הלילה (בין שני לשלישי) ייערך גומלין הדרבי הישראלי ב-NBA, פורטלנד נגד ברוקלין. בשבוע שעבר פורטלנד ניצחה את המשחק הראשון ב-19 הפרש, מה שאומר שברוקלין צריכה לנצח לפחות ב-20 הפרש כדי לעלות לגמר מול המנצח בין מיקי ברקוביץ' לעומרי כספי. וקצת יותר ברצינות, המשחק עצמו לא אמור להיות תחרותי מאוד, למרות שברוקלין הצליחה למתוח כמה קבוצות תחרותיות לאחרונה. מה שהמשחק הזה נותן לנו זו עוד הזדמנות להתבונן ביחד בדני אבדיה ובן שרף (אני מניח שדני וולף, שנפצע בקרסול אתמול בסקרמנטו, לא ישותף, אז לא אתייחס אליו הפעם), בנקודת הזמן של לקראת סוף העונה הרגילה, שהיא גם העונה הראשונה של אחד מהם. אז ניתן לראות בכתבה הזו כהכנה למה כדאי לשים לב אליו במשחק הזה בגזרת שני הישראלים, וגם קצת בקבוצות שלהם.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אסף רביץ

כפסיכולוג, ספורט מרתק אותי מכל כך הרבה סיבות, אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר למקומות ולרגעים בהם בני אדם מותחים את קצה גבול היכולת האנושית. ואין בכל עולם הספורט כר פורה יותר לגדולה אנושית מה-NBA. זו ליגה שהעקרון המנחה שלה הוא כזה: מסתובבים בינינו אלים, ואנחנו צריכים לבנות את העולם הטוב ביותר עבורם. זה אומר כל הזמן להתחדש, להשתפר, להתאים את עצמנו לשחקנים שממציאים מחדש את המשחק, לחשוב מחוץ לקופסה. לא שחסרות ב-NBA בינוניות, שבלוניות והיאחזות במוכר, אבל לעומת העולם האמיתי, ולעומת האופן בו הנפש האנושית פועלת רוב הזמן, ב-NBA יש כוחות עוצמתיים מאוד שכל הזמן מושכים קדימה. ניתן למצוא אותם בשחקנים עצמם, במאמנים, במנהלי קבוצות, בהנהלת הליגה, בתקשורת. בהם טמון הקסם של הליגה הזו עבורי.
בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני כותב על NBA כבר 20 שנה. כולן, עד לרגע זה ממש, בוואלה. לאורך השנים הללו הליגה שינתה את פניה, הפכה למשהו אחר, חדש, וזו כנראה הסיבה שבשום שלב לא הרגשתי מיצוי. וכעת אני מצטרף למשהו אחר, חדש, שיהיה הזדמנות גם עבורי לחשוב מחדש על האופן בו אני מתבונן וכותב על NBA. אני מתרגש, ואתם?