כשג'יימס נייסמית' המציא את משחק הכדורסל, הוא השתמש בשני סלי קש (ששימשו במקור לסחיבת אפרסקים) בתור טבעות הסל. הלוחות מאחורי הטבעת הפכו לחלק חובה מהסלים התקניים רק חמש שנים מאוחר יותר, מתוך צורך פרקטי: טבעות הסלים נתלו, במקרים רבים, ממרפסות בתים כך שהקהל יכל להפריע - ממש לחסום פיזית - את הכדור באמצעות ידיו. הקרשים היוו מחסום שמנע מהקהל להפריע למהלך התקין של המשחק, ונכנסו לתקנון בשנת 1895. סיר אייזק ניוטון - חכו שניה, זה מתחבר - נפרד מהעולם בשנת 1727, כלומר 164 שנה לפני המצאת משחק הכדורסל ו-168 שנה לפני הגעתו לעולם של הקרש ועדיין, ספק אם יש הדגמה ברורה יותר לחוק השלישי של ניוטון מהריבאונד, הכדור החוזר מהקרש.

שווה והפוכה (התיאוריה)

למי שעבורו ניוטון זה רק מעספור או שהחוק השלישי היחיד שהוא זוכר זה מ'מועדון' קרב (אם מישהו צועק 'עצור', צולע או מודיע על כניעה הקרב מסתיים. זה, אגב, לא רלוונטי עבור רוב הריבאונדרים בליגה) - נזכיר שהחוק השלישי של אייזק ניוטון הוא "לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה." כלומר, אם גוף א' מפעיל כוח על גוף ב', אז גוף ב' מפעיל על גוף א' כוח שווה בגודלו והפוך בכיוונו. במקרה המדובר - כדור שנזרק לסל יהדף מהסל באותה העוצמה (שלמעט מספר אולמות מקומיים מקובע טוב יותר מהכדור) בעוצמה שווה, מה שיוצר את הריבאונד. יש עוד דקויות והתפלפלויות לסיפור הזה, אבל אלו עיקרי הדברים. הכדור נזרק ואם הוא לא נכנס הוא נהדף על ידי הקרש, הטבעת או שניהם. החוק השלישי של ניוטון בהתגלמותו.

במהלך שנות ה-90 ואפילו תחילת האלפיים, ריבאונד ההתקפה היה אחד מכלי הנשק הנפוצים בקרב הגבוהים שחנו מתחת לסל. עם העלייה בריווח - כלומר יותר שחקנים שנמצאים מחוץ לצבע - אחוז ההחטאות שהפכו להזדמנות נוספת ירדו באופן משמעותי. זה נבע - בין היתר - מהדגש על התקפות מעבר. שחקנים שהיו רחוקים מהסל הונחו לרדת להגנה בהקדם ויש מתאם כמעט לינארי בין העלייה בקצב המשחק לירידה בכמות ריבאונד ההתקפה: מקצב משחק שמגרד את ה-90 התקפות למשחק מול כ-30% ריבאונד התקפה עד לכ-100 התקפות למשחק מול 22% ריבאונד התקפה בלבד.

זה זמן טוב, אגב, להפריך את אחד המיתוסים שקשורים לעלייה בכמות זריקות השלוש: למרות שהזריקות מגיעות מרחוק יותר, המרחק בו נוחת ריבאונד ממוצע לא השתנה עם השנים. ה-NBA עוקבת אחרי המרחק בו נאסף ריבאונד מאז עונת 13-14, ריבאונד הגנה נקלט באותה העונה בממוצע במרחק של 1.93 מהסל, ריבאונד התקפה ממוצע נאסף במרחק 2.36 מהסל. העונה, עד כה, ריבאונד הגנה נקלט במרחק של 1.98 מהסל (רחוק יותר ב-2.5% לעומת עונת 13-14) וריבאונד התקפה נאסף באותו מרחק כמו לפני 12 שנים. מרחק הזריקה הממוצע, אגב, עלה בתקופה הזו בכ-12%.

שווה והפוכה (האסטרטגיה)

לקח לקבוצות כמה שנים, אבל בשלב מסוים מאמנים הפנימו שעצם הירידה להגנה אולי מורידה במעט את היעילות של התקפות המעבר (וגם זה בספק) אבל כמות התקפות המעבר והמתפרצות ממשיכה לעלות. העובדה ששחקנים התרכזו בירידה להגנה - כלומר בתגובה לקבוצה המתקיפה - שמה אותם בחיסרון מובנה. במקביל, קבוצות שמו לב שהתוחלת של נקודות מהזדמנות שניה גבוהה יותר מזו של התקפות המעבר - גם הטובות בליגה. זה היה נכון גם בעונת 15-16 (העונה הראשונה שה-NBA מספקת נתונים לפי פילוח של סוג ההתקפה) וזה נכון גם העונה. ואם ריבאונד ההתקפה שווה יותר מהתקפת המעבר, המשמעות היא שהפעלה של לחץ על ריבאונד ההתקפה לא רק תייצר עבור הקבוצה שלי הזדמנות לנקודות קלות אלא שהיא תגרום בעקיפין לזה שהקבוצה היריבה תצטרך להשאיר יותר שחקנים שלה בצד המגרש אליו אני מתקיף או בשפה פשוטה יותר: תוריד את כמות ההזדמנויות להתקפות מתפרצות. במקום להגיב להתקפות המעבר של היריב, הקבוצות עברו ליזום דרך לפגוע בהם.

עונת 21-22 הייתה העונה שבה המגמה התחילה להתהפך, כשאחת הקבוצות שאחראית על השינוי הזה היא הקבוצה המלהיבה של ממפיס. הגריזליס דורגו ראשונים בליגה בריבאונד התקפה (כשהאחראי העיקרי לכך הוא כמובן סטיבן אדאמס) ובמקביל דורגו בין המובילות בליגה בריבאונד הגנה. ג'ה - עוד לפני ההסתבכויות - הוביל את הקבוצה לקצב משחק מהיר ולתדירות הגבוהה בליגה בהתקפות מעבר ומהצד השני, למרות ההתמקדות של הגריזליס בהשגת הריבאונד בצד שלהם, דורגו במקום ה-12 בליגה בתדירות התקפות מעבר של היריבה והחזיקו את היריבות שלהם על 1.06 נקודות להתקפת מעבר - מקום שלישי בין הגנות הליגה באותה העונה.

ממפיס של אותה העונה שילבה בין עוגן בריבאונד ההתקפה לבין סוללת שחקני כנף אתלטים שיורדים להגנה מהר ומגבילים את התקפת המעבר של היריבה. זה חלק חשוב באסטרטגיה: למרות הפוקוס על ריבאונד ההתקפה לא מפקירים את הגנת המעבר. הדרך שבה רוב הקבוצות מתמודדות עם המכשול הזה היא על ידי חוק העונשין: כל מי שנמצא בין קו האורך של העונשין (כולל מחוץ לקשת השלוש - כלומר לפני המקום שבו קשת השלוש מתחילה 'להתעגל', מה שמכונה below the break) ילך לריבאונד התקפה. מי שמעל - יורד במהירות האפשרית להגנה. זה הגיון די פשוט - השחקנים שנמצאים מעל קו העונשין הם אלו שקרובים ביותר לסל היריבה, ולכן יגיעו לשם מהר יותר - בין אם מדובר בשחקני הגנה או התקפה. הניקס, קבוצה אחת שמאמצת בשנים האחרונות את הדגש על ריבאונד ההתקפה, פרסמו חמש דקות של ריבאונדים מתחת לסל שלהם וניתן לראות שברוב המקרים השחקנים שמנסים להגיע לכדור הם אלו שנמצאים מתחת לקו האורך של העונשין.

קבוצה אחרת שאימצה את האסטרטגיה של ממפיס ההיא של מוראנט ושות' היא יוסטון. כמו הגריזליס של אז גם יוסטון מציבה באמצע המגרש את סטיבן אדאמס (ששוב מוביל השנה את טבלת הריבאונדרים בהתקפה) ולצידו (ולצד שנגון, עם 3 ריבאונד התקפה בממוצע) סוללת שחקני כנף אתלטיים שמורידים את כמויות התקפות המעבר של היריבה (אם כי בצד היעילות עם מצליחים פחות). לניקס, אגב, יש את מיטשל רובינסון שאמנם לא שיחק עדיין משחקים או דקות כדי להכנס לטבלאות הרשמיות, אבל לבדו מוריד כמעט 30% מהריבאונדים בצד של הניקס בדקות בהם הוא על המגרש (בשביל להבין את הטירוף: סטיבן אדאמס קבע שנה שעברה את השיא בקטגוריה בין שחקנים שיכולים להכנס לטבלאות המובילים עם 21.8% מהריבאונדים מתחת לסל של יוסטון. השנה אדאמס עומד על 26.5% ורובינסון על 29.3%)

שווה והפוכה (הטכניקה)

אחד הדברים הראשונים שמלמדים בהקשר של ריבאונד בקטסל הוא הקונספט של הבוקס-אאוט: הדרך שבה המגן מרחיק את השחקן עליו הוא שומר (או שנמצא בקרבתו) מהטבעת על מנת למנוע ממנו לקחת את ריבאונד ההתקפה. בשנים האחרונות, כחלק מהיפוך המגמה וההתמקדות המחודשת בריבאונד ההתקפה, גם בתחום הזה נרשמה התגובה ההפוכה: בוקס אאוט אאוט. בוקס אין - או 'טאג' - אין.

מי שהפך את הטכניקה הזו לפופולרית - ושימו לב לסגירת המעגל - הוא תומאס איסאלו, המאמן הנוכחי של ממפיס. איסאלו הכניס את ה'טאג' עוד בימיו כמאמן בבון ובהמשך בפריז. לשימוש בטכניקה הזו שני יתרונות משמעותיים: הראשון הוא הגדלת הסיכוי לריבאונד ההתקפה. בהנחה והטאגינג נעשה באגרסיביות מספיקה, בחלק משמעותי מהפעמים השחקן המגן מוצא את עצמו בתוך הרסטריקטד (מה שמכונה בארץ לא פעם הסמיילי) - ועם סיכוי נמוך יותר להשיג את הכדור החוזר (שכזכור נאסף בממוצע במרחק של כ-2 מטרים מהסל, כמעט פי 2 מהרסטריקטד. וגם במידה והכדור עדיין נופל בידי הקבוצה המגנה - על השחקן עם הכדור נמצא עכשיו שומר בטווח אפס, שמגביל את השחקן עם הכדור מלתקוף במגרש הפתוח.

המטרה של הטאגינג היא לאו דווקא להפעיל לחץ על מגרש שלם, אלא רק לעכב בעוד חצי שניה או שניה את היציאה של היריבה להתקפת המעבר, לתת לכולם את הרגע הנוסף להסתדר כדי להוריד את היעילות של ההתקפה של היריבה. בסרטון של הניקס למעלה אפשר לראות את יאבוסלה עושה טאגינג על ג'ארט אלן ואחר כך על לונזו. אין חובה בהכרח למצוא את השחקן 'שלך' אלא למצוא שחקן פנוי, בשונה ממאבקי הריבאונד שהיו שמורים לגבוהים בלבד אי שם בניינטיז.

לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה. הליגה כל כך התרחקה מריבאונד ההתקפה עד שהיה ברור שמדובר רק בעניין של זמן עד שמישהו ימצא את הדרך להפוך את זה ליתרון. כמו המידריינג' שהפך לנשק של הכוכבים - קבוצות מוצאות לפעמים את הפתרון איפה שהיתר מפסיקות לחפש. האם זה אומר שאנחנו חוזרים לעידן הגבוהים של שנות ה-90? לא, אבל כן מדובר בכלי נוסף בארסנל שקבוצות ירצו לנצל.

אור עמית, Insignifistats, טור אורח