איזה כדורסל ענק. איזה גמר ענק. מרחק פליס אחד מהכי גדול שהיה לנו

תמונת AI
שי האוזמן

תחושה מוזרה עטפה את חלקנו טרם תחילתו של משחק גמר היורוליג הזה. חצאי הגמר, האמת, עברו צפוי מדי. בלי התרגשויות מיוחדות. בלי סיפורים יוצאי דופן. אם אולימפיאקוס מנצחת קלל כשהיא גם ביתית וגם איכותית יותר, אז חרבנא של פיינלפור, האמת. היא הרי אמורה לנצח קלל, כי היריבה ריאל מגיעה, על הדרך, בלי כל הסנטרים שלה. אז נכון שמוזר לדבר על מועדון מפלצתי כמו ריאל מדריד במונחים שכאלו, אבל זאת המציאות: הייתה לנו אנדרדוגית ברורה. הייתה לנו פייבוריטית ברורה. עד שהתחיל המשחק.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור10 דק׳

ברצוקאס

מאחר שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, נתחיל ממנה. נתחיל ממנו. נתחיל בחיובי. אחרי שחיפש, ניסה ויגע, איתר הקואץ' היווני את החמישיה שתעשה עבורו את ההבדל. אחרי שהתנסה עם 2 סנטרים לפניו, הלך ברבע הרביעי אול אין על טייריק ג'ונס (שלא שיחק שניה לפני). אחרי שהשליך 3 שחקנים שונים בעמדה מספר 3 לפניו, כלומר פאפאניקולאו, וורד ומקיסיק, שינע לכיוון הסמול פורווארד את אלק פיטרס. אחרי שסוג של חילק בנוהל את עמדה מספר 2 בין שניים שונים, ויתר סופית על שירותיו הרעים של דורסי ושם את הקריירה שלו בידיים של פורנייה. התפקיד של מאמן כדורסל הוא פשוט להפליא: לתת לשחקנים הטובים/המתאימים לשחק בזמן המתאים ביחד. יכול בהחלט להיות שלקח לברצוקאס הרבה יותר מדי זמן להגיע למסקנה הנכונה. יכול להיות שאפשר היה לחסוך חלק מדפיקות הלב שלו אם היה מפסיק את שלב הניסויים הקליניים ברבעים מוקדמים יותר. יכול להיות כזה ויכול להיות אחר. בשורה התחתונה, הוא מצא. 

אז נכון, הדקות של טייריק ג'ונס על הפרקט הן אלו שבהן מצאה ריאל מדריד את הדרך להשיג ריב' התקפה, אחרי שבמחצית הראשונה היה לה 0 עגול בקטגוריה. ונכון שריבאונד ההתקפה האחרון, אחרי ההחטאה המכוונת של קמפאסו, הגיע אחרי שטריי ליילס פשוט הזיז את הג'ונס מהדרך. ואם פליס לוקח את הזריקה הפנויה הזאת מבחוץ עוד 1000 פעמים, הוא שם אותה במרביתן. ואם לא, פשוט מוסר להזוניה ש-שם אותה במקומו. עם מילוטינוב זה לא היה קורה. מצד שני, עם מילוטינוב ב-5 הגיעו קשיים במקומות אחרים, כאשר להבדיל ממשחק חצי הגמר, הקשיים האלו הגיעו בעיקר בהגנה. 

רגע, בואו נראה שוב את ריבאונד ההתקפה האחרון ואת ההחטאה שיכולה הייתה לייצר כאן סיפור שאי אפשר להסביר.

קשה לנהל סגל שחקנים בלתי נגמר. לפרטים, תשאלו את איטודיס. כשאני כותב בלתי נגמר, רק מזכיר שהשחקנים שלא התלבשו אתמול בלבן-אדום היו לרנזקיס, מוריס, ניליקינה ופאל. גאורגיוס ברצוקאס התמודד עם העניין הזה בדרך שלו. הדרך שזכתה ללא מעט בוז מוצדק. הדרך שהביאה לאולימפיאקוס את הגביע הרביעי שלה. שהביאה לברקוצאס את השני שלו.

סקריולו

בריאל מדריד יש או גביע או כשלון. הנקודה הזאת היא גם נקודת העוצמה הכי גדולה של האימפריה המפלצתית הזאת. כשאתה מפסיד שם, זה עליך. וזה לא רק עניין של מועדון, כי ברגע שיש לך שחקנים כמו ליילס, הזוניה וקמפאסו, אתה לא מסכן. ועדיין, ברמת הדברים שקרו מאזור החיוג של הספסלים, אי אפשר שלא לקום ולהצדיע נוכח הדברים שהאיש עם הג'ל עשה אתמול. בהכנה למשחק ובמשחק עצמו.

בהיעדר כל אופציה כלשהי בעמדה מספר 5, שיחקה ריאל מדריד על היתרונות שהחסרון הזה מייצר עבורה החל מהפוזשן הראשון. היא ראתה את הדברים שאולימפיאקוס הצטיינה בהם הגנתית מול הסנטרים המוגבלים של פנרבחצ'ה בחצי הגמר והשתמשה בהם לטובתה. אוקקה הוא זה שנבחר, מעשית, להיות הסנטר של סקריולו. הוא זה ששמר על מילוטינוב. הוא זה שנשמר על ידי מילוטינוב. אם כך, כל הפאנצ'ים של ריאל מדריד בהתחלה הגיעו ממהלכי פיק נ' רול/פופ שבהם החוסם הוא טריי ליילס. הרווח כאן הרי כפול: 1. מילוטינוב שומר על אוקקה בפינה ולא ממש יכול לבוא לעזור. 2. וזנקוב, השומר הטוב פחות, צריך להתמודד גם עם ההחלטות של קמפאסו וגם עם הכשרון של ליילס. אה, ויש גם 3. 3. ברור היה לכו-לם שברצוקאס יתחיל את המשחק הזה עם פתרונות של הדג'/ הארד שואו ולא עם חילוף (שיעצור את הקליעה האוטומטית).

אמרנו החל מהפוזשן הראשון? סימני הלחץ הראשונים של היוונים החלו בפוזשן השני. תראו אותו כאן, כחלק מההיילייטס של ליילס במחצית הראשונה. ליילס מראה חסימה (שמערבת את וזנקוב) ומחליק פנימה. אוקקה, מהפינה, מתקיף בכדרור את הקלוזאווט של מילוטינוב ומגיש לחברו לקו הקדמי לנגיחה. בכך, שלא לדבר על המהלכים שאחרי, הראתה ריאל מדריד בדיוק איך לוקחים את החסרון המובנה והופכים אותו לסיוט עבור היריבה. סיוט שנמשך משהו כמו שלושה רבעים תמימים. וגם כשעברו היוונים לפלאן בי בהגנה, קרי לחילופים הגנתיים על הליילסים, הם קיבלו משם מהלכי פוסטאפ שהם ממילא אבן הפינה להתקפה הלבנה. כפיים. באמת, כפיים.

ההגנה של הספרדים הייתה מהממוקדות שראינו, כולל שחקנים שנוטים לטעות או לוותר בצד שבו אמורים לשמור, כמו הזוניה. הם לחצו מדהים על ווקאפ וטיפלו במרבית פיקנ'רוליו מדויק לא פחות. הם החליפו מדהים לא פחות על וזנקוב, כולל מהלכי פרי-סוויץ' כשצריך. הם ידעו להיכנס לקווי המסירה, כולל לחץ על הכדור, ואכלו מעט מאוד פעמים מהלכי חיתוך שהענישו. הם ויתרו ועזרו נכון מהכיוון הכללי של עמדה מספר 3. הם ידעו מתי לוותר על נסיונות ריבאונד ההתקפה (כלומר, כמעט תמיד) כדי למקסם את יכולת הירידה להגנה ולמנוע סלים קלים שישחררו את אולימפיאקוס מהלחץ. 

כן, והם הימרו. חלק מההימורים לא הצליחו, כמו למשל המעבר לאזורית עמוק בתוך הרבע הרביעי. שם, בעוד 4 שחקנים שומרים אזורית 3-2 ואוקקה מתחנן בפני פליס שישים לב ויילך לעמדה שלו, במקום להישאר תקוע על פורנייה, אכלו שלשה מיותרת מבחינתם מוזנקוב, שמצא עצמו חופשי. שהעלה ליתרון את המארחת. שלשה שקיפלה מיידית את הרעיון. כן, הם הימרו בצורה יוצאת דופן עם ההחטאות המכוונות של ליילס וקמפאסו מהקו. כן, הם היו הכי קרובים שיש כדי לייצר את הסיום הכי דרמטי שידע המפעל הזה, במעמד הזה, מימיו. כן, כולל המשחק ההוא שעליו אתם חושבים.

שלוש נקודות לסיום:

  1. השריקות – כן, אנחנו אמורים להתבאס משתי השריקות הגבוליות בסוף לעבירות של קמפאסו ופליס. לעניות דעתי המרודה, של קמפאסו גבולית בהחלט ושל פליס לא הייתה. הנה, שפטו בעצמכם.

  1. פיטרס – עוד רגע, על פי פרסומים זרים, יארוז אלק פיטרס את מיטב מטלטליו וישים פעמיו לכיוון הכללי של מילאנו. המקום שאליו באים כדי להשתדרג עוד יותר כלכלית. כמו, למשל, האלוף שלפניו גודוריץ'. עוד רגע, על פי פרסומים זרים, יעבור אלק פיטרס מהמקום שבו מנצחים כי חייבים אל מקום שבו מפסידים כי רגילים. גודוריץ' היה לא פחות מנהדר בגמר הקודם, אותו סיים עם 19 והמדד השני הכי גבוה, אחרי הייז-דיוויס. פיטרס היה האיש של אוליפיאקוס בפיינל פור הזה. הוא היה טוב יותר מאשר וזנקוב בעמדה מספר 4. הוא היה טוב יותר, בדקות המועטות בהן שיחק בעמדה מספר 3, מכל אחד אחר. הוא היה שקט. הוא היה חכם. הוא קלע 8/9 ל-2 בפיינל פור הזה. הוא עשה 4/4 לשלוש בפיינל פור הזה. הוא היה ה MVP האמיתי של הפיינל פור הזה.

  2. הגוטוגאי – בגמר פיינל פור 23, מול ריאל מדריד, ההרגשה הייתה שלאולימפיאקוס יש את הקבוצה הטובה יותר, אבל אין לה את הגוטוגאי. כן, אייזיה קנאן שחקן כדורסל מצוין שקלע 21 בגמר, אבל זה לא הרגיש כמו האיש שיקח לך את המשחק בעצמו. להבדיל מהסרחיו-ים שבצד השני. בחצי גמר פיינל פור 24, מול אותה ריאל מדריד, היו לברצוקאסים את וויליאמס-גוס, את אותו הקנאן ואפילו את שאקיל מקיסיק שסגר 17, אבל זה לא מוסא או הזוניה שיכולים לעשות סל מכלום. ואז, עונה אחרי, הגיע פורנייה. ששיחק 35 דקות בחצי הגמר מול מונאקו. שקלע 31, כמעט מחצית מכל מה שהקבוצה שלו כולה. אז כן, היה גוטוגאי, אבל במשחק הזה היה רק אותו. העונה הנוכחית של הצרפתי כבר נראתה אחרת. הוא שיחק פחות. הוא קלע פחות. וגם בגמר הוא שיחק פחות. והוא קלע פחות. אבל הייתה לו קבוצה לידו, והיה אותו כדי לקחת אותה ברגעים הקשים. ברגעים שבהם (שוב) אין את וזנקוב. ברגעים שעושים הבדל בין כמעט לבין הנפה. ברגעים ששווים את הכל.

עד כאן עונת היורוליג 25/26. היה טוב. שיהיה לנו טוב.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

שי האוזמן

פרשן ומלהג כדורסל כפייתי. לשעבר וואלה, ערוץ הספורט וישראל היום. כיום מדבר אל המיקרופונים של בית הפודיום. הרבה דברים השתנו בתפיסת עולם הכדורסל שלי לאורך השנים והעשורים, אבל האהבה לסאונד חריקת הנעליים על הפרקט ולכדור הכתום נותרה כפי שהייתה בגיל 4.   אחרי הרבה שנים של כתיבה בפלטפורמות של אחרים, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן, אומרת אמי, להתחיל משהו חדש. מאפס. בשבילכם ובשבילנו.  שיהיה לנו בהצלחה. שיהיה לנו סנופי דיסקו.