לא התאפקנו: המשחק הזה דורש פריוויו שלפני הטור המלא

בואו נעשה פריוויו לטור שיעלה מחר. הנה לפניכם, ההקדמה.

אחת מעונות הזהב של מכבי תל אביב היא העונה שעברה דרך נס מילאנו. ואז נס חריאפה. ואז נס מדריד. העונה ההיא, אתם זוכרים, של דיוויד בלאט, שבה מכבי תל אביב הגיעה מכלום ונסקה מעלה תוך שהיא מקבלת החלטה מודעת שלא להפסיד יותר. ולא משנה מי משחק אצלה. בשלב מסוים זה נראה היה שבלאט סניור פשוט צריך להלביש חמישיה בצהוב. והיא כבר תמצא את הדרך לנצח.

מכבי תל אביב הנוכחית הגיעה למשחק הזה כשאף אחד כבר לא זוכר שיש לה טופ סקורר בשם לוני ווקר. ואף אחד, כולל כאלו שאמורים, לא שם לב שאיפה לונדברג, כנראה השחקן הכי חשוב בקבוצה הזאת, נפצע ברבע השלישי ונעדר עד לסיום. ובמוד שבו היא נמצאת, מכבי של קטש קלעה פאקינג 37 נקודות ברבע האחרון + הארכה. בלי לונדברג, בלי ווקר, בלי דיוויד בלו, בלי טייריס רייס, בלי דיוויד בלאט. אבל עם הבן של דיוויד בלאט. אבל עם יד אליהו הישן. עם עודד קטש. בעיקר עם עודד קטש.

רגע. אני רוצה להישאר אתכם על המסלול הנוסטלגי. כי את הפיסקאות האלו כתבתי לעצמי בראש תוך כדי המשחק ובלי שום קשר לתוצאה הסופית או לזהות המנצחת. פעם ומדי פעם, אבל ממש פעם וממש מדי פעם, משחקים בתל אביב היו מסתיימים בתוצאות של 100 פלוס. כל מיני חוויות של מיקי ברקוביץ' בצד אחד ואיזה קורבלאן בצד השני. אחד הזכרונות המוקדמים של חיי הוא איזה 110-100 צהוב על ההתחלה של שנות השמונים. והווייב שהגיע אלי, דרך המסך אתמול, הזכיר משהו מחוויות הצפייה ההיא. עם גיבורים מקומיים כמו סורקין, כמו אובסט. עם מאמנים דומיננטיים. כמו פשיץ', כמו קטש. עם תחושה רגעית ומשקרת שכדורסל אירופאי זה הדבר הכי טוב בעולם. בעצם, למה רגעית? למה משקרת?