בחזרה לשגרת הפייבוריטיות

תמונת AI
אסף רביץ

אחרי הסיבוב הראשון המרתק והשוויוני, הסיבוב השני נראה כמו אנטי קליימקס בשבוע הראשון שלו. לאחר שלושה משחקים בכל סדרה, המאזן הוא 2:10 לטובת הקבוצות שהגיעו כפייבוריטיות. כמעט כל הנצחונות הם בהפרש דו ספרתי, ושני הנצחונות של האנדרדוג נראו כמו חצי נס: לסן אנטוניו הייתה זריקת נצחון טובה שהיא החטיאה בהפסד למינסוטה, וקליבלנד נזקקה גם למשחק הטוב ביותר של דונובן מיטשל וגם להצגת מאני טיים של ג'יימס הארדן כדי לגרד נצחון מול דטרויט. האפשרות שאף סדרה לא תגיע לשישה משחקים בהחלט ריאלית.

סוגית אסאר תומפסון, או החיים עם שני שחקנים בלי קליעה

דטרויט הפכה תוך שנתיים מקבוצה של 14 נצחונות לקבוצה של 60 נצחונות, הנסיקה של השלד הצעיר שלה לצמרת הייתה מהירה מהצפוי. ההנהלה בראשות טרג'ן לנגדון הייתה צריכה לקבל החלטה במהלך העונה אם לנסות להתחזק כבר עכשיו, לבצע מהלך גדול שהיו לה כלים עבורו, או לבחור בגישה סבלנית בה נותנים לסגל הנוכחי הזדמנות להראות מה הוא מסוגל לעשות בפלייאוף. לנגדון בחר בגישה שמרנית, שהופכת את הפלייאוף הנוכחי של הפיסטונס לניסוי כלים שלגמרי יכול להיגמר גם בגמר.

השאלה הגדולה בניסוי של הפיסטונס היא כמה רחוק ניתן להגיע, ואיזו התקפה ניתן לבנות כיום, עם חמישיות שכוללות שני שחקנים שלא מהווים איום לקליעה מבחוץ. הסגל של ג'יי בי ביקרסטף משופע בקלעי חוץ חלשים, ורוב הזמן שניים מהם משחקים. כל מי שמאייש את עמדת הסנטר לא ממש זורק מבחוץ, קאריס לוורט וג'בונטה גרין לא מפחידים אף אחד מחוץ לקשת, רון הולנד האנרגטי נשאר מחוץ לרוטציה בגלל הקליעה שלו. הבעיה הזאת מהותית כי שניים מארבעת השחקנים הבכירים של הקבוצה אפילו לא מנסים לזרוק שלשות: ג'יילן דורן ואסאר תומפסון.

ניתן לכנות את השאלה הזאת סוגיית אסאר, כי שחקן חוץ בלי קליעה הופך לתופעה יותר ויותר נדירה. גם התאום אמן תומפסון מציב לאנשי יוסטון תהיה דומה, אבל לרוקטס יש בעיות מהותיות יותר, בזמן שאצל דטרויט סוגיית אסאר היא החשובה והמעניינת ביותר בפלייאוף הזה של מוליכת המזרח שנמצאת בעמדה טובה להגיע לגמר האיזורי. היא נמצאת בעמדה הזאת קודם כל בזכות ההגנה, ואסאר הוא החולייה החשובה ביותר בהגנה של הפיסטונס. הוא תופעת טבע, ולא במקרה היה שחקן החוץ הבכיר בדירוג שחקן ההגנה של העונה. הוא איכשהו מצליח גם לשמור נהדר על כוכב היריבה וגם להיות בכל מקום בעזרה. 

נו, אז מה הדיון? אם הוא המפתח להגנת הברזל והקבוצה מנצחת גם בפלייאוף, איך יש פה בכלל שאלה? אז קודם כל, דטרויט שרדה בקושי סדרת סיבוב ראשון נגד המדורגת שמינית. אלמלא הפציעה של פרנץ ווגנר בכלל לא בטוח שהיא הייתה עוברת את משחק 6. התקפת הפיסטונס תלויה הרבה יותר מכפי שהייתה רוצה בטוביאס האריס שבקרוב יהיה בן 34 ובכלל לא בטוח שהוא יכול להמשיך ככה פלייאוף שלם. ומה שהכי חשוב: כל המבנה ההגנתי של היריבות מבוסס על היכולת להפוך את השומר של אסאר לשחקן שנמצא תמיד בעמדת עזרה בצבע.

אורלנדו, ובעקבותיה קליבלנד, שומרות על הפיק נ' רול בין קייד קנינגהאם לג'יילן דורן כך: השומר של קייד עובר מתחת לחסימה ובמקביל בדרך כלל מתבצע גם חילוף, בזמן שהשומר של אסאר מחכה בצבע למנוע כל אפשרות להכניס כדור לדורן. השחקן הקבוע בעמדת עזרה מנטרל גם הרבה נסיונות אחרים של דטרויט להגיע לצבע ולהפעיל את האיש הגדול שלה. דורן ואסאר, כאמור שניים מארבעת עוגני הקבוצה, קולעים בינתיים בפלייאוף ביחד פחות מ-20 נקודות, כי היריבות לא נותנות להם להגיע לטבעת. ולא רק להם. דטרויט יורדת מ-30.4 זריקות מתחת לסל למשק בעונה הרגילה ל-21.9 בפלייאוף, וזה מקשה מאוד על קבוצה עם בעיית קליעה מבחוץ.

הרבע האחרון של משחק 2 מול קליבלנד היה דוגמא מצוינת לכך. זה היה רבע התקפי טוב של דטרויט, אבל הנקודות שלה הושגו בדרכים הבאות: שלשות קשות של דאנקן רובינסון, מהלכי פוסט של האריס שהסתיימו בשלשות מחצי מרחק, בידודים של קייד עם ובלי חילופים שהסתיימו בשלשות או זריקות מחצי מרחק, ריבאונד התקפה אחד של אסאר. דטרויט לא הצליחה ולא ממש ניסתה להגיע לצבע, או להשתמש בדורן ככלי התקפי. זה לא יכול לעבוד לאורך זמן.

לכן, בכמה מקרים במהלך הפלייאוף ביקרסטף העדיף לספסל את אסאר במאני טיים ולהכניס במקומו את דניס ג'נקינס (מהסיפורים היפים של הפלייאוף). כך קייד ודורן מוקפים בשלושה קלעי חוץ מספיק מאיימים כדי שלא תגיע העזרה האגרסיבית בצבע. במשחק הראשון מול קליבלנד, כל מה שדטרויט הייתה צריכה זו דקה עם החמישייה הזאת כדי לשחרר את דורן לשש נקודות שהכריעו את המשחק. כמה קל זה נראה פתאום:

גם דורן וגם אסאר יכולים לקבל חוזה בקיץ, סביר להניח ששניהם שואפים לאיזור החוזה מקסימום. לכן הולך להיות מעניין במיוחד לבחון איך ייראה המשך הפלייאוף של הפיטונס ומה תהיה מסקנת ההנהלה לגבי האפשרות לבנות סביב שניהם ביחד לטווח הארוך. אם אני צריך להמר כרגע, הם יהססו לשלם לשניהם ביחד, וזה עשוי להוביל לטרייד על אחד מהם.

הדאבל טים על שג"א לא עובד

אוקלהומה סיטי נגד הלייקרס זה לא ממש כוחות בלי לוקה דונצ'יץ', את זה ידענו מראש. הסדרה הזאת מעניינת בזכות הנסיון של ג'יי ג'יי רדיק לשמור על OKC עם דאבל טים קבוע על שיי גילג'ס אלכסנדר, יותר מכל יריבה אחרת עד היום. זה שווה נסיון, בטח כש-OKC בלי ג'יילן וויליאמס. להכריח את שאר השחקנים לבצע פעולות מורכבות ולקלוע שלשות עשויה להיות שיטה להקשות על התקפה שמראש היא הצד הפחות טוב של האלופה.

אבל אחרי שני המשחקים הראשונים ניתן להכריז שהניסוי נכשל. זה אמנם מצליח למנוע משג"א לחגוג, המספרים שלו נמוכים באופן חריג והוא איבד לא מעט כדורים במשחקים הראשונים, אבל ברמה הקבוצתית זה לא מפריע. היעילות ההתקפית של הת'אנדר בשני המשחקים הראשונים היא של 122, שנייה רק לניקס בסיבוב השני, וזה קורה בין היתר בזכות 23 שלשות חופשיות לחלוטין למשחק, הכי הרבה בסיבוב השני. העדות הטובה ביותר לכך שזה לא עובד היא שרדיק החל לסגת מהשיטה הזו לקראת סוף המשחק השני ובמשחק השלישי, ניסה לגוון ובדרך כלל להביא עזרה מאוחרת יותר. גם זה לא עזר, נראה שלא חשוב מתי הלייקרס מביאים שחקן נוסף אל שג"א, ברוב המקרים תהיה ל-OKC זריקה נוחה במרחק מסירה בודדת.

החבורה של מארק דייגנולט מתורגלת בהתמודדות עם דאבל טים גבוה. הפריסה של השחקנים על הפרקט אידיאלית, ללא קשר למיקום של שג"א והדאבל-טים: שחקן אחד בכל פינה, אחד על קשת השלוש באמצע ואחד קרוב לצבע. פעמים רבות השחקן שעל קו השלוש נע פנימה, מה שמכריח עזרה ומפנה את אחת הפינות. אבל לפעמים לא צריך אפילו את זה ותוך מסירה-שתיים יש זריקה פנויה כי ההגנה לא מתמודדת עם הריווח הזה בחסרון מספרי. הנה דוגמא למהלך מתוחכם מהרגיל, שכולל תנועה של שחקן פנימה, מסירה החוצה, מסירה מפינה לפינה ומסירה נוספת לליי-אפ. זו דוגמא טובה כי ההגנה עבדה טוב בנסיון לסגור פערים בפוזשן הזה, ושחקני ההתקפה של הת'אנדר הביאו לידי ביטוי יכולת קריאת משחק ומסירה שבהחלט קיימת בצוות המסייע הזה:

הניקס יודעים מה הם רוצים לעשות בהתקפה

זה לא עוצר, זה מסרב לעצור. הניקס ברצף של שישה נצחונות בפלייאוף, מול יריבות לא זניחות, והסיפור המרכזי הוא ההתקפה. היעילות ההתקפית של הניקס בששת המשחקים האלה היא של 127.7, הרבה יותר מההתקפה הטובה בליגה בעונה הרגילה. אחרי עונה מלאה בעליות וירידות וללא תחושה של שיטה התקפית שממקסמת את הסגל המגוון, פתאום מייק בראון והשחקנים שלו עושים דברים שהם לא עשו בעקביות בשום שלב בעונה הרגילה.

הכל מתחיל מכך שכוכב הקבוצה פשוט מצוין. אני מתקשה לציין יותר משני שחקנים שמשחקים בפלייאוף הזה טוב יותר מג'יילן ברונסון. בבסיסו ברונסון הוא אופורטוניסט, שחקן שמתנפל על כל רבע טעות או חצי חסרון של ההגנה. אסור לאבד ריכוז מולו אפילו לחלקיק שנייה, כי הוא כל הזמן אורב לטעויות. החסרון ההגנתי הבולט של פילדלפיה הוא הכבדות של ג'ואל אמביד הנוכחי, אז ברונסון תוקף אותו בכל הזדמנות שיש לו. לניק נרס אין ברירה אלא להגיב עם יציאה גבוהה של אמביד שמוציאה אותו מאיזור הנוחות שלו, עזרה משמעותית או דאבל טים, וזה פותח אפשרויות לשחקנים שיודעים לקחת הזדמנויות כאלה.

אבל זה רק חלק אחד של משחק ההתקפה של הניקס. החלק השני מבוסס על יכולת המסירה של קארל אנתוני טאונס. הוא דומיננטי במיוחד בדקות המנוחה של ברונסון, אבל בא לידי ביטוי לא מעט גם כשהכוכב משחק. טאונס מקבל את הכדור על קו השלוש או בפוסט, וזה מיד סימן לשחקנים סביבו להתחיל לחסום ולנוע ללא כדור, לא תמיד עם תוכנית מסודרת, לפעמים פשוט בנסיון לזרוע קצת כאוס בהגנה. קא"ט שכלל בשבועיים האחרונים את היכולת לזהות יתרונות קטנים שנוצרים במצבים האלה ולהפוך אותם לאסיסטים מדויקים. הוא מחפש את המסירה יותר מבכל שלב אחר בקריירה שלו. ברצף ששת הנצחונות הוא מסר לפחות שישה אסיסטים בכל אחד מהמשחקים, בכל הקריירה לא היה לו רצף יותר ארוך משלושה משחקים כאלה, ובפלייאוף הוא לא מסר מעולם שישה אסיסטים ומעלה עד השנה. משהו חדש קורה פה.

שני החלקים האלה של משחק ההתקפה של הניקס נהדרים עבור שחקני המשנה. או ג'י אנונובי היה בתקופה הטובה בקריירה עד שנפצע, ג'וש הארט ניזון מהיתרונות שיוצרים עבורו אחרים, שחקני הספסל מקבלים יותר זריקות טובות מכפי שהם רגילים. אך המרוויח הגדול מכולם הוא מיקל ברידג'ס, שסוף סוף מוצא את האיזון הנכון עבורו בין שחקן מוביל לשחקן משני. מרחב המחייה הטבעי של מיקל הוא טווחי הביניים, ובגרסה החדשה של הניקס יש מי שיאפשר לו לבוא לידי ביטוי בהם. התנועה שלו ללא כדור למקומות בהם ההגנה לא מחפשת אותו מתואמת נהדרת עם קא"ט, והוא נעזר בהתמקדות ההגנה בברונסון כדי לקבל כדור עם יתרון ולהגיע לזריקה שהוא אוהב מאיזור קו העונשין.

התקפת הניקס כרגע יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות בכל פוזשן, ויש לה תוכנית ב' ו-ג' לכל תגובה אפשרית של ההגנה. לכל אחד משחקני הרוטציה יש תפקיד שמתאים לו והוא אוהב. לצד כל מה שתואר פה, התקפת הניקס ממשיכה את המסורת של להיות מצוינת במשחק הפוזשנים, היא עדיין ממעטת לאבד ועדיין חזקה מאוד בריבאונד התקפה (הרבה בזכות מיטשרוב אבל לא רק, משום מה ג'ורדן קלרקסון חזק בתחום לאחרונה). ההתקפה הזו תצטרך לשמור על הרמה שלה, כי כדי ללכת עד הסוף הניקס יצטרכו, כנראה, לעבור שתיים משלוש ההגנות הטובות בליגה, כאלה שאין כמעט חסרונות לנצל בהן ותוקפות באגרסיביות קווי מסירה.

סן אנטוניו מסרבת לשלם שכר לימוד

בסיבוב הקודם סן אנטוניו נקלעה למיני מצוקה בעקבות זעזוע המוח של ויקטור וומבניאמה וההפסד במשחק השני. היא הגיבה עם הצגה של צמד הילדים סטפן קאסל ודילן הרפר כדי להשיג נצחון חוץ במשחק השלישי. בסיבוב הנוכחי היא שוב נקלעה למיני מצוקה עם ההפסד במשחק הראשון, מול יריבה מנוסה שנראה שיש לה יותר פתרונות לוומבי ולסגנון של הספרס מרוב הקבוצות בליגה. גם הפעם היו לספרס פתרונות שעזרו לה לנצח את שני המשחקים הבאים ולהרגיש בשליטה בסדרה. אלה היו נצחונות של בגרות ובשלות מעבר לגיל ולנסיון של הסגל הזה. הסדרה רחוקה מלהיות גמורה, אבל הסיפור של סן אנטוניו כרגע הוא שכל פעם שזה נהיה מעט יותר חשוב החבורה הצעירה הזאת נראית מעבר לשלב שכר הלימוד.

המשחק השני היה נצחון של הקבוצה. ההתאמה המרכזית של ג'ונסון להפסד במשחק הראשון היה ללכת בכל הכוח פנימה. כל הפוזשנים הראשונים היו פיק נ' רול בו וומבי חוסם לדיארון פוקס שהתעקש להגיע עד לטבעת. בהמשך סטפן קאסל חפר כמו שרק הוא יודע וגם האחרים לא נבהלו משחקנים שמחכים להם בצבע ונראו יותר חזקים ממי שמולם. בהגנה שחקני החוץ היו כל כך אינטנסיביים שחלק גדול מהזמן מינסוטה אפילו לא הגיעה אל וומבי בצבע. סן אנטוניו נראית כמו קבוצה שפעם-פעמיים בסדרה תנצח משחקים פשוט מעצם היכולת שלה להמם פיזית את היריבה. זה לא פשוט להמם פיזית את מינסוטה, זה מה שזאבים רגילים לעשות לאחרים, אבל מספיק שמורידים חצי הילוך כי כבר השגנו נצחון חוץ כדי שהספרס ידרסו ולא ישאירו סיכוי.

המשחק השלישי היה נצחון של הכוכב. משחק חוץ באחד האולמות הביתיים בליגה, אנתוני אדוארדס פתאום חזר לעצמו ומספק תצוגת על, חלק משחקני המשנה של מינסוטה היו נהדרים, שחקני החוץ של הספרס לא היו בשיא הריכוז ולא פגעו מבחוץ, כל הכוכבים הסתדרו לקראת נצחון של מינסוטה. כולם, חוץ מאחד. וומבי שלט במשחק הזה שליטה הרמטית בשני הצדדים. מהפוזשן הראשון הוא הזיז אינספור זריקות של הוולבס, ובהתקפה התחיל להרגיש בנוח מול גובר, בעיקר ביכולת לקחת אותו לטיול לטבעת. עם התקדמות המשחק הוא מצא גם את הקליעה מבחוץ, וזה לא מקרה שזה קורה במשחק בו הוא לא חיפש אותה בכוח אלא חיכה להרגיש אותה.

איכשהו, מספרים של 39 נקודות, 15 ריבאונדים ו-5 בלוקים ב-13 מ-18 מהשדה לא מספיקים כדי להדגיש כמה טוב היה המשחק הזה של וומבי, כנראה התצוגה האישית הגדולה בפלייאוף הזה שבלעדיה לא היה לקבוצה שלו סיכוי במשחק הזה. הנה תקציר שחסרים בו, בין היתר, כמה עשרות זריקות של מינסוטה שהוא הזיז ושורה ארוכה של ריבאונדים קשים מאוד בצפיפות:

ברמה הטקטית, סימנו את הדקות בהן מינסוטה משחקת ללא גובר כדקות מפתח, בין היתר בזכות היכולת של הזאבים להעמיד חמישיית קלעי חוץ שמוציאה מעט את וומבי מעמדת העזרה שלו. בגדול, בדקות האלה סן אנטוניו נחושה עוד יותר להגיע לצבע ולנצל את המחסור בהגנה על הטבעת. במשחק 3 היא שלחה בעקביות את השחקן של נאז ריד לבצע חסימה כדי לערב אותו במהלך, והיו גם הרבה חסימות של וומבי שההגנה התקשתה למצוא פתרון בו הוא לא נע לצבע במצב טוב. ג'וליוס רנדל עובד קשה מאוד בהגנה על וומבי בדקות האלה, אבל אולי זה בא על חשבון היכולת שלו להיות יותר דומיננטי בהתקפה.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אסף רביץ

כפסיכולוג, ספורט מרתק אותי מכל כך הרבה סיבות, אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר למקומות ולרגעים בהם בני אדם מותחים את קצה גבול היכולת האנושית. ואין בכל עולם הספורט כר פורה יותר לגדולה אנושית מה-NBA. זו ליגה שהעקרון המנחה שלה הוא כזה: מסתובבים בינינו אלים, ואנחנו צריכים לבנות את העולם הטוב ביותר עבורם. זה אומר כל הזמן להתחדש, להשתפר, להתאים את עצמנו לשחקנים שממציאים מחדש את המשחק, לחשוב מחוץ לקופסה. לא שחסרות ב-NBA בינוניות, שבלוניות והיאחזות במוכר, אבל לעומת העולם האמיתי, ולעומת האופן בו הנפש האנושית פועלת רוב הזמן, ב-NBA יש כוחות עוצמתיים מאוד שכל הזמן מושכים קדימה. ניתן למצוא אותם בשחקנים עצמם, במאמנים, במנהלי קבוצות, בהנהלת הליגה, בתקשורת. בהם טמון הקסם של הליגה הזו עבורי. בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני כותב על NBA כבר 20 שנה. כולן, עד לרגע זה ממש, בוואלה. לאורך השנים הללו הליגה שינתה את פניה, הפכה למשהו אחר, חדש, וזו כנראה הסיבה שבשום שלב לא הרגשתי מיצוי. וכעת אני מצטרף למשהו אחר, חדש, שיהיה הזדמנות גם עבורי לחשוב מחדש על האופן בו אני מתבונן וכותב על NBA. אני מתרגש, ואתם?