תוצאות חיפוש

שבוע אדיר עובר על הכדורסל הישראלי: משחקי יורוליג ויורוקאפ בארץ, ניצחונות בלי סוף, שתי ישראליות שמובילות את הטופ ליגות ביבשת, ועוד קבוצה היסטורית שמראה סימני התאוששות. ממש סנופי דיסקו (היי, האוזמן). בתוך כל בליל ההנאה הזה, חולון נלחמה על עלייה מהמקום השני, וגם, לא פחות חשוב, על תשומת הלב של האוהד הממוצע. בסיום ערב אדיר בסמוקוב היא הצליחה להמשיך את המומנטום הישראלי באירופה, ועם קצת עזרה ספרדית השיגה את המקום השני. לגבי תשומת הלב של הרחוב הספורטיבי? אתם תחליטו.

כדי לנתח כמו שצריך את מהלך הסיום הנהדר של איפה לונדברג, זה שסגר עניין וסידר המשך לרצף הינצחונות הנאה של מכבי תל אביב, רצוי ללכת כמה דקות אחורה. ולאו דווקא להרחקה של לוני ווקר. אליה נגיע עוד בהמשך. כשהשעון הגדול מראה 5:01 והשעון הקטן 10, לונדברג מבקש לסדר לעצמו חיים קלים וקורא אליו לפיק נ' רול את ג'יילן הורד. למה קלים? כי זה יוביל לחילוף הגנתי שישים עליו את דאוויס ברטאנס, קנדידט ראוי לתואר שחקן ההגנה הגרוע בעולם. הלטבי, לזכותו, מכוון את הדני של מכבי כמו שצריך, ובאופן שמכריח אותו ללכת לכדרור שמאלה. טיפה עזרה הגנתית של ג'יימס אנדרסון וטיפה קריאה הגנתית של פיונדו קבנגלה, ולונדברג מאבד את הכדור. לודנברג ראה, זיהה, הפנים. תיקונים יגיעו ממש עוד מעט.

לאורך השנה וחצי האחרונות, מהרגע שג'ארד הארפר הפך ממי שיועד להיות גארד מחליף לשחקן הכי טוב ביורוקאפ, ואולי בישראל, מרחפת מעל הפועל ירושלים, על בעליה, הצוות המקצועי שלה ואוהדיה, שאלה מטרידה: השקענו סכום נמוך אבל זכינו בפיס, ביקשנו אתונות ומצאנו מלוכה, אבל מתי הנס ייגמר?

הקאמבקים כבר לא מרשימים - הם סימפטום לבעיה עמוקה • הנתונים חושפים את הקריסה של החמישייה הפותחת • דני פרנקו מדבר על "חוסר באתלטיות", אבל הבעיה האמיתית עמוקה בהרבה.

היא ניצחה כבר בבולגריה. ובמונטנגרו. ובספרד. ובצרפת. ועוד פעמיים בבולגריה. ובבוסניה. וכן, גם בהרצגובינה. ושוב בבולגריה. ובאיטליה. ועוד פעם בבולגריה. ועוד אחת באיטליה. ואתמול זה קרה: הפועל ת"א ניצחה בישראל.

בלילה שבין שבת לראשון הודיע מתאבק העל ג'ון סינה על פרישה לאחר קריירה מפוארת. כולנו יודעים שסינה הוא אחד מגיבורי הילדות של דני אבדיה. אין באמת קשר ישיר בין המתאבק העל־אנושי לכדורסל של אבדיה, חוץ מדבר אחד: לפעמים אתה מסתכל על מישהו לאורך זמן, בוחן כל צעד וכל מהלך, ומבין שיש שחקנים שהמוזיקה שלהם הולכת איתם לכל מקום. ובדיוק כמו סינה, גם דני הוא טיפוס של נוכחות - לא תמיד הכי רועש, אבל כזה שבלעדיו משהו במופע פשוט לא עובד. אז כן, זה טור על הניצחון של פורטלנד על גולדן סטייט, אבל זה גם טור על נוכחות, על שליטה שקטה, ועל שחקן שלא חייב להיות הכי בולט על המגרש כדי להיות בעל הערך הגבוה ביותר.

בוקר טוב, מחר גמר גביע. בערך. הגמר השלישי של טורניר אמצע העונה ב-NBA, שהתרגום שלו הוא פשוט מפעל גביע, פוגש את האמריקאים מבולבלים. הם מאוד לא רגילים למפעל גביע ונוטים לזלזל ברעיון של אדם סילבר ליצור טורניר כזה בחודשיים הראשונים של העונה. מה המשמעות של התואר הזה? מישהו זוכר אותו שבוע לאחר שנגמר הטורניר? ולמה הפרקט חייב להיות בצבעים זרחניים? לא עזר ששתי הזוכות הראשונות, הלייקרס ומילווקי, היו קבוצות שלאחר מכן אכזבו בפלייאוף, מה שגרם לזכייה בגביע להיראות חסרת משמעות במיוחד.

בואו נשים את האמת על השולחן: השחקנים הישראלים לא מלקקים דבש בליגת המכללות. לפני חודש , בחלוף שבועיים מפתיחת העונה, כבר ניתן היה להתחיל ולסמן את קו המגמה המדאיג. לא מעט שחקנים שיצאו מהליגה שלנו להרפתקה במכללות בסטטוס של שחקני רוטציה לגיטימיים ומעלה בקבוצות מקצועניות, נדחקים לשולי הספסל ולא באמת משפיעים. משותפים בדקות הגארבג'. משתרכים מאחורי סניורים דומיננטיים. לא מעורבים במשחק ההתקפה. אז נכון, יש כסף גדול (מאוד), ויש מקצוענות ויש מתקנים ויש היכלים מלאים, ואי אפשר באמת להוציא את השיקולים האלה מהמשוואה, אבל אם נזקק את הדיון לכדורסל נטו - יש פה שאלות שצריכות להישאל.

לפני כמה מחזורים כתבתי שבאר שבע יכולה להתחרות על  Best from the rest. אין לה עדיין שני ניצחונות רצופים ואם מסתכלים על הרצליה, העמק, אתא ואפילו נס ציונה עם ההחתמה היוקרתית, ביחד עם חולון, האופציה המובנת מאליה, יהיה לה קשה אפילו להשתחל למקומות 6-7. ואז היא צריכה להתמודד בנר ראשון של חנוכה עם המקום הראשון ביורוליג. כיף חיים.

עוד רגע נתחיל לדבר כאן על שלושה משחקי ליגה שהתקיימו בסוף השבוע האחרון. על נצחונות מרשימים יותר (הרצליה) ומרשימים פחות (חולון). רגע לפני, מכירים את העניין הזה של קודם כל לנצח ואחר כך לנתח? כלומר, מתייצב לו המאמן/ השחקן/ הפרשן הדעתן מול המיקרופון בסיום ואומר שבשל הנסיבות (תחילת עונה/ סוף עונה/ חזרה מפגרה/ פציעות/ לוז צפוף/ חלודה/ יריבה שמורידה אותך לרמה שלה/ השלימו את החסר), קודם כל מנצחים ואח"כ חושבים על האופן שבו זה קרה? כי ממרומי אלפי משחקי הכדורסל שראיתי, אני תוהה מתי הכלל הזה איננו חל. בין הפותרים יוגרל כרטיס כניסה לחדר שבו מסיקים מסקנות על כדורסל רע שמגיע אחרי נצחון טוב. יאללה, מתחילים.

הפוקוס של הכדורסל המקומי השבוע הלך לכיוון של מכבי תל אביב. שחזרה הביתה, ליד אליהו הישן. שאולי פתאום מצאה איזשהו מומנטום. שמי מאנשיה פתאום מדבר בקול על פליי אין או פליי אוף או פליי לא סביר אחר. ולא שאנחנו חלילה חושדים בכשרים מתוך המערכת של הקבוצה האדומה, אבל תגובת נגד תקשורתית פתאום הונחתה בדמות דיווח על פאקינג מריו הזוניה שבדרך. למה לא? העניין הוא ששליטה בנרטיב התקשורתי היא חשובה לגמרי, כפי שמוכיח לנו לא אחת מיסטר עופר ינאי. מצד שני, מי בכלל צריך נרטיב כשהקבוצה שמעולם לא הייתה כאן מוליכה עדיין, כשהיא לבדה, את טבלת המפעל של הליגה השניה בטיבה בעולם?

עיתוני הפרינט נחשבים למעמיקים יותר מהאינטרנט. הדימוי הזה נכון בחלק מהמקרים, אבל תנו לי לחשוף בפניכם סוד מקצועי: בטורים לסיכום משחקים שמסתיימים בשעות הערב המאוחרות - הם לא. במציאות שבה מדור הספורט יורד ראשון לדפוס (עוד סוד מקצועי די גלוי), תיאלץ לשלוח את הטור בערך 10 דקות אחרי הסיום. המשמעות היא, בדרך כלל, שתצטרך להתחיל לכתוב אותו במהלך המשחק.