שניצלים. הם טעימים גם מהמקרר

אני ואבא שלי מתווכחים מידי פעם בלא מעט נושאים, אבל המשחק המרשים של דני וולף ובן שרף נגד מילווקי באקס במוצ"ש האחרון הזכיר לי ויכוח ספציפי, אחד מהחריפים שבהם: ויכוח השניצל. תמיד הייתי חסיד של שניצל טרי. אחד כזה קראנצ'י, זהוב ומחוספס שיצא הרגע מהשמן הרותח והונח היישר בצלחת או בבגט. אבא שלי, מנגד, בטירוף ששמור למתי מעט, פיתח בחלוף השנים אהבה בלתי מוסברת לזן אחר של שניצל: זה שיוצא מהמקרר.

הוא אפילו טען שהוא מכיר כמה אנשים שמסכימים איתו. הוא הסביר שאחרי שהשניצל נכנס למקרר, הוא מקבל ארומה מיוחדת שמשדרגת לו את הטעם. מבחינתו - הוותק שלו הוא היתרון. הקילומטראז' שהשניצל מעביר במדף הקר מגבש ומחזק את המרקם שלו. לאלו מכם ששברו בזה הרגע את המסך מעצבים, אני לגמרי אתכם.

שינוי מומנטום בוויסקונסין

את מרבית חודש נובמבר העבירו השניצלים שלנו בברוקלין, וולף ושרף, עמוק עמוק במקרר הג'י ליג. אם תשאלו את אבא שלי, זהו ההסבר המרכזי להופעה המצוינת שלהם נגד הבאקס במוצ"ש. לאחר פתיחת עונה מבולבלת בה ג'ורדי פרננדס לא התאפס עד הסוף על ההיררכיה הנכונה בתוך חמישיית הרוקיז, ניסה לנצח עם הווטרנים ובעיקר נכשל, נדמה שאיפשהו בתחילת חודש נובמבר הנטס סוף סוף החליטו שהם מנסים משהו. דרייק פאוול הצליח לחבר כמה פוזשנים הגנתיים שהכניסו תקווה, ייגור דיומין התחיל להרים קצב בתרומה ההתקפית (2.3 שלשות למשחק ב-36% בעשרת המשחקים האחרונים) וזה הספיק כדי לחסוך להם את סבב הג'י ליג הראשון.

מי כן נשלח למדף התחתון של המקרר, לצד קופסאות השימורים והסנדוויץ' מאתמול? וולף, שרף וטראורה. לא שזה עזר לנטס לנצח בטווח הקצר, אבל מסתמן שזו הייתה אחלה התנסות שהחזירה את הבטחון וחידדה את המשחק של צמד הישראלים, כל אחד מהמקום בו הוא הגיע - שרף כשחקן חמישייה שאיבד בטחון כמעט לחלוטין; וולף כשחקן קצה רוטציה שקיבל דקות NBA בודדות עד הירידה לליגת הפיתוח.

למשחק החוץ נגד הבאקס הגיעה ברוקלין עם רשימת נעדרים מכובדת למדי. קאם תומאס ממשיך לשבת בצד, זה השבוע הרביעי ברציפות, פורטר ג'וניור גם בחוץ, דיומין שנראה ממש טוב נגד פילדלפיה בליל שישי מקבל מנוחה - והנה לנו מספר מכובד של דקות וזריקות שמתפנות להן וזמינות לכל דורש. שיא קריירה כפול של צמד הישראלים בכמעט 60 דקות משותפות על הפרקט בהחלט הראה שהם לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים. המשחק עצמו נגמר בתבוסה בצורה הכי משפילה שיכולה להיות לקבוצת חוץ שמגיעה לויסקונסין – דקות משחק + סל שדה של תנאסיס אנטטוקומפו (על הראש של בן, אלוהים ישמור) – אבל זה לא באמת מעניין אותנו. לפני שנצלול לסיפורים האינדיבידואלים, שווה שתראו מה הלך שם.

https://www.youtube.com/watch?v=6wvp5W_wkRs

דני וולף

ציינתי ואציין שוב: המחיקה הטוטאלית של דני וולף מהרוטציה של הנטס בתחילת העונה מאוד הפתיעה אותי. התכונות הייחודיות שלו כגבוה מודרני שיכול לעשות כמעט הכל בהתקפה היו אמורות לגרום למאמן שלו לתת לו תשומת לב כבר מהשלב הראשון, אבל הספרדי החליט בהתחלה לחיות (ובעיקר למות) עם 30-40 זריקות משותפות של תומאס ופורטר במשחק. במציאות כזו, אתה מחפש לצידם בעיקר רים ראנרים (כמו ניקו קלסטון שנראה טוב מתחילת העונה) או ספוט-אפ שוטרים (נואה קלאוני כדוגמה). כששאלו אותו מה הסיפור, הוא די גמגם סיסמאות על ניסיון:

וולף חייב להיות ציר מרכזי בהתקפה, שמעורב בחלק משמעותי מהמהלכים. הירידה לג'י ליג הזכירה לו כמה כיף לו להיות כזה. 20.3 נקודות למשחק במעל 15 זריקות בממוצע (ב-7 משחקים), עם מעל 25% במדד ה-USG%. אל המשחק הזה הוא נזרק יחד עם שרף באמצע הרבע הראשון כשהוא עם 0 סלי NBA ברזומה הקצר שלו, והצליח לייצר 15 נקודות במשהו כמו 10 דקות. איך זה קרה? בעיקר בעקבות סשן איכותי של קליעה מבחוץ. שימו לב לשתי הסוכריות שקיבל כאן וולף מחברו הישראלי, שהבליטו את שני האלמנטים שהופכים אותו לאיום קליעה אמיתי ברמת NBA: הטווח ומהירות השחרור. שתי השלשות (מתוך 5 שנקלעו בסך הכל) נזרקות כאשר הוא עומד כ-2 מטרים מחוץ לקשת, ומשחרר את הכדור די מהר אחרי המסירה החדה של בן. בובי פורטיס ששוקע פנימה צריך מונית או מכונית פורמולה 1 כדי להספיק להגיע לקונטסט, והתוצאה היא צ'אקה יפהפייה.

מעבר לאיום הקליעה מבחוץ, דיברנו כבר רבות על יכולות הכדרור וקבלת ההחלטות של הזאב. אלו באמת התכונות שמייצרות לו את הסיכוי להותיר חותם אמיתי בליגה הזו. זה מתחיל מחדירות בכדרור לטבעת על הרגליים של מיילס טרנר; ממשיך בניהול משחק על מלא כפוינט-פורוורד ברבע השלישי; חדירה אחרי קרוסאובר על יאניס (במהלך שבו יאניס לא ממש התאמץ לשמור) ולא מעט מהלכי "כמעט" שמראים את הפוטנציאל. שני דיסקליימרים: אחד - זה עולה באיבודים. צריך מאמן שיגבה את זה וידע לחיות עם זה. שתיים - בחצי השני המשחק לא באמת היה תחרותי. בגלל זה ניתן דוגמה למהלך מהמחצית הראשונה, כשעוד שיחקו על הפרקט כדורסל. וולף מקבל את הכדור מפאוול בהתקפת המעבר כשהוא דוהר לכיוון הקשת. השלשות המוצלחות בתחילת המשחק כבר מייצרות את ההרתעה, וקווין פורטר ג'וניור יוצא אליו חזק. הטעיית קליעה, חצי חדירה, דריבל מאחורי הגב ומסירה החוצה לקלעי שעומד בפינה – ביכולת ששמורה לטובי הרכזים – מסתיימים ללא סל של שארפ שמחטיא מהפינה, אבל עם דימיון מוצת.

האם זהו המשחק שישבור בעבור דני וולף את תקרת הזכוכית ויקנה לו מקום אמיתי ברוטציה? אני אהמר בזהירות שכן. פשוט קשה מידי להתעלם מסט יכולות כל כך מגוון בהתקפה, וכל דקה שבה הנטס לא משקיעים בלפתח אותו (במשחקים אמיתיים, לא בג'י ליג) תוך ניצול עונת הגארבג' הזו - היא פשע.

צ'ט הווטסאפ שלי עם אודי הירש רווי בעיקר בסרטוני טיקטוק של בנות קולג' אמריקאיות שנמסות מעומר מאייר ובדיוני מוק דראפט מוזרים, אבל בין לבין הצלחתי לקבל ממנו זרקור אמיתי של אופטימיות לגבי המשך הדרך של וולפי.

קשה לראות איך דני וולף לא הופך לשחקן רוטציה איפשהו בליגה. פשוט אין כמעט שחקנים כמוהו. בכדורסל של ספייסינג וחמישה בחוץ יהיה קשה לוותר על מישהו במימדים שלו שמרווח את המשחק ומשחק כמו גארד. בתנאי, כמובן, שישפר את ההגנה.

חתיכת תנאי שמת פה, אבל בהגנה נתעסק ביום אחר.

בן שרף

אל מקרר הג'י ליג הגיע שרף במומנטום שלילי מובהק. את העונה פתח כשחקן חמישייה, אחרי קדם עונה בו דיומין ישב בצד. לאט לאט ראינו את הבטחון נשחק, את הקליעה מבחוץ לא מצליחה להתרומם ואת החדירה נתקלת בקשיים. גם הביקור בג'י ליג לא היה טיול קליל. הכדור עדיין לא נכנס בקלות (6/21 ל-3 בארבעה משחקים), סגנון המשחק הג'י-ליגי הקשה על ניהול המשחק (פחות מ-4 אסיסטים למשחק) ולקינוח - פציעת קרסול קלה שלא תרמה להורדת מפלס הלחץ. צריך להודות ביושר - את קרב הרכזים מנצח כרגע דיומין בגדול. גם אם ברמת ניהול המשחק זה עדיין לא זה, פוטנציאל הקליעה מבחוץ (שבמשחקים האחרונים אף מתממש) משריין לו דקות רוטציה כמעט בכל התמודדות בטווח הקצר-בינוני.

למשחק בפייסרב פורום הגיע הרכז הישראלי במיינדסט אסרטיבי. על הגישה הזו אפשר ללמוד כבר מאיבוד הכדור הראשון שלו, שהסתיים בצ'ייס-דאון בלוק מרשים בצד השני. את המשחק הזה הוא לא יפספס. רוצים מהלך אסרטיבי נוסף? חדירה במעבר על שני שחקני בדרך לסל בצבע - קיבלתם.

נגד ההגנה הכבדה של הבאקס, שרף הרגיש בנוח להביא לידי ביטוי את סגנון המשחק שלו: Playmaking מבוסס חדירה. בניגוד לתמיר בלאטים של העולם שחיים מפיק נ' רול ומראיית משחק, שרף בונה את משחק ההתקפה של הקבוצה שלו מתוך החדירה החתולית והאינסטינקטים שמתעוררים בעקבותיה. רוב מוחלט של האסיסטים של שרף נראים ככה, וחלק משמעותי מהמסירות שלו החוצה אחרי החדירה מתפתחות לכדי הוקי-אסיסט לשחקן הפנוי. באשר לקליעה, 2/4 ל-3 זה המקסימום שאפשר לבקש ממנו כרגע.

בניגוד לוולף, היכולת של שרף להבליט את עצמו הרבה יותר מוגבלת, בייחוד כשדיומין והגאנרים הנוספים מתדפקים על הדלת. כדי לנצל את המומנטום מהמשחק ולתת לפרננדס אפשרות לפתח בו את האמון הנדרש, הוא חייב להגביר את אותה אסרטיביות ולנקות דבר אחד שמעיב על המשחק שלו - ההיסוס. כפי שהיטיב לתאר הירש באותה שיחת ווצאפ מהבוקר:

הבאזזוורד באן.בי.איי בעשור האחרון הוא לשחק כדורסל של 0.5 - כלומר לקבל החלטה בחצי שנייה, אם לזרוק, לכדרר או למסור. במקרה של בן שרף, ההסתגלות לסגנון של קבלת החלטה בחצי שנייה קריטי להצלחה ב-NBA. כרכז שרגיל שהכדור אצלו ביד, אחרי היד החופשית שקיבל באולם, קשה לשנות פאזה ברגע שעוברים את החצי, להפחית כדרורים ולתקוף מיד. יש כאלה שלא צריכים - למשל לוקה דונצ'יץ' או שיי גילג'וס אלכסנדר. רק שבמקרה של בן, רוב הסיכויים שהעתיד המיידי שלו בליגה הוא לשחק לצד גארד מוביל אחר, בין אם כ-1 ובין אם כ-2, וככזה הוא יידרש להחליט מהר. נגד הבאקס, הוא החליט מהר וטוב בשלושה מהסלים שלו, שתי שלשות וחדירה חדה לטבעת. כל כדרור מיותר, כל שנייה של מחשבה יגרמו להגנה להצטופף ויהפכו את המהלך לקשה יותר. כן, גם במחיר של מסירה פנימה שעפה ליציע, כפי שקרה לשרף הלילה. קורה ויקרה.

טובים השניים מן האחד?

נקודה אחרונה שכדאי לשים עליה דגש לפני שמכניסים את השניצלים לבגט: הכימיה הפנימית בתוך הצמד שרף-וולף היא מפתח משמעותי להגדלת דקות המשחק של השניים. ספרתי נגד מילווקי לפחות 4 אסיסטים שנמסרו בתוך הצמד (בשני הכיוונים). וולף כמרווח ושרף כחודר מייצרים איזון חשוב בתוך החמישיות של ברוקלין כשהם יחד על הפרקט, ולא פלא שהנטס שוטפים יותר בדקות האלו. המלצתי הצנועה לפרננדס היא להתאים את הדקות שלהם יחד, מה שישפר את משחק ההתקפה של הקבוצה שלו (ושל נבחרת ישראל ביורובאסקט הבא).

נקווה להמשכיות וליציבות להבא, גם אם זה אומר עוד סבב או שניים עמוק במקרר. איך אתם אוהבים את השניצל שלכם?