.png)
.png)
.png)
וזה רק הסיבוב הראשון!
הפלייאוף כאן, ובענק. אחרי יום וחצי ראשונים בהם נדמה היה שאנחנו בדרך לסיבוב ראשון עמוס בסדרות חד צדדיות, תוך כמה ימים כל הקלפים התערבבו מחדש. רוב המועמדות הבכירות בשני הקונפרנסים הספיקו להסתבך, חלקן באופן משמעותי, מה שאומר שאנחנו לקראת ימים מרתקים במיוחד של משחקי 3 ו-4. סדרות שוויוניות הן עולם מרתק של התאמות טקטיות של מאמנים, קרבות אישיים וניואנסים דקים ביותר שמבחינים בין משחקים ובין קבוצות. תכננתי להתעמק בסדרות המעניינות כרגע, וככל שהשבוע התקדם נהיה קשה לסנן. נשארתי עם שש. נשארו בחוץ OKC מול פיניקס וגם קליבלנד מול טורונטו. אמנם הקנדים ניצחו בקלות הלילה, אבל זה היה במשחק שהקאבס יכולים להרשות לעצמם להרפות בו, הם עדיין נראים בשליטה בסדרה.
כמובן, בשבוע הראשון של הפלייאוף נזכרנו גם במה שאנחנו מצליחים להדחיק רוב השנה: עד כמה הפציעות משפיעות עליו. האירוע המשמעותי ביותר הוא זעזוע המוח של ויקטור וומבניאמה, אבל לטווח הארוך יכול להיות שסן אנטוניו היא דווקא המרוויחה של השבוע הזה. לאורך השנה רבים סימנו את הבריאות של ג'יילן וויליאמס וארון גורדון, שסבלו מפציעות במהלך העונה, כגורם משמעותי בסיכויי האליפות של אוקלהומה סיטי ודנבר. השאלה מי מהם יהיה יותר בריא אפילו נראתה כמו שאלת המפתח לאליפות. התשובה המהירה היא שאף אחד מהם. שניהם הספיקו להיפצע שוב במה שנראה כמו גרירה של הפציעות מהעונה הרגילה, ולא ברור מה שניהם יהיו מסוגלים לתת בפלייאוף הזה. במקרה של דנבר לא ברור כמה ארוך הפלייאוף יהיה בכלל, אבל לשם תיכף נגיע.
סן אנטוניו – פורטלנד (1:1)
אני יוצא מהנחה שוומבניאמה לא ישחק במשחק 3 וכנראה גם לא ב-4. אין, נדמה לי, תקדימים לשחקנים בסדר גודל כזה שסבלו מזעזוע מוח במהלך הפלייאוף בעידן פרוטוקול זעזוע המוח של ה-NBA, אבל הרושם מהעונה הרגילה בשנים האחרונות הוא שמדובר בפגיעה שקשה יותר לזרז מאחרות. בלי להיות מומחה בתחום, נראה שיש מדדים די ברורים ומעורבות רבה יותר של הליגה ביחס לפציעות אחרות. זאת גם ההנחה שהופכת את הסדרה למעניינת יותר. הרבה כבר נכתב ועוד ייכתב על משחק 2 ולקראת משחק 3, אז אוסיף פה מחשבה על התאמה אפשרית של פורטלנד לחיים ללא וומבי.
טיאגו ספליטר הרחיק במשחקים הראשונים את דונובן קלינגן מוומבי, נתן לו לשמור על סטפן קאסל. כאשר לוק קורנט שיחק במקום וומבי, קלינגן שמר עליו ופורטלנד חזרה להגנה הסטנדרטית שלה, שבין היתר כוללת דרופ של קלינגן בפיק נ' רול. התאמה אפשרית אחת היא להמשיך עם קלינגן על קאסל גם כאשר קורנט משחק. למרות שקאסל יודע למצוא את הדרך לנצל את המיס מאץ', כולל מצבים בהם שימש כחוסם בעצמו, זה די שיבש את משחק ההתקפה של הספרס בדקות הרלוונטיות, הכריח את הפייבוריטית לצאת מהמבנה הרגיל שלה. אם טומאני קמארה או ג'רמי גרנט ישמרו על קורנט במקום וומבי, יהיה קל יותר לבצע חילופים בפיק נ' רול עם הרכזים. זה מהלך הפתיחה המרכזי של סן אנטוניו ללא וומבי, וחילוף בין שחקני הגנה איכותיים יכול להקשות עליו מאוד, במיוחד כשקלינגן בעמדת עזרה קרוב לצבע. הנה דוגמא לאופן בו קלינגן על קאסל משבש לחלוטין פוזשן של סן אנטוניו:
הסנטר המחליף של הספרס אמור היה להיות קלי אוליניק. במשחק 2 מיטש ג'ונסון לא השתמש בו, כשאני מניח שסיבה מרכזית לכך היא שהנוכחות שלו הייתה יוצרת מסלול חופשי לטבעת עבור דני אבדיה. במקומו ג'ונסון העלה את הרוקי קרטר בראיינט, שחקן כנף הגנתי שמגדיל את הגמישות והניידות של הגנת הספרס. כאשר בראיינט על הפרקט, זו הזדמנות נהדרת עבור ספליטר לשים עליו את הסנטר שלו ולהתעלם ממנו לחלוטין, לשמור 5 על 4. רוקי בלי קליעה ובלי יותר מדי כלים לקלוע בצבע במשחק חוץ בפלייאוף? בואו נראה אותו מייצר משהו. מדובר, אגב, בשחקן שבמשחקי בית קלע השנה שלשות ב-43 אחוזים ובמשחקי חוץ ב-21.7 אחוזים, כך שלהמר ממנו במשחקים שייערכו בפורטלנד נראה כמו צעד מתבקש עוד יותר.
מה ניתן לצפות מדני? סיבה לאופטימיות, לכך שהוא ייראה דומה יותר למשחק 1 מאשר ל-2, היא שיש הפעם יום מנוחה נוסף בין המשחקים. אחד הקשיים במעבר מעונה של 82 משחקים לעונה של 16 משחקים זה הצורך של השחקנים הבכירים להיות קרובים לשיא משחק אחרי משחק באינטנסיביות של פלייאוף כשמשחקים פעם ביומיים. למי שחדש בעסק זה קשה במיוחד. בסיבוב הראשון יש לפעמים הפסקות ארוכות יותר, ומשחק 3 יהיה אחד כזה. ספליטר יוכל לעזור לו עם שימוש רחב יותר בתרגילים בהם הוא יוצא מחסימה ללא כדור מהפינה ומקבל כדור בתנועה. הספרס הגיבו במשחק 2 עם חילוף בחסימה כזאת, אז במקום יתרון ראשוני בתנועה ניתן להשתמש בתרגיל הזה כדי ליצור יתרון ראשוני של מאץ'-אפ נוח יותר. בלי וומבי, אבדיה יוכל להתכונן נפשית למשחק בו הוא יוכל לחזור להגיע באגרסיביות לטבעת באופן קבוע.
על מה באמת קרה במשחק 3, ולקראת משחק 4, אשוחח בפריגיים של משחק 4 ביום ראשון הקרוב ב-21:30. מוזמנים להאזין, לשאול, להציע ולבקר.
דנבר – מינסוטה (2:1)
דנבר השנה עמוקה מתמיד, אבל בלי ארון גורדון ופייטון ווטסון היא שוב נראית קצרה ומלאה בשחקנים חד ממדיים. אלה שני השחקנים בסגל של דיוויד אדלמן שמסוגלים לתרום בשני הצדדים בעקביות. מכיוון שאדלמן הגיע גם למסקנה שזאת לא סדרה עבור יונאס ולנצ'יונאס (גם מול הספרס קשה לו, אז לא ברור איזו סדרה כן תתאים לו), פתאום, במשחק 3 של סדרה שנמצא ב-1:1 מול יריבה חזקה, דנבר מצאה את עצמה עם ג'וליאן סטרוטר, ספנסר ג'ונס וזיק נאג'י (שהיה בסדר) ביחד בחמישייה ברבע השני. זה לא היה אמור לקרות השנה.
את המשמעות של הפציעה של גורדון ניתן, אולי, היה לזהות בשפת הגוף של ניקולה יוקיץ', שנראה במשחק 3 כמו מישהו שיצאה לו הרוח מהמפרשים. גם שוב המינסוטה המציקה הזאת, וגם שוב אחד משני השחקנים הבכירים שלידו פצוע. את ההבדל בין יוקיץ' חד, שמגיע לנצח משחקי פלייאוף קשים, ליוקיץ' בינוני ביחס לעצמו ניתן לראות בהגנה. משחק 3 היה ממשחקי ההגנה החלשים שאני זוכר של הג'וקר בפלייאוף, נראה כמו משחק עונה רגילה שמעורר תחושה שלא התחשק לו היום. כל מי שהגיע מולו לצבע קלע שם בקלות, וכשרודי גובר חסם לקלעי חוץ זה נגמר בזריקה נוחה. זה היה המשך ישיר למשחק 2 החל מהרבע השני, כשכל דנבר הזכירה לנו פתאום שלמשך כחודשיים היא לא ממש תפקדה בהגנה. לא תמיד אפשר פשוט לעשות את הסוויץ'. ככה ההגנה של יוקיץ' נראתה במשחק 2, במשחק 3 זה היה עוד יותר גרוע:
כריס פינץ' ניסה כל מיני דרכים להתמודד עם יוקיץ'. הוא פתח את הסדרה עם היצמדות אליו ועזרה מאסיבית בצבע בנסיון למנוע ממנו להשיג נקודות (ותפס את דנבר לא מוכנה לרגע), המשיך עם הגנת דרופ סטנדרטית בפיק נ' רול שלו עם מארי (שכצפוי לא עבדה) והתקבע על משהו באמצע. מינסוטה לא מפחדת מהזריקה של יוקיץ' משלוש (שלא ממש חזרה יחד איתו מהפציעה), וזה מקל מאוד על גובר להתמודד עם החדירות של הג'וקר, מה שבאופן מסורתי היה לו קשה. פינץ' מביא עזרה מול החדירות האלה, מה שנהיה עוד יותר קל עם ספנסר ג'ונס בחמישייה לצד כריסטיאן בראון. ברגע שגובר מתמודד עם יוקיץ' טוב מהצפוי, כל השאר מתארגן כך שיתרון הגודל והאתלטיות של הזאבים שוב מצליח להיכנס לראש של שחקני דנבר.
כבר חשבנו כמה פעמים בשנים האחרונות שיריבה, כולל מינסוטה, שברה את דנבר ויוקיץ', אבל הם ידעו לחזור. את סוגיית המורשת של יוקיץ' נשמור לסוף העונה של הנאגטס, אבל כשהסטנדרטים הם כניסה לטופ 6-7 הגדולים בכל הזמנים, אלה הרגעים ששחקנים ששייכים לשם מוצאים דרך לנצח, מול יריבה טובה אבל לא מצוינת, מול שומר שלאורך הקריירה הוא חגג מולו. משחק 4 הוא חובת צפייה, למרות שכדאי להזכיר שדנבר כבר הראתה יכולת לחזור גם מפיגור 3:1.
הניקס – אטלנטה (2:1)
הסדרה שהבטיחה ומקיימת. אטלנטה עמוסת שחקני הכנף האתלטיים עושה לניקס חיים קשים מאוד, מצליחה לשבש את משחק ההתקפה של יריבה מנוסה עם כוכב שנהנה מרגעים גדולים. מאז הטרייד על טריי יאנג הקבוצה של קווין סניידר פיתחה סגנון קבוצתי שמביא לידי ביטוי את יכולת היצירה המרובה בסגל שלו. סימן השאלה תמיד היה מה יקרה במאני טיים של משחקים צמודים, מי מסוגל ליצור מצב זריקה ברגעי האמת בהיעדר השחקן שהיה עושה את זה באטלנטה בשנים האחרונות. התשובה היא שבטרייד שהעביר את יאנג לוושינגטון, מישהו גם הגיע לאטלנטה. אחרי 32 נקודות וכמה רגעי קלאץ' במשחק 2, סי ג'יי מקולום עשה את זה בסוף משחק 3:
מקולום בן ה-34 נראה כמו השלמת משכורת חסרת חשיבות בטרייד, אבל ברגע שאטלנטה הפכה לרלוונטית הוא הפך לשחקן מפתח. הוא נותן לה בדיוק את מה שסניידר פנטז עליו בגרסה האופטימית ביותר: שחקן שלוקח חלק בסגנון הקבוצתי ויודע לקחת על עצמו את המשחק כשצריך. מקולום כבר הראה את יכולות הקלאץ' שלו בעבר בפורטלנד, והפך תוך שבוע גם ליקיר העיר אטלנטה. הוא הסיבה המרכזית לכך שההוקס ניצחו את שני המשחקים הצמודים בסדרה. בהגנה מקולום הוא מטרה, אבל הוא מסוגל לעמוד על שלו בחילופים הרבה יותר טוב מיאנג. במאני טיים של משחק 3 הוא הראה כמה פעמים גם יכולת להימנע מחילוף שג'יילן ברונסון ניסה לכפות עליו עם הדג' חכם (יציאה אגרסיבית וחזרה לשחקן שלו) סטייל סטף קרי.
זאת סדרה עם הרבה מאוד ניואנסים טקטיים מהסוג הזה. אטלנטה נעה בין לשמור על קארל אנתוני טאונס עם הסנטר אונייקה אוקונגוו, ואז בפיק נ' רול השומר של ג'יילן ברונסון נלחם בחסימה, לבין לשמור עליו עם שחקן כנף, בעיקר דייסון דניאלס וג'ונתן קומינגה (היי, סטיב קר, אם יש לך רגע שם בקנקון, תראה מי נהיה שחקן משמעותי בקבוצה חזקה בפלייאוף) ולבצע חילוף בחסימה. לניקס קשה יותר עם החילוף, אבל גם הגיוון מקשה על השחקנים של מייק בראון. כאשר שחקן כנף שומר על קא"ט, זה אומר שאוקונגוו שומר על ג'וש הארט, שלאורך השנה למד לנצל את זה שסנטרים שומרים עליו כדי להפוך לדומיננטי יותר בהתקפה, כולל לשמש חוסם בעצמו, וזה מה שהוא עשה במשחק 2.
אצל הניקס, קא"ט מרבה לשמור על דניאלס נטול הקליעה ומצליח להביא לידי ביטוי את הנוכחות שלו בצבע כך. הבעיה היא שזה לא משאיר הרבה מקום להחביא את ברונסון, וקל יותר לאטלנטה לתקוף אותו, ישירות או בחילופים. זאת לא סדרה מרשימה של מייק בראון בינתיים. הרכבים נטולי ברונסון וקא"ט עלו לו במשחק 2, הוא מנהל לא טוב צ'אלנג'ים וטיים-אאוטים ונראה תמיד צעד מאחורי סניידר בקרב הטקטי. זה בדיוק היה החשש שעלה עם הבחירה בו להחליף את טום תיבודו: שמדובר בעוד מאמן עונה רגילה שפחות יודע לנהל סדרות פלייאוף.
דטרויט – אורלנדו (1:1)
הנה משהו שלא רואים הרבה: סדרה בין מדורגת ראשונה לשמינית, שאחרי שני משחקים התחושה היא שהיא תלויה יותר במדורגת שמינית מאשר בראשונה. קל לשכוח שלפני פתיחת העונה דטרויט ואורלנדו נחשבו די שוויוניות, כשדווקא למג'יק פוטנציאל גבוה יותר. אבל בזמן שהפיסטונס מקסמו את היכולות שלהם בדרך לעונה של 60 נצחונות, החבורה של ג'מאל מוזלי קרטעה בכל דרך אפשרית. המאפיין הבולט שלה הוא חוסר יציבות, לא רק בגלל ריבוי הפציעות. אבל חוסר היציבות כלל גם רגעים מוצלחים: משחקים, או לפחות רבעים, בהם הכל התחבר וניתן היה לראות את הפוטנציאל של קבוצה עמוסה בסקוררים, עם ספסל טוב והגנה חזקה. דטרויט עושה את מה שהיא עושה, מופיעה לכל משחק עם ההגנה הקשוחה כל כך שלה, אבל מוגבלת בקליעה מבחוץ וביכולת יצירה. כששתיהן טובות, לאורלנדו פשוט יש יותר כלים.
מוזלי, שנלחם על התפקיד שלו, הכין את הקבוצה שלו נהדר. הברקה מרכזית הייתה לתת לג'יילן סאגס לשמור על אסאר תומפסון, להתעלם ממנו לחלוטין ולבצע את תפקיד הפרי סייפטי בצבע. סאגס הוא אמנם גארד יחסית נמוך, אבל הוא מבצע את התפקיד באופן מושלם. בדקות הראשונות של המשחק הראשון הוא היה בכל מקום בהגנה, כפה במו ידיו שורה ארוכה של עצירות, והיה מספיק זריז גם כדי להגיב לנסיונות התנועה ללא כדור של אסאר לצבע. ג'יי בי ביקרסטף נאלץ להוציא את אסאר, שחקן מפתח שלו שבדיוק נבחר למקום השלישי בדירוג שחקני ההגנה של העונה, מהמאני טיים של משחק 1 כי סאגס חנק את ההתקפה שלו. הנה פעולה אחת מיני רבות שלו במשחק הראשון:
מהלך הגנתי נוסף של מוזלי הוא חילוף בפיק נ' רול בין קייד קנינגהאם לג'יילן דורן. יחד עם העזרה הנוספת שתמיד יש בצבע, הוא הצליח למנוע מדורן להיכנס לעניינים עד כה, וגם קייד מתקשה להגיע לטבעת. המחיר הוא שקייד יכול להגיע די בקלות לזריקות מחצי מרחק מול מיס-מאץ', והוא אכן חוגג מטווחי הביניים בשני המשחקים הראשונים. מוזלי מניח, בצדק, שאם הוא מנטרל את אופציה מספר 2 של דטרויט לא יהיו מסביב מספיק יכולות התקפיות לחפות על כך גם אם קייד קולע 40 נקודות. במחצית השנייה של משחק 2 דטרויט התחילה להגיב, היא התעקשה הרבה יותר להפעיל את דורן, בין היתר בעזרת חסימה נוספת לקייד לפני החסימה שלו, מה שמסבך את החילוף ונותן לו אופציה לברוח לכיוון הטבעת בזמן שההגנה מנסה להבין מי שומר על מי.
למשך משחק וחצי אורלנדו הייתה הקבוצה הטובה יותר. ההתקפה שלה זרמה עם שורה של חדירות והוצאות כדור בין ארבעת היוצרים שלה, היא מיעטה להתפשר על זריקות רעות והמשיכה להניע כדור עד שמשהו נוצר, פאולו בנקרו קלע את הזריקות הקשות שלו. הבעיה היחידה הייתה שהרבה שלשות טובות לא נכנסו. אבל ברבע השלישי של משחק 2 היא הורידה מעט את הרגל מהגז, משהו בשטף ההתקפי הפסיק לעבוד. וכאשר דטרויט מריחה דם היא מתנפלת. ההגנה של הפיסטונס הייתה בכל מקום, ולמשך 6-7 דקות אורלנדו בקושי הצליחה לזרוק לסל, ופתאום 25 הפרש והמשחק גמור.
האם אורלנדו מסוגלת להישאר מפוקסת למשך 48 דקות, לפחות במשחקי הבית? היא לא נתנה שום סיבה להאמין בכך לאורך השנה, אבל לפעמים הזדמנות שנוצרת בפלייאוף עוזרת לגייס כוחות שלא היו שם לפני כן. בכל מקרה, היא תזדקק להרבה יותר מפרנץ ווגנר, שהיו לו דקות מעודדות בשני המשחקים, ומאנתוני בלאק שלא היו לו דקות כאלה. השניים שחזרו לאחרונה מפציעה רחוקים משיאם, וכדי לקלוע סל מול ההגנה של דטרויט חייבים להיות בשיא.
הלייקרס – יוסטון (0:2)
חיכינו לעוד דו קרב אחד, אולי אחרון, בין לברון ג'יימס לקווין דורנט. מה שיותר בולט בסדרה הזאת, ובלט במיוחד במשחק 2 בו דורנט שיחק, זה ההבדל בין קבוצת פלייאוף של לברון לקבוצת פלייאוף של דורנט. זה לא קרה כל שנה, אבל בלא מעט מקרים, במיוחד כאשר הגיע כאנדרדוג, קינג ג'יימס הוביל אוסף של לוחמים להצלחות לא צפויות, כאשר השחקנים שסביבו מגיעים לשיאים שאף אחד לא דמיין. הפעם זהו מרכוס סמארט שכבר נראה שחקן גמור ופתאום מזכיר את שנות השיא בבוסטון. ובעיקר זהו מומחה השלשות לוק קנארד, שנדד בין כל כך הרבה קבוצות ולא הביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שכל כך הרבה ראו, שבשני המשחקים הראשונים ביצע פעולות שאני לא בטוח שהוא עצמו ידע שהוא מסוגל, כולל שורה ארכה של סלים לשתי נקודות:
אבל אלה לא רק השחקנים שכיכבו בהתקפה. כל מי שעלה לפרקט אצל ג'יי ג'יי רדיק בא להילחם. הלייקרס שיחקו באינטנסיביות לא מוכרת, הקשו על כל פעולה של יוסטון, ולא נראה שהם נבהלים מהאתלטיות והאנרגיות של החבורה הצעירה שבצד השני. זה אולי היתרון בכך שלוקה דונצ'יץ' ואוסטין ריבס לא משחקים, יש יותר מקום לשחקנים של הגנה, מלחמה ואנרגיות.
ומה קורה בקבוצה של דורנט? כפי שקרה יותר מדי פעמים אצלו, במיוחד בשנים האחרונות, בפלייאוף הקבוצה שלו נראית קטנה מסכום חלקיה. שחקנים מוכשרים מאוד לא פוגעים, שפת הגוף שלילית וקבוצה פחות מוכשרת מנצחת אותם. דורנט בגרסת הגיל המתקדם זה שחקן שממשיך לספק מספרים של סופרסטאר, בלי קבלות פלייאוף של סופרסטאר. נכון לעכשיו, בחמש השנים האחרונות הוא ניצח סדרת פלייאוף אחת, ובארבע השנים האחרות לא ניצח אפילו משחק פלייאוף. הוא עדיין יכול לנצח את הסדרה הזאת, כי יוסטון כל כך יותר מוכשרת מהגרסה הנוכחית של הלייקרס, אבל יצטרך לקרות הרבה מאוד כדי שנצחון כזה ירגיש מרשים.
רדיק עושה לדורנט חיים קשים ככל שניתן, בזכות תוכנית הגנתית נהדרת שמנצלת את המחסור במעוף התקפי אצל יוסטון. קודם כל, השומר של KD לוחץ עליו בעקביות וגורם לו לעבוד קשה רק כדי לקבל כדור, מה שלפעמים קורה רק באמצע ההתקפה. מכאן, התוכנית של רדיק היא להיות לא צפוי. לפעמים הוא מביא דאבל-טים אגרסיבי, לפעמים העזרה מגיעה לאיזור קו העונשין כדי למנוע מדורנט את הזריקה שלו מחצי מרחק, לפעמים עושים חילוף על חסימה ונותנים ל-KD את האחד על אחד. ליוסטון אין פתרונות אורגניים לסוגים שונים של הגנות, מדובר בקבוצה שרוב ההתקפה שלה מבוססת על בידודים לכוכבים, ואין לה יכולת להתכונן להגנה של הלייקרס כי היא לא יודעת מה יבוא בפוזשן הבא. התוצאה הייתה תשעה איבודים של KD במשחק השני.
בוסטון – פילדלפיה (1:1)
היו משחקים חד צדדיים ביומיים הראשונים, אבל אף אחד לא הרגיש מובהק כמו הנצחון של בוסטון על פילדלפיה. מבין 16 הקבוצות שהגיעו לפלייאוף, נדמה היה שפילי היא היחידה שלא עשתה את הסוויץ' ברמת המחויבות והאינטנסיביות. לכן הנצחון של הסיקסרס במשחק השני היה מפתיע כל כך, במיוחד לאחר שבוסטון פתחה פער דו ספרתי ברבע הראשון ונראה היה שבדרך לעוד טיול. בזמן שאנחנו מנסים להבין איך בוסטון הנוכחית נראית בהשוואה לגרסאות קודמות שלה, במשחק 2 היא הבהירה שמשהו נשאר דומה: ברגע שיריבה מתחממת היא יכולה להתקרר ולהיעלם למשחקים שלמים.
בהיעדר ג'ואל אמביד והסנטרים עם הקליעה שהיו לבוסטון, שתי הקבוצות משחקות בסגנון מאוד דומה, שמתבסס על פיק נ' רול מרווח עם חוסם שמתגלגל פנימה ומוביל כדור שיודע לעלות לקליעה מכדרור. שתיהן גם שומרות באופן דומה חלק גדול מהזמן, כאשר גם נמיאס קייטה של בוסטון וגם אנדרה דראמונד של פילדלפיה נמצאים בדרופ, השומר של החוסם נלחם בחסימה והעזרה מגיעה בדרך כלל בשלבי הביניים. לסיקסרס יש גם אפשרות של חילופים בחסימה כאשר אדם בונה האנרגטי משחק.
במשחק 2 פילדלפיה ביצעה את הפיק נ' רול התקפית הרבה יותר טוב. דראמונד ובונה הם חוסמים איכותיים ופריסת השחקנים על המגרש הייתה מצוינת, כך שלטייריס מקסי ו-וי ג'יי אדג'קומב היה הרבה מאוד שטח להשתחרר לקליעה גם כשמולם היו שומרים אישיים ברמה גבוהה מאוד. הצמד הזה הגיע לזריקה נוחה משלוש או מחצי מרחק די מתי שהתחשק לו, ובמשחק השני הזריקות גם נכנסו. רק לקראת סוף המשחק ג'ו מאזולה שינה גישה והשאיר את הסנטרים שלו קרובים יותר למהלך, אבל מקסי ואדג'קומב הזריזים עברו אותם די בקלות. חוסר הנסיון של קייטה בלט במצבים האלה, בזמן שאת ניקולה ווצ'ביץ' פשוט עצוב לראות כרגע. אבל למה להתמקד בשלילי כשניתן להתמוגג ממשחק 30 נקודות בפלייאוף של הרוקי השלישי הכי טוב במחזור:
בתמונה הגדולה, הדמיון הסגנוני עובד לטובת בוסטון. שתי הקבוצות ממעטות להגיע לצבע (הן שתי האחרונות בזריקות בצבע בפלייאוף בינתיים), ובתחרות קליעות בוסטון תנצח את פילדלפיה ברוב המקרים. ניתן לצפות שבמשחק הבא ג'ייסון טייטום (שממשיך להיראות נהדר) וג'יילן בראון יחפשו את מקסי בחילופים ויתקפו אותו גם בלי חסימה מהסנטר, פרט אליו אין יותר מדי חורים פוטנציאליים בהגנה של פילדלפיה. אבל גם אם זה לא יספיק הפעם, אוהדי הסיקסרס צריכים רק עוד משחק אחד כזה של מקסי ואדג'קומב כדי להרגיש מצוין לגבי היכולת לבנות סביבם את קבוצת העתיד. ואם הסדרה תתארך, יש גם סיכוי שאמביד יפציע ויוסיף עניין.
תגובות