הבעיה של אוקלהומה סיטי הפכה לפתרון

תמונת AI
אסף רביץ

עברו שני משחקים בגמרים האיזוריים, והם ממשיכים להתנהל כצפוי. גמר המערב הוא אירוע שאסור למצמץ בו לשנייה, קרב בין שתי ענקיות, כל משחק הוא סיפור חדש שגורם לנו לחשוב מחדש על כל מה שחשבנו שידענו על שתי הקבוצות והיריבות ביניהן. על גמר המזרח ניתן לומר שהוא שוויוני מבחינת היכולות המקצועיות של הקבוצות, אבל רק לאחת יש מנטליות שראויה לשלב הזה והיא מנצלת את זה כדי להשיג יתרון מבטיח. בואו נצלול למה שראינו עד עכשיו.

אוקלהומה סיטי – סן אנטוניו (1:1)

כל כך הרבה קרה בשני המשחקים הראשונים של הסדרה שמצליחה להתעלות על הציפיות הבלתי אפשריות שיש ממנה. כמעט כל מה שקרה קשור לתופעת הטבע שנקראת ויקטור וומבניאמה. סיפור המסגרת של הסדרה בינתיים הוא שבזמן ששיי גילג'ס אלכסנדר זכה בתואר ה-MVP, הסדרה בה הוא משתתף מתארגנת כולה סביב הדומיננטיות של כוכב היריבה. יש לוומבי עוד מה להוכיח בדרך לתואר השחקן הטוב בעולם, במיוחד סביב היכולת לשרוד פיזית ומנטלית פלייאוף שלם, אבל נדמה לי שאין כבר ספק שמדובר בשחקן הכדורסל הדומיננטי בעולם כרגע.

המשחק הראשון נפתח ב-0:7 לספרס, וזה הספיק עבור מארק דייגנולט כדי להחליט, תוך פחות משלוש דקות, שאיזיאה הרטנשטיין לא יכול להיות על הפרקט כאשר וומבי משחק. כל שאר הדקות של הרטנשטיין במשחק הראשון היו בזמן המנוחה של וומבי, ובאופן מעניין דייגנולט התאים את המנוחות של שג"א לאלו של וומבי, כנראה מתוך תחושה שאם וומבי ישחק ללא שג"א יהיה קשה מאוד ל-OKC ליצור מצבי זריקה (ברבע האחרון של משחק 2, כאשר דייגנולט חזר לדפוסי המנוחה הרגילים של הכוכב שלו, זה אכן נראה ככה). החל מהדקה השלישית, בכל הדקות בהן וומבי שיחק ל-OKC היה הרכב נמוך עם חמישה קלעי חוץ, ושמר עליו שחקן כנף, בעיקר אלכס קארוסו וקצת ג'יילן וויליאמס.

מיטש ג'ונסון היה מוכן לכך. בהתקפה, וומבי שימש כחוסם בפיק נ' רול, ניסה לתפוס עמדות על שחקנים נמוכים או לברוח להם להאלי-הופ והתנפל על ריבאונד ההתקפה. שחקני הספרס מתמקצעים בהבנה איך להפעיל את האיש הגדול שלהם במצבים כאלה. צ'ט הולמגרן, שאמור היה להיות בעמדת עזרה, היה חסר משמעות וחסר אונים כשוומבי קיבל והשתלט על כדורים כל כך קרוב לטבעת. היו ל-OKC כמה נצחונות בהגנה, בעיקר קארוסו הבלתי נלאה הצליח לייצר עצירות, אבל בתמונה הגדולה וומבי הבהיר שלא ניתן לשמור עליו עם שחקנים נמוכים לאורך זמן. הסל שלו שייזכר מהמשחק הזה הוא השלשה לקראת סוף ההארכה הראשונה, הסיפור המעניין יותר הוא שכל שאר 13 הסלים שלו נקלעו בצבע, תוך ניצול יתרון הגודל שלו בשלל דרכים:

בהגנה, כצפוי, סן אנטוניו ניסתה "להחביא" את וומבי על קארוסו כדי שיהיה בעמדת עזרה. על פניו, 31 הנקודות ו-8 השלשות של קארוסו הן נצחון להתקפת OKC על הגישה הזאת. אבל האופן בו וומבי הצליח לשבש את משחק ההתקפה של הת'אנדר, במיוחד של שג"א, היה משמעותי יותר. ככל שהתקדם המשחק וומבי הפסיק לשמור על שחקן ספציפי והספרס עברו לשיטה של חצי איזורית בה וומבי תמיד נמצא בפינה השמאלית קרוב לצבע. השומר של שג"א נצמד אליו, בעיקר לכתף שמאל, הזמין אותו לנסות להגיע לטבעת ולהיתקל בחייזר הצרפתי. כאשר שג"א ניסה להשתחרר לזריקה מחצי מרחק, הנשק העיקרי שלו, היה לו שחקן על הכתף שמפריע לו, ואליו הצטרף וומבי שזיהה את הרגע בו שג"א מתחיל את תנועת הזריקה והתקרב כדי להקשות עליה. הבלוק של וומבי על שג"א מדגים איך סן אנטוניו הצליחה להקשות כל כך על ה-MVP:

עוד לפני הבלוק הזה, וומבי שינה שורה של זריקות של שג"א. הבלוק הגיע בשלב בו כבר החלו משחקי החתול ועכבר בין הקבוצות. אולקהומה סיטי פינתה בפוזשן הזה את כל צד ימין עבור שג"א, הכריחה את וומבי להיות בצד השני, והוא עדיין הספיק להגיע ולחסום את הזריקה. במקרים אחרים הנסיון להרחיק את שג"א מוומבי ולפנות לו חצי מגרש כן עבדה, וגם לתת לו לצאת מחסימות בלי כדור או שתהיה התרחשות רחוק מהכדור כשהוא מתחיל את הבידוד אלה כלים שעזרו לו להגיע לזריקות טובות, במיוחד במשחק השני והמצוין שלו. קארוסו, איך לא, היה הראשון לזהות את הרגע בו וומבי מתמסר לעזרה ומשאיר את הפינה חשופה והחל לנוע בדיוק בתזמון הזה לפינה כדי לקבל עוד כמה זריקות פנויות. כל כך הרבה פוזשנים במשחק הראשון היו מלאכת מחשבת של מאמנים ושחקנים שמגיבים בזמן אמת.

למרות שהמשחק הראשון היה שוויוני מאוד וההפסד הכי צמוד שיכול להיות, דייגנולט הגיע למשחק השני עם שינוי פרדיגמה מלא. לגבי ההתמודדות עם וומבי, איך לא. הבעיה מהמשחק הראשון הפכה לפתרון במשחק השני. או, במילים אחרות, איזיאה הרטנשטיין חזר לעניינים. מי שנראה כמו שחקן שהסדרה הזאת לא בשבילו, מה שמעלה שאלה לגבי העתיד שלו ב-OKC כשבקיץ יש אופציית קבוצה על החוזה הגבוה שלו, הפך למושיע של האנושות במלחמתה בחייזר הבלתי עציר.

בהגנה, הוא גבוה מספיק כדי להקשות מאוד על המסירות הגבוהות לוומבי מתחת לסל וזריז מספיק כדי להקשות על המשחק של וומבי עם הפנים לסל. בפיק נ' רול הוא אפילו מספק עזרה על החדירות של הגארדים, מה ששחקני החוץ ששמרו על וומבי במשחק הראשון לא עשו (הרבה סלים של סטפון קאסל ודילן הארפר הגיעו מחדירות קלות שנבעו מכך שהשחקן של וומבי נשאר צמוד אליו). הרטנשטיין כן נתן לוומבי את השלשה, אבל נכון לרגע זה זריקות של וומבי משלוש הן נצחון להגנה, גם אם הוא קולע אותן באחוזים טובים כמו במשחק השני.

בהתקפה, הרטשנטיין לקח מספיק ריבאונדים וקלע מספיק מהפלואטרים שלו כדי להיות פקטור משמעותי. ובעיקר, הוא השתמש בכל דרך אפשרית כדי למנוע מוומבי להגיע לעמדות עזרה. ניתן לומר שהוא שכלל את חסימת גורטאט, המהלך שכנראה הפך את הסנטר הפולני שפרש ב-2020 למפורסם יותר בחודש האחרון מאשר בכל הקריירה שלו. חסימת גורטאט היא מהלך בו שחקן התקפה שנמצא בצבע חוסם את השומר שלו ומאפשר לשחקן שחודר להגיע עד לטבעת, או במקרה של OKC גם להגיע לזריקה טובה מחצי מרחק בלי יד ארוכה שמפריעה. ג'וליוס רנדל השתמש בכך לא מעט מול וומבי בסיבוב השני. ברבע הראשון נראה היה שהרטנשטיין מבצע חסימת גורטאט כמעט בכל פוזשן התקפי, כולל בדרכים לא חוקיות:

אני מניח שזה עבר את הגבול שיאפשר לזה להיות אפקטיבי לאורך זמן. השופטים של המשחקים הבאים בעמם יושבים, וגם הם ראו הילוכים חוזרים של הרטנשטיין תופס את היד של וומבי מספר פעמים, ואת הרעש התקשורתי שזה יצר. סביר להניח שהשופט שמתחת לסל יהיה עם יותר תשומת לב לכך, וניתן לסמוך על וומבי שימכור את המהלכים האלה. אבל בתמונה הגדולה הרטנשטיין בהחלט נראה כרגע כמו הפתרון הטוב ביותר לטווח ארוך מול וומבי.

סיבה מרכזית לכך פחות קשורה אליו ישירות, ויותר לכך שבמשחק השני OKC למדה להתמודד יותר טוב עם הנוכחות של וומבי בצבע. השחקנים של דייגנולט משלבים אותו במהלך המרכזי הראשוני ואז מניעים כדור ומכריחים אותו לזוז עד שמשהו מתפנה, ורוב הזמן זה אכן קורה. ל-OKC יש כלים לשחק התקפה מסודרת עם הרבה חסימות ותנועה, בכל חמישייה יש מספיק יכולת חדירה, מסירה וקליעה כדי לייצר משהו בהתקפה העומדת במקום להסתמך רק על שג"א. במשחק 2 היו לת'אנדר 34 אסיסטים על 9 איבודים, והם יצטרכו להמשיך לשחק בסבלנות ובאחריות שמאפשרת מספרים כאלה כדי ליצור מצבי זריקה טובים מול סן אנטוניו הזאת.

היכולת של הרטנשטיין לשחק מול וומבי שינתה גם את הגישה של דייגנולט לדקות המנוחה של הצרפתי. אחרי שבמשחק הראשון הרטנשטיין שיחק מול לוק קורנט והת'אנדר ניסו להגיע לטבעת, פעמים רבות בהצלחה (הרבה בזכות ג'יילן וויליאמס), במשחק השני בדקות האלה OKC העלתה הרכבים של חמישה קלעי חוץ, מה שהקשה מאוד על קורנט שאוהב, אפילו יותר מוומבי, לחנות קרוב לצבע. בשני המשחקים OKC ניצחה את הדקות האלה ונראה שדייגנולט מצא נוסחה שתאפשר לו להמשיך לנצח אותן, מה שיכול להיות פקטור משמעותי בהמשך הסדרה.

המשחק השני הבליט גם את יתרון העומק של OKC. יש לה שמונה שחקני חמישייה אמיתיים ועוד ארבעה שחקני רוטציה ראויים, שלרובם רזומה משותף משמעותי, כולל לפחות 30 משחקי פלייאוף ביחד. גם לספרס סגל רחב, אבל עם יותר שחקנים חסרי נסיון שהמגבלות שלהם באות לידי ביטוי בסדרה כזאת. את משחק 2 OKC ניצחה קודם כל בזכות נצחון במשחק הפוזשנים, כי בזמן שהחבורה המתואמת והאחראית של דייגנולט איבדה רק 9 כדורים, השחקנים של ג'ונסון איבדו 21, חלקם איבודים שהובילו למתפרצות. סטפון קאסל נפלא בכל כך הרבה דרכים, אבל ברגע שיריבה מונעת ממנו את הפעולה הפשוטה ומכריחה אותו לחשוב תוך כדי תנועה הוא הופך למכונת איבודים.

הסדרה הזאת כל כך מרתקת מבחינה מקצועית וטקטית, אבל מאוד יכול להיות שתוכרע בתחום הפיזי, בשאלה מי מבין שחקני המפתח בשתי הקבוצות יצליח לשרוד את המשחקים האלה פעם ביומיים, ימשיך לשחק ברמה הגבוהה ביותר, לא ייפול מהרגליים. זה עשוי להיות המבחן החשוב ביותר של וומבי בסדרה הזאת. וכמובן, החשש הוא שסדרה כל כך מרתקת תוכרע על פציעות. דיארון פוקס עוד לא שיחק, ג'יי-דאב, דילן "לא ייאמן שהוא רוקי בן 20" הארפר ואג'יי מיטשל נפצעו במשחק האחרון. לנו נותר רק לקוות שכולם יחזרו מהר ושזה לא יהיה פקטור משמעותי בסדרה, ובינתיים לרפרש את שאמס בשביל ידיעות אמורפיות מהסוג הזה:

ניקס – קליבלנד (0:2)

המשחק הראשון בגמר המזרח היה שני משחקים שונים. קליבלנד עשתה הרבה מאוד דברים טובים, ובמיוחד ניצלה ברבע השלישי את הנסיון של הניקס להביא שחקן נוסף לכדור מול דונובן מיטשל וג'יימס הארדן. הקאבס מאוד אוהבים שנותנים להם את מהלכי ה-4 על 3 האלה והם אכן ניצלו אותם כדי לברוח. מיטשל המשיך בזון ממשחק 7 בדטרויט והכל כבר נראה סגור בדרך לגניבת הביתיות תוך ניצול יום חלוד מאוד של הניקס.

ואז הגיע המשחק השני שבתוך המשחק הראשון. האחריות העיקרית על ההתפרקות של קליבלנד ברבע האחרון, התפרקות שכבר קרתה במשחק הכריסמס בין שתי הקבוצות, היא על קני אטקינסון. הוא קפא בזמן שהניקס ביצעו פעם אחרי פעם את אותו המהלך בו או ג'י אנונובי הגיע לחסום לג'יילן ברונסון כדי להשיג חילוף בו הארדן שומר על ברונסון, בזמן ששאר השחקנים נצמדים לפינות, ואז ברונסון תקף את הארדן בבידוד וקלע סל ועוד סל ועוד סל. תראו את תקציר ההשתלטות של ברונסון על המשחק, תראו אותו מבצע את אותו המהלך פעם אחרי פעם, פוזשן אחרי פוזשן, ואז שוב בסוף הזמן החוקי ופעם נוספת בהארכה:

אטקינסון הגיב רק כאשר ההפרש ירד מ-22 ל-5. וגם התגובה שלו הייתה בעייתית. הוא הכניס את סאם מריל ועבר לבצע דאבל טים על ברונסון, אבל הארדן ומריל הגיבו לאט מאוד והניקס המשיכו לחגוג על הגנה נמוכה, איטית ולא מתואמת של קליבלנד. לא היה נסיון להילחם בחסימה, לבצע הדג' שיאפשר להארדן לחזור מספיק מהר לאנונובי אחרי מסירה, להביא עזרה מהירה יותר או דאבל טים אחרי שברונסון מתחיל את הפעולה, לשמור איזורית (כלי שעבד לקליבלנד בפלייאוף הקודם), להפתיע את התקפת הניקס עם שינויים לא צפויים בהגנה, להוציא את הארדן לשתי דקות כדי לקחת לניקס את המהלך הפשוט. עם כזה הפרש בכזה שלב, לא צריך היה יותר משני פוזשנים הגנתיים טובים כדי להדוף את הקאמבק.

סיכוי סביר שההתפרקות של קליבלנד בסוף המשחק הראשון הייתה הרגע בו הסדרה הזאת הוכרעה. הקאבס לא רק איבדו הזדמנות נהדרת לגנוב את הביתיות, הם נחשפו שוב בחולשה המנטלית שלהם, במיוחד מול הניקס. כן, קליבלנד כבר חזרה מפיגור 2:0 מול דטרויט, ואני זוכר את עצמי סוג של מספיד אותה גם אז. אבל לחזור פעם נוספת, אחרי שתי סדרות של שבעה משחקים ללא מנוחה, מול יריבה שלמה יותר מדטרויט, ואחרי התפרקות כזאת, נראית כמו משימה כמעט בלתי אפשרית עבור הקאבס.

כמו בשני ההפסדים הראשונים בדטרויט, גם משני ההפסדים בניו יורק קליבלנד תוכל לצאת עם תחושה שהיו הרבה דקות שהיא הייתה הקבוצה הטובה יותר. גם במשחק 2 היא נראתה טובה ומאורגנת יותר במחצית הראשונה, הגיעה בעקביות לזריקות טובות יותר אבל החטיאה אותן, במיוחד שלשות פנויות ברבע השני (רובן של מומחה השלשות מריל). אבל בזמן שהניקס מצאו דרך להישאר במשחק במחצית הפחות טובה שלהם, הספיקו 6-7 דקות לא טובות של הקאבס בפתיחת המחצית השנייה כדי שהניקס יברחו ל-18 הפרש וייצרו את הפער שקליבלנד לא תחזור ממנו. כי בדקות הרעות של הקאבס כל המערכים מתפרקים, הירידה להגנה נעלמת, חוסר הריכוז בולט גם בפעולות פשוטות.

משחק 2 הדגיש את ההבדל בין הניקס לדטרויט. אטקינסון הכין את הקבוצה שלו טוב לסגירה של ברונסון, גם כשהוא נתן לו את החילוף העזרה הגיעה מוקדם יותר והקשתה עליו להגיע לזריקות שהוא אוהב. אבל זה נתן פתח לשאר השחקנים לבוא לידי ביטוי, כי בחמישייה של מייק בראון אין כרגע חוליות חלשות. יריבות מהמרות מג'וש הארט כי זה מה שיש, אבל הארט הגיע למשחק הזה נחוש להוכיח שהוא לוקח מה שנותנים לו, שהוא ממש לא אסאר תומפסון בהתקפה. הוא קלע מספיק מהשלשות החופשיות שקיבל וניצל מספיק פעמים את יתרון הזריזות שלו על ג'ארט אלן ששמר עליו כדי להפוך את הנסיון להתעלם ממנו לבעיה, בדרך ל-26 נקודות.

מבחינתי, עוד יותר מהארט זה היה משחק שהבליט את האיכויות של מיקל ברידג'ס כסופר רול פלייר. את 19 הנקודות שלו הוא השיג בתוך שטף המשחק, תוך ניצול מצבים בהם ההגנה כבר זזה כדי לזהות נתיב פנוי לטבעת וזיהוי החורים בתוך ההגנה כדי להגיע למשבצות שהוא אוהב מחצי מרחק. כך הניקס קיבלו 45 נקודות מהשחקנים שנחשבים לאופציה הרביעית והחמישית בהתקפה שלהם, שבמקביל גם שומרים נהדר על מיטשל והארדן.

חשוב להדגיש שלמרות המשך רצף הנצחונות, כולל עוד מיני בלו-אאוט לאוסף, הניקס יצאו מהזון ההתקפי שלהם. הם הפסיקו כמעט לחלוטין להשתמש בקארל אנתוני טאונס כמנהל משחק, גם בגלל שקליבלנד התמודדה עם זה יפה במשחק הראשון, אבל גם בגלל שהרגלים קודמים עבדו מספיק טוב. אלה היו נצחונות של הניקס של העונה הרגילה בתקופות הטובות שלה, לא של הניקס שגילתה על עצמה משהו חדש בפלייאוף. זה חשוב אם מניחים שהניקס בדרך לגמר, כי שם החבורה של מייק בראון תצטרך למצוא מחדש את מה שגילתה בסיבובים הראשונים כדי שיהיה לה סיכוי מול מי משתי הענקיות שתנצח. 

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אסף רביץ

כפסיכולוג, ספורט מרתק אותי מכל כך הרבה סיבות, אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר למקומות ולרגעים בהם בני אדם מותחים את קצה גבול היכולת האנושית. ואין בכל עולם הספורט כר פורה יותר לגדולה אנושית מה-NBA. זו ליגה שהעקרון המנחה שלה הוא כזה: מסתובבים בינינו אלים, ואנחנו צריכים לבנות את העולם הטוב ביותר עבורם. זה אומר כל הזמן להתחדש, להשתפר, להתאים את עצמנו לשחקנים שממציאים מחדש את המשחק, לחשוב מחוץ לקופסה. לא שחסרות ב-NBA בינוניות, שבלוניות והיאחזות במוכר, אבל לעומת העולם האמיתי, ולעומת האופן בו הנפש האנושית פועלת רוב הזמן, ב-NBA יש כוחות עוצמתיים מאוד שכל הזמן מושכים קדימה. ניתן למצוא אותם בשחקנים עצמם, במאמנים, במנהלי קבוצות, בהנהלת הליגה, בתקשורת. בהם טמון הקסם של הליגה הזו עבורי. בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני כותב על NBA כבר 20 שנה. כולן, עד לרגע זה ממש, בוואלה. לאורך השנים הללו הליגה שינתה את פניה, הפכה למשהו אחר, חדש, וזו כנראה הסיבה שבשום שלב לא הרגשתי מיצוי. וכעת אני מצטרף למשהו אחר, חדש, שיהיה הזדמנות גם עבורי לחשוב מחדש על האופן בו אני מתבונן וכותב על NBA. אני מתרגש, ואתם?