ישש! ניצחנו. וגם לא נרדמנו

ממש עוד רגע ניתן כאן ניתוח מיקרו על האלמנטים ההגנתיים וההתקפיים עליהם הקפיד אריאל בית הלחמי במשחק הזה, על בחירת התרגילים והחלטות הבסיס בכל הנוגע לטיפולים בצד שבו אמורים לשמור. על ניהול החילופים, הרוטציה וההיררכיה ועל מה שניתן לקחת מהמשחק הזה הלאה. ואם קניתם משהו ממה שכתבתי עד עכשיו, הבעיה היא אצלכם. נראה לכם?! אנחנו נימנע, ברשותכם, מלנתח את האופן שבו הצליחו להתגבר על הובלת הכדור של סימון מיכאיל, שמייצג בגאווה יחסית את קראבנוס, וכן ננסה לדבר על כמה דברים רלוונטיים יותר. סבבה? סבבה.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור4 דק׳

נתחיל בנימה אישית. כמדי משחק, הכנתי מראש המחברת והעט. וכתבתי דברים שכותבים, ולו כדי לסדר מאצ'אפים הגנתיים של ההתחלה. ואז נפל האסימון, רגע לפני הג'אמפבול, של מה לעזאזל אני עושה בכלל? ועצרתי מיד, עוד לפני שכתבתי לעצמי מי החמישיה של הקפריסאים החביבים בהחלט. הקיצר, למקרה שתהיתם, הנה כל שיש למחברת שלי להציע הפעם. כלומר כלום.

הופמן ניתח יפה מאוד את הכדורסל של הנבחרת, קרי של בית הלחמי. כדורסל, אגב, שעבר מספר שינויים והתעדכן לאורך הקריירה הארוכה של המאמן הוותיק. אני לא רוצה לייחס כאן את המילה השחוקה שיטה, כי בסוף מדובר בסט של תרגילים שלאו דווקא נובע מאותו סט וסטינג, ואני לא רוצה שנייצר כאן איזשהי דוקטרינה מהדברים שעושים כאן בהגנה, שבגדול בנויה על הסתערויות נקודתיות ופחות על דיוקים וחידודים, אבל כן – זה פחות או יותר הקו המחבר. בסוף, החל מהאייסוליישן של קרינגטון בפוזשן הראשון ועד לנקודות יד מדר אליהן התייחס ההופמן, גם המאמן הזה וגם הנבחרת הזאת צריכים מישהו שיעשה משהו כשתקוע. משהו שהיא התקשתה לעשות ברגעים החשובים באמת ביורובסקט האחרון. משהו שהיא התקשתה לבצע בחלון המשחקים הקודם, מול נבחרות כדורסל שיודעות משהו על כדורסל. משהו שלא נדע ולא נבין עד כמה מטופל נכון, לכל הפחות, עד לחלון המשחקים הבא. ובאמת של החיים – רק בטורניר הגדול הבא, ולא חשוב כרגע איזה.

רגע, שלא אשכח. בהיעדר כל עניין ציבורי מכל מין וסוג שהוא, טרם תחילת החלון הזה, התמקד השיח ברשתות החברתיות שלפני בעניין סגל השחקנים שכן התייצב. כלומר בזהות השחקנים שלא הגיעו. בעולם, מדינה וכדורסל בו, בה ובהם הרוב הולך לפי מפתח מפלגתי/קבוצתי, גרמה ההיעדרות של אלו שנמנעו הפעם, להפניית אצבע ברמת התפסנו אתכם. הנה. אתם. התשקורת. שנגד. מכבי. או בלאט. ולמה עם ההוא לא והזה כן וכו וגו ודו. חלק מההפניות האלו כוון אלי, ובהיעדר דברים חשובים יותר לליהוג, ניתן התייחסות קצרה גם לדבר הזה. אהה, זה די פשוט, האמת. כשאני רואה את תומר גינת יושב בצמוד לבעלי הבית בנבחרת ומכריז שלא יוכל ליטול חלק הפעם בשל פציעה, אני מסיק מכך ש 1. הוא פצוע. 2. חשוב מכך, הוא קיבל אישור מאנשי הנבחרת. לכך אני מוסיף ש 3. לרוב, משך חלונות, חודשים ושנים, האיש מתייצב. 

האש שהופנתה מכאן ועל ידי כלפי תמיר בלאט, משך החודשים והשנים, נבעה מכך ש 1. הוא אכן נעדר, באופן יציב וקבוע, משך שנים. 2. לפחות בחלק מהמקרים, ולא רק על פי פרסומים זרים, ההיעדרות שלו לא קיבלה את אישורם של מקבלי ההחלטות בנבחרת. 3. זה כבר לא חשוב יותר, ברמת המה שהיה, נשכח מזה, מרגע שהצדדים התפייסו, התחבקו והתייצבו. עד כאן הדבר הזה. בגדול, להבא ובכל הנוגע לעניות דעתי המרודה, שחקני נבחרת צריכים להתייצב למשחקי נבחרת. מי שבוחר שלא לעשות כן, לא צריך להיות חלק מהנבחרת. 

נקודה אחת לסיום

1. 8 בבוקר, מתיישב מול המחשב לסגירות אחרונות של הטור. ואז אזעקה. תשמרו על עצמכם, טוב?

שיהיה לנו טוב.