האם לניקס יש סיכוי בגמר?

הניקס בגמר. זאת לא הפתעה, אלא המשך של תהליך טבעי שעובר של הקבוצה בשנים האחרונות. הם הגיעו לגמר המזרח בעונה שעברה, והיריבה שלהם בגמר ההוא לא הייתה רלוונטית השנה בגלל פציעה של הכוכב שלה. רבים ראו בניקס פייבוריטים לצאת מהמזרח בפתיחת העונה, ולמרות גמגומים לאורך העונה הם נשארו מועמדים חזקים, גם אם פחות, בפתיחת הפלייאוף. לא היה שלב בו זו לא נראתה כמו אפשרות הגיונית. ובכל זאת. אלה הניקס, והם בגמר. עבור מי שמתעניין ב-NBA רק במילניום הנוכחי זה אף פעם לא באמת הגיוני.

איך הגענו לכאן? הכל התחיל ברגע הזה, שניתן כבר להכריז עליו כאחד הרגעים החשובים בתולדות המועדון:

Free agent guard Jalen Brunson has agreed to a four-year, $104 million deal with the New York Knicks, his agents Aaron Mintz and Sam Rose of @CAA_Basketball tell ESPN. The deal includes a player option on the final season.

— Adrian Wojnarowski (@wojespn) July 1, 2022

לאון רוז, שנתיים אחרי שהגיע לניקס והתחיל תהליך פירוק והרכבה, שם את כל הז'יטונים שלו על רכז בגובה 1.88 מ' שנחשב לחור בהגנה, בדיוק סוג השחקנים שנחשב למסוכן לנסות לבנות סביבם קבוצה גדולה. רוז חיזר אחרי ג'יילן ברונסון תקופה ארוכה, חיזור שכולל החתמת אביו לתפקיד עוזר מאמן בניקס, והשתמש עבורו במקום שפינה מתחת לתקרת השכר. ברונסון פרץ באותה עונה, אך זה היה כמספר 2 של לוקה דונצ'יץ' בדאלאס וההנחה הייתה שהוא נהנה מהתמקדות ההגנות בלוקה. בכלל לא היה בטוח שהוא מסוגל להוביל קבוצה, ואני לא חושב שמישהו דמיין שארבע שנים לאחר מכן ברונסון יהיה השחקן השלישי הכי טוב בפלייאוף ויוביל את הניקס לגמר.

בשנים הבאות רוז ביצע את המהלכים שהביאו לניקס את ארבעת שחקני החמישייה הנוספים, ובקיץ החליף את טום תיבודו במייק בראון, מהלכים שבדיעבד כולם נראים טוב. אבל זה בדיוק העניין: הכל נראה הרבה יותר טוב כשיש לך מספר 1 איכותי, את אחת המניות הבטוחות בליגה, שחקן שמוצא פתרון לכל שומר וכל הגנה, ושבפלייאוף הנוכחי מוכיח גם שהוא לא חייב שהכל יעבור סביבו והוא יודע לשחק ולהשפיע גם רחוק מהכדור. יהיה מה שיהיה מכאן והלאה, ג'יילן ברונסון הוא כבר אגדת הניקס. במו ידיו הוא הפך את המועדון הכושל ביותר במילניום הזה לקבוצה עם עוצמה מנטאלית, במו ידיו הוא העיר את הענק הרדום, את הקהל הנפלא ב-MSG שחיכה לו כל השנים האלה. הלילה, עוד לפני הגמר, האגדה קיבלה חותמת.

ריצת פלייאוף היסטורית

הניקס עברו את המזרח במאזן 2:12, כששני ההפסדים היו בשלושת המשחקים הראשונים, הם נמצאים ברצף של 11 נצחונות. בטח כבר התוודעתם לשיאי ההפרשים שהם שברו ברצף ההזה ובפלייאוף הזה באופן כללי. ואם לא, אז הנה אחד לדוגמא:

The Knicks have now outscored their opponents by 262 points across the last 11 games.

That is the best point differential across 11 games in NBA history, regardless of whether it is regular or postseason play.

What an incredible month it has been in New York.

— Tim Bontemps (@TimBontemps) May 26, 2026

זה מעבר למזרח החלש, ליריבות העייפות או לכל גורם חיצוני אחר. הניקס פשוט התחברו באופן שקשה מאוד למצוא לו תקדימים. אחרי שני המשחקים הראשונים כתבתי על קצת חלודה ועל כך שהניקס יצאו מהזון שהיו בו. בשני המשחקים בקליבלנד הם חזרו לשם לחלוטין ופעם נוספת הגיעו לשיא במשחק סגירת סדרה. בעצם, זה מצריך עוד נתון:

Knicks have won their closeout games by an average of 39.3 points per game this postseason.

The greatest margin in NBA history. pic.twitter.com/nU89cZ9i47

— StatMuse (@statmuse) May 26, 2026

הפרש ממוצע של 39.3 נקודות במשחקי סגירת סדרה זה נתון שמיותר להבהיר שהוא שיא, זה טירוף מוחלט. וזה אפילו לא מספיק כדי להסביר מה הניקס עשו במשחקים האלה. כל שלושת המשחקים היו בחוץ, וההפרש הממוצע אחרי כ-18 דקות של משחק כנראה גם יהיה מעל 30. הניקס שברו את היריבות שלהם עמוק בתוך המחצית הראשונה של משחקי ההדחה, שלוש פעמים ברציפות. כל משחק כזה היה אירוע יוצא דופן בפני עצמו, שלושה רצופים זה לא משהו שנמצא בגבולות ההגיון.

כבר כתבתי במהלך הפלייאוף על השינוי בסגנון ההתקפי, או ליתר דיוק התוספת, לצד הסגנון המבוסס על ברונסון, של ניהול המשחק של קארל אנתוני טאונס בזמן שאחרים נעים ללא כדור. השינוי הזה עזר לשחקני המשנה להגיע לשיאי יעילות שגם הם מצריכים התייחסות. טאונס עצמו קלע בתקופה הזאת רק 15.7 נקודות, אבל עשה את זה ב-57.4 אחוזים מהשדה ו-48.5 אחוזים משלוש. הוא זרק 9.2 פעמים מהשדה לצד 6.5 אסיסטים, מה שמראה על שינוי המיקוד שלו. נראה שקא"ט מצא את האיזון הנכון עבורו בין סקורר למנהל משחק, והוא יכול לבחור איך להתנהל בהתאם למה שההגנה נותנת לו.

שינוי מעניין כמעט באותה מידה עבר מיקל ברידג'ס. הוא קולע 1.1 שלשות ב-37.5 אחוזים, שזה מעט בכמות וסביר באחוזים, ובעיקר מבהיר שלא שם המוקד. מה שמיקל הביא למיקסום ככל שהפלייאוף התקדם זו התנועה ללא כדור, גם במשחק מעבר (תוך ניצול ירידה שערורייתית להגנה של קליבלנד במשחקים האחרונים) וגם במשחק העומד. מיקל חוסם למוביל הכדור וחותך לכיוון קו העונשין, או יוצא מחסימה ללא כדור לאותו האיזור, יש לו את התכונה הזאת שכשהוא נע פתאום מסתבר שיש חורים בהגנה, הוא נעזר בכך כדי לזרוק מחצי מרחק קרוב או להגיע לטבעת. הוא קולע ברצף 11 הנצחונות 16.6 נקודות ב-62.6 אחוזים מהשדה, כולל 4.1 זריקות ב-88.9 אחוזים לא הגיוניים מתחת לסל.

אצל או ג'י אנונובי השינוי הוא בכך שהוא מסרב להחטיא, כולל זריקות קשות. גם הוא נהנה מהסגנון שמייצר זריקות טובות, אבל נראה שיותר מהכל הוא פשוט בזון אישי. הוא קלע במהלך הרצף 19.4 נקודות ב-58.3 אחוזים מהשדה, 46.5 אחוזים משלוש ו-87.5 אחוזי עונשין, וזה כולל כמה משחקי הסרת חלודה בעקבות פציעה. ולנדרי שאמט? הוא פשוט קלע בתקופה הזאת 1.8 שלשות ב-69 אחוזים, לא משהו מעניין לדווח עליו.

אז לניקס יש סיכוי בגמר?

אני מרגיש שהשאלה הזאת הולכת להיות אחת המקטבות בקרב חובבי ה-NBA בשבוע הקרוב, לפני וגם אחרי שנדע מי היריבה של הניקס בגמר. בקצה אחד ישנה הטענה שכל מה שניקס עשו בפלייאוף הזה חסר משמעות ביחס לאיכות של אוקלהומה סיטי וסן אנטוניו, שזה יהיה סוויפ קל שרק יבהיר כמה גדולים הפערים בין הקונפרנסים. בקצה השני ישנה הטענה שהחיבור של הניקס כל כך חד פעמי, והסגל שלה מספיק איכותי, כדי להתייחס אליהם אפילו כפייבוריטים קלים מול יריבה שתגיע אחרי סדרה מתישה. זה במיוחד יהיה נכון אם היריבה תהיה סן אנטוניו חסרת הנסיון.

אני נמצא איפשהו באמצע. אני לא חושב שההבדל המשמעותי הוא בין המזרח למערב, אלא בין שתי הגדולות של המערב לכל שאר היריבות בליגה. לא ניכנס עכשיו לניתוח של גמרים אפשריים כי עדיף לחכות לראות מי תגיע לשם, אבל גם הת'אנדר וגם הספרס יציבו אתגרים מקצועיים הרבה הרבה יותר קשים מכל מה שהניקס נתקלו בו עד כה. ולשתיהן גם יש עוצמה מנטאלית שאין לאף אחת אחרת, אף אחת מהן לא תתפרק באמצע הסדרה. אז מבחינתי הניקס יגיעו כאנדרדוג לגמר בכל מקרה.

אבל לא אנדרדוג מובהק. מה שקרה להם בחודש האחרון זה הקסם הזה של קבוצה שמתחברת באופן מושלם בדיוק ברגע הנכון, ומדובר גם בקבוצה איכותית עם רוטציה של שמונה שחקנים שיש בה הכל. בימים האלה שהכל נכנס, ונראה שזה קורה להם בחצי מהמשחקים, גם ההגנות האדירות של OKC וסן אנטוניו יתקשו מאוד לעצור את החבורה של מייק בראון. אפשר להשוות את הקסם הזה לקסם של אינדיאנה בשנה שעברה, שכמעט נגמר בנצחון על OKC. יש משהו בקבוצה טובה שכל מה שהיא עושה קורה בזרימה טובה ועם חיבור בין השחקנים שקשה מאוד להתמודד איתו. וכן, לרעננות של הניקס תהיה משמעות. אז אני מצפה לגמר תחרותי, לפחות ברמה מסוימת.

לקראת משחק 5

לסדרות גדולות יש את המשחק שחוזרים אליו בדיעבד בתור משחק המפתח של הסדרה. לעונות גדולות יש משחק שחוזרים אליו אחר כך בתור משחק המפתח של העונה. למשחק 5 בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו, שייערך הלילה, יש סיכוי טוב להיות המשחק הזה עבור הסדרה הזאת והעונה הזאת. משחקים 3 ו-4 היו חד צדדיים, כל אחד לצד אחר, והביאו לידי ביטוי שתי מגמות מנוגדות בקרב הענקים של גמר המערב. שתי המגמות יתנגשו הלילה במשחק שקשה מאוד להעריך את הכיוון שלו.

המנצחת הלילה תשיג מקדמה ענקית ותהפוך לפייבוריטית ברורה לקחת את הסדרה. נכון, לא חסרים תקדימים לכך שקבוצה שמנצחת את משחק 5 במצב של 2:2 מפסידה את שני המשחקים הבאים, אבל ברוב הגדול של המקרים זה לא קורה. ובסדרה כל כך איכותית ואינטנסיבית, הולך להיות קשה במיוחד לקבוצה שתפסיד הלילה לגייס את הכוחות הנדרשים לשני משחקים גדולים רצופים במשחקים 6 ו-7. פחות מזה לא יספיק, ולא בטוח שזה אפשרי.

How big is Game 5?

According to the Elias Sports Bureau and NBA data, teams taking a 3-2 lead by winning Game 5 go on to win the series 81.8% of the time.

Home Court Advantage: If a team is tied 2-2 and plays Game 5 at home, the home team historically wins that pivotal game…

— Chris Duel (@ChrisDuel) May 25, 2026

הנקודה הזאת צריכה להיחשב גם ליתרון החשוב ביותר של OKC במשחק 5. היא זו שיכלה להרשות לעצמה לנוח במשחק 4, בזמן שכוכבי הספרס חפרו עמוק בשביל למצוא בעצמם כוחות להתעלות ולהשתלט על המשחק. במטוטלת שמאפיינת סדרות כאלה, הגיוני שעכשיו שחקני הת'אנדר יגיעו רעננים יותר ומוכנים להתעלות בזמן ששחקני הספרס יהיו מותשים מנטאלית. לכן שחזור של המגמה ממשחק 3, בו OKC נראתה הרבה יותר בשלה למעמד ושחקני המשנה שלה התעלו, נראה כמו אופציה הגיונית ביותר. לשחקני משנה קל יותר במשחקי בית וגם זה יכול להיות פקטור משמעותי, והשחקנים של מארק דייגנולט מתכוננים כל העונה לרגעים האלה.

היתרון הגדול ביותר של סן אנטוניו כרגע הוא בגזרת הבריאות. ג'יילן וויליאמס ואג'יי מיטשל החמיצו את המשחק הקודם, נכון לרגע שאני כותב עוד לא ברור מה הסטטוס שלהם אבל לפחות בגזרת ג'יי-דאב אהיה מופתע אם הוא יחזור. בצד השני הסגל מלא, גם אם ברור שדיארון פוקס לא כשיר במאה אחוז ודילן הרפר אולי מוגבל פיזית ואולי מותש מהתפקיד שהוא לוקח על עצמו כרוקי. עצם הנוכחות של פוקס מורידה ממעמסת ניהול המשחק על סטפון קאסל ומייצרת עוד אופציה של שחקן יוצר, והרפר הראה במשחק 4 שהוא יכול להשפיע על המשחק דרך ההגנה הנפלאה שלו.

המחסור בשחקנים יוצרים זו בדיוק הבעיה של OKC בלי ג'יי-דאב ומיטשל. ג'ארד מקיין שלקח על עצמו את תפקיד היוצר המשני העיקרי במשחק 3 לא היה מפוקס במשחק 4, וקשה מאוד לדעת מה הת'אנדר יקבלו ממנו במשחק 5. זה השלב בסדרות שוויוניות ואיכותיות בו משחק השחמט בין המאמנים מגיע למצב של stalemate, לכן יש חשיבות רבה במיוחד לרמת הביצוע ולשחקנים שמסוגלים להוציא משהו מפוזשן תקוע. לאלופה, בסגל ששיחק במשחק 4, אין מספיק שחקנים כאלה.

ואולי הכל יקום וייפול על איש גדול אחד. ויקטור וומבניאמה הוא עדיין השחקן הדומיננטי בסדרה, הנט רייטינג שלו הוא 14.1 בסדרה בה הנט רייטינג הוא של 1.2 לטובת הספרס. במשחק 4 הוא היה קרוב לשיא. הוא הבין שהגנת הת'אנדר מצליחה לקחת לו את השליטה ההתקפית בצבע, ושכדי להיות דומיננטי הוא חייב לשלב גם קליעה מבחוץ ותנועה עם הפנים לסל, אז מהרגע הראשון הוא הבהיר שהוא מוכן לאתגר. זה היה משחק שהבליט את האופי והמנהיגות של וומבי, משחק בו עשה מהרגע הראשון את המקבילה של לצעוק "אחריי!" בדיוק ברגע בו הקבוצה שלו הייתה זקוקה לכך.

ההנחה הסבירה צריכה להיות שוומבי לא יהיה מסוגל לספק יכולת קרובה לשיא שני משחקים ברציפות. ניכר שהסדרה הזאת מתישה אותו, וגם שחקנים מנוסים הרבה יותר מתקשים להתעלות בעקביות בסיטואציה כזאת, מול הגנה כזאת. אבל וומבי מיוחד, לא רק ביכולות אלא גם באופי, ואנחנו מגלים בזמן אמת יחד איתו מה הוא מסוגל , מה קצה גבול היכולת שלו כרגע. עד עכשיו הוא הראה את התכונה של הגדולים באמת של יכולת להתעלות במשחקים החשובים ביותר, כשממש צריך. במשחק 5, כאמור, ממש צריך, ואם OKC תהיה בלי ג'יי-דאב ומיטשל זו תהיה גם הזדמנות שאולי לא תחזור לקחת מחדש את ההובלה בסדרה.

קצת נקודות ברמה הטקטית

אז מה התקבע מבחינה טקטית בשני הצדדים? אוקלהומה סיטי החליטה לוותר על נסיון לשמור על וומבי עם שחקנים נמוכים. הרטנשטיין, הולמגרן וג'יילין וויליאמס, שהפך לפקטור משמעותי בסדרה, חולקים את עבודת ההגנה עליו. שלושתם מצליחים למנוע ממנו את הלוב הקל ברוב הגדול מהמקרים, וכך לוקחים סן אנטוניו את מה שהכי קרוב למהלך הבסיסי שלה, הדרך שלה להשיג נקודות קלות. הם גם עושים עבודה טובה מול הגארדים החודרים, יחד עם עזרה שמגיעה מסביב.

המאבק בצד הזה של הפרקט מתרחש בפיק נ' רול. בסך הכל, רוב הזמן הגנת הפיק נ' רול המסורתית של OKC עובדת נהדר, אבל במשחק 4, בו שחקני הספרס היו מפוקסים יותר, היו יותר מקרים בהם הגארדים הצליחו להגיע לזריקה נוחה או ליצור יתרון ראשוני שאפשר הנעת כדור מהירה יותר מהרוטציה המהירה מאוד של השחקנים של דייגנולט. דיארון פוקס הוא שחקן הפיק נ' רול המלוטש ביותר של סן אנטוני, לכן היכולת שלו לספק משחק אחד גדול, אם הגוף שלו יאפשר לו, תהיה חשובה מאוד בהקשר הזה.

בצד השני, הקרב הוא בין שג"א להגנה המתכווצת של הספרס. במשחקים 2 ו-3 שג"א היה מספיק חד ויעיל כדי לגרום להגנה להתכווץ אליו יותר מדי, לפעמים גם לשלוח דאבל טים מוקדם, וזה פתח לאחרים את ההזדמנות להניע כדור ולהגיע לזריקות טובות. במשחק 4 נראה שההגנה מצאה איזון בין להקשות על שג"א ללא לתת חופש מוגזם לאחרים. זה כלל עבודה אישית מדהימה של הצמד קאסל והרפר על שג"א, עם עזרה של דווין ואסל שקיבל אותו לא מעט בחילופים. אז הקרבות הקטנים האלה יכולים להכריע את התגובה של שאר שחקני ההגנה ומכאן את השאלה כמה מקום יהיה לשחקני המשנה של הת'אנדר לבוא לידי ביטוי.

נקודת מפתח נוספת היא דקות המנוחה של וומבי. הדבר העקבי ביותר בסדרה הזאת הוא שלוק קורנט מאוד מתקשה בה, אפילו את משחק 4 הוא סיים עם מינוס 9 ב-13 דקות, הנט רייטינג שלו בסדרה הוא מינוס 44.3, מה שנראה כמו טעות הקלדה כשמדובר בשחקן רוטציה. אני מניח שאחרי הנצחון במשחק 4 מיטש ג'ונסון לא יבצע שינוי קיצוני, אבל זו עלולה להיות טעות כי התקפת OKC מסתדרת בקלילות עם קורנט, בין אם בעזרת חמישה שחקני חוץ או הרטנשטיין שמנצח אותו ברוב המאבקים. יכול להיות שג'ונסון חושש לתת את דקות הסנטר המחליף לקרטר בראיינט וללכת על הרכב של חילופים על חמש עמדות כי גם בראיינט מאוד מתקשה ככל שהסדרה מתקדמת. בכל מקרה, זה משהו שכדאי לשים לב אליו לקראת משחק 5.