כל מה שצריך לדעת לקראת הסיבוב הראשון

הגיע זמן הפלייאוף. עונת ה-NBA מחולקת לשתי עונות נפרדות, אחת של 82 משחקים ואחת של 16 משחקים (שזה מספר הנצחונות שצריך כדי לזכות באליפות). בעונה השנייה האינטנסיביות אחרת, השופטים מרשים הרבה יותר, ההכנות הטקטיות הרבה יותר מדוקדקות והפורמט הוא של סדרות, בהן שינויים קטנים בניואנסים בין המשחקים יכולים לעשות את ההבדל. פלייאוף ה-NBA הוא הכדורסל בשיאו, וככל שהוא מתקדם זה נהיה מעניין יותר.

רגע לפני שמתחילים, הכנתי פירוויו לכל שמונה סדרות הסיבוב הראשון. נעבור קודם על המערב ואז על המזרח, כשבכל קונפרנס הסדר הוא לפי רמת העניין של הסדרה. במערב יש סדרה שמעניינת אותנו במיוחד, כזו שיככב בה שחקן ישראלי שאולי שמעתם עליו, לכן אתחיל איתה. אור עמית כבר ניתח אותה לעומק, אז רק אוסיף כמה מחשבות שלי. אנתח אותה מהכיוון של פורטלנד, גם כי בסדרות לא שוויוניות האנדרדוג הוא זה שצריך להגיע מוכן עם הפתעות כדי לתת לעצמו סיכוי.  

---

מערב

(2) סן אנטוניו – (7) פורטלנד

ויקטור וומבניאמה החמיץ את כל שלושת המשחקים של הספרס מול פורטלנד השנה. האם זו מקריות, או שהוא חשש ממפגש עם החודר הטוב בליגה? כנראה לעולם לא נדע. בכל מקרה, זה אומר שהגרסה הנוכחית של דני אבדיה עוד לא נתקלה בתופעה שמגדירה מחדש את ההגנה על הטבעת. זה הולך להיות קשה. נקפוץ רגע לשורה התחתונה: ההעפלה לפלייאוף היא ההישג הגדול של פורטלנד ואבדיה השנה, אין טעם לטפח ציפיות מהסדרה הזאת, גם נצחון אחד יהיה מכובד ביותר.

וומבי מאפשר למיטש ג'ונסון להקיף אותו בארבעה גארדים ועדיין תהיה לו הגנה איכותית מאוד בצבע. במשחקים המכריעים בשבועות האחרונים אבדיה הראה שהוא יודע לנצל את יתרון הגודל שלו על שומרים נמוכים גם כאשר יש גוף גדול בצבע. יכולת החדירה שלו במשחקים האלה, בעיקר מול פיניקס, מאפשרת לתהות ברצינות אם הוא מהבודדים בליגה שיהיו מסוגלים לחשוף את החמישייה הנמוכה של סן אנטוניו, למרות החייזר שיחכה לו בצבע. הוא נראה עד כדי כך בלתי עציר.

ההכנה ההתקפית של טיאגו ספליטר לסדרה הזאת צריכה להתמקד באיך לעזור לדני להגיע לזריקות נוחות בצבע, כי בלי היכולת הזאת שלו להתקפת הבלייזרס יהיה מעט מאוד מה למכור מול הגנת הספרס, חוץ מלקוות לתפוס ימי קליעה טובים. מה ספליטר יכול לעשות? קודם כל, לנסות להרחיק את אבדיה מסטפן קאסל המוצק והקשוח בעזרת חסימות בין שחקני חוץ, עדיף עם השחקן של דיארון פוקס אבל לא קריטי, גם האחרים לא יטרידו את דני. דבר נוסף שיכול לעזור זו הנעת כדור וחסימות רחוק מהכדור שמערבות את דונובן קלינגן לפני הפעולה המרכזית, אם וומבי יצטרך לזוז ולהיות עסוק בהתרחשות רחוק מהכדור זה יוכל לאפשר לדני לתפוס אותו בעמדה פחות טובה מדי פעם. אפשרות נוספת, שמתאימה לחשיבה של אנדרדוג מובהק, היא לארגן את הדקות של אבדיה כך שהוא יהיה על הפרקט בכל דקות המנוחה של וומבי, לנסות לנצח בעקביות את הדקות האלה. לוק קורנט לא קוטל קנים בתחום ההגנה על הטבעת, אבל מולו דני בסך הכל מסתדר, כפי שניתן לראות מתקציר הנקודות שלו מהמשחק האחרון בין הקבוצות:

היתרון בלהקיף את וומבי בארבעה גארדים הוא בהתקפה. יריבות היו רוצות להרחיק סנטרים כבדים מוומבי, קשה להם מאוד מול הניידות, הקליעה והמשחק עם הפנים לסל שלו, אבל אין איפה להחביא אותם.

השאלה איך קלינגן יסתדר הגנתית עם וומבניאמה זו שאלת מפתח עבור הסיכוי שתהיה סדרה עם עניין כלשהו. לא אופתע אם נראה איזורית של פורטלנד, הרבה יותר מהרגיל עבורה, יש לספליטר מספיק שחקני הגנה גדולים וחכמים בשביל איזורית מוצלחת. אפשרות נוספת היא להביא עזרה קבועה למהלך המרכזי ולנסות לכוון את הספרס לשלשות של קלעי החוץ הפחות טובים (בעיקר השלישייה פוקס, קאסל והרפר), להמר מהם באגרסיביות. ואם שום דבר אחר לא יעזור, אולי זאת פשוט סדרה בשביל רוברט וויליאמס יותר מקלינגן. 

---

(3) דנבר – (6) מינסוטה

הסדרה המעניינת ביותר מחוץ לישראל תהיה שחזור סדרת הסיבוב השני הנפלאה מלפני שנתיים, בה הזאבים הדיחו את דנבר, שהייתה האלופה והפייבוריטית לאליפות, בשבעה משחקים. רבים משחקני המפתח של שתי הקבוצות עדיין כאן, אבל לא הכל דומה. קארל אנתוני טאונס, שההגנה שלו על יוקיץ' שאפשרה לרודי גובר להיות בעמדת עזרה הייתה השיא ההגנתי של הקריירה שלו, כבר לא במינסוטה. ג'וליוס רנדל מתקשה לבצע תפקיד דומה, וכשגובר שומר על יוקיץ' זה בדרך כלל נגמר רע עבור הקבוצה של הצרפתי. זה מה שיוקיץ' עשה לרנדל וגובר במפגש הכריסמס בין הקבוצות:

בדנבר ההבדל הגדול בין הסדרה ההיא למצב הנוכחי הוא הספסל החדש. טים הארדווי ג'וניור, ברוס בראון, יונאס ולנצ'יונאס ואולי גם פייטון ווטסון המשודרג (שעוד לא ברור אם יהיה כשיר לסדרה) זו יחידה שנייה שמעולם לא הייתה לנאגטס בעידן הג'וקר, ואמורה לאפשר חלוקת דקות מאוזנת יותר שתמנע את הקריסה הפיזית שהייתה בסוף משחק 7 לפני שנתיים. מה שעוד חשוב זה שג'מאל מארי, שאז גרר פציעה, בדיוק סיים את העונה הרגילה הטובה בקריירה שלו. מי שכן גורר פציעה הוא אנתוני אדוארדס, שלא ממש משחק כבר חודש. בקיצור, רוב הסימנים המוקדמים מכוונים לכך שדנבר מגיעה כפייבוריטית די ברורה.

מה כן יש למינסוטה להציע? קודם כל, לפני הפציעה בברך אנט היה בעונת שיא, והוא כבר הוכיח שכשהוא בשיאו הוא לא עציר גם בפלייאוף, אם הוא יצליח לשמור על עקביות זו תוכל להיות סדרה מעניינת. דונטה דיווינצ'נזו ואיו דסומו מוסיפים קליעה וגיוון, משדרגים את עמדות הגארד ונותנים אופציה להרכבים נמוכים מעניינים. הנסיון המצטבר של קבוצה שהגיעה פעמיים ברציפות לגמר המערב חשוב, מינסוטה הוכיחה בשנתיים האלה שהיא יודעת לשים את סימני השאלה מהעונה הרגילה בצד ולהתחבר כשצריך. היא בוודאי לא יריבת סיבוב ראשון נוחה, והיא חלק ממסלול מאוד קשה שדנבר ויוקיץ' כנראה יצטרכו לעבור כדי להגיע לעוד טבעת. אנצל את ההזדמנות כדי להצהיר קבל עם ואתר שדנבר היא הפייבוריטית שלי לאליפות השנה, בפער מזערי מ-OKC.

---

(4) לייקרס – (5) יוסטון

סדרה שהייתה אמורה להיות אחת החזקות בסיבוב הראשון הפכה להיות אחת המשונות, כששתי הקבוצות מוצאות את עצמן עם בעיות גדולות. אצל הלייקרס אלו הפציעות של לוקה דונצ'יץ' ואוסטין ריבס, שאין כרגע הערכה ברורה לגבי מתי הם עשויים לחזור. פציעת ההמסטרינג של לוקה אמורה להיות כזו שמצריכה זהירות, ויכול להיות שבהנהלת הלייקרס ינקטו בקו זהיר כדי לא להסתכן בפציעה חמורה יותר של מי שהתוכנית היא לבנות את הקבוצה סביבו בעשור הקרוב. יוסטון נראית כמו קבוצה לא מחוברת, ויש שמייחסים את הבעיות בחדר ההלבשה לחשבון אנונימי שנטען ששייך לקווין דורנט ובו הוא מבקר שחקנים בקבצה. בכל מקרה, הסיטואציה בה קבוצה של KD מגיעה לפלייאוף עם בעיות כימיה חוזרת על עצמה כבר כמה שנים. הרוקטס כן התאוששו בשבועות האחרונים וההגרלה הנוחה אמורה לספק בוסט של מוטיבציה לפחות לעבור סיבוב.

בהיעדר לוקה (כנראה, ולפחות בהתחלה) הזרקור יופנה לקרב הגריאטרי בין לברון ג'יימס לדורנט. שניים מגדולי השחקנים במאה הנוכחית נפגשו שלוש פעמים בגמר בעשור הקודם, הפעם הראשונה הייתה לפני 14 שנה, ועדיין יש להם הרבה מה להציע. לברון כנראה ייאלץ לקחת על עצמו הרבה יותר מכפי שהוא אמור בגיל 41, בלי לוקה וריבס זה ייראה כמו גמר 2015 בו הכל עובר דרך לברון. יהיה לו קשה מאוד להחזיק מעמד מול סוללת שומרים צעירים ואיכותיים של יוסטון.

כדאי להתייחס גם לאפשרות של חזרה מוקדמת מהצפוי של לוקה וריבס, ראינו לאחרונה כמה חזרות מוקדמות מאוד של כוכבים. במקרה כזה נוכל לצפות לסדרה מבוססת יכולות אחד על אחד וחיפוש מיס-מאצ'ים. הלייקרס יתקשו למצוא שחקנים שמסוגלים לשמור באפקטיביות על KD ואלפרן שנגון, וגם מול האתלטיות של אמן תומפסון יהיה להם קשה. ליוסטון יש אופציות יותר טובות לשמירה על כוכבי היריבה, אבל ניתן לצפות שלוקה, לברון וריבס יחפשו באובססיביות את שנגון וריד שפרד. במצב כזה, הרבה מהסדרה יוכרע בפתרונות ההגנתיים של איימה יודוקה להימנעות מהמיס-מאצ'ים האלה וביכולת של הלייקרס לנצל את הפתחים שיווצרו. על פניו יוסטון היא קבוצה שלמה ועמוקה יותר מהלייקרס גם בהרכב מלא, אבל הבעיות הפנימיות מעוררות שאלה האם הגרסה הטובה ביותר של הקבוצה הזאת תופיע לסדרה. את הגרסה המקרטעת של הרוקטס לוקה פירק פעמיים במשחקים עוקבים לפני חודש. אצרף תקציר של אחת מהן, גם כי זו עשויה להיות הפעם האחרונה שנראה אותו השנה:

---

(1) אוקלהומה סיטי – (8) פיניקס

האלופה אמורה להיות מרוצה מהיריבה שהיא מקבלת בסיבוב הראשון. יש לחבורה של ג'ורדן אוט אוסף של שומרים טובים ואינטנסיביים, אבל רובם לא מספיק גדולים כדי להקשות על שלושת הגדולים של הת'אנדר. באופן כללי, יהיה ל-OKC יתרון גובה משמעותי מאוד, במיוחד בחמישיות כי היא עולה עם שני גבוהים ופיניקס עם ארבעה שחקנים נמוכים. למרות שהקבוצות נפגשו חמש פעמים במהלך העונה, איזיאה הרטנשטיין שיחק מול הסאנס רק 17 דקות במשחק אחד, כך שאנחנו לא יודעים הרבה על ההרכב הגבוה של OKC מול פניקס. מה שכן, את 17 הדקות האלה אוקלהומה סיטי ניצחה ב-20 הפרש. מאוד יכול להיות שאוט יהיה חייב להגיב מהר להבדלי הגודל בין החמישיות.

מי שכן שיחק לא מעט נגד פיניקס במהלך השנה הוא ג'יילן וויליאמס. הסיבה המרכזית לראות את הסדרה (אוקיי, הסיבה השנייה אחרי מפגש הפסגה בין לו דורט לדילון ברוקס) היא לבחון את הכושר של ג'יי-דאב לקראת המשך הפלייאוף. פיניקס נראית כמו יריבה נוחה עבורו באותו אופן בו הייתה נוחה עבור אבדיה, כי גם הוא מתבסס על יכולת חדירה תוך ניצול היתרונות הפיזיים שלו, כאשר הוא גם משתמש הרבה יותר מדני בטווחי הביניים. היה לו אפילו משחק של 11 מ-12 מהשדה מול הסאנס השנה:

לגאנרים של פיניקס יהיה קשה מאוד מול חבורת הסטופרים של מארק דייגנולט. ג'יילן גרין אמנם נתן שתי הצגות מול הגנות טובות בפליי-אין, ודווין בוקר האמיתי אולי עדיין מסתתר בתוך הצל החיוור שראינו השבוע, אבל ההגנה של OKC היא ליגה אחרת, בטח בפלייאוף. הדרך המרכזית שניתן לנסות לחשוף את הגנת הת'אנדר, במיוחד בחמישייה הגבוהה, היא תקיפה קבועה של הגבוהים שלה, שאחד מהם (כנראה הרטנשטיין) יצטרך לשמור על שחקן חוץ. אם אוט יצליח לעורר קשיים בחמישייה הגבוהה ולהכריח את דייגנולט לעבור מהר לחמישיות נמוכות זה יהיה נצחון עבורו, אולי היחיד שהוא יוכל להשיג.  

---

מזרח

(2) בוסטון – (7) פילדלפיה

סדרה רוויה בהיסטוריה, קרובה ורחוקה, יריבות מיתולוגית בין שני מועדונים ושתי ערים. בכלל לא בטוח שזו תהיה סדרה תחרותית, גם בגלל שג'ואל אמביד לא יפתח אותה ובספק גדול שיוכל לחזור במהלכה. אמביד עבר לפני עשרה ימים ניתוח להסרת התוספתן וכרגע מתאושש ממנו, בפילדלפיה לא פוסלים את האפשרות שהוא יחזור במהלך הסדרה אבל לא הייתי בונה על כך שהוא ישחק כדורסל בשבועיים הקרובים.

גם בלי אמביד, ואולי בלי דרמה, יש הרבה במה להתעניין בסדרה הזאת. קודם כל בג'ייסון טייטום, השחקן השני הכי מעניין בסיבוב הראשון אחרי וומבי. החזרה של טייטום מהקרע באכילס הייתה הטובה ביותר שבוסטון הייתה יכולה לדמיין. תוך שבועיים-שלושה נראה היה שהוא הסיר כל חלודה, השתלב נהדר לצד ג'יילן בראון, לקח על עצמו יותר אלמנטים של ניהול משחק והחל לספק מספרים מוכרים. הנה דוגמא מייצגת:

אבל זה קרה בחודש האחרון של העונה הרגילה, השלב בו רוב הליגה עוברת להילוך שני. בפלייאוף כולם עוברים להילוך חמישי, והמפגש של טייטום עם האינטנסיביות של הפוסט סיזן יכול להיות הגורם המכריע במזרח השנה.

פילדלפיה לא מתכננת לעשות לטייטום חיים קלים, יש לה סוללה של שומרים איכותיים עבורו ועבור בראון. ג'ו מאזולה ינסה לעזור לכוכבים שלו למצוא איזון בין בידודים ורדיפת מיס-מאצ'ים (בעיקר טייריס מקסי) לבין הסגנון שהביא את הסלטיקס עד הלום השנה. בצד השני, הבמה פנויה עבור מקסי, זה הזמן שלו להיראות כמו שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה בעתיד. גם מקסי יתמודד עם שומרים נהדרים, בראשם דריק וויט, ויצטרך לקבל הרבה עזרה מגווארדיית שחקני החוץ היוצרים של הסיקסרס. במיוחד מוי ג'יי אדג'קומב, שנראה כמו מניה בטוחה לספק בסדרה הזאת שני משחקים שיגרמו לנו לתהות אם היינו צריכים לתת לו יותר מקום בדיון על רוקי העונה. אם פילדלפיה תצא מהסדרה עם תחושה טובה לגבי צמד הגארדים שלה, יהיה לה קל יותר להכיל הפסד נוסף ליריבה המושבעת.

---

(3) הניקס – (6) אטלנטה

לטעמי, המוקש הגדול של הסיבוב הראשון, הסדרה עם הסיכוי הגבוה ביותר להפתעה. לאטלנטה הייתה ריצה של 2:18 עד לשבוע האחרון של העונה, היא החלה לצבור בטחון ונראית מוכנה לעשות רעש בפלייאוף. לחמישייה של סי ג'יי מקולום, דייסון דניאלס, ניקייל אלכסנדר-ווקר, ג'יילן ג'ונסון ואונייקה אוקונגוו יש נט רייטינג של 20.3 ב-391 דקות משותפות, כולל רייטינג הגנתי של 102.8, הרבה יותר טוב מההגנה הטובה בליגה. בחמישייה הזאת יש ארבעה מובילי כדור וארבעה שחקני הגנה איכותיים, בהתקפה כולם עושים הכל בשיטה שמוציאה את המירב מכל החבורה, ההגנה אקטיבית וניידת, יש גם שני שחקנים שיכולים ליצור מצב זריקה במידת הצורך.

המפגש בין החמישייה החדשה של קווין סניידר לחמישייה של הניקס יהיה מרתק. לניקס עדיין יש יותר כשרון טהור וגם יותר שחקנים פיזיים, אבל אין את תחושת החיבור שיש באטלנטה. בסוף, כשצמוד הניקס תלויים מאוד בג'יילן ברונסון, שיצטרך לעבוד קשה בסדרה הזאת מול דניאלס ונא"ו שישמרו עליו. במפגש בין הקבוצות לקראת סוף העונה ברונסון התקשה רוב המשחק, אבל במאני טיים הצליח להשתמש בנסיון ובחוכמה שלו כדי לייצר מצבי זריקה טובים ולקלוע אותם:

בתקציר הזה ניתן לראות שאוקונגוו שומר על קארל אנתוני טאונס (בשונה מקבוצות רבות ששמות עליו שחקן חוץ), שבפיק נ' רול הוא מרבה לצאת להדג' על ברונסון או להישאר קרוב אליו כדי למנוע חדירה, ושקא"ט ניצל את זה בעקביות כדי לתקוף עם יתרון. בכלל, כימיית הפיק נ' רול בין ברונסון לקא"ט מגיעה לגבהים חדשים, הם מזהים ביחד כל טעות קטנה של ההגנה ומנצלים אותה. השאלה היא איך זה ייראה במשחק הרביעי בסדרה, כשהגנת ההוקס תכיר יותר טוב את הטריקים הקטנים שלהם, או כשיגיע שלב שסניידר יעביר את ג'יילן ג'ונסון אל קא"ט ויבצע חילוף על החסימה. לקא"ט יש יתרון פיזי על כל שחקן ברוטציה של ההוקס, ויכול להיות שהסדרה תהיה תלויה ביכולת שלו להיות אגרסיבי ולנצל בעקביות את היתרון הזה.

---

(1) דטרויט – (8) אורלנדו

רובנו ציפינו לראות פה את הסינדרלה משארלוט, שהייתה אמורה לדלג מעל אורלנדו השבורה. ג'מאל מוזלי הגיע למשחק הזה עם מזוודה ארוזה בדרך הביתה, שמועות הטרייד על פאולו בנקרו כבר החלו להיכתב. אבל אורלנדו עשתה מה שהיא מדי פעם עושה השנה: התחברה להצגה אחת גדולה שמזכירה כמה פוטנציאל יש לה. אז ביי שארלוט, היה כיף, חבל שלפני משהו כמו שלושה שבועות הכרכרה הפכה חזרה לדלעת, נתראה בשנה הבאה. החבר'ה שאוהבים מכות בדטרויט בטח מאוכזבים שלא קיבלו את היריבה מהתגרה המפורסמת מלפני חודשיים. לא נורא, הייתה להם תגרה גם עם אורלנדו לפני שלוש שנים, ובשנה שעברה לאיזיאה סטיוארט היה תאקל עם כל הספסל של המג'יק, אז ניתן לסמוך עליו שיארגן משהו גם בסדרה הזאת:

קשה לנתח את הסדרה הזאת מקצועית כי אורלנדו כל כך תנודתית. על פניו, יש להם כלים מקצועיים להקשות על קבוצת 60 הנצחונות מדטרויט. יש למוזלי שמינייה ראשונה איכותית, שכוללת חמישה שחקנים יוצרים ששלושה-ארבעה מהם יהיו על הפרקט בכל רגע נתון. זה יאפשר לו לתקוף את החוליות החלשות בהגנת דטרויט, כמו דאנקן רובינסון, קווין הרטר ודניס ג'נקינס בגלל הגודל. ג'יי בי ביקרסטף זקוק לשחקנים האלה כי בלעדיהם אין לו כמעט בכלל קליעה מבחוץ. לאורלנדו יש גם פוטנציאל הגנתי גבוה וזה יהיה מבחן ראשון מעניין לאופן בו יריבת פלייאוף מנסה לנצל את בעיית הקליעה מבחוץ של דטרויט, את האפשרות לצופף בקיצוניות את הצבע.

לכן, השאלה הגדולה היא אם אורלנדו תצליח להישאר מספיק יציבה, מחוברת וקשוחה כדי להישאר בעניינים בסדרה. מה שניתן להיות בטוחים לגביו זה שדטרויט תופיע לכל משחק, תרביץ בהגנה, תתנפל על כל ריבאונד ותריח כל חולשה בצד השני. המג'יק לא נתנו לנו סיבה להאמין שיש להם כלים מנטליים להתמודד בעקביות עם הקשיחות הזאת, אבל כבר ראינו קבוצות שמבצעות סוויץ' מנטלי שלא ברור מאיפה הגיע. אדגיש שוב, מקצועית יש פה פוטנציאל לסדרה תחרותית. אורלנדו בריאה כפי שלא הייתה כל השנה, ואם פרנץ ווגנר ואנתוני בלאק יחזרו להזכיר את עצמם לא יהיה מופרך לטעון שמבחינת כשרון זו סדרה שוויונית.

---

(4) קליבלנד – (5) טורונטו

זו די בקלות הסדרה שתעורר הכי מעט עניין בסיבוב הראשון, והמטרה של קליבלנד תהיה להשאיר אותה כזו, לא להסתבך עם סדרה צמודה מול יריבה נוחה יותר מכפי שהייתה אמורה לקבל מהמקום הרביעי. קליבלנד תשמח לשבועיים ראשונים שקטים, כדי להגיע לסיבובים הבאים כאנדרדוג שלא כל כך סופרים אבל יש לו פוטנציאל לנצח כל יריבה במזרח. הגרסה הנוכחית של הקאבס, עם ג'יימס הארדן ושורה של שחקני כנף שהצטרפו, נראית מבטיחה מאוד. הארדן, דונובן מיטשל ואוון מובלי יוכלו לחלק ביניהם את המעמסה ההתקפית כדי שאף אחד מהם לא יצטרך לקחת על עצמו יותר מכפי שהוא אמור.

טורונטו הגיעה למקום החמישי בזכות, אחרי עונה יעילה מאוד. היא מנצחת קודם כל בזכות ההגנה החמישית בליגה, כשהיא עולה עם ארבעה שחקנים גדולים מאוד וסקוטי בארנס אחד שנמצא בכל מקום. הגודל הזה אמור להפריע לגארדים של קליבלנד, אבל לא בטוח שיש לראפטורס מספיק שומרים אישיים טובים כדי להתמודד לאורך זמן עם בעלי מלאכה מלוטשים ומנוסים כמו מיטשל והארדן.

בצד השני, ההתקפה של טורונטו די אקלקטית ולא מאוד צפויה, גם בגלל שבכל יום נתון מישהו אחר יכול להפציע, כולל כמה שחקני ספסל. אם יוצא לכם לתפוס משחק מהסדרה הזאת, שימו לב לצמד הגבוהים המחליפים של הראפטורס, סנדרו ממוקלשווילי וקולין מארי-בוילס. הראשון הוא שחקן התקפה יצירתי שנע ללא הפסקה בלי הכדור, השני הוא רוקי שמביא אנרגיות והגנה ולאחרונה למד לחצוב נקודות בצבע.

המנייה הבטוחה בהתקפת טורונטו, ואחד השחקנים הנשכחים בפלייאוף הזה, הוא ברנדון אינגראם. הוא אמור למצוא די בקלות מיס-מאצ'ים לתקוף ברוטציה עמוסת הגארדים של הקאבס. אז נסיים את הפריוויו הארוך באינגראם קולע 37 נקודות נגד קליבלנד, משהו שלגמרי יכול לקרות פעם-פעמיים בשבועיים הקרובים: