטים שנמסרו בתוך הצמד (בשני הכיוונים). וולף כמרווח ושרף כחודר מייצרים איזון חשוב בתוך החמישיות של ברוקלין כשהם יחד על הפרקט, ולא פלא שהנטס שוטפים יותר בדקות האלו. המלצתי הצנועה לפרננדס היא להתאים את הדקות שלהם יחד, מה שישפר את משחק ההתקפה של הקבוצה שלו (ושל נבחרת ישראל ביורובאסקט הבא). נקווה להמשכיות וליציבות להבא, גם אם זה אומר עוד סבב או שניים עמוק במקרר. איך אתם אוהבים את השניצל שלכם?

לפני שנתיים בדיוק דטרויט הייתה בעיצומו של רצף של 28 הפסדים, רצף ההפסדים הארוך ביותר בעונה בודדת אי פעם, בדרך לעונה של 14 נצחונות. קייד קנינגהאם היה אז בעונה השלישית שלו בליגה ונראה כמו אכזבה גדולה ביחס לבחירה הראשונה בדראפט, לא מישהו שניתן לבנות סביבו קבוצה מצליחה. גם שאר הצעירים – ג'יילן דורן, ג'יידן אייבי, איזיאה סטיוארט ואסאר תומפסון שהיה אז רוקי – לא נראו מרשימים. כעבור שנתיים, דטרויט היא מוליכת המזרח עם מאזן של 4:16, כשלא מזמן נעצר רצף של 13 נצחונות. נדיר לראות שינוי כל כך חד, קבוצה שעוברת כל כך מהר מתואר הנמושה הגדולה ב-NBA לקבוצת צמרת גבוהה, במיוחד כשהקבוצה מתבססת על אותו שלד צעיר מלפני שנתיים. קייד הוא עדיין כוכב הקבוצה, דורן בעונת פריצה הופך השנה למספר 2 לגיטימי בדרכו, אסאר הוא השומר הבכיר, סטיוארט חשוב מאוד לזהות ולהגנה וגם הוא בעונת שיא. מה שכן השתנה זה כל מה שסביבם: הנהלה חדשה בראשות טרייג'ן לנגדון וצוות אימון חדש בראשות ג'יי בי ביקרסטף. שילוב בין שיפור עצום ברמה האישית של חלק מהצעירים לרוח החדשה והמרעננת מסביבם יכול להסביר את המטאמורפוזה של דטרויט. בין לבין הייתה העונה שעברה, בה חלק גדול מהשינוי התרחש. במיוחד בגזרת קייד, שהחל לפתח מנטליות של שחקן מוביל, כזה שמשתלט על משחקים, משפיע על כל פוזשן ומשדרג את השחקנים שסביבו. קייד הפך לשחקן שמרגיש את המשחק בצורה מדויקת מאוד, מזהה מתי זה הזמן להפעיל את החברים לקבוצה ומתי זה הזמן להשתלט על העסק בעצמו. למרות מספרים של 28.1 נקודות ו-9.3 אסיסטים למשחק, קשה להצביע על אלמנטים מסוימים בהם קייד הוא מהטובים בליגה. אבל הוא טוב בהכל ויודע להשתמש באפשרויות הלא נגמרות שלו, הוא גדול יחסית לרכז ושומר טוב, כך שאין לו כמעט חסרונות, מה שמקל מאוד על היכולת לבנות סביבו קבוצה טובה. קייד קנינגהאם בעוד משחק שהוא השתלט עליו בעונה שעברה הקבוצה שנבנתה סביב קייד התבררה כהרבה יותר טובה מכפי שהגיוני שתהיה, מה שבלט במיוחד בסדרת סיבוב ראשון צמודה מאוד מול הניקס. בלי אף מספר 2 או אפילו 3 לגיטימי, ביקרסטף גיבש חבורה של שחקנים שכל אחד ידע בדיוק מה התפקיד שלו והרגיש בו בנוח. השלד הצעיר, כולל הרוקי רון הולנד, הביא קשיחות, אנרגיות, הגנה חזקה ויכולת להגיע לטבעת, בעוד שהוותיקים סיפקו קליעה מבחוץ ויכולת יצירה משנית. בקיץ עזבו חלק מהוותיקים והגיעו אחרים במקומם, מה שיצר חשש שהקסם שקרה בחצי השני של העונה שעברה לא יצליח להיות משוחזר. כבר אחרי חודש ניתן לומר שאפשר לאפסן את החששות, הקבוצה הזאת נורתה מלועה של תותח ועשתה עוד שני צעדים קדימה. כצפוי, מהרגע שהתחלתי לעבוד על הכתבה דטרויט הפסידה שני משחקים רצופים והפכה מהקבוצה הלוהטת של הרגע לקבוצה שמתחילה להכיר במגבלות שלה. אבל במקרה הזה ההפסדים הובילו למאזן שנראה הרבה יותר מתאים לקבוצה הזאת. אם הכתבה הייתה עולה כשהמאזן של דטרויט הוא 2:15, הייתי כותב שהוא מעט משקר. הנט רייטינג של הפיסטונס הוא 5.8, מקום שישי בליגה ורחוק מאוד מאוקלהומה סיטי ויוסטון. רוב הנצחונות של דטרויט היו צמודים יחסית, גם מול יריבות חלשות, והיה צפוי שבסופו של הפסדים יגיעו. גם אחריהם, מדובר באחד הסיפורים המעניינים של פתיחת העונה. שובם של הבאד בויז, בערך למועדוני ספורט יש זהות, רוח מסוימת שמאפיינת אותם לאורך השנים והדורות. לא תמיד ולא לכולם, ב-NBA כנראה גם לא לרובם, אבל יש מקרים בהם משהו נשמר וחוזר על עצמו. כאשר חושבים על רוח המועדון של דטרויט פיסטונס, המילים הראשונות שקופצות לראש הן הבאד בויז. זה אמנם הכינוי של קבוצה מסוימת בתקופה מסוימת, דטרויט של סוף שנות ה-80, הקבוצה של איזיאה תומאס שזכתה בשתי אליפויות, אבל מאז הוא דבק בפיסטונס והפך לחלק מהזהות של המועדון שמייצג עיר פועלים תעשייתית. היו לפיסטונס גרסאות רבות לאורך השנים, רובן מדשדשות ולא תואמות לכינוי, אבל כל גרסא מוצלחת התאימה למנטליות של הבאד בויז. הבאד בויז המקוריים. כיף להיזכר, למי שלא שיחק נגדם מה זו המנטליות הזו? בגדול מאוד: קשיחות, פיזיות והגנה. קבוצות שהיריבות שונאות לשחק נגדן, שלא מפסיקות להרביץ, שלהיכנס לצבע שלהן זה סיוט. שחקנים כמו ביל ליימביר, דניס רודמן וראשיד וואלאס שמייצרים פרובוקציות ומחפשים הזדמנות ללכת מכות. קבוצות שבזכות הקשיחות הזאת מצליחות להתמודד עם, ולפעמים גם לנצח, יריבות הרבה יותר מוכשרות. הבאד בויז המקוריים זכו באליפויות בעידן של כמה מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה: הלייקרס ובוסטון של שנות ה-80, שיקגו של ג'ורדן שדטרויט הזו כנראה עיכבה במו ידיה בשנה-שנתיים. הבאד בויז של אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 היממו את הלייקרס של שאקובי בגמר 2004 ולקחו את סן אנטוניו לשבעה משחקים קשים מאוד בגמר 2005. ניתן להתווכח האם דטרויט הנוכחית מתאימה להגדרת המנטליות של באד בויז. פרט לשחקן אחד. איזיאה סטיוארט בהחלט ממשיך את המורשת של שחקני פנים קשוחים. הוא נותן תחושה של מישהו שנפל על הדור הלא נכון, שהיה צריך להיות שחקן בניינטיז, כאשר משחק ממוצע כלל חמישה פאולים קשים מאוד ותגרה מינורית. גם רון הולנד נראה כמו מישהו שבא לעצבן את היריב בכל משחק, אבל שאר הסגל פחות מתאים להגדרה של באד בויז במובן המסורתי. מצד שני, מדובר בסגל מאוד פיזי, עם שורה של שחקנים שיודעים להביא לידי ביטוי את העליונות הפיזית שלהם. דטרויט הנוכחית היא גם קבוצת הגנה בלתי מתפשרת, כזאת שקשה מאוד לשחק נגדה והיא מתגאה בכך. במובן הזה היא בהחלט מתאימה למנטליות. רגע השיא בקריירה של איזיאה סטיוארט עד כה הסנטר ג'יילן דורן הוא הדוגמא הטובה והחשובה ביותר לסוג החדש של באד בויז של דטרויט. הוא לא פרובוקטור, הוא פשוט מפלץ. הוא חזק מאוד, מהיר, אתלטי ומלוטש מספיק כדי להשתמש ביתרונות הפיזיים שלו כדי לעשות מה שהוא רוצה בצבע. הוא משאבת ריבאונדים, מהסוג שנותן תחושה שהכדורים איכשהו תמיד נופלים לכיוון שלו, והוא מנצח במאבקי ריבאונד שחקנים חסרי אונים בנסיון לסגור אותו. דורן נמצא בעיצומה של עונת פריצה בה הוא קולע 19.5 נקודות ב-65.4 אחוזים מהשדה ומוריד 11.8 ריבאונדים, כולל 4.2 בהתקפה. קפיצת המדרגה בהגנה חשובה לא פחות מאשר בהתקפה, דורן הפך משחקן שנוטה לפספס בדקויות לשחקן שהנוכחות שלו בצבע היא מהמשמעותיות בליגה (כאשר גם סטיוארט הוא אחד השומרים הטובים בליגה על הטבעת). בשני הצדדים, בעיקר בהתקפה, הוא מזכיר קצת את דוויט הווארד הצעיר (וזו מחמאה גדולה). הוא מועמד לגיטימי לאולסטאר ולתואר השחקן המשתפר של העונה. מספרים, הגנה, התקפה הנתונים הסטטיסטיים של דטרויט מציירים תמונה בה הסיפור הגדול הוא השליטה בצבע בשני צידי הפרקט. החבורה של ביקרסטף מובילה את הליגה בנקודות בצבע (58.4), בזמן שהיריבות מדורגות במקום ה-26 בתחום עם 44.2 נקודות. פער של 14.2 נקודות בצבע הוא רוב ההסבר לעליונות של דטרויט על היריבות שלה, קשה להפסיד כשהשליטה קרוב לסל כל כך מובהקת. דטרויט אמנם מרבה לבצע עבירות ולשלוח את היריבות לקו העונשין, אבל סוחטת עבירות ומרבה להגיע לקו בעצמה, כך שזה מתקזז ופער העליונות בצבע נשמר. מבחינת נתוני היעילות, ההגנה היא החלק החשוב יותר בהצלחה העכשווית. הפיסטונס מדורגים במקום השישי בליגה ביעילות הגנתית, אבל קרובים יותר למקום השני מאשר לשביעי, הפערים בין 2-6 זניחים. מעבר לסגירה של הצבע הם גם כופים איבודים רבים על היריבות (17.1 איבודים, מקום שני אחרי OKC) ומאפשרים מעט מאוד אסיסטים (23 אסיסטים, מקום ראשון בליגה). הדגש על הצבע בא על חשבון ההגנה על קו השלוש, תחום בו דטרויט לא בולטת, כאשר בתמונה הגדולה הסגירה של הצבע מובילה לכך שהיריבות קולעות באחוז נמוך (44.6 אחוזים מהשדה, מקום רביעי בליגה בתחום). זה לא מקרה שהקבוצה שעצרה את רצף הנצחונות של דטרויט היא בוסטון, קבוצה שמתבססת על הקליעה מבחוץ ולא צריכה להגיע לצבע כדי לנצח ביום קליעה טוב. ניתן לקרוא להגנה של דטרויט "OKC לייט". יש לה כמה קווים מקבילים עם ההגנה הטובה בליגה, הבולט שבהם הוא שגם הסגל של דטרויט מורכב משורה ארוכה של שחקני הגנה איכותיים, וכמעט אין חוליות חלשות. אסאר תומפסון הוא הסטופר הבכיר, אבל גם טוביאס האריס וקייד יכולים לשמור על כל שחקן חוץ שנקרה בדרכם, הולנד שעולה מהספסל לא נותן ליריבים לנשום וגם שאר המחליפים באים לעבוד. דאנקן רובינסון הוא החולייה ההגנתית החלשה בסגל הזה, אבל גם הוא למד לאורך השנים לעמוד על שלו. הוא מתקשה להתמודד עם שחקנים בכירים שיש להם עליונות אתלטית עליו, אבל כופה עליהם לעבוד קשה על כל זריקה. קצת על מה שאסאר תומפסון מסוגל לעשות בהגנה שחקני הפנים של דטרויט יודעים להתמודד עם שחקני חוץ בחילופים, מה שמאפשר לביקרסטף להשתמש בהגנת חילופים כשיטה המרכזית שלו. הגנת חילופים טובה היא כזאת שיודעת לזהות גם מתי לא לבצע חילוף, למשל כשהשחקן שבא לחסום מזייף חסימה וחותך מוקדם פנימה או הצידה, ובתחום הזה דטרויט מצטיינת במיוחד, בהחלטות של רגע האם לבצע חילוף או לא. התוצאה היא שהיריבים לא מצליחים ליצור יתרון ברוב המקרים ומוצאים את עצמם נאלצים לתקוף באחד על אחד שחקן הגנה שקשה מאוד לעבור, כאשר בצבע מחכה עזרה משמעותית. העזרה הזאת הופכת לכמעט בלתי עבירה כאשר דורן וסטיוארט משחקים ביחד, מה שקרה יותר כאשר האריס היה פצוע. להשוואה של הגנת דטרויט עם ההגנה של OKC יש גם גבול. היא חסרה את התיאום, הדיוק וקבלת ההחלטות ההגנתית העילאית של ההגנה ההיסטורית עליה חפרתי בשבוע שעבר. התקפה עקשנית מספיק יכולה למצוא חורים בהגנה של הפיסטונס. שתיים-שלוש חדירות והוצאות, גם אם החדירות לא מייצרות יתרון משמעותי, יכולות לבלגן את ההגנה ולאפשר ליריבה זריקה נוחה מאוד. לפעמים פוזשנים כאלה מובילים לאיבודים, האינטנסיביות של דטרויט באה לידי ביטוי גם בהפרעה לנתיבי מסירה, אבל התקפות מיומנות יוכלו ליצור כך מצבי זריקה טובים די בעקביות. להתקפה של דטרויט אפשר לנסות לקרוא "יוסטון לייט", אבל זה יהיה פחות מדויק מההשוואה ההגנתית. הדמיון הוא בכך שמדובר בקבוצה שחופרת ללא הפסקה פנימה, עם הרבה פחות ריווח והרבה פחות שלשות מכפי שאנו רגילים לראות (דטרויט מדורגת 28 בליגה בכמות שלשות, יוסטון 30), וריבאונד ההתקפה הוא כלי חשוב בארסנל שלה. וכן, חלק מהדמיון קשור לכך שבשתי הקבוצות אחד מהתאומים תומפסון מסתובב באיזור הטבעת ומוצא דרך ללקט נקודות בלי שום דבר שדומה לקליעה סבירה מבחוץ. ההבדל בין שתי ההתקפות קשור לשחקנים המובילים. ליוסטון יש שני יוצרים מרכזיים, שניהם עובדים טוב בסוגים מסוימים של בידודים ומוצאים חרכים בהגנות הצפופות. לדטרויט יש בעיקר את קייד ואת כימיית הפיק נ' רול שלו עם דורן, מה שהופך את ההתקפה שלה לסטנדרטית יותר. העקרון המנחה של התקפת הפיסטונס הוא שיש להם עליונות פיזית והם יודעים איך לנצל אותה. זה קורה במהלכים עם הפנים לסל, בתנועה ללא כדור של שחקנים שלא מפחדים לסיים עם מגע בצבע וגם במשחק עם הגב לסל. במשחק מול אטלנטה לפני שבוע וחצי הייתה חצי דקה שנראתה לי חשובה ומייצגת. אחרי החטאה של אטלנטה דורן זיהה שג'יילן ג'ונסון שומר עליו במעבר אז הוא נעל אותו בצבע, קיבל כדור וקלע. אטלנטה שוב החטיאה, והפעם זה היה סטיוארט שקיבל את ג'ונסון במעבר, וגם הוא נעל אותו בצבע וקלע סל קל. ג'ונסון הוא הפאוור פורוורד של ההוקס, כך שכאשר צמד הגבוהים של דטרויט משחק הוא אמור לשמור על אחד מהם. הליגה מלאה בקבוצות שאין להן שחקנים שיכולים להתמודד פיזית עם הגבוהים של דטרויט, או נמוכים מכדי להפריע לקייד להגיע לטבעת, או לא עומדים בקצב התנועה של אסאר, ודטרויט הנוכחית זו קבוצה שכל הזמן מחפשת איך לנצל את זה. המחסור בקלעי שלשות איכותיים הופך את דאנקן רובינסון לחשוב במיוחד בשיטה של ביקרסטף. רובינסון לא מפסיק לנוע על קו השלוש ומשחק ההנד-אוף שלו עם הגבוהים של דטרויט מייצר כמה זריקות טובות כל משחק. ולא פחות חשוב מהזריקות, ההגנה כל הזמן חייבת להיות ממוקדת בו, ועם התנועה הלא פוסקת התחושה היא שהוא יוצר ריווח של שני שחקנים. זה לא מקרה שהוא שני רק לדורן ברייטינג ההתקפי בדקות בהן הוא משחק. דאנקן רובינסון, עושה מה שהוא עושה בתיאור ההגנה וההתקפה של דטרויט הדגשתי את השחקנים המובילים. יתרון חשוב נוסף של הפיסטונס שלא הוזכר עד עכשיו הוא העומק של הקבוצה. בסגל מלא, על הספסל מחכים שחקנים איכותיים כמו סטיוארט, הולנד, קאריס לברט ואייבי שחזר לאחרונה מפציעה. הפתעת העונה בסגל של ביקרסטף היא הרכז המחליף דניס ג'נקינס, שחקן אנרגטי ויעיל שצץ משום מקום והיה כל כך טוב עד שהוא הכריח את המאמן שלו לתת לו דקות גם לצד קייד בחלק מהמשחקים. שחקן הכנף ג'בונטה גרין והסנטר פול ריד סוגרים רוטציה של 12 שחקנים איכותיים, סגל שיכול להתמודד עם היעדרויות מרובות טוב יותר מרוב הקבוצות בליגה. האם זה הזמן לטרייד? שאלה שמעסיקה רבים ברחבי הליגה היא האם דווקא עכשיו, כשהיא מצליחה, זה הזמן של דטרויט לבצע מהלך גדול, טרייד win now שיכול לשדרג אותה עוד יותר. מדברים בעיקר על שם אחד: לאורי מרקאנן. אין על כך שמועות רשמיות, אבל הסקורר הפיני נחשב לשחקן עם התאמה אידיאלית לפיסטונס, ולהנהלה יש מספיק כלים כדי להביא אותו. החבילה תכלול, סביב להניח, את החוזה של טוביאס האריס, ג'יידן אייבי, רון הולנד ובחירות עתידיות. לא יותר מדי בחירות, להבנתי, כי אייבי והולנד הם שחקנים שנבחרו במקום החמישי בדראפט ועדיין צעירים מספיק כדי שיהיה סיכוי שיממשו את הפוטנציאל שלהם, ומרקאנן הוא לא שחקן טופ 10 בליגה. השאלה העקרונית היא האם נכון עבור קבוצה צעירה ומצליחה לבצע מהלך שיכול לחזק אותה מאוד, בעיקר במזרח, אבל לא אמור להפוך אותה לקונטנדרית בכירה ביחס לגדולות של המערב. רשימת השיקולים רחבה. מרקאנן יכול להשתלב בקלות כשחקן שלא זקוק לכדור ביד, להוסיף עוד ממד של קליעה ותנועה ללא כדור על קו השלוש, נראה כמו התאמה מושלמת לצד קייד ודורן. אבל זה מצריך שינוי בסגנון ובמובן מסוים גם בזהות הקבוצה. כניסה של שחקן דומיננטי יכולה לשנות דינמיקה בריאה גם לרעה דוגמא לדיבורים הבלתי פוסקים על הטרייד הזה גם בגזרת העוזבים הפוטנציאליים יש אמביוולנטיות. טוביאס האריס, שהטרייד כנראה לא יוכל לקרות בלי החוזה שלו, כבר לא דומיננטי כמו בעבר, אבל עדיין שומר טוב שקולע מבחוץ. עם מרקאנן במקומו בחמישייה תהיה לשחקני החוץ של היריבה עוד מטרה לתקוף. אייבי הראה ניצוצות של שיפור בעונה שעברה, בעיקר בתחום הקליעה מבחוץ, אבל עדיין מדובר בקומבו גארד לא מאוד יעיל. הוא נפצע באמצע העונה שעברה וחזר רק לאחרונה, הפריצה של החצי השני של העונה שעברה ופתיחת העונה הנוכחית קרו בלעדיו, ובינתיים הוא מתקשה למצוא את מקומו בעולם החדש. הולנד הוא פצצת אנרגיה, פוטנציאל הגנתי עצום שיודע גם לקחת כדור לטבעת, וכאמור הוא נראה כמו באד בוי אמיתי בהתהוות. הבעיה היא שכעוד שחקן כנף בלי קליעה, יהיה קשה מאוד לתת לו לשחק לצד אסאר תומפסון, מה שמגביל את הערך שלו. אישית, אני חושב שאם דני איינג' ייתן אור ירוק לטרייד במחיר לא מוגזם, כדאי לדטרויט לבצע את המהלך. עם מרקאנן, בהנחה המאוד סבירה שהוא ישתלב טוב, דטרויט תהפוך לאחת משלוש הגדולות במזרח השנה ולקבוצה שתילחם בצמרת הגבוהה של הקונפרנס לשנים הקרובות. כפי שראינו מאינדיאנה עם פסקל סיאקם, נסיון הפלייאוף שהבאה של מרקאנן תאפשר יוכל להיות חיוני להמשך יותר מעוד כמה נכסים עתידיים. הזדמנות ריאלית להגיע לגמר זה לא משהו שמוותרים עליו גם אם היריבה בגמר אמורה להיות בלתי עבירה, עצם ההעפלה לגמר אומרת שדטרויט תהיה במרחק פציעה אצל היריבה מסיכוי אמיתי לאליפות (לפרטים ניתן לפנות לטורונטו 2019). סביר שהנהלת הפיסטונס תרצה עוד קצת זמן לבחון מה יש לה ביד, אבל אם נוצרת ההזדמנות להביא את מרקאנן זה עשוי להיות משהו שעדיף לא לוותר עליו.

כשג'יימס נייסמית' המציא את משחק הכדורסל, הוא השתמש בשני סלי קש (ששימשו במקור לסחיבת אפרסקים) בתור טבעות הסל. הלוחות מאחורי הטבעת הפכו לחלק חובה מהסלים התקניים רק חמש שנים מאוחר יותר, מתוך צורך פרקטי: טבעות הסלים נתלו, במקרים רבים, ממרפסות בתים כך שהקהל יכל להפריע - ממש לחסום פיזית - את הכדור באמצעות ידיו. הקרשים היוו מחסום שמנע מהקהל להפריע למהלך התקין של המשחק, ונכנסו לתקנון בשנת 1895. סיר אייזק ניוטון - חכו שניה, זה מתחבר - נפרד מהעולם בשנת 1727, כלומר 164 שנה לפני המצאת משחק הכדורסל ו-168 שנה לפני הגעתו לעולם של הקרש ועדיין, ספק אם יש הדגמה ברורה יותר לחוק השלישי של ניוטון מהריבאונד, הכדור החוזר מהקרש. שווה והפוכה (התיאוריה) למי שעבורו ניוטון זה רק מעספור או שהחוק השלישי היחיד שהוא זוכר זה מ'מועדון' קרב (אם מישהו צועק 'עצור', צולע או מודיע על כניעה הקרב מסתיים. זה, אגב, לא רלוונטי עבור רוב הריבאונדרים בליגה) - נזכיר שהחוק השלישי של אייזק ניוטון הוא "לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה." כלומר, אם גוף א' מפעיל כוח על גוף ב', אז גוף ב' מפעיל על גוף א' כוח שווה בגודלו והפוך בכיוונו. במקרה המדובר - כדור שנזרק לסל יהדף מהסל באותה העוצמה (שלמעט מספר אולמות מקומיים מקובע טוב יותר מהכדור) בעוצמה שווה, מה שיוצר את הריבאונד. יש עוד דקויות והתפלפלויות לסיפור הזה, אבל אלו עיקרי הדברים. הכדור נזרק ואם הוא לא נכנס הוא נהדף על ידי הקרש, הטבעת או שניהם. החוק השלישי של ניוטון בהתגלמותו. במהלך שנות ה-90 ואפילו תחילת האלפיים, ריבאונד ההתקפה היה אחד מכלי הנשק הנפוצים בקרב הגבוהים שחנו מתחת לסל. עם העלייה בריווח - כלומר יותר שחקנים שנמצאים מחוץ לצבע - אחוז ההחטאות שהפכו להזדמנות נוספת ירדו באופן משמעותי. זה נבע - בין היתר - מהדגש על התקפות מעבר. שחקנים שהיו רחוקים מהסל הונחו לרדת להגנה בהקדם ויש מתאם כמעט לינארי בין העלייה בקצב המשחק לירידה בכמות ריבאונד ההתקפה: מקצב משחק שמגרד את ה-90 התקפות למשחק מול כ-30% ריבאונד התקפה עד לכ-100 התקפות למשחק מול 22% ריבאונד התקפה בלבד. זה זמן טוב, אגב, להפריך את אחד המיתוסים שקשורים לעלייה בכמות זריקות השלוש: למרות שהזריקות מגיעות מרחוק יותר, המרחק בו נוחת ריבאונד ממוצע לא השתנה עם השנים. ה-NBA עוקבת אחרי המרחק בו נאסף ריבאונד מאז עונת 13-14, ריבאונד הגנה נקלט באותה העונה בממוצע במרחק של 1.93 מהסל, ריבאונד התקפה ממוצע נאסף במרחק 2.36 מהסל. העונה, עד כה, ריבאונד הגנה נקלט במרחק של 1.98 מהסל (רחוק יותר ב-2.5% לעומת עונת 13-14) וריבאונד התקפה נאסף באותו מרחק כמו לפני 12 שנים. מרחק הזריקה הממוצע, אגב, עלה בתקופה הזו בכ-12%. שווה והפוכה (האסטרטגיה) לקח לקבוצות כמה שנים, אבל בשלב מסוים מאמנים הפנימו שעצם הירידה להגנה אולי מורידה במעט את היעילות של התקפות המעבר (וגם זה בספק) אבל כמות התקפות המעבר והמתפרצות ממשיכה לעלות. העובדה ששחקנים התרכזו בירידה להגנה - כלומר בתגובה לקבוצה המתקיפה - שמה אותם בחיסרון מובנה. במקביל, קבוצות שמו לב שהתוחלת של נקודות מהזדמנות שניה גבוהה יותר מזו של התקפות המעבר - גם הטובות בליגה. זה היה נכון גם בעונת 15-16 (העונה הראשונה שה-NBA מספקת נתונים לפי פילוח של סוג ההתקפה) וזה נכון גם העונה. ואם ריבאונד ההתקפה שווה יותר מהתקפת המעבר, המשמעות היא שהפעלה של לחץ על ריבאונד ההתקפה לא רק תייצר עבור הקבוצה שלי הזדמנות לנקודות קלות אלא שהיא תגרום בעקיפין לזה שהקבוצה היריבה תצטרך להשאיר יותר שחקנים שלה בצד המגרש אליו אני מתקיף או בשפה פשוטה יותר: תוריד את כמות ההזדמנויות להתקפות מתפרצות. במקום להגיב להתקפות המעבר של היריב, הקבוצות עברו ליזום דרך לפגוע בהם. עונת 21-22 הייתה העונה שבה המגמה התחילה להתהפך, כשאחת הקבוצות שאחראית על השינוי הזה היא הקבוצה המלהיבה של ממפיס. הגריזליס דורגו ראשונים בליגה בריבאונד התקפה (כשהאחראי העיקרי לכך הוא כמובן סטיבן אדאמס) ובמקביל דורגו בין המובילות בליגה בריבאונד הגנה. ג'ה - עוד לפני ההסתבכויות - הוביל את הקבוצה לקצב משחק מהיר ולתדירות הגבוהה בליגה בהתקפות מעבר ומהצד השני, למרות ההתמקדות של הגריזליס בהשגת הריבאונד בצד שלהם, דורגו במקום ה-12 בליגה בתדירות התקפות מעבר של היריבה והחזיקו את היריבות שלהם על 1.06 נקודות להתקפת מעבר - מקום שלישי בין הגנות הליגה באותה העונה. ממפיס של אותה העונה שילבה בין עוגן בריבאונד ההתקפה לבין סוללת שחקני כנף אתלטים שיורדים להגנה מהר ומגבילים את התקפת המעבר של היריבה. זה חלק חשוב באסטרטגיה: למרות הפוקוס על ריבאונד ההתקפה לא מפקירים את הגנת המעבר. הדרך שבה רוב הקבוצות מתמודדות עם המכשול הזה היא על ידי חוק העונשין: כל מי שנמצא בין קו האורך של העונשין (כולל מחוץ לקשת השלוש - כלומר לפני המקום שבו קשת השלוש מתחילה 'להתעגל', מה שמכונה below the break) ילך לריבאונד התקפה. מי שמעל - יורד במהירות האפשרית להגנה. זה הגיון די פשוט - השחקנים שנמצאים מעל קו העונשין הם אלו שקרובים ביותר לסל היריבה, ולכן יגיעו לשם מהר יותר - בין אם מדובר בשחקני הגנה או התקפה. הניקס, קבוצה אחת שמאמצת בשנים האחרונות את הדגש על ריבאונד ההתקפה, פרסמו חמש דקות של ריבאונדים מתחת לסל שלהם וניתן לראות שברוב המקרים השחקנים שמנסים להגיע לכדור הם אלו שנמצאים מתחת לקו האורך של העונשין. קבוצה אחרת שאימצה את האסטרטגיה של ממפיס ההיא של מוראנט ושות' היא יוסטון. כמו הגריזליס של אז גם יוסטון מציבה באמצע המגרש את סטיבן אדאמס (ששוב מוביל השנה את טבלת הריבאונדרים בהתקפה) ולצידו (ולצד שנגון, עם 3 ריבאונד התקפה בממוצע) סוללת שחקני כנף אתלטיים שמורידים את כמויות התקפות המעבר של היריבה (אם כי בצד היעילות עם מצליחים פחות). לניקס, אגב, יש את מיטשל רובינסון שאמנם לא שיחק עדיין משחקים או דקות כדי להכנס לטבלאות הרשמיות, אבל לבדו מוריד כמעט 30% מהריבאונדים בצד של הניקס בדקות בהם הוא על המגרש (בשביל להבין את הטירוף: סטיבן אדאמס קבע שנה שעברה את השיא בקטגוריה בין שחקנים שיכולים להכנס לטבלאות המובילים עם 21.8% מהריבאונדים מתחת לסל של יוסטון. השנה אדאמס עומד על 26.5% ורובינסון על 29.3%) שווה והפוכה (הטכניקה) אחד הדברים הראשונים שמלמדים בהקשר של ריבאונד בקטסל הוא הקונספט של הבוקס-אאוט: הדרך שבה המגן מרחיק את השחקן עליו הוא שומר (או שנמצא בקרבתו) מהטבעת על מנת למנוע ממנו לקחת את ריבאונד ההתקפה. בשנים האחרונות, כחלק מהיפוך המגמה וההתמקדות המחודשת בריבאונד ההתקפה, גם בתחום הזה נרשמה התגובה ההפוכה: בוקס אאוט אאוט. בוקס אין - או 'טאג' - אין. מי שהפך את הטכניקה הזו לפופולרית - ושימו לב לסגירת המעגל - הוא תומאס איסאלו, המאמן הנוכחי של ממפיס. איסאלו הכניס את ה'טאג' עוד בימיו כמאמן בבון ובהמשך בפריז. לשימוש בטכניקה הזו שני יתרונות משמעותיים: הראשון הוא הגדלת הסיכוי לריבאונד ההתקפה. בהנחה והטאגינג נעשה באגרסיביות מספיקה, בחלק משמעותי מהפעמים השחקן המגן מוצא את עצמו בתוך הרסטריקטד (מה שמכונה בארץ לא פעם הסמיילי) - ועם סיכוי נמוך יותר להשיג את הכדור החוזר (שכזכור נאסף בממוצע במרחק של כ-2 מטרים מהסל, כמעט פי 2 מהרסטריקטד. וגם במידה והכדור עדיין נופל בידי הקבוצה המגנה - על השחקן עם הכדור נמצא עכשיו שומר בטווח אפס, שמגביל את השחקן עם הכדור מלתקוף במגרש הפתוח. המטרה של הטאגינג היא לאו דווקא להפעיל לחץ על מגרש שלם, אלא רק לעכב בעוד חצי שניה או שניה את היציאה של היריבה להתקפת המעבר, לתת לכולם את הרגע הנוסף להסתדר כדי להוריד את היעילות של ההתקפה של היריבה. בסרטון של הניקס למעלה אפשר לראות את יאבוסלה עושה טאגינג על ג'ארט אלן ואחר כך על לונזו. אין חובה בהכרח למצוא את השחקן 'שלך' אלא למצוא שחקן פנוי, בשונה ממאבקי הריבאונד שהיו שמורים לגבוהים בלבד אי שם בניינטיז. לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה. הליגה כל כך התרחקה מריבאונד ההתקפה עד שהיה ברור שמדובר רק בעניין של זמן עד שמישהו ימצא את הדרך להפוך את זה ליתרון. כמו המידריינג' שהפך לנשק של הכוכבים - קבוצות מוצאות לפעמים את הפתרון איפה שהיתר מפסיקות לחפש. האם זה אומר שאנחנו חוזרים לעידן הגבוהים של שנות ה-90? לא, אבל כן מדובר בכלי נוסף בארסנל שקבוצות ירצו לנצל. אור עמית, Insignifistats, טור אורח

ב-31 באוגוסט ניצחה ישראל את צרפת באליפות אירופה. 54 נקודות משותפות היו לאבדיה, מדר וגינת באותו ערב, שמות מרגשים. מאז עברו 89 ימים, והנה, בערב שישי, אנחנו שוב מתכוננים להתרגש מאותה נבחרת. רגע… אותה נבחרת? סולחה מתוקשרת עם בלאט, רשימת פצועים ארוכה, וסופרסטאר מאמריקה שלא יכול להגיע לחלונות של פיב"א ופתאום מבינים: העטיפה נשארה, המוצר בפנים - שונה. ב־14 בספטמבר ניצחה גרמניה את טורקיה בגמר אליפות אירופה. 47 נקודות משותפות היו לדניס שרודר, פרנץ ואגנר וטריסטן דה סילבה באותו ערב. מאז עברו 75 ימים, והנה עכשיו אותה גרמניה ניצבת מול הנבחרת שלנו, ואני ממש לא רוצה להתרגש מהם. בלי הכוכבים הכי גדולים של אלופת אירופה, אפשר היה לחשוב שאולי, בקצה הדמיון, נצליח לדגדג אותם. אבל האמת? לא. לא ביכולת שלהם, ובטח לא ביכולת שלנו. אצל הגרמנים, יש שיגידו כצפוי, העטיפה נשארה. גם המוצר. לפני שנדבר על ההופעה הבאמת נוראית מבחינת השחקנים של בית הלחמי, חייבים לדבר על מה שקרה פה לפני. אז כאמור, מדר ותומר גינת פצועים, אין את ההוא מהצד השני של האטלנטי ונשארנו עם סגל שרובו בכלל לא היה בסגל הסופי לאליפות אירופה. שבעה מתוך שנים עשר השחקנים הרשומים למשחק הזה לא היו עם הנבחרת בקיץ בפולין. עכשיו אפשר לנסות לנתח את נפח החשיבות של גור לביא או רועי הובר אבל הם לא הסיפור פה. תמיר בלאט כן. הרכז, שכזכור נופה מהסגל אחרי סוג של ריב עם בית הלחמי לאחר שהאחרון הצהיר שזאת הנבחרת של ים מדר, הגיע עם הרבה לחץ למשחק הזה. בחור קר רוח בלאט, מנטליות של אני הכי טוב וכל הדבר הזה מתחתיי בכלל. חלונות רצופים שבלאט ספק נפצע, ספק לא ולא מגיע לנבחרת. מתחת לפני השטח בלאט נעלב מאריאל שנעלב מבלאט חזרה וקקי פיפי בחומוס. איך הוא לא היה באליפות אירופה רק אלוהים יודע אבל איך הוא שיחק במשחק החזרה שלו? זה כולנו ראינו. לא טוב. את המשחק ראיתי בבית של ההורים של אשתי ביחד עם עוד בני המשפחה. הראל, ילד בן 11, שמצטיין בקבוצת קט סל א׳ של בנימינה (14 נקודות במשחק האחרון, שילוב של סייז ואתלטיות) שהוא במקרה אחיין של אשתי, התיישב איתי ועם אביו לצפות במשחק ולעודד את הנבחרת. שלוש דקות בתוך הרבע השני הוא חזר לטלפון ולריב עם אחיו ובני הדודים שלו שבמקרה או לא הם ילדיי. כמה הופתעתי שהתעניינות הכי גבוהה מבחינתו במשחק היתה שגרמניה הגיעה ל……. אם יש לכם ילדים עם טלפון או שאתם מתחת לגיל 25 ניחשתם נכון, כשגרמניה הגיעה ל-67. חלקכם שואלים למה. אין מה להסביר, תחפשו ביוטיוב, אתם יודעים מה, צפו בקישור פה. היה טיפה כדורסל ישראלי אתמול, הוא בעיקר שוחק ברבע הראשון ואז הוא יצא לנוח והופיע לשניות בודדות במשך המשחק. אריאל פתח גדול עם סורקין ב-4 וזלי ב-5. שני המהלכים הראשונים שנגמרו בסלי פוסט אפ של סורקין וזלי הפיחו בי תקווה שהנבחרת באה עם תוכנית משחק מעניינת. לא יהיו פה רק פיק אנד רול בין בלאט וסורקין אלא יהיה פה גיוון. הסל של זלמנסון היתה הפעם האחרונה שישראל הובילה במשחק. אחרי זה דווקא קיבלנו בעיקר פיק אנד רול של בלאט וסורקין שלא ייצר שום יתרון. ישראל התקשתה מאוד בהתקפה העומדת. ארבע דקות מפתיחת הרבע ותוכנית המשחק או מה שחשבתי שהיא תוכנית המשחק נזרקה לפח. גור לביא נכנס במקום זלי ל-4, סורקין זז ל-5. הגרמנים המשיכו לשלוט ולהיראות טוב יותר, הובר נכנס, קצב המשחק שלנו עלה וזה כבר נראה אחרת. שלשות במעבר של קרינגטון ובר טימור ואפילו טיים אאוט של מומברו, מאמן אלופת אירופה, והתקווה שהתעוררה בי בדקה הראשונה חזרה. את הרבע הנבחרת סיימה עם במינוס 4 אבל עם תחושות טובות. זהו, באמת זהו. מכאן השחקנים הישראלים הפסיקו לשחק כדורסל. איבוד אחד היה לישראל ברבע הראשון. את המחצית היא סיימה עם 9. הרבע השני נגמר 24-9 לגרמנים שפשוט שיבשו כל ניסיון, נואש יש לומר, של ההתקפה שלנו. הגנתית גם לא היינו באזור המשוער כשיצאנו להדג׳ חזק בפיק אנד רול בלי רוטציות מסודרות וחטפנו לייאפ אחרי לייאפ. הגיעו מוכנים לסורקין. צילום: FIBA.BASKETBALL צריך להגיד, הגרמנים הגיעו מוכנים למשחק, בטח ברמת סורקין. כן, הוא קלע 18 נקודות אבל הן היו במעבר, שלשות או ריבאונד התקפה. פעם אחר פעם הם התכווצו יפה עליו וגרמו לאיבודי כדור במסירות אליו מהפיק אנד רול או מהאנטרי פס שהוא נועל בצבע. גם כשהכדורים הגיעו אליו היה ניתן לראות איך כל הגרמנים כבר בעמדות הנכונות ומקשים עליו נתיבים פתוחים לסל. 89-69 ניצחה גרמניה את ישראל. יאללה עזבו כדורסל קחו את סיפור המשחק בשני רגעים. הרגע הראשון היה ברבע שלישי, 22 הפרש ומשחק שמשוחק באופן טכני. עכשיו השחקנים משחקים קצת על הכבוד והרבה על הסטטיסטיקה. סורקין חוסם יפה את אוסקר דה סילבה הפנטסטי, ויוצא, משם מה, להתקפת יחיד מוקף בחמישה גרמנים עד שהכדור נחטף ממנו. אגב, ארבעת חבריו להתקפה עוד לא הספיקו לעבור את החצי. באותה התקפה לאחר האיבוד הנבחרת חטפה שלשה. מיד לאחר מכן קרינגטון הוביל את הכדור בחצי הישראלי, הכדור נחטף ממנו כמו שלוקחים סוכריה מתינוק עד דאנק קל של הגרמנים. הרגע השני מראה את ההבדל במנטליות בין הגרמנים לישראלים. ההפרש עמד על 27, והגרמנים לחצו על כל שחקן ישראלי שמכדרר. גור לביא אמור לבצע הנד אוף עם קרינגטון על ה-45, מעבר לקשת. הוא מנסה לכדרר לכיוונו, אבל מקבל לחץ אדיר, וקרינגטון בכלל לא מצליח להשתחרר לאזור שאליו התרגיל תוכנן. בסוף הם מצליחים לבצע את ההנד אוף רק באזור מרכז המגרש. עכשיו הכדור אמור לחזור לטימור, כדי שהוא יבצע היי פיק־אנד־רול. גם כאן הגרמנים מנסים למנוע ממנו את הכדור. טימור בקושי מצליח לקבל אותו ורק בקו החצי. משם, עם לחץ בלתי פוסק והתבלבלות קטנה ברגליים, מגיעה עבירת חצי מביכה. כשזה קורה בפיגור 27, זה אפילו עוד יותר מביך. גור לביא. צילום: FIBA.BASKETBALL אוף, מעצבן. משחק חלש מאוד של הנבחרת, ברמת הביזיון, לא פחות. שונא קלישאות אבל וואלה, באמת, לפחות תילחמו, תפוצצו, תראו שאכפת לכם. רציתי לכתוב על ניצחון הירואי, או לפחות למצוא כמה נקודות שאפשר יהיה לבנות עליהן להמשך. אבל זה מה שיש. עוד יומיים הנבחרת חוזרת לפרקט, הפעם "בבית", מול קרואטיה. נקווה ששם הדברים ייראו אחרת. האופטימיות שהייתה בי אחרי הסל של זלמנסון בדקה הראשונה כבר התפוגגה מזמן. עכשיו, הציפייה היחידה היא לא לצאת מהמשחק הבא כמו שיצאנו מזה. אל אל. מזכיר לכולם: הכל, אבל הכל אמת לשעתה.

לפני שצוללים פנימה, יש לי שאלה מהירה אליכם: תגידו, האם 4 מ-31 לשלוש אלה אחוזים שאפשר לנצח איתם משחק? על פתרון החידה אתן לכם לחשוב לבינתיים. הלילה, הייתה לפורטלנד הזדמנות אמיתית לעלות לשלב נוק-אאוט ראשון בצורתה החדשה, וכל זה קורה כשהקבוצה נמצאת בניהולו ובהובלתו של דני אבדיה. ניצחון היה מעלה אותה לשלב הבא בבית הקשה ביותר במפעל, ועוד מהמקום הראשון, הצהרת כוונות מצידה של פורטלנד להמשך העונה ומה שיכול היה להוות גם קפיצה משמעותית ברזומה של דני, הוכחה שהוא מסוגל להוביל קבוצה ברגעים מכריעים, גם מול לחץ מהקהל ומול היריבות הכי חזקות. לעומת זאת, הפסד ואתה בחוץ. לכן, מבחינתו האישית והמקצועית של דני, זה לא עוד ערב רגיל, זה מבחן שבו הוא נדרש להוכיח שהוא לא רק חלק מהעתיד של פורטלנד, אלא כבר חלק מההווה, שהוא יכול להרים את הקבוצה על כתפיו ברגעי חשיבות ולחץ ולהוביל אותה עוד צעד נוסף קדימה. כבר מפתיחת המשחק היה ברור שדני הגיע מכוון מטרה. חדירות אגרסיביות לטבעת שהיו לא רק ניסיון לקלוע, אלא כלי אסטרטגי לשבירת ההגנה של סן אנטוניו. דני חתר למגע מהיר עם המגן שלו וניסה לגרום לתגובה מבולבלת מצידו. בהתחלה סן אנטוניו כלל לא טרחה להביא עזרה עליו, מה שאפשר לדני מרחב פעולה גדול מתחת לסל ויתרון מנטלי מוקדם. כשהם הבינו את הטעות והתחילו לכווץ את ההגנה על כל חדירה ולדחוף אותו לכיוון קו העונשין, דני הצליח למצוא את חבריו שעמדו מחוץ לקשת השלוש. דני לא רק הראה כוח אלא גם יכולת למשוך אליו את ההגנה וליצור הזדמנויות לאחרים. רק שאלה התקשו לתרגם את המסירות של דני לכדי נקודות כבר בשלב מוקדם של המשחק, מה שמנע מפורטלנד לברוח. ההיילייט הגיע מהר, ריבאונד בהגנה, ריצת coast to coast מהירה ודאנק עוצמתי שכולו הצהרת כוונות. כבר בשלב מוקדם יחסית של ההתמודדות, זיהיתי על דני סימני עומס. הוא שיחק כמעט את כל המחצית הראשונה, ובשלב מוקדם מאוד של המשחק ניכר היה שהוא מתחיל להראות עייפות ותשישות. סימן ברור למחיר שהוא משלם על ההובלה התקפית וניהול המשחק. בשלב זה, דני נמצא לבדו במערכה כאשר אין לו תחליף ראוי מהספסל. בעקבות כך, קבלת ההחלטות התחילה להתערער, דני החל שוב לפקפק בעצמו וביכולותיו האישיות וחיפש דרכים למסור ולהוציא כדורים החוצה, כאילו ויתר מראש על התמודדות עם ההגנה. השחקנים סביבו לא סיפקו תמיכה מספיקה או נתנו לו מקום בטוח למסירה בזמן אפשרות קליעה נוחה ופנויה בשל היכולת הירודה מחוץ לקשת, מה שהקשה על יכולת קבלת ההחלטות שלו. עם ממוצע של כ־18 אסיסטים פוטנציאליים למשחק, רביעי בליגה, אפשר לראות כמה הוא מסוגל לייצר בהתקפה ולנהל את המשחק, אבל כדי לממש את הפוטנציאל הזה לכדי נתונים, הוא צריך סביבו שחקנים שמסוגלים להכניס את הכדור לסל. פורטלנד ירדה למחצית בפיגור מינימלי של שתי נקודות בלבד, כשדני כבר רשם 18 נקודות ב־60% מהשדה ו־50% לשלוש, לצד 4 ריבאונדים ו־6 אסיסטים, אך פתיחת הרבע השלישי חשפה את מחיר הדקות הרבות: העייפות ניכרה על תנועותיו, החדירות לטבעת פחתו והוא נעצר יותר על קו העונשין, נהייה איטי וחיפש אחרי פתרונות התקפיים שהביאו אותו למסור החוצה, אך הקלעים שסביבו, שהם לא ממש קלעים, לא היו מדויקים הלילה כמעט בכלל, ולמרות זאת, ההחלטות שקיבל לא נראו מהוססות בשום שלב. גם בהגנה המשיכו להופיע סדקים ומהלך בולט במיוחד היה כאשר חדר לטבעת ולא קיבל שריקה לעבירה כפי שציפה, התלונן בפני השופט והתעכב בדרך חזרה להגנה מה שהוביל לדאנק מפלצתי של ג'ונסון על הראש שלו. רגע שהמחיש את המחיר הפיזי והמנטלי שהוא משלם על הובלת הקבוצה כמעט לבד, ובעיקר על היכולת שלו להבחין ברגעים מסוימים בין חשוב לבין דחוף. אין בעיה למחות על שריקה או אי שריקה, אך לא על חשבון ההגנה. למרות זאת, לקראת סיום הרבע דני התעורר מחדש וכמעט לבדו החזיר את פורטלנד למשחק עם שתי שלשות סטפ-בק רצופות סטייל ג'יימס הארדן שהדגישו את היכולת שלו להניע את ההתקפה גם במצב של לחץ ועייפות, כשהרגליים כבדות והמעגל סביבו מקרטע. דני נדרש שוב ללא מנוחה להוביל את פורטלנד במצב של הכול או כלום. סן אנטוניו נראתה חזקה בשני צידי המגרש, אך דני הצליח שוב למקסם את השפעתו: הוא קלע והוביל את ההתקפה ברבע הרביעי בצורה שמחייבת הגנה מרוכזת עליו, עד כדי כך ששבר את שיא הנקודות במשחק עבור הבלייזרס העונה כאשר קלע את נקודה מספר 33 ועבר את שיידון שארפ, תוך שהוא קובע גם שיא קריירה במדי פורטלנד ושיא עונתי אישי. אך הלחץ והעומס ניכרו בקו העונשין: דני החטיא חמש מתוך שש הזריקות האחרונות שלו במאני־טיים, מה שהפך את הנקודות שהוא יכל לתרגם לניצחון לאיבוד הזדמנויות, ואפשר לסן אנטוניו לברוח ל־15 הפרש. שוב חוזר הניגון. החטאותיו של דני מהקו ברגעי המאני־טיים מעלות שאלה קשה ואמיתית: האם הוא בשל כדי להוביל קבוצה ברגעים הקריטיים של המשחק? האם סל הכלים שיש לו מספיק? לאורך המשחק הוא מראה יכולת יוצאת דופן, חודר באגרסיביות לטבעת, יוצר מצבים לעצמו ולחבריו ומשחק בקצב גבוה. אך כאשר הלחץ מתגבר ועומס הדקות מצטבר, היכולת לשמור על קור רוח ולהשלים זריקות קריטיות נחלשת, ולא בפעם הראשונה. פורטלנד היא כרגע קבוצה ללא קליעה, ובמשחקים האחרונים גם ללא הגנה. לא רק בגלל הפציעות, אלא כי משהו עמוק יותר כבר לא עובד. מה שהתחיל כבעיה הופך לתירוץ, והמשחק הזה הדגיש עד כמה הקבוצה הנוכחית מוגבלת עם המשאבים שיש לה. פורטלנד חייבת להתחיל לחשוב ברצינות על שינוי עד הטרייד דד-ליין. כי גם דני, גדול ככל שיהיה, לא יכול להמשיך להחזיק לבד קבוצה שלמה לאורך זמן. עוד יומיים פורטלנד תסיים רשמית את דרכה בגביע, מסע קצר אך מכובד בבית הקשה ביותר במפעל. למרות ההדחה הצפויה, הבלייזרס אולי יוצאים ממנה עם הראש מורם, בעיקר בזכות דני. המשחק הזה, כמו עוד כמה בחודש האחרון, מציב אותו במקום אחר: שחקן שמוביל, שמייצר, שמושך תשומת לב של הגנות, של שחקנים, של מאמנים. שם דבר בליגה. הוא לא חסין מביקורות, ויש לו המון על מה לחשוב ולשפר אך הוא גם מראה לנו שהוא לא יבנה רק על פוטנציאל, הוא כבר ממצה אותו. העתיד שלו ורוד, אולי יותר מתמיד, אבל עכשיו מגיע האתגר האמיתי: דני צריך לקפוץ עוד שלב אחד קדימה, לקחת את המשחקים הגדולים שלו, את הערבים שבהם הוא הכוכב על הפרקט, ולתרגם אותם לניצחונות. וכשהוא יצליח לעשות את זה, השמיים הם הגבול, או שאולי האולסטאר.

בואו נעשה לרגע זום אאוט ממעמדו של עודד קטש ערב המשחק עם מילאנו, ובוודאי ממצבו הקריטי (ולא יציב) אחריו. בואו נבחן לרגע באופן קר, ככל האפשר, את יחסי הכוחות בין הקבוצה של ארמני המנוח לבין הקבוצה היתומה של המועדון הנפקד מתל אביב. קבוצת התחתית הגיעה בהרכב חסר במיוחד - בלי שני שליש מהקו הקדמי שלה - הורד וליף - ובלי מי שמוגדר כרכז המוביל שלה, לצורך העניין, ג'ף דאוטין הבן. גם ללא ידע מוקדם על הברווז הצולע שהתייצב על הקווים, ברור שלקבוצה במקום הלפני אחרון במפעל כדאי לשחק בהרכב מלא. אה כן - רכש חדש הצטרף, איפה לונדברג. הוא לא שיחק כדורסל הרבה זמן, ונחשו מה - ככה זה נראה. גם את התרגילים הוא לא יודע עד הסוף. והוא זה שאמור לארגן אותם כרכז, כן? לא שיחק כדורסל הרבה זמן וככה זה נראה. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב בצד השני, מגיעה פאקינג מילאנו. לא בציניות בכלל. כן, ראינו אותם חוטפים בראש בהפועל תל אביב, אבל הסגל ההוא היה חסר את שני הסנטרים המובילים ולמעשה היחידים בסגל, דווין בוקר וג'וש ניבו, שהם טובים בכדורסל. עולה אצלם מהספסל אחד מרקו גודוריץ', שניצח את גמר היורוליג לפני כמה חודשים. משחק שם שאבון שילדס, שזה כמו לוני ווקר אבל יודע לשחק בקבוצה ומבין מה זה כדורסל אירופי. וגם ארמוני ברוקס, שהוא חתיכת גאנר משלוש. ויש שם שחקנים שיודעים גם לשמור וגם להתקיף, קונספט חדשני כזה, כמו לאונרדו בולמרו. מי שהיה הגורם שהמיט על הסגל האיכותי הזה דכדוך ולחץ, אטורה מסינה, הלך הביתה. ומילאנו מאומנת, כי המתפטר יודע דבר או שניים בכדורסל, בכל זאת. לסיכום הזום אאוט - לא כוחות. וכשעושים זום אין, ההבדל בין הקבוצות הוא בערך התוצאה בסיום, 88:102. ההגנה של מכבי היא נתון - תקבל 102 נקודות, פלוס מינוס, כלומר פלוס, מכל קבוצה אירופית סבירה. ההתקפה של קטש - ביטוי שכנראה לא תשמעו בקרוב שוב - זקוקה לאנשים שמתרגלים אותה ובעיקר מבינים אותה. שניים מהם חסרו אתמול, בדיוק כמו שחסרו בשבוע שעבר בבולוניה. ג'ימי קלרק השלישי פחות מבין. אושיי בריסט לא כל כך נוגע בכדור. סנטוס מנסה. נשארנו פחות או יותר עם רומן סורקין ותמיר בלאט, מחליפים לא רעים ששודרגו שלא בטובתם ולא באשמתם לבסיס של הקבוצה. הם עשו מאמץ - התקפי - ושמו על הלוח מספרים יפים. נשארנו גם עם לוני ווקר, שכבר לא יבין עד הסוף את ההתקפה של קטש, אבל באמת השתדל, ואפילו קיבל תרגיל מרכזי חדש יחסית, סדרת הנדאופים בואכה שמיניה שמסתיימת בחסימה מדורגת עבורו. היה עוד תרגיל שהפואנטה שלו הוא חסימה מדורגת לווקר, וזו הקרבה מבחינת קטש, שמבחינתו חסימה לקלעי זה כמעט חילול הקודש. ובמחצית הראשונה זה עבד, איכשהו. התקפית. רק ש-5 אסיסטים מול 6 איבודים העידו שמכבי הייתה במשחק בזכות יכולת אישית של שחקן בודד, לא בזכות תיאום קבוצתי. והגנתית, כרגיל, היא הייתה קטסטרופה. לוני ווקר. יכולת אישית של שחקן בודד, לא תיאום קבוצתי. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב במחצית השניה, שדווקא התחילה בסדר, מילאנו באה ליישם את דוח הסקאוטינג. מסינה, כבר אמרנו, יודע כדורסל. גם פפה פואטה, מחליפו. ווקר ראה טראפ שהסתיים בחילוף אגרסיבי בכל פעם שקיבל את הכדור. בתרגילים הארוכים יותר, בולמרו מנע ממנו את הכדור בדיניי עצבני. ההתקפה של מכבי, שבשיאה עובדת בתיאום בין גארדים לגבוהים אחרי פיק אנד רול, השתבשה לגמרי. שילדס נזכר שהוא השחקן הכי טוב על המגרש. ברוקס נדהם לגלות שלא יוצאים עליו בפאניקה וניצל זאת ל-5 מ-8 מחוץ לקשת. כי ההגנה של היריבה, כבר התרגלתם, קטסטרופה. בטלוויזיה כבר התפנו לסיכומים בשלב מוקדם, כולל המשפט המוכר "בוא, מילאנו היא לא מאריות היורוליג". הכל יחסי. יחסית למכבי של אמש, היא כן. אם קטש אכן סיים את דרכו במכבי, חולשתו של הסגל צריכה להיות ברורה לכולם. בעיקר למי שמחליט. גם אם יהיה חיזוק, וביבשת לא מסתובבים סנטרים טובים על העצים, מכבי לא תגיע העונה לרמת הכישרון של מילאנו, כרגע אפילו לא קבוצת פליי אין. גם לא לזו של ריאל, כרגע במקום העשירי. אפשר גם להניח שהחלפת מאמן, שבדרך כלל מביאה פרץ אופטימיות בקהל ופרץ מוטיבציה בקרב השחקנים (ראו מילאנו), לא תשיג אפקט דומה במקרה של קטש, בטח לא דמות שנואה על שחקניו ובוודאי אהוב על יושבי היציעים. מי שיחליף אותו לא יהנה ממחנה אימונים, לא מקהל אוהד ולא משעה של חסד. אין לייפות את הדברים: נקודת הסיום של קטש היא ככל הנראה קבוצה בדיכאון קליני, אבל זו נקודת התחלה שלמחליפו, אם וכאשר, יהיה קשה להתרומם ממנה. במה שהיה אולי המשחק האחרון של הקואץ', נותר רק לראות בעיניים כלות איך ג'וש ניבו לא מצליח לתרגם לדאנק מסירה להאלי הופ של גודוריץ', ולהיזכר בימים שפרח תחת מאמן שידע איך להפעיל אותו. "פעם זה עבד, אתה ודאי זוכר/ משהו אבד, זה לא עובד עליי יותר", שרה להקת החצר האחורית למילותיו של יעקב רוטבליט. לשיר קוראים, אגב, "הכל פה משובש". אין הגדרה קולעת מזו למצבו של קטש מאז התפרקה הקבוצה ההיא. וכן, גם למצבה של מכבי תל אביב ביום שאחריו.

כמות מלל חריגה הכינה אותנו למשחקה של מכבי תל אביב מול מילאנו. הפסד, כאן התבשרנו, יכבה את האור על עידן ב' של קואץ' קטש במכבי תל אביב. ואם נדבר גלויות ופשוטות, אין הגיוני מכך. אחרי שהראנו כאן שמכבי הזאת היא קבוצת ההגנה הגרועה ביותר בהיסטוריה המודרנית של היורוליג, היא הצליחה הפעם לייצר מיצג הגנתי מחריד עוד יותר. בלי שום אלמנט של שיפור. בלי שום גרף התקדמות. כמות מלל חריגה הכינה אותנו לקראת ההחלטה המסתמנת של המיליציות שמרכיבות את שדרת הבעלות הנאלמת של הצהובים. כולל הדלפות חוזרות בדבר תקציב השחקנים הגבוה של הסגל הזה. חלק מהמספרים ו-ודאי שחלק מהמסקנות, ואין לי זה את ביותר עדין, אין בו דבר זולת מניפולציה זולה. בכל מקרה, בואו נסכם בינינו על הנחות היסוד האלו: 1. לא משנה מה גובה התקציב – כי סך כל חלקי הסגל הזה שווה פחות מהכסף ששולם עבורו. 2. לא משנה כמה רע הסגל – וואלאק, קואץ' קטש מוציא ממנו נתונים התקפיים ששווים הרבה יותר מכמות הכשרון המצטבר. 3. אבל לא משנה כמה רע הסגל – וואלאק, קואץ' קטש מוציא ממנו, בשקלול התקפה והגנה, אפילו פחות ממה שהוא שווה. צילום: Partizan Mozzart Bet ולכן, אם אכן יוחלט לפטר את עודד קטש, ההחלטה תהיה הגיונית לחלוטין. בטח בשבוע שבו הולכים הביתה אייקונים אדירים כמו אוברדוביץ' ומסינה. אה, עם הבדל אחד: פרטיזן בלגרד ומילאנו ניסו לעשות הרבה כדי לעזור למאמנים שלהם להצליח. בכסף, במעורבות, ברצון. מכבי תל אביב עשתה הכל כולל הכל כולל הכל כדי להכשיל את המאמן שלה. והצליחה. כשאני חושב על זה, זאת אולי ההצלחה היחידה של מכבי מזה שנים. מברוק. תחושת דחיפות לפני המשחק דובר רבות על תחושת דחיפות שתוכל לדחוף את מכבי תל אביב לנצח את מילאנו. ובכן, דחיפות זה מול חולוניה וביד אליהו הישן. 9 הנקודות שמכבי תל אביב ספגה ב-2 הדקות הראשונות, כאשר העצירה הראשונה שלה הגיעה כמעט 4 דקות בפנים, הבהירה שמה שהיה הוא שיהיה. היי, אפילו הכניסה הראשונית של איפה לונדברג אלי פרקט הסתיימה בסל ועבירה שחטף על הפרצוף, באופן שהדגים עד כמה הפנים האיש מהר את רוח המועדון. ולא, אני לא מקבל את זה ששחקנים לא רצו. לוני ווקר, ולא רק הוא, התחיל את המשחק בטרוף. הוא ירה, הוא הפגיז, הוא קלע. בעולם המושגים שלו, הוא עשה הכל גם כדי לתת גב למאמן שלו. וסיים מחצית נהדרת של 19 נקודות באחוזים מצוינים. שבתכלס, הייתה המחצית ההתקפית הכי הפועל תל אביב שמכבי תל אביב יכולה לייצר. לא רק יחס אסיסטים איבודים שלילי (5 מול 6), אלא 20 דקות בהן מי שחופשי הוא מי שמטיל. ווקר כבר אמרנו, אבל דברים זהים אפשר להגיד גם על תמיר בלאט. שהעיף את הכדור הראשון שהגיע אליו. שירד להפסקה בלי אסיסט אחד לרפואה. ואז זה נגמר עם ידיעה ברורה מהן ההתאמות ההגנתיות שתבצע האורחת עם צאתה מחדר ההלבשה, מכבי תל אביב ניצלה נהדר את תשומת הלב המוגברת על ווקר כדי להגיע לשלושה סלי שדה עוקבים וקלים יחסית: שמירה כפולה על ווקר הובילה לשלשה של בריסט; עוד יציאה גבוהה עליו הובילה למסירה והוקי אסיסט בדרך לשלשת סורקין; תנועה ללא כדור של ווקר בדרך ליציאה על חסימה מדורגת בצד אחד הפנתה לשם את כל תשומת הלב ההגנתית של מילאנו, מה שהוביל לליי אפ קל של קלארק. נחמד. שם זה נגמר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הדיניי המלא של בולמארו על ווקר, אט אט, נתן אותותיו. גם כי ווקר לא באמת בנוי להתמודד איתו. גם כי אין מספיק כשרון, אפרופו הנחות היסוד המוקדמות שלנו, כדי להעניש את העניין הזה. עודד קטש המתין והמתין עם פסק הזמן המיוחל, כנראה בגלל שהבין גם שאין יותר מדי מה להגיד. זה מה שהקבוצה הזאת שווה התקפית. וזה מה שהקבוצה הזאת, תחתיו, שווה הגנתית. זהו. ואז זה נגמר. ואם פרידה אם זה נגמר, ומאחר שאנחנו משוחדים כאן לאור הסימפטיה המוצהרת למאמן הישראלי הטוב ביותר שיש לנו, חשוב לי להגיד שאני שמח בשביל עודד קטש. שסובל את החרא הזה כבר יותר מדי זמן ויותר מדי שנים. שישלמו לו מה שמגיע לו ויתנו לו לנוח, בתקווה שהתחנה הבאה תהיה במועדון מתפקד. ומאחר שהעצבות של מרבית אוהדי מכבי תל אביב שאני מכיר היום נוגעת פחות לעוד הפסד שגרתי ויותר לפרידה המסתמנת, אז נסיים עם דיקלה. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

רמת העניין שמחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב יודעת לייצר בימים אלו איננה גבוהה במיוחד. אין לי את זה ביותר עדין. במיוחד. יש אוהדים מסורים שלה שלא יודעים בכלל באיזה יום היא משחקת. ישנם אוהדים מסורים קצת פחות שלא יודעים בכלל מי משחק אצלה. ולמה. ואיפה. ולמה. בגדול, קיימות שתי סוגיות שעדיין מצליחות לייצר יצרים אצל הלקוח שנמצא כרגע בשלבים מתקדמים של ניתוק רגשי. שתיהן, האמת, שלובות האחת בשניה. הראשונה היא סוגיית הבעלות במועדון הבלתי מתפקד הזה. השניה היא סוגיית קטש. אני לא יודע איך יגמר המשחק מול מילאנו, למרות שאני יכול לנחש. אני לא יודע אם הניצוץ שהדליקו מספר שחקנים שנלחמו בשביל המאמן שלהם ישרוד עוד 40 דקות של מאמץ, באופן שיגרום להגנה שלהם להיראות קצת פחות מזוועה. היי, ואני בכלל לא יודע עד כמה כל זה משנה. כי אם נפל הפור אצל הבוסים הצהובים, יתכן שתם הטקס. ואם הם נחושים להעביר את העניין הזה, חרף עמדת האולטראס השונים, אל תתפלאו אם ישיבה חוזרת תתקיים בתפר שבין מילאנו לבין הרגע שבו תצא ההחלטה על חזרת משחקי היורוליג ארצה. לא באמת צריכים להסביר למה, כן? לצורך הטקסט הזה, נשים בצד את המובן מאליו. במכבי תל אביב יש מיליציות שאוחזות חזק חזק באחוזי הבעלות ובמקביל ותוך כדי, האחת בגרונה של השניה. והמקום, נציין ביושר, מתפורר. ואיננו מתפקד. שדרת הבעלות והניהול היא האחראית הבלעדית למצבו של המועדון שפעם החזיק לעצמו גם מדינה. את כל זה, כאמור, נניח לגמרי בצד. לא רלוונטי כרגע. סוגיית קטש בעולם אוטופי שאיננו בגדר אופציה ריאלית בימים אלו, אמור היה להתקיים דיון נורמאלי סביב מעמדו של קואץ' קטש. דיון שהוא הגון וישר. שמתחיל משאלת תקרת הזכוכית הניהולית/ תקציבית של מכבי תל אביב. רק אחרי שמי שמחרבים את הקבוצה יהיו מספיק ישרים כדי להשיב על שאלת התקרה, יוכלו הם לעבור לשלב המסקנות. ומסקנה בהחלט אפשרית יכולה להיות שעודד קטש הוא לא זה שצריך או אמור לאמן את מכבי תל אביב בשנות המדבר, שנה אחר שנה, ולהתבוסס בבוץ כשיורד גשם. אם המדבר הוא גזירת גורל, אז יפה ונכון לעשות חושבים. ולהחליט. וכן, גם להחליט להחליף. כי יש מספר נתונים עמם קשה להתווכח. בואו נדבר על שלושה מהם. שכל אחד מהם, בנפרד, יכול להוות נימוק להפרדת כוחות. ההגנה הכי גרועה באירופה מאז עונת 2001/02 נתחיל מהעובדות. מכבי תל אביב, כמו יתר נציגותינו באירופה, משחקת עדיין בחוץ. זה קשה. ביד אליהו הישן, לו היו חוזרים לשם המשחקים, הדברים היו נראים אחרת. חד, חלק וחד משמעי; מכבי תל אביב עומדת כרגע על מאזן 3-9 וחולקת בחדווה את המקום האחרון בטבלה ביחד עם האימפריה מוילרבאן. גם זאת עובדה. מכבי תל אביב היא קבוצת הגנה מחרידה ברמה היסטורית. זה ברמת האמאמאמא של העובדה. כמה היסטורית? גם אם נוותר כרגע על סטטיסטיקה מתקדמת ונדבר רק על ממוצע ספיגה למשחק, את העונה שעברה מכבי תל אביב סיימה במקום העשירי ברשימת סופגות הנקודות הכי גדולות בהיסטוריה של היורוליג. זה היה בעונה שעברה, אותה סיימה הקבוצה עם ממוצע ספיגה של 89.5 נקודות למשחק. העונה, מכבי תל אביב סופגת 92.8 נקודות למשחק. וכן, קצב המשחק הואץ, יש יותר פוזשנים וכו וגו ודו. בשורה התחתונה: לפי הפרמטר הזה, ההגנה של מכבי בעונת 2025/26 היא ההגנה השלישית הכי גרועה. בהיסטוריה. וההגנה הכי גרועה, בהיסטוריה, מאז עונת המשחקים 2001/02. רגע – נמסגר: ההגנה של מכבי תל אביב כרגע היא הכי גרועה בהיסטוריה של המפעל מאז עונת 2001/02. זה לא טוב זה. כידוע, לא מדובר כאן בתופעה חד פעמית שמגיעה עם הסגל הלא ראוי. גם בעונה הרעה שלפני (וגם העונה), הרייטינג ההתקפי של היריבות של מכבי תל אביב היה הכי גבוה במפעל. וגם, כאמור וכמובן, העונה. בעברית: הכי כיף בעולם (או באירופה) לשחק מול הקבוצה של עודד קטש. גם קולעים המון. גם, בדרך כלל, מנצחים. וזה לא משתפר. וזה רק הולך ונהיה גרוע יותר. מי טוב? היד שחולקה לעודד קטש ברמת הסגל היא יד מגוחכת. ככה לא בונים סגל. ככה לא עובדים. הכל נכון. אחרי שאמרנו את זה, אני רוצה להציג בפניכם שאלה אחת קטנה: מי בסגל הזה טוב? אני מחדד את השאלה: יחסית לפוטנציאל (הנמוך מאוד) של הסגל הזה, שחקן אחר שחקן, מי בעיניכם כאן משחק בהתאם ובמיוחד מעל למה שהוא שווה? זה הרי, הטיקט המרכזי של קטש, אחד ממאמני ההתקפה הטובים שיש ואחד מהמאמנים הכי מקדמים שיש. הוא לוקח פוטנציאל והופך אותו לדולרים והרבה בחשבונות הבנק של אלו שעוברים דרכו. ובכן, תנו רגע מבט ותגידו לי אתם: מי טוב? בכל הקשור למדדי היעילות, יש לנו שם את הורד, סורקין וליף בראש הפודיום. זאת איננה עונה טובה, יחסית אליו, של הורד. סורקין זאת סוגיה מורכבת יותר, למען האמת. עוד לפני האחוזים המשונים (15%) שלו מבחוץ, אבל הוא לגמרי ברשימה החיובית. ליף? אולי מוקדם מכדי לקבוע. מה לגבי האחרים? האם תוכלו להצביע על מישהו (אוקיי, אולי ריימן, ולא בטוח שאלו חדשות טובות) ולהגיד שהוא עולה על הפוטנציאל שלו? כן, כולל עונת 6.3 נק' + 28% ל-3 + 5.3 אסיסטים מול 2.8 איבודים של תמיר בלאט. סוגיית ווקר כאן אולי נכנסת הסוגיה הבוערת והרלוונטית ביותר, ברמת הדיון הענייני. לוני ווקר הוא השחקן הכי יקר של מכבי תל אביב. סביר להניח שמעולם ולעולם לא אמור היה לחתום שם, כי הוא והכדורסל של הם שני קווים מקבילים. אבל הוא כאן. והוא רע מאוד. רע עד כדי לא קשור לקבוצה. ועם כל הכבוד ללאבי דאבי נגד חולוניה, על הפרקט ובראיון שאחרי, לא בטוח כרגע קיים גשר מקצועי בין השניים. ואם הוא מיובש משך 40 דקות נגד בולוניה, זה ארוע שעליו קצת קשה לסנגר. התפקיד של המאמן הוא למקסם את היכולות של השחקנים שלו. זה הכל. החל מהכוכבים ומטה. כשזה לא קורה, בצוותא עם הנקודות שהעלינו לפני, זה על המאמן. התפקיד שלו הוא שהקבוצה תשמור טוב יותר. זה התפקיד שלו ששחקנים ישחקו טוב יותר, יחסית אליהם. זה התפקיד שלו שהכוכב שלו ירגיש בנוח. זה לא פייר, אבל אלו הם החיים. ואם הוא לא מסוגל, אז יש כאן בעיה. שאמורה להוביל לפתרון. זה התפקיד שלו שהכוכב שלו ירגיש בנוח. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' אבל מי, מי תביא במקום? כמו בחיים עצמם, עצם הדיון על מעמדו של עודד קטש במכבי תל אביב מעלה את שאלת האלטרנטיבה. אבל מי, מי תביא במקום? מי בכלל יש בחוץ? שאלה שהיא כולה לג'יט. עכשיו לתשובה. אם למכבי תל אביב יש אופק כלכלי, כלומר ידיעה (להבדיל מתקווה) שבעתיד הקרוב היא תוכל לחזור להיות תחרותית, לא בטוח שיש לה אלטרנטיבה טובה יותר מהאיש המבריק אשר על הקווים. היא הרי לא מסוגלת להתחרות על מאמני השפיץ של המפעל. בסיטואציה הזאת, קטש יכול לקחת את הסחורה שיביאו לו, אם רק יביאו לו, ולעשות איתה דברים יפים. זה ברמת הבסט קייס סצנריו. אבל אם התקרה הניהולית והכלכלית הקרובה לא רחוקה במיוחד ממה שאנחנו מקבלים עכשיו, לא בטוח שקטש הוא האיש המתאים ללוחמה בשטח בנוי. הוא איש של שלום, אסתטיקה, דיוק ופיק נ' רול. לטווח הקצר, בהחלט יכול להיות שמאמנים שיודעים להגיד את המילה להתלחם יוכלו להפיק יותר מהקבוצה האבודה הזאת שאנחנו רואים מספר פעמים בשבוע. כן, ואתם יודעים את השמות. כולל אחד שהיה כאן לא מזמן. אם המדבר הוא גזירת גורל, אז יפה ונכון לעשות חושבים. אלא אם אתם אומרים שלא משנה מקום 19 או 15 או 11, שזאת לגמרי אמירה שאיננה נשמעת מכביסטית במיוחד. רגע לפני משפט הסיום, אני רק תוהה מה עודד קטש מעדיף. מה טוב לעודד קטש. האם, בטח ובטח במונחי מדבר ובעיות, כדאי לו בכלל להמשיך לסבול ולחכות לרגעים של צל ושל פתרונות. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.