התרת הספקות: תם הטקס

סיכום משחקה האחרון של הפועל תל אביב ביורוליג מודל 25/26 אמור להיכתב בשני מסלולים נפרדים ומקבילים. בעצם, בשלושה. המסלול השלישי הוא זה שמסתיים בכפיים. עונת בכורה היסטורית ביורוליג. סדרת פלייאוף מול ריאל מדריד. הבטחת המקום בליגה השניה בטיבה, בלי טריקים ובלי שטיקים. כפיים. המסלול הראשון מתייחס לאופן שבו התחרו האדומים מול הבלאנקוס. הם היו שם וכו. הם הקשו וגו. המסלול השני? להיעדר הספקות. להתרת הספקות. לא היה רגע אחד בסדרה הזאת, למעט כמה דקות במחצית הראשונה של המשחק השני, כולל מהלך שני המשחקים המכוערים אשר שוחקו בבולגריה, שבו הרגיש למישהו שזהות המעפילה איננו ברור. שזהות הקבוצה הטובה יותר, ולא רק ברמת הכשרון או העומק, מוטל בספק. עם או בלי טבארס, עם או בלי בלייקני, ריאל מדריד הזאת קבוצת פיינל פור. הפועל תל אביב הזאת לא.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור11 דק׳

לסמוך על מיציץ'

כאמור, הקו האחורי של הפועל תל אביב נפגע משמעותית עם פציעתו של אנטוניו בלייקני, אחד שכמו בשיר מורטה של פלד, לא צריך טובות מאף אחד. הבעיה היא שלא רק הוא נעדר ממשמרת הגאנרים של איטודיס. אלייז'ה בראיינט התחיל את הסדרה הזאת ברע, עם פציעתו בגיים 1. ולמרות הצטיינותו במשחק היחידי שבו ניצחה, הוא יכול לסמן לעצמו – וחשוב מכך – הפועל תל אביב יכולה לסמן לעצמה, שיש אולי תקרה לאופן שבו הצטיין כל כך מהלך העונה הסדירה, היא עונתו הטובה בקריירה. התקרה הזאת מסומנת על ידי שחקני הגנה כמו אבאלדה. על ידי רוצחים שכירים כמו גבי דק. בראיינט מסיים את המשחק האחרון של העונה עם 1/8 ל-2 ואת הסדרה כולה עם 11/25 ל-2, כשה-44% האלו נראים רחוקים מאוד מה-61.1% שאיתם סיים את העונה הסדירה. אז כן, בראיינט הוא אחד מהשחקנים הכי טובים במפעל. אז לא, כדורסל דריבלים סטטי, שבו שמים את הגוף לפני השומר שלך וסוללים בכך את הדרך לסל, נתקל בקשיים מרגע שסקריולו הסיט את המשמרת של אבאלדה ממיציץ' אלי בראיינט. 

ואז יש את ג'ונס. שאמנם הצליח סטטיסטית להתאושש ממחצית ראשונה נוראית של 0 נקודות ואותו מספר של אסיסטים, לצד שלושה איבודים, אבל בעיקר סטטיסטית. גם הוא, כמו בראיינט, נתקל אתמול בקיר בלתי עביר ושמו בניגרית דסטיני אוסמאן גארובה, שהיה אחראי ישירות לשלושת איבודיו במחצית א'. גם במקרה שלו, מחקה ריאל מדריד את כדורסל הדריבלים. וכשניסו להשתמש בפיזיות שלו כדי לדחוק את הכדור פנימה, במצב גב לסל, זה נשאר רק בגדר רעיון.

אז אין בלייקני ואין בראיינט ואין ג'ונס. ואם נרחיב את הקו האחורי לכדי עמדה מספר 3, אז גם אין מלקולם. על רנדולף, שעשה שוב עבודה הגנתית יפה מאוד על הזוניה (וגם קצת על קמפאסו), אפשר לדבר רק בהיבטים שלא קשורים לקשר עין עם הסל שאליו מתקיפים. אה, נכון, גם וויינרייט שיחק שוב ב-3. נקסט. ים מדר קיבל 6 דקות שאין לי משהו מיוחד להגיד עליהן. אם כך, נשארנו רק עם מיציץ'.

וסיליה מיציץ' היה אתמול יוצא מן הכלל. לא פחות מכך. המספרים כמובן אדירים (18 נק', 11 אסיסטים על איבוד כדור יחיד, 7 כדורים חוזרים, מדד יעילות 34!). גם ברמת הפלוס מינוס, המשיך להיות סמן הדקות הטובות של האדומים בסדרה. את המשחק האחרון הוא סיים בפלוס 10. את גיים 3 בפלוס 12. את המשחק השני בפלוס 9. מאחר שהמשחק הראשון הורס את הדפוס, אני מעלים מכאן את הנתון שלו.

מיציץ' ניצל נהדר את העובדה שהוא קיבל לרוב את השומר הפחות מאיים של הספרדים. את הקמפאסוים של העולם, אבל לא רק. הוא היחיד בקו האחורי של הפועל תל אביב ששיחק אתמול בשני קצבים. שלא הסתפק רק בדריבלים במקום. האמת? למשך לא מעט דקות, הוא היה אתמול ואסה מיציץ' פינת פאסה מיציץ' הגדול.

ואפילו, מעבר לכדורסל, הוא היחידי מהחבורה שם שהפגין רגש. שהחצין את תחושת הדחיפות ההכרחית שלעיתים הרגישה חסרה. הוא ניסה הגנתית. הוא שלח ידיים. הוא חטף שלוש פעמים. הוא נגע בכדור. אוקיי, אז השאלה המתבקשת לגביו נוגעת כמובן לעונה הבאה. ואני הייתי מחדד אותה לרמת הסמוך. השחקנים הגדולים הם אלו שלא רק מצטיינים, אלא גם נוסכים שקט ובטחון על חבריהם לקבוצה. קמפאסו, לעניין הזה, הוא הדוגמא הטובה ביותר מהקבוצה שמנגד. קנדריק נאן כזה. יו נואו. האם וסיליה מיציץ', זה שהגיע ביגטיים לגיים 4, הוא שחקן ה-סמוך של עופר ינאי, ולא רק בהוראת הקבע הנאה אל חשבון העו"ש? אם מתעלמים מ-40 הדקות האחרונות של עונת היורוליג, התשובה החד משמעית היא לא. אם לא מתעלמים, התשובה פחות אבל עדיין די משמעית היא שלא. אלא אם כן הוא מגיע אחרת. אלא אם כן הסביבה המקצועית שלידו, זאת שלובשת מכנסיים קצרים וזאת שנמצאת על הקווים, מתעדכנת.

החמישיה המפחידה

אחרי לא מעט התאמות במשחק שאותו ניצחה, נראה היה שהפעם די נגמרו לאיטודיס הטריקים. בטח כשהרוטציה מתכווצת לו מהכיוון של בלייקני ומלקולם. אוקיי, אז כבר פחות אזורית. אוקיי, אז מנסים שוב – הפעם שלא בהצלחה – את אדווארדס. הפועל תל אביב המשיכה עם העבודה ההגנתית הטובה מול הזוניה, עם או בלי עזרה או שמירה כפולה. היא המשיכה עם הקרוס מאץ' בהגנה בתחילת המשחק, כזאת שבה בראיינט שומר על ה-4 (אוקקה), וויינרייט על ה-1 (קמפאסו) ומיציץ' על הפראייר (אבאלדה). היא פתחה את המשחק נהדר, עם 13-4 מהיר. היא בעיקר התפללה לכמה שיותר דקות של לן, אוקקה ויוי. לכמה שפחות ממלדון, ליילס, דק ובעיקר גארובה. 

במצב 13-4, נכנס הגארובה. פייר? אנחנו חשופים לדיבור עליו מזה שנים רבות. פייר? מרבית השנים זה היה בעיקר דיבור והייפ ופחות כדורסל. הנה, קחו את הטייק והציוץ של מיסטר הירש.

בשולי: רצף המשחקים הכי מרשים בקריירה של אוסמן גארובה. דרס את אירופה כשחקן נוער, סוף סוף עולה לבוגרים

— udi hirsch (@udi_hir) May 7, 2026

ברגע שנכנס הגארובה, נגמר המשחק. לא פחות מכך. הקלות שבה סיים את המהלכים מתחת לסל. הדומיננטיות שלו במאבקים הפיזיים. הנוכחות הפסיכית שלו באזור הצבע, בשני צידי המגרש. כל אלו היו רמה מעל לכל מה שלהפועל תל אביב היה להציע. כמו חריג גיל שמשחק בליגה לנוער. והאמת היא שלא רק הוא. בחסות הדקות המשוריינות של סרחיו יוי במחצית הראשונה, שותף תאו מלדון פחות מ-7 דקות. מצד שני, גם בלי הדקות של יוי במחצית השניה, הוסיף לו סקריולו רק עוד 8 במחצית השניה. וכל שניה שלו על הפרקט הציבה בפני ההגנה האדומה אתגר שהיא לא יכולה הייתה לעמוד בו. 

הפער האמיתי

על פניו, סביר בהחלט לכתוב ולהסיק שחמישיית המחליפים של מלדון, פליס, דק, ליילס וגארובה ניצחה בנוקאווט כל חמישיה שהעמיד איטודיס ממול. כולל הראשונה, כולל כל אחת אחרת. מכאן, רק מתבקש לדבר על יתרון האיכות והעומק של ריאל מדריד. מצד שני, הפער האמיתי בעיני נוגע לאופן שבו משחקים, ולא רק לאיך שמשחקים. ליכולת הבחירה בקצב המשחק. לגיוון באופן שבו מגיעים לפואנטות ההתקפיות. ליכולת ההגנתית הרוחבית, להבדיל ממהלכי התעלות נקודתיים.

ריאל מדריד קלעה אתמול 14/20 ל-2 במחצית השנייה. וזה, כזכור, מול יריבה אדומה שיודעת לכווץ הגנתית ולהמר על זריקות מבחוץ. אז נכון, היא נעדרה אתמול שני שחקני הגנה משמעותיים, אבל ברור לכולנו שהסיפור לא מתמצה בזה.

הפועל תל אביב קלעה אתמול 12/28 ל-2 במחצית האחרונה. וזה ביום שבו, באופן חריג, היא נמצאת ביחס אסיסטים איבודים חריג באיכותו (20 אסיסטים מול 7 איבודים). וזה בעוד יום שבו אוטורו נראה כמו הסנטר הטוב ביבשת.

ברמת היררכיית השחקנים ביבשת, להפועל תל אביב יש לא מעט עמדות, בחמישיה ובספסל, שבהן היא נותנת פייט הרבה יותר גדול מאשר זה שראינו, מעשית ופיזית, מהלך הסדרה מול ריאל מדריד. אפשר לייחס את זה לחיבור של קבוצה שמכירה, יודעת ורצה ביחד משך תקופה. אפשר גם להגיד שאחת מהן נראתה מתואמת, מגוונת ומאומנת יותר מהשנייה.

3 נקודות לסיום

1. היא יודעת – הפועל תל אביב יוצאת מהעונה הזאת כשהיא יודעת, או אמורה לדעת, שתיקונים נקודתיים שמים אותה במצב של פיינל פור. לא הרבה תיקונים. להבדיל מקבוצות מסיימות עונה שעדיין מנסות להבין, אצל עופר ינאי זה אמור להיות ברור. פוטנציאלית, יש לאדומים שני שחקנים שהם מועמדים אוטומטיים לחמישיית העונה 26/27, כלומר בראיינט ואוטורו. יש לאדומים את בלייקני, מועמד אוטומטי לא פחות לתואר השחקן השישי של העונה הבאה. יש לה שני פורווארדים קשוחים בדמות וויינרייט ומלקולם, שיכולים לשחק בשתי עמדות, שעליהם אפשר לסמוך (הגנתית. רק הגנתית). שצריכים לשחק בהתאם ליכולות שלהם, גם ברמת מיקומם בהיררכיה וגם מבחינת סוג וקצב משחק.  חסרה להם הקליעה היציבה מבחוץ בחמישיה, דבר שבלט וצעק בחלקים הפחות מוצלחים של העונה. חסר להם המיציץ', כלומר או מיציץ' המובטח או מישהו מיציצ'י שימלא את מקומו. חסר להם את ה-4 מהשפיץ של היבשת. ברמת הסגל ליורוליג, לא בטוח שהרבה מעבר לכך.

2. היא לא יודעת – אתם יודעים מה, אני לא בטוח שרק זה מה שחסר לה. יש משהו מאוד קלאסי באופן שבו התנהלו מרבית שחקניה של הפועל תל אביב העונה. בהתנהלות שקטה בואכה אדישה בואכה משדרת שלווה פינת אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. לי חסר קצת אופי. קצת רגש. קצת טמפרמנט. לי חסרה שכבה אמוציונאלית. לי, האמת, חסר שם מנהיג.

3. היא לא תדע – הפועל תל אביב סיימה עונה יוצאת דופן, בכל המובנים. עונה שאמורה הייתה לייצר סביבה תכונה והתרגשות, למרות המלחמה ואבדן הביתיות, ברמת הרגש שלו זוכה כרגע רק הקבוצה של המקבילה מהכדורגל. וזה ממש לא קרה. יש קשר הפוך וקשה להסבר בין מידת ההצלחה של הקבוצה הזאת, שנכנסה למגרש המשחקים הפרטי, לנחל האסי של מכבי תל אביב ועשתה לה שם בית ספר, לבין האדישות המופגנת לה היא זוכה מהקהילה שפעם הייתה שלה. בעצם, כן, אני יודע, יש הסבר. 

עד כאן חלקן של הישראליות בעונת היורוליג הזאת. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.