שאלת השחקן הטוב בעולם נפתחה

אנחנו בעיצומו של הסיבוב הראשון שלא מפסיק לתת. בין יומיים שכוללים שישה משחקי 6, בכל משחק יש סיפור מעניין, בכל סדרה קורים הרבה מאוד דברים. בימים הקרובים שתי מוליכות המזרח יעמדו בפני משחקי הדחה לא פשוטים ולברון ג'יימס ינסה להימנע מלהיות הראשון שחוזרים מולו מ-3:0. ובתוך כל זה, ההדחה של דנבר היא הסיפור הגדול של הסיבוב הזה. כי זו הקבוצה שנחשבה לאחת משתי המועמדות הבכירות לאליפות לכל אורך העונה, גם כשהיא קרטעה במהלכה. הקבוצה שעל פניו עשתה הכל נכון הקיץ, העמידה סביב ניקולה יוקיץ' את הסגל האיכותי והעמוק ביותר שאי פעם היה סביבו, הולכת הביתה בסיבוב הראשון אחרי הפסד לשאריות של מינסוטה, לטרנס שאנון ג'וניור.

---

יוקיץ'

את ניתוח ההדחה של דנבר ניתן לחלק לשני גורמים מרכזיים: הכוכב והקבוצה שסביבו. נתחיל ביוקיץ'. עד לפני שבועיים עדיין היה קונצנזוס די רחב שמדובר בשחקן הטוב בעולם, כפי שהיה לפחות מאז האליפות ב-2023 וכנראה גם לפני. שיי גילג'ס אלכסנדר נותן פייט רציני מאוד בשנתיים האחרונות, ויקטור וומבניאמה מעלה תהיות הרבה יותר מוקדמות מהצפוי, אבל הג'וקר עדיין היה ליגה בפני עצמו. האופן בו הוא משפיע על משחק ההתקפה של דנבר, יוצר במו ידיו את ההתקפה הטובה בליגה, האפשרות שהוא גם המוסר הטוב בעולם, גם הסקורר הטוב בעולם ואולי אפילו הריבאונדר הטוב בעולם – קשה היה לטעון ברצינות לתחרות מולו.

לכן הסדרה מול מינסוטה כל כך משמעותית בתפיסה שלנו את יוקיץ'. לראשונה ניתן לשאול באמת אם הוא כבר לא לגמרי בשיאו, מתחיל לרדת מהאולימפוס. זה היה סמלי במיוחד שמי שעצר אותו כל כך באפקטיביות היה רודי גובר, שלאורך השנים סימל את חוסר היכולת להתמודד עם יוקיץ' באחד על אחד. גובר הצליח בסדרה הזאת גם למנוע מיוקיץ' להשתלט על הסדרה כסקורר וגם להגן על הצבע מפני חדירות, במיוחד של ג'מאל מארי שהלך ודעך ככל שהתקדמה הסדרה.

ההגנה של גובר ומינסוטה הדגימה איך מספיק שאלמנט אחד של כוכב התקפי יורד והכל נראה שונה. בקליעה של יוקיץ' משלוש היו תנודות במהלך הקריירה שלו, אבל מאז שחזר מפציעה במהלך העונה היא די נעלמה. לפני הפציעה יוקיץ' קלע 2.1 שלשות ב-43.5 אחוזים, אחריה הוא קלע 1.4 שלשות ב-31.9 אחוזים, מול מינסוטה הוא כבר קלע 1.2 שלשות ב-19.4 אחוזים. ברגע שכריס פינץ' החליט שהוא לא מפחד מהשלשות של הג'וקר, הכל הפך להרבה יותר פשוט עבור ההגנה שלו. גובר לא יצא אל יוקיץ' בפיק נ' פופ שלו עם מארי וכך היה יכול להקשות גם על הזריקות של מארי במהלך שעד לסדרה הזאת היה הקטלני ביותר בליגה. היכולת שלו לחכות ליוקיץ' קרוב לצבע הקשתה גם על התנועה של יוקיץ' עם הפנים לסל. זה אפשר גם לעזרה להגיע הרבה יותר בקלות, כי הכל בהתקפת דנבר קרה לאט יותר מהרגיל.

בזמן שבהתקפה אלמנט אחד חשוב נעלם, ההגנה של יוקיץ' הייתה חלשה באופן רחב וגורף. הטיעון הכי חזק נגד יוקיץ' כשחקן הטוב בעולם הוא ההגנה שלו. טיעון הנגד הוא שבשיאו, בפלייאוף, הוא גם היה שחקן הגנה מצוין, כזה שלומד את היריבות לעומק, מכיר את הניואנסים הקטנים ביותר ומוצא דרך להביא לידי ביטוי את הגודל וחוכמת המשחק שלו. השיא ההגנתי שלו היה בגמר 2023 מול מיאמי, בו הוא היה חד ונייד מתמיד. הנה שתי דוגמאות משם מתוך רבות אפשריות, מספיק לראות אותן כדי להבין כמה שונה יוקיץ' נראה בהגנה בשבועיים האחרונים:

בהפסד למינסוטה הלילה דנבר הובסה במשחק הפוזשנים, לוולבס היו 13 ריבאונד התקפה יותר ושישה איבודים פחות, ביחד יתרון של 19 פוזשנים. זה קשור לכל הקבוצה, אבל קודם כל לכוכב ולמנהיג שלה. דנבר עלתה למשחק הזה, שהייתה אמורה לראות בו הזדמנות להציל את הסדרה מול יריבה חבולה, מפוזרת ורכה, רחוקה מהאינטנסיביות ומרמת המחויבות של משחק הדחה בפלייאוף. יוקיץ' עצמו איבד כמה כדורים רשלניים בדקות הראשונות, והפסיד כמה מאבקי ריבאונד לגובר. זו פעם ראשונה בעידן יוקיץ' שדנבר מסיימת סדרה בלי תחושה שהיא נתנה כל מה שהיה לה. לפעמים הדעיכה של שחקנים גדולים היא במקומות האלה, בעייפות מנטאלית מצטברת שבאה לידי ביטוי בחוסר היכולת לגייס את הדרייב והמנהיגות שנדרשים כדי להוביל קבוצה להצלחות בפלייאוף.

יכול להיות שבדיעבד נתייחס לשנה הזאת כשנה בה יוקיץ' לא התאושש עד הסוף מפציעה במהלכה ולא מצא את היכולת מהחצי הראשון של העונה, שעמדה בסטנדרטים הגבוהים ביותר שלו. אבל הוא כבר בן 31, אחרי שנים ארוכות בלי פציעה משמעותית, מספק מספרים היסטוריים שנה אחרי שנה, סוחב קבוצה לצמרת ולמאבקי פלייאוף משמעותיים שנה אחרי שנה. יכול להיות שהגענו לקצה הפריים שלו. הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, קשה לראות אותו מתרחק מהטופ 5 בעתיד הנראה לעין, אבל את תואר השחקן הטוב בעולם הוא כנראה יצטרך להרוויח מחדש, וזה יוכל לקרות רק בפלייאוף הבא.

---

דנבר

ברמה הקבוצתית, הבעיה היא שדנבר בנויה כך שהיא זקוקה לכך שיוקיץ' יהיה השחקן הטוב בעולם כדי שיהיה לה סיכוי להתחרות עם שתי המפלצות הצעירות שרק צוברות כוח במערב. וגם זה כנראה לא יספיק. ההפסד למינסוטה עורר סימני שאלה לגבי כל אחד ואחד מהגורמים בקבוצה הזאת, מי יותר ומי פחות. 

על פניו, ההיעדרות של ארון גורדון ופייטון ווטסון יוצרת נסיבות מקילות משמעותיות. גורדון הפך לאחד משלושת הגדולים של הנאגטס, הוא פתח את העונה בסערה עם קליעה משופרת מאוד משלוש, מה שהיה הופך אותו לשחקן המשלים המושלם. ווטסון כיכב בתקופה בה כולם היו פצועים, הפך לסקורר מעניין בפני עצמו, וניתן לומר שהיה השחקן הרביעי בחשיבותו לקראת הפלייאוף, כך שדנבר חסרה את השחקן השלישי והרביעי הכי חשובים שלה מול מינסוטה. אבל בעיות הבריאות הן חלק מהבעיה של הקבוצה הזאת לאורך השנים, וגורדון הופך לשחקן שסימן שאלה ענק מתנוסס סביב היכולת שלו לספק פלייאוף שלם בריא.

תזכורת: זה מה שארון גורדון עשה במשחק פתיחת העונה

מעבר לפצועים, זו בעיקר שורה של אכזבות. ג'מאל מארי הגיע לפלייאוף אחרי העונה הטובה בקריירה, הוא כנראה ייבחר לאחת מחמישיות העונה, אבל בפלייאוף הוא הלך ונחלש עד למשחק איום ונורא הלילה. כריסטיאן בראון איבד לחלוטין את הטאץ' בקליעה והפך מכוח עולה לשחקן שהחוזה שלו נראה כמו נטל. קאם ג'ונסון לא הצליח לשמור על עקביות וגם החוזה שלו נראה כבד ביחס לתפוקה. הספסל המדובר לא הרשים במיוחד, ברוס בראון רחוק מהשחקן שהיה בעונת האליפות, טים הארדווי ג'וניור לא מספיק טוב בזמן אמת, יונאס ולנצ'יונאס מתקשה. דיוויד אדלמן לא מצא פתרונות טקטיים ולא הצליח לחבר את הקבוצה כדי לגרד נצחונות מול יריבה פצועה. בגרסה הפסימית זה נראה כמו הציוץ הזה של קווין אוקונור, שיוביל אותנו גם לכותרת הבאה: 

The Nuggets are in a tough spot.

Aaron Gordon hasn’t been durable.

Christian Braun has a bad contract.

Cam Johnson is a shrinking violet.

Tim Hardaway isn’t a playoff player.

Peyton Watson is a free agent.

David Adelman isn’t the leader that Michael Malone was.

They have…

— Kevin O'Connor (@KevinOConnor) May 1, 2026

לאן הולכים מכאן?

כשישקע האבק ניתן יהיה לראות את הדברים באופן הרבה פחות פסימי. יש מספיק דוגמאות לשחקנים שאחרי שנתיים עמוסות פציעות חוזרים לעצמם ושמים את כל סימני השאלה מאחוריהם, גורדון ו-ווטסון בריאים יפתרו הרבה בעיות בדנבר. גם בראון עבר עונה לא בריאה שאולי עצרה את ההתקדמות שהתחילה בשנה שעברה, קאם ג'ונסון היה בעונת התאקלמות שהלכה והשתפרה, יוקיץ' היה בשיאו רק לפני ארבעה חודשים (עם הבלחות מאוחרות יותר כמו במשחק מול וומבי והספרס שכמה חבל שלא היה הקדמה לסדרה) ומארי רק לפני כמה שבועות, מה הם יודעים לעשות בפלייאוף הם כבר הראו.

לכן, קשה מאוד לראות את הנהלת הנאגטס מבצעת צעדים קיצוניים מאוד בקיץ. האפשרות ההגיונית ביותר היא לקוות שהפסקה האופטימית תתברר כאמיתית יותר מהפסימית, להתחזק בשוליים ולקוות שיש לסגל הזה עוד כמה שנים בצמרת ושהוא יתחבר לעוד ריצת פלייאוף גדולה אחת, כמו גולדן סטייט ב-2022. אולי לצד שינוי בגזרת המאמן, למרות שלמיטב ידיעתי אדלמן עדיין מוערך ע"י השחקנים. סימן השאלה המרכזי הוא חידוש החוזה של ווטסון והשאלה אם צריך לוותר על אחד החוזים הכבדים האחרים (כנראה קאם ג'ונסון) כדי לעשות את זה. החתמה של ווטסון לטווח ארוך צריכה להיות מטרת העל של הקיץ, אם דנבר תאבד אותו זה סימן רע מאוד.

לתחושתי, היחיד שיכול לשנות את המגמה הזאת הוא יוקיץ' עצמו. אם הוא יתחיל לדבר על צורך בשינוי זה יזעזע את המערכת, בטח כשיש לו אפשרות לצאת מהחוזה בקיץ הבא. הג'וקר לא נתן שום סיבה לחשוב שהוא ירצה לעזוב את דנבר או לזעזע את המערכת באופן רציני, אבל הוא בשלב בו הוא אמור לחשוב על המורשת שלו, והאפשרות לזכות באליפות נוספת תהיה משמעותית מאוד ליכולת שלו להתקבע כשחקן טופ 10 בכל הזמנים.

אם יוקיץ' יכריח את הנאגטס לבצע מהלכי פאניקה, טרייד על מארי נראה כמו האופציה הכי הגיונית. אין לדנבר יכולת ליצור חבילת בחירות אטרקטיבית במיוחד כי היא חייבת כמה בחירות שמפוזרות על פני הרבה שנים, לכן מארי הוא הנכס הכי גדול שלה. טרייד שלו על שחקן וותיק יותר שמחפש הזדמנות אחרונה, או על שניים-שלושה שחקנים איכותיים, עשוי להיות המהלך שיאפשר לדנבר את הריצה האחת הנוספת. כאמור, אני לא מצפה למשהו בסדר גודל כזה בקיץ הקרוב, אבל לראשונה אופציה כזאת עשויה להיות על השולחן.

---

קצת על כל השאר

אנצל את ההזדמנות לכמה מחשבות קצרות על שאר הסדרות:

הניקס מביסים ועולים: כמה הפכפך המזרח, הניקס שוב נראים פתאום כמו מועמדים רציניים להגיע לגמר. זה קרה בזכות שלושה משחקים מצוינים ברצף, לצד הקשיים של שתי הגדולות. מגיעות מילים טובות לשני אנשים מושמצים. הראשון הוא מייק בראון, שביצע התאמות נהדרות עם התקדמות הסדרה עד לנוק אאוט הסופי במשחק הלילה. הניקס למדו אחד אחרי השני את כל שחקני ההוקס וידעו איך להקשות על כל אחד מהם, להגיב באופן ייחודי לכל אחד מהם. כך הם חשפו את המחסור במספר 1 אמיתי ביריבה הלא שגרתית שלהם.

ההתאמה ההתקפית של הניקס מובילה אותי לדמות השנייה: קארל אנתוני טאונס. בזמן שג'יילן ברונסון ואו ג'י אנונובי היו סלע יצוק לכל אורך הסדרה, זהו קאט שהשתנה במהלכה. ברמה הבסיסית ביותר, הוא נהיה הרבה יותר אגרסיבי, התחיל לנצל את העובדה שאין באטלנטה אף שחקן שיכול להתמודד איתו פיזית, התחיל להשתמש בכתפיים הרחבות שלו. אבל השינוי החשוב יותר הוא שמשחק ההתקפה של הניקס התחיל לעבור הרבה יותר דרכו, ודרך יכולת המסירה שלו. הרבה יותר מתמיד, הוא מקבל כדור על קו השלוש או בפוסט בזמן שיש הרבה התרחשות סביבו, הרבה חסימות ללא כדור ותנועה לטבעת עד שהוא מוצא מסירה טובה. בשלושת המשחקים האחרונים היו לו שני משחקים עם ספרות כפולות באסיסטים, אחרי שכל השנתיים שלו בניקס לפני כן היו לו שניים כאלה. ההרגשה היא שהניקס עלו פה על משהו אמיתי שהם ימשיכו להשתמש בו גם בהמשך הפלייאוף.

אמביד משנה את הסדרה: בוסטון הייתה אמורה לחכות כבר לניקס, אבל הסתבכה בסדרה עם פילדלפיה ותצטרך לנצח משחק 7 כדי לעלות. זה לא יהיה קל. אחרי שני המשחקים הראשונים דיברתי על שתי קבוצות דומות, החזרה של ג'ואל אמביד שינתה את התמונה הזאת. איתו לפילדלפיה יש סקורר עצום מהסוג שאין לבוסטון. יש לה אופציה בפוסט, שחקן עם קליעה נהדר מחצי מרחק בפיק נ' רול (מה שמקשה על הגנת הדרופ של הסלטיקס), שחקן שמסבך בעקביות את נמיאס קייטה בעבירות וחוגג עוד יותר בקלות על כל אופציה אחרת.

עם אמביד, פילדלפיה נראית פתאום כמו הקבוצה שיש לה יותר אופציות התקפיות, בזמן שבוסטון תלויה לחלוטין בג'ייסון טייטום וג'יילן בראון (וקצת פייטון פריצ'ארד). לכן משחק 7 יכול להיות מאוד מעניין. במשחקי 7 שחקני משנה נוטים להתקשות יותר מהרגיל, ובוסטון תזדקק לכמה מהם שלפחות יקלעו את הזריקות הדי חופשיות שלהם. מצד שני, בוסטון שברה את הלב של פילדלפיה כל כך הרבה פעמים ומדובר במשחק 7 אצלה בבית. הכל אפשרי.

הפציעה של פרנץ ווגנר משמעותית: לאורלנדו תהיה הלילה הזדמנות להיכנס לרשימה מצומצמת של מדורגות 8 שהדיחו מדורגות 1, אבל יהיה לה קשה יותר בלי פרנץ ווגנר שייעדר שוב. ווגנר הוא השומר הטוב ביותר על קייד קנינגהאם, שילוב של גודל, זריזות וקריאת מהלכים שמקשה מאוד על קייד להשתחרר לזריקה, הוא גם מתאים מאוד לחילופים בפיק נ' רול מול ג'יילן דורן. אף אחד אחר באורלנדו לא מקשה על קייד בכזה אופן, וזה בא לידי ביטוי בחגיגה של קייד במשחק האחרון. בלי פרנץ אין למג'יק גם את רביעיית הסקוררים המרתיעה, קל יותר להגנה למצוא ממי להמר ואיפה להחביא חוליות חלשות. ועדיין, בבית זה בהחלט בטווח האפשרויות של המג'יק.

יוסטון מחפשת מהפך: אני לא מרבה להמר, אבל כן אגיד שקשה לי לראות את יוסטון הנוכחית כראשונה שיוצאת מפיגור של 3:0, בטח בלי קווין דורנט. הסדרה התפתחה כך שהיא לומדת יותר ויותר להביא לידי ביטוי את יתרון הכשרון והאתלטיות שלה על הגרסה של הלייקרס שהיא פוגשת, אבל היא נראית לי צעירה ולא מלוטשת מספיק בשביל ארבעה נצחונות רצופים. בטח כשבצד השני לברון, ואוסטין ריבס חזר ומספיק שיתפוצץ למשחק אחד, ומרכוס סמארט שכבר ראה הכל נמצא שם. לפחות זה יוצר עניין בסדרה שאחרת הייתה בעיקר מבאסת עם הפציעות של הכוכבים.

טורונטו מכריחה את קליבלנד לעבוד: בזמן שקליבלנד הייתה שמחה להיפטר מהסדרה הזאת ומטורונטו המציקה מהר, אולי זה דווקא טוב שהראפטורס מכריחים אותם לחפור פנימה. במשחק האחרון אוון מובלי סוף סוף התחבר לכמה דקות והספסל סוף סוף נראה יעיל כמו שהוא אמור לראות, בעיקר דניס שרודר ששוב עוזר לקבוצה שלו לנצח משחקי פלייאוף ושוב לא ברור איך הוא לא מצא תפקיד עקבי יותר בשום מקום. עם ההסתבכות של דטרויט ובוסטון, קליבלנד יכולה להרגיש שיש לה השנה הזדמנות למשהו, לשם כך היא תצטרך להביא לידי ביטוי הרבה יותר מהפוטנציאל שלה באופן עקבי. ולגבי טורונטו? שווה לתפוס משחק שלהם רק בשביל סקוטי בארנס וקולין מארי-בוילס.