אין כניסה. אין יציאה.

אפשר לנתח את הנצחון של אולימפיאקוס דרך ההגנה. אפשר לדבר על הפתרונות ההגנתיים של ברצוקאס. אפשר לדבר על ההבדל בין היציאות הגבוהות והחזקות על הכדור לבין החילופים ההגנתיים. אפשר לדבר על סט היכולות ההגנתיות של שחקני הגנה פסיכיים כמו ווקאפ או וורד. כל הדברים האלו תרמו לטרחה שדפקו בתוך הפרצוף של שאראס. יותר מהכל, יש אלמנט אחד בצד שבו רוצים לשמור שעשה את ההבדל בין הגנה מצוינת (כמו זאת של פנר) לבין הגנת על בלתי עבירה כמו זאת שראינו בחצי הגמר הראשון של הפיינל פור. לאלמנט הזה קוראים ההתאוששות.

https://www.youtube.com/watch?v=FbtN6DBw5Y0

גם מול קבוצת התקפה מוגבלת כמו פנרבחצ'ה, אין שום יריבה בעולם שיכולה להחזיק מעמד ברמת האחד אל אחד. יתרונות מספריים יהיו תמיד, בתדירויות משתנות. השאלה היא איך מגיבים למצב שבו פתאום שומרים 4 מול 5. נגד היציאות החזקות של אולימפיאקוס על הכדור והמכדרר, ידעה פנרבחצ'ה לעיתים להזיז את הכדור הצידה או ללכת למצבים של שורט רול או לנסות ולקחת את הכדור אלי צבע או טבעת. תמיד, או כמעט תמיד, היה שחקן הגנה שהגיע לעזור בזמן. ואז הכדור זז שוב, כי פנר היא קבוצת כדורסל מאומנת ומסודרת. ואז הגיע עוד שחקן הגנה. ועוד שחקן הגנה. ביציאות החוצה, בציפוף פנימה. תמיד. היכולת, בתוך הרוטציות ההגנתיות, לייצר התאוששות פעם אחר פעם שברה את משחק ההתקפה של שאראס. שברה את רוחם של שחקניו. ייצרה חיץ דרכו עוברים, קל מהצפוי, למשחק הגמר. 

לזה תוסיפו את אחוזי הקליעה מבחוץ. את המחצית הראשונה סיימו הטורקים עם 3/14 מחוץ לקשת שלוש הנקודות. במחצית השניה כבר ידעו היוונים לצופף פנימה יותר ויותר. בלית ברירה, הושלכו הרבה יותר שלשות מצידה של פנרבחצ'ה, שעשתה ב-20 הדקות האחרונות 5/22. עם כל החטאה, והורטון טאקר סיים עם 1/7, הול עם 0/3, מלי עם 1/5, יאנטונן עם 0/5 (כולל 3 רצופות באותו הפוזשן) ננעלו יותר ויותר הדרכים האחרות לייצר נקודות מכל מצב שהוא. 

הקבוצות האלו, הכדורסל הזה, מייצגות את האנומליה ההולכת וגוברת בין מאמני האולדסקול דוגמת שאראס וברצוקאס, שדוגלים בעקרונות שבתכלס חלפו מן העולם, לבין מה שרואים בכמעט כל ליגה אחרת, ודאי שבליגה הטובה בעולם. כדורסל שדוגל בסירוס במקרה הטורקי. כדורסל שבו צריכים להניע את הכדור כדי להניע את הכדור, במקרה היווני. ירידה לפרטים הגנתיים בעולם שדי איבד עניין. 

ובסוף, 40 דקות לפני הנפה שתלויה רק בה, יודעת אולימפיאקוס כמה דברים ברורים על עצמה:

1. אין ביורוליג של העונה שום קבוצה שמתקרבת לקריטריון של קבוצת על, למעט אולימפיאקוס. פייר? ברמת הסגל, זה סגל של השפיץ של השפיץ של השפיץ ההיסטורי. עומק שאיננו סביר בעליל, על כל עמדה. כמות כשרון הזויה. גודל. אתלטיות. התקפה. הגנה. אין אף אחת שנמצאת באזור החיוג שלה.

   
   

2. כל העומק הזה וכל העקרונות של ברצוקאס הם דברים נחמדים מאוד. בסוף, היא תלויה לחלוטין ביכולת של דורסי ופורנייה, כל אחד בתורו, לייצר לעצמו. הכדורסל ה"נכון", עם הנעת הכדור, עם הקבוצתיות, קורס כשנהיה קשה. ואז צריכים את האלו ששמים את הקבוצתיות ללעג. שמתעלמים מנסיונות הריסון של המאמנים שלהם ונוגחים את הכדור פנימה. הערב הם הופיעו כשהיו צריכים אותם. הם יצטרכו להגיע גם מול היריבה הספרדית שלהם ביום ראשון.

   
   

3. לקלוע זה עדיף. עמדה מספר 4 של היוונים סיפקה הערב 2/4 מבחוץ של וזנקוב. ובעיקר 3/3 מפלצתי של אלק פיטרס. ובסה"כ, כקבוצה, 11 שלשות ב-41%. אם גם זה קורה ביום ראשון, הסגל היקר, המלא, המגוון והשלם של אוליפיאקוס ישאיר את הגביע בבית.

עכשיו זמן למשחק מספר 2. חג שמח. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.