זה רק משחק

תמונת AI
אור עמית

המשחק הראשון של סדרת הסיבוב הראשון בין בוסטון לפילדלפיה הסתיים בניצחון מוחץ של בוסטון ב-32 הפרש. זה עמד בקנה אחד עם מה שציפינו לראות מהסדרה הזו - דומיננטיות של בוסטון במיוחד לאור החיסרון של אמביד. לא נעים לחטוף 32 הפרש במשחק הראשון, עוד פחות נעים לחטוף 39 הפרש במשחק הראשון של הסיבוב השני אבל היי - עצם העובדה שפילדלפיה נמצאת בסיבוב השני ובוסטון לא, אומרת לכם מה החשיבות של המשחק הזה לטווח הארוך. גם אורלנדו, שניצחה את המשחק הראשון בדטרויט ומאז הספיקה לפטר את המאמן שלה בעוד שדטרויט עברה סיבוב יכולה לומר שמשחק אחד זה לא הכל.

המשחק הראשון הוא רק נקודת הפתיחה, המכה הראשונה שהמתאגרף מוריד, רק שבניגוד לזירת האיגרוף אין נוק אאוטים והספירה היא עד ארבע. השאלה היא מה רואים במשחקים הבאים מבחינת ההתאמות שעושים למכה הזו.

נתמקד בעיקר במשחק בין הניקס לפילי, כיוון שהתוצאה שלו כנראה הכי פחות משקפת את יחסית הכוחות בין הקבוצות. ניק נרס דווקא הגיע מוכן עם תוכנית המשחק שנועדה לשבש את המשחק של הניקס. בהגנה הסיקסרס ישבו יפה על תרגיל ה"פלקס" (חסימה ללא כדור של גארד לפורוורד על קו הבסיס, כשקארל-אנתוני טאונס משמש כמנהל המשחק מההיי פוסט). התרגיל הזה פירק את ההגנה של אטלנטה פעם אחר פעם. נרס - בניגוד להערכות שיעידף להשאיר את אמביד בצבע - שיחק את ההגנה שלו די 'סטרייט אפ': אמביד על קא"ט כשההנחיה היא לנסות למנוע מיס מצ' של או.ג'י אנונובי על אחד הגארדים (אדג'קומב או מקסי). האורך של שחקני ההגנה של פילי יחד עם העובדה שבמשחק הבין-שניים של קא"ט וברונסון אמביד היה חייב להשאר גבוה (כי אי אפשר להמר על השלשה של קא"ט) עיכבה את הכניסה למשחק של הניקס.

בצד השני ההנחיה של נרס הייתה לתת את הכדור לאמביד בניסיון להוציא עבירות מוקדמות מטאונס. זו נקודת תורפה מוכרת של הסנטר, שנוטה יותר מדי לשלוח ידיים לכדור וזה משחק לידיים - מילולית - של אמביד. התוכנית של נרס עבדה, חמש דקות לתוך הרבע הראשון טאונס קיבל עבירה שניה וירד לספסל, במקומו עלה מיטשל רובינסון. לנרס הייתה תוכנית, אבל לא הייתה לו תוכנית למה יקרה אם התוכנית שלו תצליח.

רובינסון, בניגוד לטאונס, הוא לא קלעי מוצלח מבחוץ, אז נרס חזר למה שעבד לו טוב בסדרה מול בוסטון: בואו נשים את אמביד בדרופ ונהמר על המיד ריינג'. זו תוכנית לא רעה כשאתה משחק מול דרק וייט (העונה) ואפשר לחיות איתה גם עם ג'יילן בראון אבל כשהג'יילן מולך הוא ברונסון - שחי על המיד ריינג'ים האלו ועל זריקות הפול-אפ - זו תוכנית בעייתית מאד. תוך שלוש וחצי דקות מהירידה של טאונס לספסל ברונסון צבר תשע נקודות ושני אסיסטים. באופן כללי העונה יש קורלציה הפוכה בין כמות הזריקות שברונסון לוקח להצלחה של הניקס העונה, אבל המשחק הראשון היה שונה: ברונסון לא כפה את הזריקות האלו, פילי פשוט נתנו לו את הזריקות הנוחות, סביר להניח שזה יהיה הנקודה הראשונה שנרס ינסה לטפל בה.

לבלואו-אאוט שהניקס נתנו לפילי יש גם יתרון מבחינתם של הסיקסרס. פעם, מזמן, כשתום ת'יבודו אימן את הניקס הוא היה ידוע בכך שהוא שוחק את הכוכבים שלו עד דק. ניק נרס, מהבחינה הזו, הוא ממשיך דרכו. או.ג'י אנונובי הוביל את הניקס בדקות משחק בסיבוב הראשון, לא פחות מארבעה שחקני פילדלפיה שיחקו יותר דקות ממנו, כולל פול ג'ורג' שמבוגר מאנונובי בשבע שנים. לסיקסרס היו בקושי 48 שעות מנוחה לפני תחילת הסדרה והעייפות השפיעה. לניקס היו שתי ריצות משמעותיות במהלך המחצית הראשונה - ריצת 13-4 ברבע הראשון שנתנה להם יתרון דו-ספרתי וריצת 8-0 באמצע הרבע השני שהעלתה את הניקס ליתרון 18 וסיימה דה-פקטו את המשחק. הפער הזה איפשר לנרס לתת לכוכבים שלו מנוחה שיכולה להיות משמעותית בהמשך הסדרה, כשאף אחד מהם לא מגיע אפילו ל-30 דקות.

היה מעניין לראות את ההתאמות שהמאמנים ניסו תוך כדי המשחק. חוזה אלוורדו, שפתח את הרבע השני עבור הניקס היה השחקן ה-11 שמייק בראון העלה למגרש ב12 דקות ושניה. בראון ניסה במהלך המשחק הזה גם את הרכב הגבוהים (עם מיטשל רובינסון וקארל-אנתוני טאונס יחד) וגם הרכב שבו לצד ברונסון ומקברייד (שניהם פחות מ-1.90) עלו ג'ורדן קלארקסון וג'וש הארט (שניהם סביב 1.95). נרס ניסה עוד כמה גישות וכמה שומרים על ברונסון כשברבע השלישי הוא אפילו ניסה אזורית (שגם מולה הניקס התמודדו לא רע). במסגרת הפריוויו להמשך הסדרה ראינו גם את שיטת 'האק א-מיטש' המאוסה (גילוי נאות: אני אוהד ניו יורק. גילוי נאות נוסף: שנאתי אותה גם כשהופנתה כלפי שאק\דווייט\יאניס) ובכלל נתון שהלך לאיבוד בגלל המשחק החד צדדי: סקוט פוסטר וחבריו שלחו את פילי לקו 34 פעמים, שזה בדיוק כפול מכמות הזריקות שהניקס קיבלו. חלק גדול מהפער הגיע ברבע האחרון שהמונח "גארבג' טיים" עושה לו חסד אבל מספיק להסתכל על המחצית הראשונה: הסיקסרס קיבלו 14 זריקות עונשין, 13 מהן היו של אמביד ומקסי. הניקס אמנם קיבלו 12 אבל ארבע מתוכן היו עבירות מכוונות על מיטש-רוב. במשחקים צמודים יותר להפרש הזה בכמות הזריקות מהקו תהיה משמעות רצינית יותר.

גם המשחק בין סן אנטוניו למינסוטה היה מעניין. קודם כל מעניין עד כמה הספרס היו מוכנים לאפשרות לקבל את אנתוני אדוארדס בחזרה כבר בשלב הזה, עד כמה הוא היה נוכח בתוכנית המשחק. כריס פינץ' ניסה בעצם שני מערכים שונים בתכלית מול וומבי - בראשון ראינו את רודי גובר בתור הפרי-סייפטי, כשהוא מתמודד עם החייזר לא רע ברוב המקרים, אבל ההרכב שככל הנראה הביא למינסוטה את הניצחון היה ההרכב בו רנדל ונאז ריד שיחקו יחד, מה שהוציא את וומבי על 12 החסימות שלו מהצבע. בסיבוב הראשון רנדל וריד קלעו יחד בפחות מ-31% מחוץ לקשת, במשחק הזה הם חיברו 4/9 מהשלוש. אם האחוזים שלהם יחזרו לאזורי הסיבוב הראשון יכול להיות שהספרס יגידו שהם חיים עם זה בשלום שיזרקו כמה שהם רוצים (כפי שעשו עם קלינגן בסדרה מול הבלייזרס), אבל אם הגבוהים ימשיכו לדייק באחוזים גבוהים זו יכולה להיות נקודת מפתח עבור מינסוטה.

כמה נקודות לגבי וומבי - מתוך 12 החסימות שלו היו כאלו שהתבררו בהילוכים חוזרים כחסימות לא חוקיות (אחרי שהכדור נגע בקרש וכו') ובחלקן אף נראה שהייתה עבירה על השחקן הזורק. אלו שריקות שבינתיים השופטים לא מצמידים לכוכב הצרפתי, אבל אם יגיע שופט קפדן יותר (או חוזר מהמשרד של אדם סילבר) זה עלול להשפיע על האפקטיביות של וומבי. וומבי סיים עם ערב קליעה לא טוב, כשהוא מחטיא את כל שמונה הזריקות שלו מחוץ לקשת ולעומת זאת כשהוא תקף את גובר בכדרור מבחוץ התוצאות היו טובות יותר, סביר להניח שזה מסומן במרקר במחברת של מיטש ג'ונסון לקראת המשחק השני בסדרה.

שינוי נוסף שראינו בדקות הסיום היה השימוש של רנדל במה שנקרא 'חסימת גורטאט'. אם חסימה סטנדרטית (בהתקפה) היא על השחקן ששומר על מוביל הכדור, חסימת גורטאט היא חסימה שבה השחקן החוסם מונע מהשומר שלו להגיע לעזרה. רנדל מנע ככה מוומבי להגיע לעזרה על אנתוני אדוארדס ובהמשך גם פתח נתיב לסל עבור טרנס שאנון. אם כריס פינץ' יצליח להשתמש בכלי הזה יותר (עם רנדל או עם גובר), זה יכול לעשות את החיים של הוולבס קלים יותר.

המשחק הראשון בין דטרויט לקליבלנד בעיקר נועד לעזור לשתי הקבוצות לשכוח את הסדרות מהן הגיעו. דטרויט, אחרי סדרה מול ההגנה הקשוחה של המג'יק, מצאו את עצמם פתאום עם זריקות קלות יותר שלא היו שם בסדרה מול אורלנדו. הם קלעו אמנם רק 10 שלשות אבל דייקו ב-38.6% מחוץ לקשת (רק במשחק השביעי מול המג'יק קלעו באחוזים טובים יותר בפלייאוף), מצד שני הם למדו שבניגוד לסדרה מול המג'יק, לקליבלנד יש כלים לחזור למשחק ברגעים בהם הפיסטונס מאבדים ריכוז. אחרי ריצת 27-7 בסוף הרבע הראשון, דטרויט החזיקו בהפרש דו ספרתי במשך רוב המשחק, עד שריצת 9-0 אישית של ג'יימס הארדן בשתי דקות ברבע הרביעי השוותה את התוצאה חמש וחצי דקות לסיום.

מבחינת קליבלנד זו הייתה קריאת השכמה. קליבלנד באופן מסורתי התקשתה מול קבוצות פיזיות, והלילה הפסידו בעיקר בגלל "קרב הפוזשנים": דטרויט הורידו יותר ריבאונדים התקפה (16-11) וכפו על קליבלנד שמונה איבודים יותר (19-11), כך שלמרות שקליבלנד הייתה הקבוצה עם הקליעה הטובה יותר (58% טרו שוטינג, לעומת 55.8% של דטרויט) היתרון היה בצד של דטרויט. לדטרויט היו 49 זריקות מאזור הצבע, מתוכן 33 מתחת לטבעת (לעומת 39 ו-19, בהתאמה, של קליבלנד) וזה הוביל גם להרבה יותר שריקות לעבירות לטובתה של דטרויט, שהגיעה לקו 35 פעמים לעומת 16 של קליבלנד. כמו במקרה של הניקס, גם הסנטר הפותח של קליבלנד ג'ארט אלן נכנס לבעיית עבירות מוקדמת (שלוש עבירות כבר בשש הדקות הראשונות של המשחק) רק שבניגוד לניו יורק לקליבלנד אין גבוה משמעותי על הספסל. קני אטקינסון יצטרך למצוא פתרונות איך לשמור על אלן. נקודה נוספת ששווה לזכור להמשך הסדרה: כדי לנצח קליבלנד יהיו חייבים לקחת משחק אחד לפחות בדטרויט, מאזן החוץ שלהם עומד על 0 מ-3 בפלייאוף הנוכחי ו7 נצחונות בלבד מתוך 20 משחקי חוץ שהיו להם מול 15 הקבוצות שעלו לפלייאוף.

ולפעמים המשחק הראשון כן מספק לנו תמונה נכונה לגבי יחסי הכוחות בין הקבוצות. הלייקרס עשו עבודה טובה בהתמודדות מול שיי גל'ג'יוס אלכסנדר, שהגיע רק לשלוש זריקות מהקו וסיים עם יותר איבודים (7) מאסיסטים (6). הלייקרס שלחו דאבל טים אוטומטי ואגרסיבי על SGA בכל פעם שנגע בכדור, כשהם עוזבים לגמרי את לו דורט או אלכס קארוסו. רדיק החליף כמה שומרים על הקלעים החלשים יותר של הת'אנדר, כשבדקות שבהם אוקלהומה סיטי היו עם גבוה אחד על המגרש הסנטר הוא זה שמופקד על הנון-שוטר ומגיע לעזור. השחקנים של הלייקרס היו ממשומעים מאד בכל מה שנוגע לביצוע העבירות, והשופטים אפשרו למרקוס סמארט, שהיה השומר המרכזי על שיי רוב הערב, לא מעט מרחב לתמרון מבחינה פיזית. מצד שני המשרוקיות לא עבדו גם בצד של הלייקרס, ולא ברור לאיזו קבוצה המשמעות רבה יותר. אוקלהומה סיטי הלכה לקו 25 פעמים בממוצע במשחק בסיבוב הראשון, הלייקרס כמעט 27. הלילה שתי הקבוצות הלכו 25 פעמים ביחד.

העבודה הטובה שהלייקרס עשו במאמצים לעצור את שיי ירדה לטמיון בגלל הקשיים שלהם בצד השני של המגרש, כשהקבוצה כולה קולעת 37 נקודות בלבד במחצית השניה. לברון המשיך לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על שחקנים מזדקנים כשסיים עם 27 נקודות ב70% מהשדה, אבל כשריבס ומרכוס סמארט נעצרים על 7 קליעות מ31 זריקות משותפות (כולל 2 מ-13 מחוץ לקשת) זה לא רלוונטי לתוצאת המשחק. וגם לברון יודע שבלי לוקה דונצ'יץ' הולך להיות להם קשה מאד.

את התגובות למשחקים הראשונים של ניו יורק וסן אנטוניו ראינו כבר הלילה. האגרסיביות של ניו יורק והעייפות המצטברת של פילדלפיה הכריעו אותה ברבע האחרון אחרי משחק צמוד. את הכותרת יתפוס כנראה האיירבול של פול ג'ורג' בזריקת שלוש, פחות מחצי דקה לסיום כשהניקס ביתרון חמש, אבל תסתכלו על ההתקפה ותנסו למצוא את טריייס מקסי, ששיחק הלילה 47 דקות. סן אנטוניו אמנם סימנה את הרגליים של גובר, אבל כשוומבי בעיקר משמש כחוסם, והגארדים תוקפים את הצבע באגרסיביות. אנתוני אדוארדס גם קיבל טיפול מיוחד מהגארדים של הספרס, כשסן אנטוניו מנצלת את העובדה שלמינסוטה אין פתרון להובלת הכדור.

בסופו של יום, המשחקים הראשונים של הסיבוב השני סיפקו לנו רק את הטעימה הראשונה. הניצחונות המוחצים או ההתאמות הטקטיות של הערב עשויים להפוך לזיכרון רחוק ברגע שהיריבה תגיב במשחק הבא או תשלוף קלף לא צפוי מהשרוול. ההיסטוריה מלמדת שהניצחון במשחק הראשון הוא בסך הכל הצהרת כוונות – עכשיו חובת ההוכחה היא על המפסידות להראות שהן מסוגלות לספוג את המכה, לקום מהקרשים ולהכות בעצמה. יש עוד דרך ארוכה לשלב הבא.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אור עמית