שירי ההלל לכוכב האובד ששב עוד ייכתבו. ממש כאן, בהמשך הטור הזה. אבל ה-MVP שבאמת החיה את חלום הפיינל פור של הפועל ת"א אינו זה שקלע 19 נקודות או ירה אי אלו שלשות. למעשה, מדובר בשחקן שבילה על המגרש כמעט 30 דקות, ולקח זריקה אחת לסל. וסיים עם חמש נקודות. ובלעדיו, האדומים כבר היו הולכים הבוקר לים שאין בבוטבגראד. 2.9 שניות לסיום הרבע הראשון היה קסלר אדוארדס לשחקן ה-18 שנגע בפרקט הבולגרי. מאז ועד תום המשחק הוא נח ל-21 שניות בלבד - בפוזשן ההתקפי האחרון של המחצית. וזהו. אחר כך פתח ברבע השלישי, ולא ירד עוד מהמגרש במשך 20 דקות רצופות. נדיר, ומוצדק. ובתרגום לריאל מדרידאית: האיש ביצע צ'קאאוט מוקדם מהספסל. אדוארדס לא נצץ, וכמעט לא נגע בכדור בהתקפה. כאמור, 1 מ-1 מהשדה. ועוד 3 מ-4 מהעונשין. וגם אסיסט וחטיפה וחסימה. ושני איבודים. וכן, היו לו עשרה ריבאונדים. יותר מכל אחד אחר על המגרש. ויותר משהיו לו עצמו בששת המשחקים הקודמים יחד. אבל את הדבר המשמעותי באמת שהביא לקבוצה באדום אי אפשר לתרגם לתרומה סטטיסטית: האמונה, העמידה במקומות הנכונים, התקווה. דימיטריס איטודיס קם אתמול במצב רוח מהפכני. המאמן היה זכאי לאורך העונה הזו לתואר "קיבעונידיס", אבל ממרום ניסיונו גם הוא הבין: אם לא ישנה משהו מהותי באופן מיידי, הפועל תלך הביתה מוקדם מהרצוי. ותיפרד מקמפיין הבכורה ביורוליג עם מאזן 11:2 מול שותפותיה לשישייה המובילה בטבלה. ועם 5:0 נגד ריאל. ועם סוויפ על הראש בפלייאוף הראשון שלה. והאמת, אחרי כל מה שעברה ועשתה לאורך המסע כולו, זה פשוט לא הגיע לה. את הכדורסל שלו איטודיס לא יכול לשנות. לא בשלב הזה. משחקי הבידודים, וההתבססות על פיק אנד רול פשוט, בלי תחכום יתר ובלי מעורבות עמוקה מדי של שחקנים רבים מדי - את ההרגלים האלה אי אפשר למחוק לפתע פתאום אחרי שבעה חודשים, ולהכניס סט של תרגילים. בקיצור, בפעם המיליון: הפועל ת"א החליטה כבר בתחילת העונה שהכישרון הוא זה שייקח אותה לאן שייקח. אבל בתוך המסגרת הזו, ניסה היווני לערער, לזעזע ולהחליף. קולין מלקולם בחוץ? ליוואי רנדולף פותח לראשונה בחמישייה. אלכס לן נועל את הצבע? ג'ונתן מוטלי המוקפא הופך למחליף הראשון שנכנס, ועוד מעמדת הסנטר (סוף סוף). לא עשה את ההבדל, אבל עצם הרצון לשנות היה מבורך. ליוואי רנדולף (צילום: הפועל IBI תל אביב) זה לא אומר שהכל עבד. להפך. רנדולף לא הצליח להרים זריקה לסל בשש דקות על המגרש, ותרומתו הסטטיסטית הסתכמה בריבאונד ובעבירה. אז הוא כבר לא חזר לשחק. ומוטלי, בשש הדקות שלו, קלע סל בודד. וגם הוא לא שב עוד לפרקט. ואיש וויינרייט לא נכנס טוב למשחק, בזמן שאדוארדס כן? אז שיישב על הספסל שלושה רבעים. לא בכוח, לא חובה. עצם הרצון לשנות היה חשוב בפני עצמו. את האקסטרה הביאה הפועל ת"א ממקורות אחרים. מאדוארדס, כאמור. וממאמץ קבוצתי גדול לבצע פעולות קטנות. תחשבו על זה: היא קיבלה ארבעה כדורים חוזרים בלבד מעמדת הסנטר לאורך 40 דקות (דן אוטורו 2, מוטלי 1, טאי אודיאסי 1), וניצחה בקרב הזה ב-11 הפרש, 33:44. בזכות העשירייה של אדוארדס, ועוד תשעה של אלייז'ה בראיינט ושבעה של כריס ג'ונס, הודות לריבאונדים הארוכים והרחוקים שיצר הירי המטורלל של הבלאנקוס לשלוש, עם 12 מ-36. רגע המפתח התרחש בשלב מוקדם של הרבע השלישי. מאמנים סכמטיים מאוהבים בחמישיות שהם בוחרים, ולרוב מקפידים להעלות במחצית השנייה את ההרכב שפתח במשחק. הפעם איטודיס ביצע שני שינויים, ושלח אלי פרקט (אלי פרקט, האוזמן, אלי פרקט!) את הליינאפ הכי לוחץ ומלחיץ שיש לו: ג'ונס ובראיינט לצד ואסילייה מיציץ' כשלישיית גארדים, עם אדוארדס ואוטורו בעמדות הפנים. ריאל קלעה ארבע נקודות בדקה הראשונה, ובשש הבאות טסה הפועל ל-0:16. התחיל את השבוע עם מדד 53, ונשאר עד עכשיו על 53. מריו הזוניה בדקות הללו, שהתבררו כקריטיות, פגעו האדומים ב-7 מ-11 מהשדה. הלבנים ב-0 מ-8. התוצאה בריבאונד הייתה 3:9, אין צורך לשאול לזכות מי. ובמדד? 22 מול 8-. ובלי להפחית ממה שכבר נכתב כאן על אדוארדס, אלה היו הרגעים שבהם בראיינט רקד על המגרש. וכשהוא רוקד (בעיקר אחרי הפציעה במשחק מספר 1 והאנמיות במשחק 2, והתחושה שהוא לא מצליח להתמודד עם הגודל של ריאל בכל ארבעת המפגשים הקודמים), הכל תמיד נראה יותר קל ופשוט ומהיר ותכליתי. בצד השני, צריך להודות, קיבל איטודיס סיוע בלתי צפוי ממריו הזוניה. זה בדיוק העניין עם הכוכב הקרואטי: הוא כל כך טוב, וכשהוא טוב - הוא הכי טוב, אבל אתה אף פעם לא יודע מה תקבל ממנו. רק לפני שלושה ימים הוא ניפק הצגה של 40 נקודות ומדד 53 במשחק הצמרת בספרד מול מורסיה, שאותו שלח להארכה ובו הביא ניצחון. נכון לעכשיו, הוא עדיין עומד השבוע על מדד 53, אחרי שנתקע אתמול על אפס. הזוניה היה שם כשזה קורס, והבליץ האדום רשום על שמו, לא פחות מאשר על שם בראיינט. עבירת תוקף, החטאה, ריבאונד התקפה לעוד החטאה, עוד עבירת תוקף, והחטאה שלישית: את רצף הפעולות הזה הוא ביצע בתוך ארבע דקות, עד שירד לספסל. מיתרון 36:40 לפיגור 46:40. ריאל הלכה ונמוגה כשאוסמאן גארובה הצטרף לאדי טבארס במצבת הפצועים. הדקות שבהן הצליחה להתקרב בחזרה היו אלה שבהן גם סרג'יו סקאריולו נאלץ לצאת מהתבנית שלו, והציב הרכב נמוך יותר ואתלטי לא פחות, עם טריי ליילס כסנטר. לניצחון זה לא הספיק; לא ביום שבו פקונדו קמפאסו מיישר את הסטטיסטיקה אחרי שתי ההצגות במדריד, ובוודאי לא ביום שבו הוא והזוניה מחברים יחד 6 מ-23 מהשדה. הפועל ניצחה ב-11 הפרש בריבאונד, כשהוא על אחד בלבד. דן אוטורו (צילום: הפועל IBI תל אביב) עכשיו מגיע משחק מספר 4. לא ברור עדיין אם ריאל תתקצר עוד קצת, ותאבד גם את גארובה שחסר לה אתמול במחצית השנייה. הקטע המעניין הוא שלהפועל יש עוד לאן להתקדם ומה לתקן, ואולי להעמיק את האופציות שלה לפתח עליונות. אחרי הכל, היא ניצחה ביום שבו אנטוניו בלייקני נתקע על 2 מ-11 (הוא בכלל יוכל לשחק?). ואוטורו, עוד אחד שיישר כלפי מטה את הסטטיסטיקה שלו, יכול וצריך לקבל יותר כדורים ולתת יותר נקודות. עם קצת התאמות והתכווננויות, אולי גם האדומים יכולים לעשות צ'קאאוט מהמלון בבולגריה ולהגיע עם המזוודות לאולם. הטיסה למדריד יוצאת בעוד 40 דקות, השאלה היא אם יש מקום במחלקה הראשונה.

משחק שלישי בסדרה נותן לנו המון מידע. מלמד אותנו על התובנות שהוסקו עד כה ועל האופן שבו יושמו, אם יושמו. על ההתאמות. על היריבות. עוד רגע נדבר כאן על כמה דברים שקרו אתמול במשחק שבו חזרה הפועל תל אביב לסדרה מול ריאל מדריד. רגע לפני, בואו נתעכב טיפה על מה שפתאום נראה כמעט טריוויאלי. הפועל תל אביב, ולא משנה כמה כסף היא משלמת, ולא משנה עד כמה היא בטוב או ברע מול הקהל שלה, משחקת העונה לראשונה ביורוליג. בעונתה הראשונה, מגיעה לסדרת פלייאוף ביורוליג. בסדרה הראשונה שלה אי פעם, מנצחת משחק פלייאוף ביורוליג. מול ריאל מדריד. ואם השיר הזה נראה לכם מוכר, אז כל הכבוד לכם. באופן אישי, לי הדבר הזה עדיין מרגיש משונה, יוצא דופן וכן – היסטורי. ריספקט להפועל תל אביב. הקשר בין פליס לבראיינט אני יודע. הכדורסל, מהלך חלקים משמעותיים מהמשחק המוזר שהתנהל במיקום מוזר, היה רחוק מחגיגה גדולה. מצד שני, דברים חדשים קרו בו. דברים שהגיעו מאזור החיוג של הקווים והמאמנים. בהיעדרו של מלקולם הפצוע, הלך איטודיס בחמישיה לרנדולף, כשהמשימה של האחרון הייתה לשמור את הזוניה. אז נכון, 6 הדקות של הרנדולף היו חשוכות למדי בצד ההתקפי, אבל גם של זה שעליו הוא שמר. אמצע הרבע הראשון, ופתאום נכנס אלי מגרש מוטלי ובעמדה מספר 5, כאשר הסנטר היריב ברגע זה הוא אלכס לן. כלומר, תכנית טבארס הגדולה, לפיה הסנטר הגדול יצטרך לרדוף אחר מוטלי עם טווח הקליעה, הופנתה פתאום לכיוון הכללי של האוקראיני הגדול. אבל היי, תגובה מהירה של סקריולו שלחה מיד כחילוף את גארובה. בכך, מעשית, תם לו גימיק המוטלי בעמדת הסנטר. אבל היי, גם איטודיס יודע להגיב ומהר. בעודנו ברבע הראשון, חילוף של ריאל מדריד שלח פנימה את פליס (פלוס 36 במשחק מספר 2, כן?) והחוצה את אבאלדה. ראה זאת היווני, ומיד התאמה בדמות בלייקני על רנדולף. סדרה זה כיף. התאמות זה כיף. אפילו אזורית, עניין שכקונספט עבד לא רע להפועל תל אביב מהלך המשחקים במדריד, פתאום הלך ונוסה דווקא על ידי האורחת שלא רצתה להיות להישאר בבולגריה. אחרי שסקרנו כמה מהדברים שהמאמנים ניסו לעשות ולהתאים, זמן לדבר על כמה מההשלכות. אבאלדה, הפתרון ההגנתי הבכיר של סקריולו בקו האחורי, נוסה במשחקים קודמים כשומר של כמה שחקנים בכלל ושל מיציץ' בפרט. אתמול הוא פתח מול בראיינט. את 4 הנקודות הראשונות של בראיינט אתמול, במשחק מספר 3, קלע האחרון רגע אחרי שאבאלדה הוחלף. עם סל שדה ראשון שבו הוא מתקיף, עד לטבעת, את פליס. משם זה כבר הפך קל יותר. במשחק שבו הכל הלך קשה, אלייז'ה בראיינט גויס והתייצב. גויס ברמת דקות המשחק (36). התייצב ברמת המספרים (19 +9), האחוזים (7/10 ל-2) וכמה מהלכים גדולים שכיבו את האור על הקאמבק של האורחת. עם הנקודות הסטטיות, במצבי אחד על אחד, שהובילו אותו לעונה הכי טובה שלו בקריירה. עם כמעט מחצית מהאסיסטים של קבוצה שלמה, שלא מוסרת (3 אסיסטים אישיים מתוך 7 קבוצתיים). עם היכולת לשנות לפתע קצב ולסיים נהדר ואסתטי במגרש הפתוח. ככה. 2 שניות לסיום 2 שניות לסיומו של הרבע הראשון נכנס לו קסלר אדווארדס, לראשונה, למשחק. עד סיומו של המשחק, יספיק העלם לנוח במצטבר עוד 17 שניות. כלומר, מרגע זה ועד לנצחון הראשון בסדרה, אדווארדס שיחק הכל. בלי לנוח ובלי עניינים. בהתחלה, בחמישיה פחות שגרתית שבה וויינרייט יושב על עמדה 3 בעוד שאדווארדס ב-4. בהמשך, בכל תצורה אחרת שעלתה במוחו של איטודיס. זוכרים את הרעיון ההתחלתי של רנדולף על הזוניה? ובכן, אפשר לסכם ולומר ששלושה דברים עצרו את הקרואטי המפחיד בגיים 3. קודם כל, 30 הדקות (כולל 8 השלשות) בהן שיחק, רק יומיים לפני כן, במשחק הליגה מול מורסיה. אח"כ דקות הפתיחה של רנדולף עליו. ובעיקר אדווארדס. האיש שהגיע, ביחד עם רנדולף, כסוג של תעודת ביטוח/ נסיון לשנות מומנטום, היה בדיוק זה. תעודת ביטוח ושינה את המומנטום. איתו, לעמדה מספר 4 כבר יש סייז וקפיציות. איתו, במשחק שהתפתח להגנתי ופחות אצטתי, החסרונות ההתקפיים היו חשובים פחות. אז נכון, הפועל תל אביב הולכת ומשתפרת, ממשחק למשחק בסדרה הזאת, בכל הנוגע לטיפולים ההגנתיים מול נסיונות הגב לסל של ריאל מדריד בכלל ושל הזוניה בפרט. עם אדווארדס ב-4 היא הצליחה לשבש גם דברים אחרים. היא (כלומר הוא) יצאה נהדר בלא מעט קלוזאווטים על שחקנים (כלומר הזוניה) שמחכים לקלוע. היא אתגרה מכדררים פחות מוכשרים שמולה, כמו גבי דק. היא הרתיעה. היא חסמה. כלומר הוא הרתיע. הוא חסם. הנה, תשאלו את ליילס, שחשב פוסטאפ. ואני? אני הכי אהבתי את הפוזשן ההגנתי באמצע הרבע השלישי, כשהתוצאה מראה 50-40. ריאל מכניסה כדור. הפועל תל אביב, שצברה כאמור בסדרה הזאת נסיון של העברת שחקנים מאחד לשני, בזכות האזורית שניסתה במשחקים הראשונים, מטפלת נהדר בנסיון של דק לייצר חסימת פיקנ'רול למלדון. אדווארדס מבצע פרי סוויץ', כלומר חילוף מקדים. הוא אוסף את דק, למרות שזה לא המאצ'אפ שלו, ולוקח את האחריות עליו מבראיינט. ואז, כשמתבצעת החסימה, הוא הולך אל הסוויץ' עצמו ומתיישב על מלדון. לסיומו של מהלך הצגה, משתלט הקפיץ על הכדור החוזר, לאחר ההחטאה של ליילס. כפיים. מי בסוף? בסדר, אז את המשחק הזה הוא סיים בלי אסיסט אחד לרפואה, אבל 23 הדקות של וסיליה מיציץ' על הפרקט אתמול היה הטובות ביותר שלו בסדרה. האחוזים היו שם, האיבודים לא (רק אחד). האמת, גם האסיסטים לא. הוא אפילו עמד לא רע, כמה פעמים, בצד שבו אמורים לשמור. ועדיין, את סוף המשחק, רובו ככולו, ראה מהצד, אחרי שירד לנוח מיד לאחר סל השדה הראשון של בלייקני ובעיקר מיד לאחר שביצע את העבירה הרביעית שלו. ולא חזר, גם כשההפרש הצטמצם בהיעדרו. הסתדרו בלעדיו. עם נקודות מזריקת פול-אפ בדרגת קושי פסיכית של הבלייקני שהעלו ל 61-58 כשנהיה מפחיד. עם מהלך אחד על אחד פסיכי עוד יותר של אוטורו שהעלה ל 63-58. עם אלייז'ה בראיינט. עם הגנה. מעניין אם זאת תובנה שאותה יכול או רוצה לקחת איטודיס קדימה, לקראת המשחק הבא שאותו הוא לא יכול להפסיד. 3 נקודות לסיום הרוטציה של סקריולו – במסגרת פינתנו תודה לך יוי, נמשיך במעקב 5 הדקות האחרונות של כל אחד משלושת המשחקים הראשונים בסדרה, בכולן ניצחה הפועל תל אביב. המכנה המשותף, כאמור, הוא הדקות של סרחיו יוי. מינוס 3 במשחק 1. מינוס 7 במשחק 2. מינוס 6 במשחק 3. בלי סל שדה אחד. עם תרומה מקסימלית שמעניק ליריבה מהמידל איסט. ולא רק זה: סטטיסטית ומעשית, מרבית הדקות בסדרה הזאת איתו ו/או אלכס לן הן דקות שהפועל תל אביב מחבקת. במקביל, כל דקה שבה נח לו ליילס או מלדון (עם או בלי בעיית עבירות), שניהם וכל אחד מהם עם מדד פלוס מינוס חיובי בכל אחד משלושת המשחקים עד כה, גם היא דקה מבורכת. רוח המועדון – ליהגתי כאן, אחרי גיים 2, על העוצמה של מועדון ריאל מדריד. יש לדבר הזה גם את הצד השני. אין עוצמתי כמו המותג הזה. כנראה שגם אין שחצני כזה. לפרטים, תשאלו את אנשי מכבי תל אביב במקרים לא מעטים, כולל המשחק שסיים את עונת נס מילאנו. לפרטים, תשאלו את אנשי הקבלה במלון האיזוטרי בבולגריה, שראה את השחץ של הספרדים במלוא הדרו. תודה לך מורסיה. תודה לך מנהלת. תודה לך איטודיס – הזכרתי מקודם את הדקות בהן נשחקו שחקני ריאל מדריד, כולל הזוניה, רק יומיים לפני. הליגה הספרדית, כדרכה בקודש, מתעלמת ממה טוב לנציגותיה במפעלים השונים. זה לא מעניין אותה. הפועל תל אביב, להבדיל, התכוננה והתארגנה. ועשתה טוב. כשזוכרים את מאזן החוץ של ריאל מדריד. כשזוכרים את מצב הסנטרים שלה, בטח אחרי המכה שחטף גארובה. כשזוכרים שגם אתמול, כמו בגיים 2, התקשתה הפועל תל אביב מאוד בכל הנוגע לקטגוריית הטריצות (אתמול רק 4/18), מבינים שאת הסדרה הזאת אפשר למשוך לעוד משחק אחד במדריד. עד כאן גיים 3. שיהיה לנו טוב.

יצאנו לדרך. אחרי סיבוב ראשון נפלא, מרתק, הפכפך, עם שלושה משחקי 7, התחיל הלילה הסיבוב השני עם שני משחקים שיש הרבה מה להגיד עליהם. הכתבה הזאת כוללת התייחסות לכל ארבע סדרות הסיבוב השני. אתחיל בניתוח רחב יחסית של ההפתעה בסן אנטוניו, אמשיך לעוד הצגה של הניקס ואסיים בפריוויו לשתי הסדרות שיתחילו הלילה. בהצלחה לשעות השינה של כולנו. (2) סן אנטוניו – (6) מינסוטה ההפתעה הראשונה של הסיבוב השני מגיעה, איך לא, מהקבוצה שעושה שמות בגדולות של המערב כבר שלוש שנים. מינסוטה הגיעה פעמיים ברציפות לגמר המערב למרות כל הכשרון שמסביב, ותוכל לפנטז על פעם שלישית אחרי שגנבה את הביתיות במשחק הראשון מול הספרס. זה עוד מוקדם, מבחינתי סן אנטוניו עדיין פייבוריטית בסדרה הזאת, אבל יש לנו סדרה, והיא כנראה לא תהיה קלה עבור הספרס. עד שלשום לא חשבנו שתהיה פה סדרה, כי אנתוני אדוארדס לא היה אמור לחזור, בטח לא לתחילתה. החזרה המוקדמת מאוד שלו, למשחק טוב, מדהימה. אני תמיד מודאג מהחזרות המוקדמות האלה, מסכנה של החמרת פציעה או פציעה חמורה יותר, נקווה שאנט ימשיך להיות על אנושי גם במובן הזה. ההגעה של מינסוטה פעמיים לגמר המערב היא גם הסיבה המרכזית שיש לה סיכוי פה. היתרון הגדול של הזאבים הוא הנסיון המצטבר מהשנים האלה. זו תהיה הפעם הראשונה בקריירה של רוב שחקני הרוטציה של הספרס בסדרה תחרותית, הפעם הראשונה בה יצטרכו ללמוד איך להביא את עצמם לשיא מול יריבה חזקה כל יומיים מחדש, איך לגרד נצחונות גם בימים חלשים, איך להתמודד מול יריבים שמכירים אותם יותר ויותר טוב כל משחק. גם מיטש ג'ונסון חדש בעסק, ויצטרך לנהל סדרה של התאמות על התאמות מול יריבה שיש לה כמה אלמנטים לא שגרתיים. יש פה פוטנציאל לסדרת שכר לימוד קלאסית, אבל פערי האיכות עשויים לאפשר לספרס לנטרל את פערי הנסיון. לעומת פורטלנד, מינסוטה לא ניסתה להתחכם. אחרי שרודי גובר עצר את ניקולה יוקיץ', הוא שומר בעצמו גם על ויקטור וומבניאמה. זה סוג אחר של שחקן, וניכר שוומבי הגיע מוכן לנסות לתקוף את גובר בעזרת שני הכלים שנכון לתקוף שחקן כזה: קליעה מבחוץ וחדירות מהירות עם הפנים לסל. החלק השני עבד כמה פעמים, הראשון לא. אחרי שיוקיץ' לא פגע בכלל מבחוץ, וומבי פתח את הסדרה מול גובר עם 0 מ-8 משלוש. ניתן להניח שזה לא ימשיך ככה, שיהיו לו גם ימי קליעה טובים. אבל במשחקי ההתקפה הפחות טובים שלו וומבי עסוק מדי בלמצוא את היד מבחוץ, ומינסוטה תשמח שהוא ימשיך להיות עסוק בכך בהמשך הסדרה, זה ייתן לה סיכוי. את המחצית השנייה סן אנטוניו פתחה עם מהלך בו סטפן קאסל בא לחסום לוומבי. גובר נטה מעט לכיוון החסימה וזה הספיק לוומבי לעבור אותו מהצד השני עם צעד זריז ולהגיע לדאנק. בהמשך הרבע הספרס פינו חצי מגרש לפיק נ' רול צידי בין פוקס לוומבי שהסתיים בליי-אפ קל של פוקס, הרבה בגלל שוומבי חתך פנימה מאוחר ומהר ומשך את תשומת הלב של גובר ברגע הנכון. אלה שתי דרכים טובות לעזור לוומבי לתקוף את גובר וסן אנטוניו לא השתמשה בהן מספיק, אני מאמין שנראה הרבה יותר משני אלה במשחק 2. בצד השני, הבעיה של מינסוטה עם גובר היא שהנוכחות שלו מאפשרת לוומבי להישאר קרוב לצבע, מה שהוביל לעוד הצגת הגנה על הטבעת נדירה של הילד הצרפתי, עם שבירת שיא החסימות למשחק פלייאוף: לכן הדקות המעניינות יותר היו כאשר וומבי שיחק וגובר לא, כאשר הגבוהים של מינסוטה היו ג'וליוס רנדל ונאז ריד. במצב כזה וומבי חייב לשמור על שחקן עם איום בקליעה מבחוץ, וזה מאפשר למינסוטה להוציא אותו מעמדת העזרה שלו חלק מהזמן. כריס פינץ' השאיר את גובר על הספסל רוב הרבע האחרון כי זה ההרכב שעבד לו. כך ניתן לערב את וומבי בפיק נ' רול והוא לא יכול פשוט לחכות ליד הטבעת. בשלב מסוים ברבע האחרון וומבי עבר לשמור על טרנס שאנון שפחות מאיים מבחוץ, ואז הגיע אולי המהלך החשוב במשחק, בו שאנון הוביל כדור ואנט הגיע לחסימה על הגב של וומבי שאפשרה לשאנון להגיע לטבעת ולסחוט עבירה שישית מקאסל. יהיה מעניין לעקוב אחרי הניואנסים בדקות האלה במשחקים הבאים, בשני הצדדים. אחת ההפתעות מבחינתי הייתה שסן אנטוניו לא הצליחה להפעיל את וומבי בכלל בדקות בהן גובר לא שיחק, זה היה בעיקר רנדל שהצליח להקשות עליו. אני מצפה לראות הרבה יותר שימוש בוומבי כחוסם בפיק נ' רול נמוך על שחקן ששומר עליו גארד נמוך בדקות האלה, מה שימנע אופציה של חילוף ויאפשר לו להתגלגל ללוב. הסדרה יכולה להיות מוכרעת בשאלה האם סן אנטוניו תצליח לחשוף את מינסוטה בהגנה כשגובר לא משחק, כי כשהוא משחק גם לו יש אלמנט הרתעה חשוב מול הגארדים מבוססי החדירות של סן אנטוניו. רנדל היה הקלע הבולט במשחק הזה עם 21 נקודות, וימשיך להיות שחקן מפתח בסדרה הזאת. אין לסן אנטוניו שחקן שמתאים לשמור עליו, שחקן חוץ עם גוף מספיק גדול כדי למנוע ממנו להגיע לזריקות שלו. קאסל הכי קרוב, אבל צריך אותו גם להגנה על אנט. מינסוטה תזדקק לשני משחקי רנדל קלאסיים, כאלה בהם הוא קולע את הזריקות שהוא יוצר לעצמו מחצי מרחק ומשלוש, כי כדי לנצח את הספרס ארבע פעמים צריך להשיג הרבה מאוד נקודות מחוץ לצבע. (3) הניקס – (7) פילדלפיה סדרה עם פוטנציאל להיות מרתקת מאוד, שתי קבוצות עם הרבה מאוד כשרון שמסודר באופן דומה, ששני הכוכבים שלהן הם הרכז הנמוך והזריז והסנטר הגדול. אבל במחצית הראשונה הניקס העבירו מסר, שכדי שתהיה פה סדרה פילדלפיה תצטרך להתאים את עצמה לרמה. הניקס סיימו את הסדרה מול אטלנטה בזון והמשיכו אותו כדי לחסל את המשחק הזה מוקדם. השילוב בין היכולת של ג'יילן ברונסון לתקוף באחד על אחד ובפיק נ' רול פשוט, לסגנון בו קארל אנתוני טאונס מקבל כדור גבוה ויש סביבו תנועה וחסימות ללא כדור עד שמשהו מתפנה, הופך את התקפת הניקס למרשימה ביותר בפלייאוף ברגע זה. רמת הבטחון והביצוע של כולם כולל כולם בשיאה. או ג'י אנונובי לא יודע להחטיא, הוא קולע בפלייאוף בינתיים 21 נקודות ב-63.8 אחוזים מהשדה, כולל 2.7 שלשות ב-59.4 אחוזים. אפילו מיקל ברידג'ס מוצא את עצמו מחדש, מגיע לזריקות שלו מחצי מרחק וקולע גם את השלשות. הנה קצת אחוז קליעה אמיתי (TS%) של שחקני הניקס: אנונובי עם 77.8, קא"ט עם 74.1, מיטשרוב עם 73.6 (זה הגיוני כי הרוב דאנקים), מיקל עם 68. מיותר לציין שאם הניקס לא יצאו מהזון שלהם אין לפילדלפיה סיכוי. למרות כל החברים שמסביב, הכל מתחיל בברונסון. כמו מול אטלנטה, גם מול פילדלפיה הוא פתח את הסדרה בסערה, מעביר מסר שאפשר לזרוק את התוכניות המוקדמות של ההגנה עליו לפח. ניק נרס ניסה ארבעה שומרים שונים מולו במחצית הראשונה, הוא דאג להבהיר שאף אחד הם לא מסוגל לשמור עליו. היכולת שלו לקרוא את הסיטואציה תוך כדי תנועה לפני השומר שלו מגיעה בפלייאוף הזה לרמות חדשות. לאטלנטה היה אוסף של שומרים אישיים איכותיים וגבוהים שהצליחו להקשות עליו במהלך הסדרה, לפילדלפיה לא בטוח שיש, ואם נרס לא ימצא פתרון לכוכב של היריבה הוא בבעיה גדולה. הנה תקציר המשחק של ברונסון, שימו לב מול כמה שומרים הוא קולע ובאיזו קלות: שתי הקבוצות פתחו את המשחק עם שחקן נמוך על הרכז והסנטר על הסנטר, ללא נסיון לבצע חילופים בחסימות ביניהם. חשבתי שנרס ינסה לשים את אמביד על ג'וש הארט כדי כן לנסות לבצע חילוף בפיק נ' רול בין ברונסון לקא"ט, אבל זה היה מוביל ליותר מדי בעיות ומיס-מאצ'ים במקומות אחרים. אחרי המשחק הראשון יכול להיות שהוא כן ינסה את זה, פשוט כי הוא חייב לשנות משהו בהגנה. בצד השני, על פניו, הגנת הניקס הסתדרה עם טייריס מקסי וג'ואל אמביד עם הגנה מסורתית, אבל הם היו כל כך לא מפוקסים שקשה לדעת עד כמה זו ההגנה שהקשתה עליהם. הם החטיאו הרבה זריקות שבדרך כלל הם קולעים, ויצרו יתרונות ראשוניים די בקלות שהם לא ניצלו לאחר מכן. ניתן לראות בכך נפילת מתח אחרי הנצחון העצום על בוסטון, במיוחד של אמביד שהיה בשיאו לשלושה משחקים בחזרה מפיגור 3:1. גם מול הסלטיקס פילדלפיה נראתה אבודה במשחק הראשון והתעשתה בשני, אז נחכה לראות איך היא תגיע למשחק הבא. אני עוד לא בטוח שלניקס יש פתרונות הגנתיים טובים למקסי ואמביד כשהם טובים, אם זו תהיה סדרה תחרותית זה כנראה יקרה כסדרה התקפית מאוד. ועכשיו נעבור לפריוויו לסדרות שיתחילו הלילה: (1) דטרויט – (4) קליבלנד הנה משהו שלא קורה כל שנה: סדרה בין שתי קבוצות שרק לפני יומיים שיחקו במשחק 7. שתיהן עבדו קשה מהצפוי בסיבוב הראשון ויגיעו עם הרבה פחות אנרגיה מכפי שהיו רוצות. במצב כזה כל יתרון קטן יכול להיות משמעותי במשחק הראשון. לדטרויט, למשל, יש יתרון בכך שכקבוצה הביתית היא לא הייתה צריכה לעשות נסיעה בין משחק 7 למשחק 1 של הסיבוב השני, והמשחק שלה היה מוקדם יותר כך שיש לה כמה שעות יותר של מנוחה. למרות הקאמבק המרשים מ-3:1, כולל חזרה מפיגור גדול בחוץ במשחק 6, דטרויט נחשפה בסיבוב הראשון, בטח ביחס לקבוצת 60 נצחונות שאמורה להיות פייבוריטית במזרח. היריבה הראשונה שלה בפלייאוף חשפה איך ניתן לנצל את בעיית הקליעה מבחוץ והמחסור בשחקנים יוצרים ברוטציה שלה. ג'יילן דורן ואסאר תומפסון, שני שחקני מפתח שלא מהווים כל איום מבחוץ, נחשפו כשחקנים שניתן להקשות עליהם מאוד ולהיעזר בנוכחות המשותפת שלהם כדי לסגור הרמטית את הצבע. קליבלנד ראתה ורשמה. שחקן המפתח ההגנתי של קליבלנד יהיה אוון מובלי. כאשר ביקרסטף אימן את קליבלנד הוא פיתח את מובלי כפרי סייפטי איכותי בהרכב גבוה לצד ג'ארט אלן. סביר להניח שמובלי הוא זה שישמור על אסאר ובעצם יהיה בעמדת עזרה קבועה, במיוחד לפיק נ' רול בין קייד קנינגהאם לדורן. במצב כזה ג'יימס הארדן ישמור על טוביאס האריס, בסך הכל הארדן יודע להתמודד עם פורוורדים אבל קיים תסריט בו האריס, שכיכב במשחק 7, יחגוג במאץ'-אפ הזה ויכריח את קני אטקינסון לחשב מסלול מחדש. הפתעה אפשרית של אטקינסון תהיה לשים דווקא את אלן על אסאר ובעמדת העזרה ואת מובלי על דורן, זה יקל על אופציית החילוף בפיק נ' רול של קייד ודורן שעבדה כל כך טוב לאורלנדו וסייעה לנטרול הדי מלא של הסנטר של הפיסטונס. בצד השני, ביקרסטף כנראה ייאלץ לשים את קייד על אחד מבין הארדן ודונובן מיטשל מול החמישייה הראשונה של הקאבס. הוא היה רוצה לחלק את המשימה בין אסאר לטוביאס, אבל מישהו יצטרך לשמור גם על מובלי וזה כנראה יהיה טוביאס. הבעיה היא לא ההגנה של קייד, אלא המאמץ שיידרש ממנו גם לשמור על שחקן בכיר וגם לסחוב את ההתקפה. סביר להניח שנראה את קליבלנד תוקפת אותו בעקביות, גם כי זה קל יותר מלתקוף את אסאר וגם כדי להתיש אותו. אולי נראה גם חסימות בין מיטשל להארדן כדי לכפות חילוף ולבחור עם מי מהם לתקוף. מיטשל הסתדר לא רע עם הגנת הפיסטונס בעונה הרגילה, בה המשחקים היו שוויוניים: ניתן לראות בקליבלנד גרסה משופרת של אורלנדו, בכך שיש לה יותר כלים התקפיים מדטרויט אבל היא פחות יציבה ותצטרך להוכיח יכולת להתמודד עם האינטנסיביות הקבועה של הפיסטונס. יש לקאבס שורה של קלעי חוץ איכותיים וספסל עמוק שיחד עם ארבעת הגדולים נותן לאטקינסון יותר אפשרויות מאשר לביקרסטף. אבל קליבלנד זו גם קבוצה עם שדים, ולהארדן יש נטייה להתקשות מול הגנות קשוחות מהסוג של דטרויט. לכן, אפשר להגיד שהאופי של קליבלנד יכריע את הסדרה, וזו לא בהכרח בשורה טובה מבחינתם. (1) אוקלהומה סיטי – (4) הלייקרס הסדרה המבאסת של הסיבוב השני, זו שמתחילה בלי הכוכב של האנדרדוג, מה שהופך את הסיכוי להפתעה, או אפילו לסדרה תחרותית, לנמוך מאוד. הדיווחים כרגע הם שלוקה דונצ'יץ' מכוון לחזור במשחק 4. השאלה הראשונה היא אם הסדרה לא תוכרע מעשית בשלב הזה, השאלה השנייה היא באיזו רמה הוא יחזור. לא קל לשחקנים דומיננטיים לחזור לפלייאוף אחרי פציעה ממושכת, וזה עוד יותר קשה כשחוזרים ישר למפגש מול ההגנה הטובה בליגה, למשחקים שלמים בהם מישהו מבין לו דורט, קייסון וואלאס או אלכס קארוסו שומר עליך. אם לוקה אכן יחזור למשחק 4 בכושר טוב, והלייקרס יצליחו לנצח משחק לפני כן, ניתן יהיה לדבר על כך שלוקה הוא האחרון שניצח את OKC, שבשיאו אפילו לשומרים האלה אין הרבה מה לעשות מולו. ככה זה נראה לפני שנתיים: אבל כרגע, מה לעשות, צריך להתכונן לסדרה, או לפחות לחלק שלה, שלא יכלול את דונצ'יץ'. בהיעדר הלוקה, גווארדיית הסטופרים של האלופה תתפנה לאמלל את חייהם של לברון ג'יימס ואוסטין ריבס. סביר להניח שלברון ינסה לצוד מיס-מאצ'ים מול נמוכים שהוא יכול להוריד לפוסט או גבוהים שהוא יכול להשתחרר מולם לקליעה (למרות שזה פחות המשחק שלו כיום), אבל OKC לא תמהר לתת לו חילופים ותביא את העזרה המושלמת שלה עם הרוטציות המושלמות שלה. מי שרוצה לפנטז על סדרה תחרותית, עדיף שלא יבדוק איך נראו משחקי העונה הרגילה בין הקבוצות. עדיף להתמקד בהצלחה של הלייקרס בסיבוב הראשון, בה במובנים מסוימים היא נראתה קבוצה שונה לחלוטין מהעונה הרגילה. מרכוס סמארט, לוק קנארד, רוי האצ'ימורה ודיאנדרה אייטון הוכיחו את עצמם כשחקנים משלימים עם איכויות, שלא נבהלים מיריבה צעירה ואתלטית. ההגנה הייתה חדה, אינטנסיבית ולא צפויה, לא קשורה לעונה הרגילה ולחגיגות של שחקנים כמו איזיאה ג'ו מולה. אין לג'יי ג'יי רדיק שומר אידיאלי לשיי גילג'ס אלכסנדר, אלא אם כן סמארט ישלים את המטאמורפוזה חזרה ל-2022, אבל אולי עבודה קבוצתית טובה עם עזרה משתנה, כמו מול קווין דורנט במשחק היחיד בו שיחק, תוציא את ה-MVP משיווי משקל מדי פעם. התקפת הת'אנדר מסוגלת להיתקע מול הגנות קשוחות, ובאופן מפתיע זה תיאור שהולם את הלייקרס בשבועיים האחרונים. החשש המרכזי שלי הוא שהלייקרס יגיעו לסדרה הזאת עם תחושה שאת שלהם הם כבר עשו בהיעדר לוקה, שהם בזבזו את הכוחות הפיזיים והמנטליים שלהם בנצחון על יוסטון. כדי לשרוד מול OKC צריך עקביות יוצאת דופן, וקשה לי לדמיין את לברון בגיל 41, אחרי שכבר נתן את מה שיש לו כדי לנצח סדרה אחת, מייצר את העקביות הזאת כשחקן המוביל של קבוצה. זה כנראה פשוט לא כוחות.

במקום הפורמט המוכר של שאלות מהקהל, בואו נתחיל את הטור הפעם בשאלה אל הקהל. מי הכוכב הכי גדול של מכבי תל אביב? כי בירושלים, הרי, זה קל. ואצל זאת שניצחה אתמול בארנה? ואל תגידו קטש. אני מדבר על שחקן הווה. לוני ווקר? ג'ימי קלארק? רומן סורקין? לכל אחד מהשלושה בצהוב היה אתמול חלק משמעותי בנצחון הדחוק שהשיגה הקבוצה שלו. ג'ארד הארפר, הכוכב המובהק של פרויקט אדלסון, התגלה שוב ככוכב היחיד. שלעיתים מצליח לקחת את כל הקבוצה על כתפיו ולנצח. לבד. אתמול כמעט, ממש כמעט, אבל לא. המחצית הראשונה אתמול לקחה את מכבי תל אביב לאקסטרים. היא קלעה 53 נקודות במקום שבו ישראליה המובילים אינם קיימים. מילולית, מעשית ומספרית. הסיבות לחוסר הרלוונטיות של סורקין ובלאט שונות. השני, כי ירושלים חיכתה לו ברמת ההגבהות מצד אחד, בעוד הוא היה במוד דרגת קושי 7 נקודות בכל הנוגע לשאיפות המסירות המורכבות בואכה אלמנט השחץ מצד שני (לפי גוגל, 7 נקודות זה ממש הרבה בהתעמלות קרקע. לא מבין בזה). הראשון, בין היתר, כי לוני ווקר הרים כל זריקה אפשרית החל מהג'אמפבול. ואח"כ מעט הסתבך דווקא מול ההגנה הלא קיימת של יונתן אלון. קורה. ועדיין, 53 נקודות. כולל 7 שלשות באחוזים נאים למדי. עד כמה אהב את האקסטרים הזה עודד קטש, ניתן ללמוד מחלוקת הדקות שלו במחצית השניה (לפרטים, אנא גשו לטור של אהרל'ה הקרוב למקום מגוריכם). ומשם, כובד המשקל הלך לשחקנים אחרים. החל מסל השדה הראשון של הרבע השלישי, שהגיע על מסירה של קלארק אלי הבאקדור של בריסט ומשם לסלי שדה נוספים של אותו הבריסט, שעברו דרך היסוסים הגנתיים קבוצתיים של ירושלים ושל רגליים רעות של לאמב ועזרה רעה של סמית' במהלך שבו הורידה מכבי תל אביב ל 88-86, בפוזשן שאם היה מסתיים אחרת, יכול להיות שאיתו היה מסתיים אחרת כל המשחק. ואי אפשר לדבר על ההצטיינות של בריסט (22 נקודות באחוזים מצוינים, 7 ריבאונדים, 7 עבירות שסחט וכו) מבלי להתייחס לזה שהפעיל אותו. תמונת AI יכול להיות שכולנו נרמלנו כאן לגמרי את היכולת של ג'ימי קלארק לייצר ולסיים בעצמו נקודות באזר של סיום רבעים בכלל ומשחקים בפרט, מהלכים גדולים שמנצחים את המשחק וגו. יכול להיות שהתחלנו להרגיש שזה דווקא מה זה הגיוני לראות את שחקן הפרא של אקוניס מסיים משחק משמעותי בליגה הזאת עם 11 אסיסטים על 2 איבודים. יכול להיות. כשיש הגנה מנגד, לכאורה, שלא אוספת שחקן כמו קלארק כשהוא במוד התקפה, הוא אכן יתקיף (את הטבעת) והיא תחוש מותקפת. כשיש לעודד קטש עוד אחד שאפשר לתת לו את הכדור כזה, גם ביום שבו הוא מוביל הכדור היחידי המתפקד, שיכול לקחת עליו, המצב שלו טוב. המצב שלו הרבה יותר טוב מאשר של חברו אשר לקו האורך. כשאנחנו מדברים על ההתאוששות הנהדרת של רומן סורקין, החל מסל השדה הראשון שלו – זה שעשה שיוויון – ועד סל השדה הרביעי שלו, שכיבה את האור, צריכים לזכור שכל סלי השדה של סורקין הגיעו מאסיסטים/ פעולות שייצר ויזם ג'ימי קלארק. אז אני לא יודע מי הכוכב הכי גדול של מכבי תל אביב, אבל אתמול היה לה לוני אחד שפתח את המשחק ועשה מה בראש שלו, קלארק אחר שהמשיך וניצח במו ידיו, וסורקין שהתאושש וסיים הכל נכון כשהיה חשוב. אוקיי, חוץ מהעונשין. תפסיקו כבר להתקטנן. בסדר, חוץ מזה. די להתקטנן. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל וירושלים? קצת פחות מ-4 דקות לסיומו של הזמן החוקי, ולפתע לאמב, ההוא שאיננו, הוסיף לכמה קליעות נאות מבחוץ גם דרייב מרשים הרבה יותר פנימה. מול הורד. שהסתיים בעבירה. ובאמת, בדקות האלו, הוא הרגיש כמו שחקן שאשכרה תורם לקבוצה שלו. אפילו באיזה אלמנט הגנתי פה ושם. ואני שם בצד את החטאת העונשין של הלאמב בסוף, כי די כבר להתקטנן, ואומר שלשם שינוי, אתמול הוא לא היה גרוע. שזה הרבה. כי אם היה קולע, יכול בהחלט להיות שסיכום המשחק הזה הולך למקומות אחרים לגמרי. אנחנו מדברים כאן על ירושלים, שהתאוששה סופסוף מטראומת טורק טלקום וחזרה להיראות כמו קבוצת כדורסל. שאחרי לא מעט התבזויות מול הקבוצות הכלליות של ליגת העל, חזרה למוד שאפיין אותה בשנים האחרונות כשהיא פוגשת את הגדולות, כולל את שותפתה לתואר האליפות (שלא הייתה בעונה שעברה). אבל הוא לא קלע. ואתם יודעים מה? גם לא האחרים והחברים לקו האחורי. קאדין קרינגטון, זה שעל פי פרסומים זרים כבר נמצא במקומות אחרים, לא מצא לנכון להתייצב גם למשחק המסוים הזה. ואלו לא רק האחוזים הנוראיים מהשדה (2/11), אלא התחושה שכבר הספקנו לשכוח של היעדר הרלוונטיות כשזה נהיה חשוב. כי כבר ראינו – העונה במיוחד, כולל בתארים המוקדמים של הפריסיזן, שזה יכול להיות אחרת. אבל מול מכבי תל אביב, האיש לא הגיע. בדיוק כפי שלא הגיע מול טורק טלקום אנקרה. קשיוס ווינסטון היה אחד משני השחקנים, ביחד עם לאמב, שאמור היה להפוך העונה את ירושלים לקבוצה בעלת כמה אופציות התקפיות. כשהוא טוב, יש עוד מישהו שאפשר לתת לו את הכדור ולחכות שישעט באיטיות לכיוון הטבעת. בחצי גמר גביע המדינה, המשחק אליו כן הגיע (והצטיין) קרינגטון, ווינסטון לא היה. במשחק רבע גמר היורוקאפ מול אנקרה, המשחק אליו לא הגיע קרינגטון, גם ווינסטון – מעשית – נעדר. וגם אתמול. 2/12 מהשדה. שום עזרה אמיתית להארפר. אם כן, מה שנשאר הוא ג'ארד הארפר. ואלו לא רק השלשות האדירות שקלע מצד ימין על קלארק ודיברתולומיאו, אלא היכולת שלו לגרום לכולם להבין שמשהו חריג, יוצא דופן ויוצא מן הכלל משחק בצד של הפועל ירושלים בעונותיים האחרונות. ואולי גם מתבזבז שם, על הדרך. בהיעדר עזרה אמיתית, ירושלים מודל 25/26 מתהדרת כרגע בגביע ווינר ובסופר קאפ (החברתי!). ביג דיל. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

יש שתי דרכים לשלוח משחק להארכה בהחמצה מפוארת, ושתיהן מומשו אתמול במרחק של יותר מ-2,000 ק"מ זו מזו. אפשר להיות מריו הזוניה, שהגיע ל-32 נקודות כשעל השעון 3.9 שניות, והישווה ל-114:114 מול מורסיה; הוא החטיא מהעונשין במקום להכריע, אבל קלע עוד 8 בתוספת הזמן והביא ניצחון לריאל מדריד. ואפשר להיות רומן סורקין, שקלע סל שדה ראשון (אחרי 0 מ-7) כשעל השעון 2.7 שניות, והישווה ל-92:92 מול הפועל ירושלים; גם הוא החטיא מהקו במקום להכריע, וקלע עוד 8 נקודות בתוספת הזמן כדי להביא ניצחון למכבי ת"א. הניצחון הזה, 105:112, סידר לצהובים בסבירות לא רעה (ט.ל.ח) את המקום הראשון ואת יתרון הביתיות בכל שלבי הפלייאוף. אמנם נשארו להם עוד מוקש או שניים, אך אם ידלגו מעליהם - הדרבי במחזור הנעילה יהיה כבר חסר משמעות. ובכל זאת, המצב בטבלת ליגת העל כל כך נזיל, מורכב ושברירי, שהוא עוד עלול "לסדר" להם את העונג המפוקפק הטמון בסדרת חצי גמר מול ירושלים, שכרגע קרובה יותר למקום הרביעי מאשר לשלישי. ייתכן מאוד שהאירוע הזה יוכרע במחזור האחרון בגן נר - במפגש ישיר בין הפועל העמק ליריבתה מהבירה. הירושלמים יכולים לעצבן את הקהל שלהם, או גרוע מכך - לשעמם ואפילו לייאש אותו. אלה לא דברים שאפשר להתכחש אליהם: הצופים שהגיעו למשחק הראשון אחרי פגרת המלחמה, מול בני הרצליה, לא היו ממלאים אפילו את מלחה; אתמול, באקט שאמור להדאיג את המועדון הרבה-הרבה יותר מהעובדה שנתקע עם דימה סקפינצב כסנטר יחיד, הוא לא הצליח למלא אפילו את הטבעת התחתונה בארנה בפאקינג-קלאסיקו. וזהו עצם העניין. רק תנו לקבוצה הזו יריבה תל אביבית, וכמעט הכל יסתדר מעצמו. בכאילו, לא באמת, כן? הרי יונתן אלון כבר ניצח את הצהובים עם ג'וליאן בויד, עדי כהן-סבן ודניאל דנינו ב-2021, אז מה זה בשבילו צוף בן משה בבכורה חלומית? וזה עוד לפני שספרנו כמה פעמים הוא לא נספר לפני קרבות עם דימיטריס איטודיס. ברגעים האלה, פתאום כל הכוכבים מסתדרים, וגם האנטי-כוכבים הופכים נוצצים, מבריקים ובוהקים. לזמן קצר. מה זה בשבילו צוף בן משה? (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) בצד השני, עודד קטש קיבל כבר מהרגע הראשון את התרחיש הכי מנוגד למה שרצה, כיוון והתכוון. מכבי ת"א ניסתה לתקוף באופן די בולט את סקפינצב (שוב הוא? דווקא היה לא רע בכלל אתמול) ולהעניש את יריבתה על עצם הצבתו של הסנטר הגמלוני על המגרש. לוני ווקר לקח את זה לאקסטרים: הוא להט בפתיחת המשחק עם 16 נקודות בפחות מחמש דקות, שזה יפה ומרשים בפני עצמו, ועדיין - אלה היו כל 16 הנקודות של מכבי, שזה לא פחות מרשים, רק קצת פחות יפה. בעיקר כשהלוני זרק תשע פעמים, וליתר השחקנים נשארו רק שתי זריקות. אז המאמן דאג. שריר לא זע בפניו, אבל הוא דאג. איך יודעים? פשוט מביטים על עמודת הדקות המסכמת בצהוב. על ג'יילן הורד (41), אושיי בריסט (35), ג'ימי קלארק (32) וסורקין (31) קטש סומך, ואיתם הוא ייצא למלחמה גם ביום רע. על ווקר פחות - כי הוא נתקע על 22 דקות ביום קליעה ענק (כן, הוא נפצע, ושיהיה בריא, אלא שזה קרה כבר בתוך ההארכה. בכל מקרה הוא לא היה מגיע אפילו ל-27). כמה משובשות היו התוכניות בצהוב, תעיד העובדה שאת הרבע הראשון סיימה האורחת עם 29 נקודות ורק שני אסיסטים (כשירושלים הייתה על 31 נקודות ושמונה אסיסטים באותו זמן). סורקין והורד חיברו בשלב הזה אפס נקודות, שני ריבאונדים ושתי זריקות מהשדה. בתום הרבע השלישי עמדו זכרי האלפא הישראלים של מכבי, סורקין ותמיר בלאט, על 0 מ-11 מהשדה. ואיכשהו זה הספיק לניצחון. לקח את זה לאקסטרים, לוני ווקר (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) הליגה קצת השתגעה מאז חזרתה מההפסקה הכפויה. כל זה קרה בשבועיים האחרונים: הפועל חולון חזרה לעצמה עם טרילוגיית ניצחונות, ואז הפסידה בבית למכבי ראשל"צ. אליצור נתניה חיברה, לראשונה העונה, שני ניצחונות רצופים. הפועל גליל עליון הדהימה את הפועל ת"א והפתיעה בב"ש. מכבי רעננה ניצחה בר"ג, וכמעט גם את ירושלים. עירוני נס ציונה צנחה למעמקים ופתאום הכניעה את העמק. ודווקא הרצליה ועירוני קריית אתא, מהקבוצות המרשימות של תחילת העונה, לא מצליחות להפסיק להפסיד. בבונקר מאובטח, אי שם מתחת לעומק האדמה בטהרן, ישבו אמש כמה רוצחים סדיסטים וצפו כנראה במשחק. לפני 11 חודשים, בפעם האחרונה שמכבי ת"א קלעה מה שאמור היה להיות סל ניצחון בארנה, ובכל זאת נקלעה להארכה (שבה ירושלים ניצחה), זה היה הפרומו למתקפת הפתע שפתחה באותו לילה את מלחמת איראן הראשונה. השחזור אתמול היה כמעט מדויק, אבל בסוף הצהובים ניצחו. מוג'תבא, תירגע.

קלאסיקו. כן, אנחנו (אני) עדיין משתמשים במושג הזה. נכון, זה עוד משחק ליגה, ונכון שהמקומות 1 ו-2 נעולים לתל אביביות אז אין חשיבות טבלאית למי תנצח - אבל עדיין, הפועל ירושלים מול מכבי תל אביב זה קלאסיקו, וקלאסיקו צריך לכבד עם הכנה. נתחיל בווילי שאינו בחדר: שתי הקבוצות חזרו מהמלחמה עם סטטוסים שונים לחלוטין ממה שהיו לפניה. מכבי חזרה עם כל הזרים שלה, ואפילו הפציעות של לונדברג ו-ווקר מאחוריהם. לקטש יש 8 זרים לבחור מהם, כאשר בסגל הישראלי, לביא כנראה יחזור רק לקראת הפלייאוף וליף כבר סיים את העונה. זו פריבילגיה מעולה בצד התל אביבי, בייחוד בגלל מה שקורה בצד הירושלמי. בסגל של יונתן אלון, נכון לעכשיו, ישנם 5 זרים וכולם, מן הסתם, יהיו רשומים לקלאסיקו. טריפל ג'יי לא חזר לישראל והוא לא משמעותי אז נשחרר מהחיסרון שלו, אבל העובדה שמובלי – והכי חשוב, ווילי – לא פה, הופכת אותם פשוט לקבוצה שונה. לא מדובר רק בבעיה למאצ'-אפ מול מכבי, אלא בעיה אמיתית להמשך העונה. כדי להבין את עומק השינוי של הקבוצה, בואו נצלול רגע לנתונים של לפני המלחמה ואחרי. אני יודע ששלושה משחקים הוא מדגם קטן אבל לטעמי, הוא לגמרי מייצג איך תיראה ירושלים אם לא תחזיר את ווילי או תביא גבוה בסגנון שלו. בשלושת המשחקים אחרי החזרה מהפגרה ירדה ירושלים בנקודות ל-100 פוזשנים וגם באחוזי הקליעה האפקטיביים. העובדה שאין לה את הביג-מן לסלים קלים מסבירה הרבה. היא גם מסבירה את הירידה ביכולת ובאחוזים של שלישיית הגארדים שלה: העובדה שניתן לעזור עליהם בלי החשש מלוב (אלי-אופ), ואפילו בלי לחץ מאופנס ריבאונד, בעצם הופכת את האסטרטגיה של קבוצות לאיך לשמור עליה להרבה יותר פשוטה. זה בדיוק מה שמכבי תבוא לעשות, היא תעזור בצורה אגרסיבית על הארפר, קרינגטון וקשיוס ותנסה להוריד להם את אחוזי השדה. ווילי מסתתר שם מאחורי יונתן אלון. ההיעדרות שלו קריטית. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ירושלים חייבת להבין איך בכל זאת מייצרים ספייס לחדירות של שלושת הגארדים שלה, והדרך לעשות זאת מתחילה בלקלוע טוב לשלוש - אבל חשוב לא פחות: לזרוק זריקות איכותיות, כאלה שנותנות לך סיכוי טוב לרדת להגנה מסודרת. שוב, אין את ווילי לתיקוני אופנס ריבאונד ואין את מובלי שיפתח את ההגנה מבחוץ, לכן זריקות איכותיות כתוצאה מפוזשנים התקפיים איכותיים הן מה שיכול למנוע את משחק הריצה מקלארק, בלאט וסורקין, שמרגישים מאוד בנוח במשחק מסוג זה. למכבי, לעומת זאת, יש סגל מלא מלבד גור לביא הפצוע. קטש ילך כנראה על חמשת הזרים הקלאסית שלו (קלארק, ווקר, בריסט, הורד, סנטוס), ומדובר במחשבה הגיונית: ירושלים חסרה בפנים, וזו הזדמנות מצוינת לטחון אותה בצבע עם הורד, סנטוס וסורקין. גם אגרסיביות של בריסט וריימן על האופנס ריבאונד - בדיוק כשמלך הריבאונדים של הליגה חסר - היא טקטיקה נכונה שמכבי צריכה ליישם כדי לנצח. מעבר לזה, קצב מהיר יאפשר לנצל את סורקין וסנטוס במעבר כשרצים לתפוס עמדה מוקדמת. מול סקאפינצב האיטי או מול סמית' שחסר בסנטימטרים - זו אמורה להיות המטרה של הצהובים. אם אלון יצטרך, בגלל בעיית עבירות, להגיע להרכבים של לוי וחנוכי בעמדות הפנים, מכבי תנצח בהיבט הטקטי. אקס פקטורים אנטוני לאמב, בדקות שהוא ב-3 ובדקות שהוא ב-4, יהיה חייב לקלוע טוב מבחוץ, ובעיקר להתקיף את השומרים שלו ולנסות להוציא עבירות מהפורוורדים של מכבי. הוא לא עשה את זה כל העונה והוא קולע השנה ב-27 אחוזים חלשים ל-3, אבל העובדה שהוא אכזבת העונה מלמדת אותנו על הפוטנציאל הגלום בו. אם זה יקרה, איכשהו, זה ישפר את הסיכויים של ירושלים להפתיע. כן, להפתיע. אם פספסתם את השבועיים האחרונים בכדורסל הישראלי - ירושלים אנדרדוג מובהק במשחק הזה. ג'ונדי. בדיוק לפני עשרה ימים כתב האוזמן בטור שלו על החשיבות של ג'ונדי. מכבי כבר לא באירופה, והמשחקים הגדולים עד סיום העונה הם הערב והדרבי. כמות הפעמים בקריירה שג'ונדי הרס מומנטומים ליריבות במשחקים גדולים היא יותר ממה שאני יכול לזכור. גם מחר, אם ירושלים תתפוס את המומנטום הזה, של הארפר-קרינגטון-קשיוס מלהטטים וצולפים, אני ממליץ לה לא להשאיר את דיברתולומיאו לאיזו שלשה חופשית מהפינה. פורש או לא פורש, הוא באנקר במעמדים האלה. קרינגטון צריך זריקות איכותיות, ג'ון די הוא באנקר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הכל מוכן לעוד קלאסיקו של כדורסל ישראלי, אבל יש כוכבית קטנה - במיוחד בצד הירושלמי. בעוד שהיחס של האוהדים להנהלה בשני הצדדים די דומה, ישנו הבדל תהומי בפרט אחר, אולי החשוב מכולם: האיש שעומד על הקווים. קטש מגיע למשחק הזה אחרי שהאריך חוזה רגע לפני סיום העונה האירופית - מהלך שנחגג פומבית על ידי הקהל הצהוב. מנגד, בצד הירושלמי, הודעה מפתיעה על החתמת יונתן אלון לעונה נוספת תהיה בגדר התאבדות ביחסים שבין ההנהלה והבעלות לבין האוהדים. מאות פוסטים ברשתות החברתיות מספרים על ריחוק מההנהלה ואכזבה גדולה מיונתן אלון. השיא היה במשחק נגד חולון, כשרק 2,500 אוהדים אדומים הטריחו את עצמם לארנה. יהיה משחק טוב. כשירושלים באה חסרה ולחוצה ומכבי משוחררת, נקווה שהקהל יגיע בכל זאת וידחוף את שתי הקבוצות לקלאסיקו אמיתי. בסיום הניצחון האדיר של הפועל חולון על ירושלים, נשאל קרביץ על השינוי באווירה והתשובה המאוד חדה שלו הייתה: המאמן. קרוניץ' הוביל את חולון ל-3 ניצחונות מרשימים בעיקר בגלל שהושגו עם כדורסל אינטנסיבי מאוד ורוטציה קצרה מאוד. מהמשחק הראשון אחרי החזרה - שבו טיילור שיחק 40 דקות ורק 6 שחקנים באמת השתתפו ברוטציה, נשאלה השאלה האם זה יכול להחזיק לאורך זמן. עזבו כדורסל, האם בפרק זמן כל כך קצר 6-7 שחקנים יכולים לשחק מעל 35 דקות ולהציג יכולת כזאת בקצב הזה? אתמול קיבלנו את התשובה: אי אפשר. קרוניץ' לא התכוון לוותר על אותם עקרונות גם במשחק הזה, ואם להיות כנה, הייתי בטוח שלמרות החיסרון של האגינס (שסיים את העונה), את ראשון הם יעברו בקלות. הייתי בטוח שהקצב המהיר של חולון, עם הרבה שלשות, יספיק מול אחת מקבוצות ההתקפה החלשות בליגה. בדיוק כמו קרוניץ' - גם אני טעיתי. ראשון, מתחילת המשחק, באה עם תוכנית משחק מפתיעה שהיא, ובכן, לצאת למירוץ ספרינט ביחד עם חולון. כשחושבים על זה, למה לא בעצם? האגינס לא פה, והרוטציה של חולוניה מראש הולכת להיות של 6 שחקנים בלבד. בוא ננסה לעייף אותם. קפלן ישב בשולחן, הרים את הקלפים שיש לו, הסתכל עליהם ואמר: לא משווה לך קרוניץ', אני מעלה. הבעיה עם ההימור הזה היא שלקפלן לא היו את הקלפים לעשות אותו - לא במשחק הזה ובטח לא בעונה. המזל שלו? שזה לא משנה, לפחות לא במשחק הזה. חולון פשוט נגמרה. כולל איש הברזל טיילור, שסוף סוף קיבל "מנוחה" ושיחק פחות מ-40 דקות - הוא הסתפק ב-39 בלבד. היא קיבלה את המנה הרגילה מסאנוגו עם 15 נקודות ו-14 ריבאונדים, אבל זה בא עם מחיר. ראשון התקפלה והתכווצה חזק כשסאנוגו היה עם הכדור בתוך הצבע וגרמה לו ל-5 איבודים. זלמנסון היה חלש וקלע רק 5 נקודות ב-17 דקות. למרות שראשון ניסתה לרוץ, הכלים ההתקפיים שלה לא בנויים לזה. קודם כל, היא אחרונה באחוזים ל-3 העונה, ומעבר לקליעה, השחקנים שלה בין האחרונים בליגה בכישרון התקפי מצטבר. למרות זאת, היא באה להיכל טוטו וניצחה את הקבוצה שרק לפני שלושה ימים קראתי לה המנצחת הגדולה של המלחמה. היא עצרה קבוצה בבית על 62 נקודות, כולל רבע שני הגנתי מופלא של 9 נקודות בלבד של חולון ורבע מכריע מופלא לא פחות שבו היא עוצרת את חולון על 12 נקודות. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה: גיא קפלן. גיא קפלן מאמן את ראשון לציון כבר 13 משחקים, ושני נתונים בולטים לעין. הראשון - העובדה שקפלן עם מאזן נהדר של 8 ניצחונות ו-5 הפסדים מאז שלקח את התפקיד משרון דרוקר. השני, והכי מרשים, זה שמאז שהוא בתפקיד ראשון לציון במקום ה-2 בספיגת נקודות ל-100 פוזשנים עם 102.2 נקודות. היחידה שסופגת פחות ממנה בסטרץ' הזה היא הפועל העמק, קבוצת ההגנה הכי טובה בארץ השנה. קפלן לקח קבוצה גרועה ושיפר אותה. 3 זרים שהיו עוד אצל דרוקר עדיין איתנו, ודווקא שחקנים מוכשרים כמו מרקוס וויליאמס וקאליל אמאד כבר לא כאן. קפלן כנראה שם דגש על ההגנה, וזה עובד לו לא רק במשחק מול חולון, זה עובד לו מרגע שהוא לקח את התפקיד. ראשון שלו חזק בתמונת הפליאוף. כבוד. כבוד לראשל"צ. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל חולון החתימה אתמול רכז בשם טריי קרומפט. היא חייבת לתת מנוחה לקרביץ, אבל אני חושב שתעזור לה במיוחד עוד החתמה של פורוורד שיכול לתת דקות מנוחה לטיילור. חזרה של קררה מהפציעה תוכל עוד יותר לפתוח את הרוטציה, והסגנון הכל כך אינטנסיבי של קרוניץ' יוכל להחזיק לאורך יותר זמן. היא הפסידה את המשחק לראשון גם כי נגמר לה הכוח, אבל לא פחות בגלל שהיא לא הייתה מסוגלת לקלוע משלוש. בשלב מסוים הם קלעו כל כך רע, שראשון הרגישה עם זה בסדר גמור לתת להם להשליך מעבר לקשת – כל עוד זה לא גרין, שזכה להגנה צמודה של הגארדים של ראשון. הם היו ממושמעים טקטית ולא נתנו לו זריקות קלות, וגם כשהוא עבר שחקן אחד הגיע עוד שחקן ברוטציה טובה כדי לא לתת לו לקלוע. חולון סיימה מחוץ לקשת עם 2 מ-23, וקרוניץ' יהיה חייב להכניס לקבוצה שלו פתרונות במשחקים כאלה. שוב, עם הגדלת הרוטציה בגלל החתמות וחזרה מהפציעה של קררה, זה יהיה יותר קל. שאוט-אאוט אם בא לכם לצלול קצת לנתונים מתקדמים של ליגת העל אל תפספסו את IBPL ANALYTICS של אריאל טייב המלך. יש שם פירוק לגורמים של כל הנתונים הקבוצתיים עם פילטרים מתקדמים. אני משתמש בו בשבועות האחרונים והוא מושקע ברור ומובן. גשו, זה תוכן חינמי שצריך לעלות כסף. שבוע טוב.

אני לא מהחובבים הגדולים של קזינו ומשחקי הימורים וכמובן שלא ממליץ עליהם לאף אחד. ועדיין, בהזדמנויות המועטות בהן יצא לי לבקר בבתי קזינו בחו"ל, משהו ברולטה תפס אותי במיוחד. תחושת חוסר האונים המעט ממכרת שאוחזת בך ברגעים בהם הכדור מסתובב; הניסיון הנואש בלייצר היגיון וחוקיות בכללים; פאנצ'ים קצרים ודרמטייים שמייצרים השלכות הרות גורל; ובמיוחד - חוסר הוודאות לגבי מה יקרה בשנייה אחרי שהכדור יתיישב על המספר שלו. העונה ברולטה של היורוקאפ - הכדור נחת במשבצת של בורק שמניפה ברזל ראשון ב-116 שנות קיום. זמן לחגוג עם החבורה של פרדריק פוטו את התואר, ועל הדרך לשאול כמה שאלות. No More Bets עקבתי מקרוב אחרי סדרת הגמר ביורוקאפ ולא הצלחתי להתנתק מאסוציאציית הרולטה שאפפה אותי, בהמשך ישיר לעונה הזאת בכללותה. מפעל שהציג השנה את אחת הגרסאות החיוורות שלו אי פעם מוכרע בסדרה שאמנם לא התעלתה לרמה התקפית גבוהה, אבל הצליחה לייצר דרמה נאה בסיום משחק מספר 2. בשום שלב של המשחק המכריע לא יכולת לדעת לאן זה הולך. אף קבוצה לא באמת הצליחה לייצר מומנטום אמיתי ולשלוט במשחק. אל חצי הגמר הגיעה הקבוצה הצרפתית כאנדרדוג המובהק, מוקפת בשלוש טורקיות עשירות עם יומרות יורוליג מובהקות. מעטים הבראקטים שנתנו לצרפתים את הגביע. למרות שמדובר בקבוצה די צנועה בפרספקטיבה צרפתית, המועדון מהאזור הררי של מזרח צרפת הצליח לייצר מיני-מסורת במפעל השני מבית היורוליג (והשלישי באיכותו) בשנים האחרונות. עונה שישית ברציפות במפעל, מתוכן 4 ריצות פלייאוף שהמוצלחת בהן, עד השנה, הגיעה לפני שנתיים - כשהקבוצה של זקארי ריזאשה, ג'רמי מורגן וברייס בראון הגיעה לגמר והפסידה לפריז של טיג'יי שורטס ותומאס איסאלו. כמה מילים על היריבה. בשיקטאש, בהובלת דושאן אלימפייביץ', הציגה לאורך כל העונה התקפה איכותית במיוחד (120.7 נקודות ל-100 פוזשנים עונתי, שניה בכל המפעל וראשונה ערב הגמר) שנשענת על שני עוגנים מרכזיים: יעילות חריגה באיזור הצבע, בהובלת אנטה זיזיץ', וקו אחורי של שחקנים שמייצרים לעצמם מצוין מכדרור (ג'ונה מתיוז, דבון דוטסון ואנתוני בראון). לכן, למרות קצב משחק נמוך, הטורקים הצליחו לייצר מספרים יפים בהתקפה לכל אורך העונה (87 נקודות בממוצע למשחק), וכך היה גם בסדרת חצי הגמר נגד בחצ'שהיר. מייצג נאמנה את המונח רפיון, אנטה ז'ז'יץ' (תמונת AI) עם זאת, נקודת התורפה של בשיקטאש היא התמודדות מול רמות גבוהות יותר של פיזיות ואגרסיביות. פוטו זיהה את זה, וכיאה לקבוצה צרפתית קלאסית - היו לו בהחלט הכלים לממש תכנית משחק של פיצוצים. משחק מספר 1 הכניס את החבורה הרכה של אלימפייביץ' להלם החל משלבים מוקדמים מאוד ברבע הראשון. הפציעה של איסמעיל קמאגטה הוציאה מארגז הכלים של אלימפייביץ' את המענה האפקטיבי היחיד לקרב תרנגולים, והתוצאות בהתאם. אין שחקנים שמייצגים בעיניי בצורה מובהקת יותר את המונח "רפיון" מאשר אנטה זיזיץ' ואנתוני בראון. לצד הכישרון ההתקפי שאין עליו חולק, הקריסה שלהם כשחשוב ולחוץ וקשוח ואגרסיבי לא באמת הפתיעה אף אחד. הגארדים והפורוורדים של בורק הפעילו לחץ ונשארו צמודים ומרוכזים לשחקנים שלהם לכל אורך ההתמודדות. זיזיץ' הצליח לייצר תפוקה בפנים אבל כצפוי, בצד שבו שומרים, לא באמת היה קיים. המגבלות האתלטיות שלו שרק הולכות ומחמירות עם השנים לא מאפשרות לו לייצר כמעט בכלל עצירות הגנתיות. בראון ומתיוז נחנקו עם 9/30 משותפים, כל הדרך להפסד ביתי כואב מול היכל מלא בערב התקפי מחפיר של 60 נקודות ב-31% קבוצתי מהשדה. אחרי שעקצה את המשחק הראשון, בורק הגיעה להיכל הביתי הצנוע נישאת על כתפי המומנטום. המשחק התפתח בצורה די דומה לקרב הבוץ באיסטנבול בשבוע שעבר. אותן בעיות שהקשו על בשיקטאש אז, חזרו בריבית דריבית. קווין קוקילה, הסנטר הנחמד והמוגבל של בורק, דפק שיא קריירה של 18 נקודות ב-75% מהשדה על זיזיץ' האומלל. ברבע האחרון הצרפתים הלכו בעקביות פנימה והצליחו לייצר נקודות גם במעברים, כשבשיקטאש תלויה באופן מוחלט בזריקות קשות בסוף שעון של הקלעים שלה. בניגוד למשחק הראשון, הזריקות גם נכנסו, מה שהביא אותנו לפוזשן האחרון. להיות אדם טוב, יכול להיות שהכותרת של הטור הזה לא הכי מדויקת. לגמר הזה יש מנצח מובהק וקוראים לו אדם מוקוקה. תפס את ה-18 אדום ברולטה והצליח לזכות בכל הקופה. הצרפתי שיחגוג 28 בקיץ, מעניק במו ידיו תואר אירופי לקבוצתו אחרי קילומטראז' די משמעותי שעשה בקריירה. כבר בגילאי 18-19 היה שחקן רוטציה בליגה הצרפתית. לאחר מכן קפץ לרזנטוביצ'יה במגה-בימקס, קרא תיגר על דראפט ה-NBA (ונכשל), טייל בערבות הג'י ליג וקיבע את מעמדו בשנים האחרונות כשחקן נחמד ולא מעבר לכך בלבל השני-שלישי בכדורסל האירופי. ברמת התכונות, מדובר בגארד שמתבסס על אתלטיות ואורך כדי לייצר נקודות. הוא אפקטיבי בהפעלת לחץ על הכדור, בעל צעד ראשון אקספלוסיבי שמסייע לו לייצר יתרונות בכדרור, ונמצא בתקופה הטובה בקריירה מבחינת הקליעה מבחוץ. בואו נדלג ישירות לסל הניצחון, שממחיש את היתרונות הנקודתיים של מוקוקה אבל מסמל בעיניי לא פחות את הסדרה כולה. פוטו יוצא עם 14 שניות על השעון בשוויון 71 עם כדור מהבייסליין. מולארה מוליך את הכדור באין מפריע ועובר את קו מחצית המגרש ללא שום לחץ או הפרעה מהיריבה. מוקוקה מחכה בפינה, כשעליו מופקד אנתוני בראון. הנד-אוף פשוט בין השניים וריווח מקסימלי של שאר שחקני בורק (כשקוקילה יוצא מהצבע ומרחיק את זיזיץ' מהאזור), וזהו. בנקודת הזמן הזו, עונה שלמה תלויה במאצ' בין מוקוקה לרגליים של אנתוני בראון. אם אתה טורקי, אתה ממש לא רוצה להיות תלוי ברגעים האלה ברגליים של בראון. שתיים-שלוש הקפצות, חדירה לצבע אותה AB לא מצליח למנוע, וליי אפ מעל ידיו המושטות שצולל פנימה 1.1 שניות לסיום. פאנץ' פשוט מאוד שמנצל יתרון נקודתי של שחקן מוכשר ברגע מאוד מאוד חשוב. ממש לא צריך להמציא את הגלגל, בייחוד לא במאני טיים. ברכות, אדם. ברכות בורק. קזינו ללא מרוויחים ימים לאחר הזכייה הדרמטית, מיהר ז'וליאן דבוטה, הבעלים של בורק, לצנן את ההתלהבות מהזכייה ולהבהיר לקהל שלו שחלומות לחוד ומציאות לחוד, וכלל לא בטוח שהקבוצה תממש את הפרס האמיתי שזכייה ביורוקאפ מעניקה: כרטיס כניסה לליגה הטובה ביבשת. הוא הצביע על שני מכשולים מרכזיים בתהליך. הראשון, האולם המקומי שלא עומד בסטנדרטים שהיורוליג מציב. השני, ההרפתקה הכלכלית חסרת התוחלת שבהעמדת סגל איכותי ליורוליג ללא כל גרם של וודאות להמשכיות בעונה שלאחר מכן. כפי שמסתמן כרגע, בורק צפויה להיות הזוכה השנייה מתוך ארבע האחרונות שלא מממשת את ההטבה המרכזית משיקולים כלכליים, כפי שעשתה גראן קנריה אחרי שהניפה ב-2023. עוד הוכחה לחוסר התוחלת של המפעל הזה, שמכיל דיסוננס פנימי עמוק. מצד אחד, הוא מתהדר בפרס של-BCL אין ולא תהיה האפשרות להציע: כרטיס כניסה למעמד העלית של הכדורסל האירופי. מצד שני, השיטה שלו, שבנויה על עונה סדירה ארוכה ומתישה, שלב נוקאאוט אכזרי וסדרות קצרות של הטוב משלושה – מגבירה משמעותית את הסיכויים להפתעות. זה משאיר אותנו עם שני סוגים של ארגונים שמרכיבים את המפעל הזה: מועדונים עשירים עם יומרות יורוליג ותשתיות מתאימות, שמשקיעים הון תועפות וגורלם נקבע בערב נתון, לעומת קבוצות מהלבל השלישי והרביעי באירופה שכאן בעיקר בשביל ההשתתפות, אבל יכולות למצוא את עצמן ברגע בשלבי פלייאוף מתקדמים. תשאלו את הפועל ירושלים, שהלכה על כל הקופה וכשלה גם השנה, ביורוקאפ אפור וחלש, במשימתה להעפיל ליורוליג. אני בטוח שכשהירושלמים רואים את בורק מניפה, ואת הרמה הדי נמוכה שקיבלנו בגמר, הם נמלאים כעס ואכזבה. הקבוצה שהגיעה עם יומרות יורוליג מוצהרות (ויש שיגידו לא עשתה מספיק לשם כך), הלכה הביתה אחרי ערב ספציפי שבו שילוב נסיבות רע במיוחד פעל לחובתה. הקבוצות הבכירות מסכנות יותר מידי ברולטה של היורוקאפ. לכן ראינו לא מעט מועדונים בכירים שנוטשים את המפעל בשנים האחרונות. קשה לבנות כך אסטרטגיה לטווח הארוך. משחק הכיסאות השנתי ובתוך כך, ישנו כמובן הציר המקביל להגעה ליורוליג: ציר המשרדים. בהנחה סבירה שבורק לא תסתער על הרפתקת היורוליג המסוכנת, אנחנו שוב מגיעים לאפריל-מאי כשלא מעט מתשומת הלב התקשורתית באירופה מופנית למשחק הכיסאות השנתי לקראת הרכבת רשימת המשתתפות במפעל הבכיר בעונה הבאה. השנה, עיקר סימני השאלה מגיעים מצרפת. נוסף על זוכת היורוקאפ שעדיין לא הכריזה רשמית על הוויתור - מונאקו המתפרקת, וילרבאן המתלבטת ופריז שלא הצליחה לעשות פלייאוף, מייצרות שלוש משבצות שסיכוי לא מבוטל שיתפנו בהקדם. אני חייב להודות שכבר הלכתי לאיבוד בתוך בליל הרישיונות, ההסכמים, המדרג והעסקנות ביורוליג. תוסיפו לזה דיונים חוזרים ונשנים על השיטה והמבנה ורחרוחי NBA אירופה שלא ברור אם יבשילו בקרוב, אבל כבר כעת ניתן לשרטט 17 משתתפות בטוחות במפעל הבכיר בשנה הבאה. על שלוש המשבצות הפנויות מתמודדות לא מעט קבוצות. לצד ארבע הצרפתיות, הפועל ירושלים לא ויתרה ומנסה בכל הכוח לדחוף בצירים הפנימיים לקבלת כרטיס חופשי. שתי הטורקיות שהיו בטוחות שיניפו את היורוקאפ והתבדו – בחצ'שהיר ובשיקטאש, גם נמצאות עמוק בפול. פאוק סלוניקי הפסידה לבילבאו בסדרת הגמר ביורופקאפ אבל התחמשה בבעלים, שחקנים, ומאמן מהשורה הראשונה ביבשת. וכמובן צסק"א מוסקבה, שמשקיפה מהצד ומחכה לסיטואציה הפוליטית הנכונה לקפוץ ראש חזרה לבריכה. לא תקבלו ממני פה ניוז או הערכות מושכלות לגבי זהות המשתתפות. מה שתוכלו לקבל זה עוד קצת מרמור על האופן שבו הענף הזה מנוהל ביבשת הישנה. שום ודאות, שום דרך ברורה, מעט מידי ספורטיביות. אנדרלמוסיה של ספקולציות, דיונים, דיווחים, עסקנים ומנהלים בלי שום הבנה אמיתית של מה שמתרחש. אפשר את כל זה לתמצת למילה אחת: רולטה.

באחד מהראיונות התכופים למדי בהם שבר עופר ינאי שתיקה, סיפר הבוס האדום על ההתנהלות שלו אל מול נייג'ל הייז-דיוויס, רגע לפני שזה בחר סופית פאו או הפועל תל אביב. ינאי שיתף את טיעון המפתח מול הטאלנט, לפיו את הזכייה שלו ביורוליג עם פאוור האוס הוא כבר ביצע. עכשיו, האתגר האמיתי (והכסף האחושילינג) הוא להצליח בזה עם קבוצה חדשה. בסוף, הלך ההייז דיוויס אל זרועותיו הפרושות לרווחה של דימיטריס יאנאקופולוס, איש של נועם, אנדרסטייטמנט ומחוות עדינות. בסוף, הלך אל הקבוצה הגדולה. עם הערך המוסף. עם ההילוך הנוסף ששמור לאלו ששייכות למועדון הפיינל פור. ההילוך הנוסף שיש לריאל מדריד, מלכת המפעל. ההילוך הנוסף, לפחות נכון לעכשיו, שאין לפרויקט של ינאי. ולא, אני לא מייחס את כל הסיפור של גיים 2 לענייני רוח המועדון. ריאל מדריד היא קבוצה ביתית אימתנית. ריאל מדריד היא קבוצת כדורסל מצוינת. לריאל מדריד יש את היכולת לשחק בכמה קצבים. לריאל מדריד יש את פאקונדו קמפאסו. אבל רגע, עוד מעט נחזור אליה ואליו. קודם כל הפועל תל אביב ואיטודיס. הצ'קליסט של איטודיס כשועל ותיק של סדרות פלייאוף, הגיע איטודיס אל הסדרה עם כמה רעיונות בבחינת סימון וי בצ'קליסט, למשל: בוא נביא איזו הגנה מפתיעה בוא נעשה איזה שינוי ברוטציה אוקיי. אז כבר במשחק הראשון ראינו את ההגנה האזורית המתחלפת (המסומנת ומעתה תיקרא) 22. וראינו את הניסיון לעדכן טיפה את הרוטציה בכלל ולראות מה אפשר לעשות עם מוטלי בפרט. העניין הוא שמוטלי, ככל הנראה, סומן כג'וקר ספציפי מול טבארס. כשאין טבארס, השילוב של מוטלי במשחק הראשון היה מאולץ ורע. ובשני כבר לא. מכאן הולכים לשלב הבא והמתבקש, בניהול סדרה, והוא העדכון בחמישיה האדומה כשבלייקני אין ומלקולם אאוט. כל אלו שינויי מיקרו, כיאה למאמן המיקרו היווני. כל אלו עזרו להפועל תל אביב לצמצם פערי מאקרו בחלקים מסוימים של המשחק. לא מעבר לזה. כי אם נישאר במיקרו, הפועל תל אביב כן הצליחה לקחת מריאל מדריד כמה דברים שעבדו לה מצוין במשחק הראשון. היא לקחה ממנה את הפוסטאפ הבלתי נגמר של הזוניה, ליילס ודק. הרבה בזכות ה-22. חלק גם בזכות העזרות דמויות האזורית שהיא הראתה ברגע שהכדור הלך פנימה. היא הפחיתה ממנה, במחצית הראשונה, חלק מנקודות הריצה שלה. היא הפכה, לא בטוח שבמחשבה תחילה, את קמפאסו מהמוסר הפסיכי שהוא לשחקן שהוא קודם כל סקורר. את המשחק הראשון סיים העלם נמוך הקומה עם 1 אסיסט ו-1 איבוד. את המחצית הראשונה אמש עם 2 אסיסטים על איבוד 1. וזה משחקן של מעל 5 אסיסטים למשחק, כן? במחצית השניה זה כבר הגיע לחגיגות וליחס 4-0 בין אסיסטים לאיבודים. כולל הדבר המופלא הזה: היא רכבה יפה על דקות ההרכב הבעייתי של ריאל מדריד, זה של סיום הרבע השני. גם במשחק הראשון וגם במשחק השני. וכשאני מדבר על ההרכב החלש של הספרדים, אני מתכוון לזה שעם סרחיו יוי. את המשחק הראשון סיים עם מינוס 3 ב-5 הדקות שביזבז על הפרקט. אתמול הוא נכנס לשחק במצב של 33-27 לקבוצה שלו ונשאר כמעט עד לבאזר שסימן שעכשיו זמן ללכת לשתות בירה. והפעם סיים עם מינוס 7, במסגרת חמישיה שאפשרה להפועל תל אביב להפוך את המשחק ולעבור ליתרון. בדקות האלו, גם בדקות האלו, עמדה הפועל תל אביב ב-22 שלה, זה שנזרק אתמול אלי פרקט כבר באמצע הרבע הראשון. עד כאן הדקות של יוי. עד כאן הכדורסל של הפועל תל אביב. עכשיו זמן השוואה: יוי מול מיציץ'. מי מהם מקבל בזכות את הדקות שלו? מיציץ' ויוי – למה? אחרי עוד משחק רע של וסיליה מיציץ', הלכתי מיד אל הבוקסקור הסטנדרטי כדי שזה יתקף את המסקנות המובנות מאליהן. הרי למשל, כשנשרקה העבירה השלישית לחובתו של הואסה בתחילת הרבע השלישי, זה הרגיש כמו משהו שיכול לפטור את איטודיס מעולו של זה (כשעוד אחרי העבירה, תוך כדי שג'ונס מחכה בחוץ לשריקה נוספת כדי להיכנס, הספיק מיציץ' גם לאבד כדור ולחטוף טריצה קמפאסו מיד לאחר מכן, ואחר כך לאכול חדירה לסל של פליס על הרגליים שלו). הבעיה היא שהמספרים לא תומכים בתאוריה. מיציץ' הוא היחידי באדום שסיים את המשחק אתמול במדד פלוס מינוס חיובי (+9). האמת? את המחצית הראשונה סיים הרי עם 4 אסיסטים ואיבוד 1. האמת? פאק הסטטיסטיקה. לא ניתן למספרים להרוס לנו את התאוריה. כן פלוס או לא מינוס. כן או לא מעמד, היסטוריה ותקציב. מיציץ' הוא שחקן שהתרומה המצטברת שלו לקבוצה שלו כרגע היא שלילית. ואני אפילו לא מדבר על הבריחה הסופית שלו מאחריות בדמות העבירה הטכנית, בדיוק כמו הטכנית השנייה שאיתה ברח איטודיס במשחק הראשון. כמו יוי, הדקות שלו מרגישות מאולצות. בניגוד ליוי, אצלו זה ממש אבל ממש לא אמור להיות ככה. בסופו של יום, המאצ'אפ של מיציץ' אמור להיות רכז אחר שלובש לבן ושמו בארגנטינה קמפאסו. ההבדל בין ניהול והובלת הקבוצות בסדרה הזאת הוא ההבדל בין מיציץ' לבין קמפאסו. ההתאמות וגארובה בלי טבארס, ריאל מדריד אמורה להיות חצי קבוצה. מה זה אמורה? המספרים תומכים בתאוריה הזאת, ולכן אנחנו אוהבים במקרה הזה את המספרים. כל עוד הלך סקריולו עם אלכס לן כמחליף בחמישיה ובכלל, אמנם קיבל ממנו כמה מהלכי גורטאט (כלומר, נעילות שלו את השחקן שלו, שמאפשרות חדירה של המכדרר שלצידו עד לטבעת) ותו לא. הרבה רצון, הרבה סנטימטרים, מעט תרומה. בחסות הדברים שעשה אוסמאן גארובה, הלך סקריולו בפתיחת הרבע השלישי לשני חילופים. פליס, במקום אבאלדה, כמוביל כדור שני לצידו של קמפאסו. וגארובה. שכבר במחצית הראשונה הפגין נוכחות ואנרגיה. שכבר במחצית הראשונה עזר לפתור את הגנת האייס של הפועל תל אביב, במהלכי פיקנ'רול מהצד, עם התנועה הנהדרת שלו ללא כדור. שכבר בסיום הרבע הראשון שתל בתוך הטבעת את התקוות והחלומות של אדווארדס. כחלק בלתי נפרד מהאנרגיות המחודשות שאיתן עלתה הקבוצה שלו לרבע השלישי, מהחמישיה המדויקת יותר שאיתה פתחה את המחצית השניה ועם הלך הרוח הנכון, גארובה עזר לריאל מדריד להגיע לקצב שלה. לשחק הרבה יותר מהר ואינטנסיבי, לנוע ללא כדור, להתקיף את הטבעת כדי להשיג כדורים חוזרים בהתקפה, להעניש אחרי מהלכי פיקנ'רול. כולל בהחלטה הקסומה הזאת, אחרי פיקנ'רול במעבר (סייד – אמפטי), בדרך למסירה מהזוניה ומשם לפליס החותך. וואו. אפרופו וואו. תסתכלו רגע שוב על מה שעושה ולא עושה כאן אלייז'ה בראיינט. מה זה? מועדון קרב ולב אחרי המשחק שפתח את הסדרה, כתבתי לכם כאן על היכולת של הפועל תל אביב לייצר קאמבק בלתי סביר בעליל, ברגע שהפכה את הכדורסל שעל הפרקט למועדון קרב. למשחק אמוציונלי. אתמול זה הלך בדיוק הפוך. המועדון הגדול, זה עם הלב, זה שאיבד את האיש הגדול שלו בדקות הראשונות של הסדרה, זה שזיהה את הסכנה עם ירידתו להפסקה במינוס 2 במשחק מספר 2, הבין שהפעם הוא זה שחייב את האמוציות. את הרוח. את הקרב. את הלב. הוא זה שהביא את ההילוך הנוסף, מעבר לכדורסל, שפירק להפועל תל אביב כל צלם של קבוצה במחצית השנייה. תסתכלו שוב על המהלך האחרון. תראו את שפת הגוף של בראיינט. עכשיו לכו שוב אל שפת הגוף של גארובה. מזהים את ההבדל? 3 נקודות לסיום אי אמון – בטור של הירש הוא כותב נהדר, כהרגלו, על ההרגלים שמבדילים בין הקבוצות. מסכים עם כל מילה. בסוף, יש כאן גם עניין של אמון בשיטה, במאמן ובשחקנים שליד. היעדר האמון בא לידי ביטוי במשחק הראשון בזריקה שמוטלי גנב על הפוזשן הראשון. אתמול, קצת פחות מ-5 דקות לסוף, זרק איטודיס אל המגרש, כמי שכפאו שד, את רנדולף ואת ים מדר. בהזדמנות הראשונה, רנדולף דחק זריקה סתמית. מיד לאחר מכן, רגע אחרי שנכנס, עשה אדווארדס את אותו הדבר. יש מה ללמוד, גם ממהלכי הגארבז', על עמוד השדרה של הקבוצה. על מידת האמון או האי אמון. על היכולת שלה לנהל את עצמה מבחוץ ומבפנים ברגעים הקשים. על הפערים בינה לבין האימפריה הספרדית, לפחות נכון לשני המשחקים הראשונים. בראיינט – אני לא יודע להגיד לכם מהו מצבו הרפואי של בראיינט. אני כן יודע שאל המשחק הזה הוא נכנס מצוין. אני כן יכול להגיד לכם שהוא התפייד, כמו חבריו לקבוצה, ככל שנהיה קשה יותר. שהוא התפשר על זריקות ובהגנה. שהוא לא נראה היה כמו מישהו שאפשר לסמוך עליו. ואם אין מיציץ' ואין בראיינט, אז מי? הספר ואוטורו – כרגיל, היה זה עופר ינאי שדאג לרכז אליו תשומת לב. פעם רוכב על אופניים, פעם עוטה צעיף פרובוקטיבי ופעם קורא ספר. ואתם יודעים מה? זה לא מעניין אותי. מה שמעניין הוא היכולת ללמוד ולהתקדם. ואם נכונה הידיעה וינאי, עם או בלי ספר, הלחים לעונות הבאות את אוטורו, שיכול להפוך לסנטר הכי טוב ביבשת הישנה, אז סחטיין עליו. מעניין איזה פרופס ישלוף בגיים 3. בסדר, תפסתם אותי בעוד סתירה. זה כן מעניין אותי. אם אין תחרות בכדורסל, אז לפחות במה שמסביב. עד כאן גיים טו. שיהיה לנו טוב.

כשהפועל תל אביב הבטיחה את העפלתה לרבע גמר היורוליג, הזכרנו, לצד הברכות, שכדי לעבור את ריאל מדריד ולהעפיל לפיינל פור יהיה עליה להראות משהו שטרם הראתה במהלך העונה. משהו שחורג מהיכולת האישית של בריאנט, ג'ונס, מיציץ' ובלייקני, משהו מעבר לכישרון הטהור שהספיק לה בדרך כלל כדי לגבור על קבוצות שסיימו מחוץ לטופ 8, ולא הספיק בדרך כלל כדי לגבור על קבוצות עם רמת כישרון מאזורי הטופ 4. למשל ריאל, שגברה עליה פעמיים במהלך העונה. אחרי שני משחקים, כשריאל כבר עם 0:4 מול האדומים, תשובת הביניים ברורה: הפועל ת"א לא מצאה בתוכה מימד נוסף שהיה חבוי מן העין. מה שראינו כל העונה, זה מה שאנחנו מקבלים בסדרה. וזה לא מספיק. לא קרוב ללהספיק. בסוף, גם כשמדובר בקבוצה מקצוענית עם שחקנים בוגרים ומנוסים, זה עניין של הרגלים. אתה מביא לסדרה את מה שתרגלת כל העונה. והתרגול הוא לא רק באימונים, אלא בעיקר מה שאתה רגיל לו מהמשחקים. הפועל ת"א רגילה לכדרורים. לאחד על אחד. לפעמים יותר מאחד על אחד - אחד על חמישה. היא רגילה ליד חופשית של דימיטריס איטודיס לכוכבים, עם כללי ריווח אבל עם בחירת זריקות מאוד ליברלית, שמתבססת על אינסטינקטים. ריאל מדריד, קבוצת כוכבים שכמעט כל שחקניה עם עבר NBA, רגילה לדברים אחרים. סרג'יו סקריולו, מאמן קצת מקובע, קצת שמרן, הרגיל את הקבוצה שלו למסור. יש חריגים - למריו הזוניה לא מתחשק לפעמים, אז הוא לוקח זריקות קשות. אבל הוא החריג. הנורמה אצל הספרדים, בלי איזה הברקות טקטיות, היא להרים את הראש ולמצוא שחקן במצב טוב יותר. פשוט. אם אתה גארובה או דק בפוסט, ובטח אם אתה קמפאסו (איזה קמפאסו זה) במגרש הפתוח או בפיק אנד רול. וזה בא לידי ביטוי בנתוני האסיסטים-איבודים - 7-22 לריאל, 12-13 להפועל ת"א. והמספרים האלה לא יוצאי דופן - הם עקביים למדי. וכן, הפועל ת"א זרקה לפח הזדמנות שנפתחה לה עם פציעתו של וולטר טבארס, שאמור להיות היתרון האמיתי של ריאל עליה, ועל שאר היורוליג. במחצית הראשונה, והמוצלחת יחסית, היא הצליחה לנצל את היעדרו. סקריולו שיחק אותה תמים, מקובע, מאמן אירופאי שמרן לכאורה, ועלה בחמישיה עם אלכס לן, שמזכיר את הענק מכף ורדה רק במימדים. והפועל ת"א של הרבע הראשון, והמחצית הראשונה, הראתה שיטתיות שלא אופיינית לה בניסיון לנצל את החסרונות של הספרדים. ראינו סטים התקפיים טיפה יותר סבלניים, עם עוד פיק אנד רול ועוד אחד כדי ללכת ללן על הרגליים, משהו שבריאנט עשה על ההתחלה. ראינו גם קצת יותר ניסיונות לאסוף נקודות במגרש הפתוח, ובעיקר הפעלה של אוטורו, שקיבל את הכדור לא רק כמתגלגל לסל אחרי פיק אנד רול, אלא גם עם הגב לסל. ועדיין, גם במחצית הראשונה הטובה הפועל ת"א הייתה במשחק בזכות יכולת אישית - למשל חדירות וירטואוזיות של ג'ונס או שלשה של בלייקני מול שני שומרים. קיבל כדורים גם עם הגב לסל, אוטורו. צילום: הפועל IBI תל אביב אבל הרמזים המטרימים שמשהו פחות טוב עומד לקרות היו שם. למשל כשמיציץ' ואדוארדס התבלבלו בכיסוי ברבע השני ונתנו לגבי דק ליי אפ קל. או כשג'ונס ניסה לחמוק ממיסמץ' הגנתי מול גארובה, נטש אותו בלואו פוסט בצד החזק בדיוק כשמסרו לו והוביל לסל. ובעיקר, מתוך הבנה שלהפועל ת"א היה קל יותר מול שחקני הרוטציה של סקריולו, כמו לן (פלוס מינוס של 8-), יוי (7-) או אבלדה (0), וגם אוקקה, ולא מול השחקנים הטובים יותר שעולים מהספסל - גארובה הנהדר, אנדרס פליז שהדיח את הפועל ת"א מהיורוקאפ עם בדאלונה לפני שנתיים (שניהם עם 33+, הגבוה בקבוצה) וטריי ליילס החסכוני והחכם. גארובה שינה הכל מהרגע שעלה לספסל, כשההדג' העצל של לן פינה את מקומו לסוויצ'ים המופתיים שלו. המהירות של פליז והאגרסיביות ההגנתית שלו הן גזירות שהפועל ת"א לא הצליחה לעמוד בהן. והיה שם קמפאסו (איזה קמפאסו זה), לאורך כל הערב. הסתייגות אחת: סקריולו מתעקש שיתוף 10 שחקנים לפחות, החלטה שמוכיחה את עצמה גם בטריות של של השחקנים החשובים באמת. איטודיס הגיע לסדרה עם רוטציה קצרה, מעט שחקנים שהוא סומך עליהם ועם מוטלי ומדר מחוץ לעניינים. עמיתו האיטלקי מוכיח שטכנולוגיית הרוטציה הרחבה קיימת. ברבע השלישי, כמו שקורה תמיד, ההרגלים ניצחו. במקרה של הפועל ת"א, מדובר בהרגלים רעים. מיציץ' זורק פתאום מ-9 מטר סתם כי מתחשק. בלייקני לוקח זריקה קשה עם יד על הפרצוף, כזאת שנכנסה במחצית הראשונה אבל כשעפה החוצה מסדרת לריאל התקפה מתפרצת. סקריולו הוכיח שהוא מסוגל לזנוח את הקיבעון, עלה בחמישיה בחצי השני עם גארובה ופליז והפסיק לתת פור לאורחת. ההגנה של הפועל ת"א קרסה ואיבדה את עצמה ברוטציות, פעם בחדירה של פליז בלי עזרה, פעם בחיתוך שלו שהסתיים בליי אפ ממסירה של גארובה מהפוסט ופעם אחת כשליילס זרק חופשי לגמרי מחוץ לקשת. ואז, 7:57 דקות לסיום, מיציץ' התפרץ על השופטים, חטף טכנית ועבירה חמישית והכל התפרק. ב-5:30 הדקות הבאות ריאל רצה ל-1:16 משפיל והפועל ת"א פשוט איבדה צלם של קבוצה. והפעם אלייז'ה בריאנט, שלאורך כל העונה היה המוח שהרים אותה אל מעבר לשכונתיות ושאפשר היה לתלות את ההפסד הראשון בפציעתו, היה רע (4 מ-12 מהשדה) בדיוק כמו שאר הגארדים. ההרחקה שלו פירקה את הפועל ת"א. צילום: הפועל IBI תל אביב שיהיה ברור - הדרך של הפועל ת"א הובילה אותה לרבע גמר היורוליג, בעונה של מלחמה וגלות מישראל, וזה הישג שאי אפשר למחוק. עם זאת, תקציב השחקנים של עופר ינאי לפחות שווה לזה של ריאל, לפי הפרסומים. אין סיבה שהסדרה לא תהיה צמודה יותר. בעצם, יש סיבה: השיטה של איטודיס בנויה לגבור על קבוצות עם פחות כישרון, ולא נותנת כלים לעבור קבוצות עם רמת כישרון שווה או גבוהה יותר. המימד הנוסף שדיברנו עליו בהתחלה טרם הופיע, ועם כל משחק שעובר קטנים הסיכויים שיופיע בהמשך. עניין של הרגל.

אנחנו בעיצומו של הסיבוב הראשון שלא מפסיק לתת. בין יומיים שכוללים שישה משחקי 6, בכל משחק יש סיפור מעניין, בכל סדרה קורים הרבה מאוד דברים. בימים הקרובים שתי מוליכות המזרח יעמדו בפני משחקי הדחה לא פשוטים ולברון ג'יימס ינסה להימנע מלהיות הראשון שחוזרים מולו מ-3:0. ובתוך כל זה, ההדחה של דנבר היא הסיפור הגדול של הסיבוב הזה. כי זו הקבוצה שנחשבה לאחת משתי המועמדות הבכירות לאליפות לכל אורך העונה, גם כשהיא קרטעה במהלכה. הקבוצה שעל פניו עשתה הכל נכון הקיץ, העמידה סביב ניקולה יוקיץ' את הסגל האיכותי והעמוק ביותר שאי פעם היה סביבו, הולכת הביתה בסיבוב הראשון אחרי הפסד לשאריות של מינסוטה, לטרנס שאנון ג'וניור. יוקיץ' את ניתוח ההדחה של דנבר ניתן לחלק לשני גורמים מרכזיים: הכוכב והקבוצה שסביבו. נתחיל ביוקיץ'. עד לפני שבועיים עדיין היה קונצנזוס די רחב שמדובר בשחקן הטוב בעולם, כפי שהיה לפחות מאז האליפות ב-2023 וכנראה גם לפני. שיי גילג'ס אלכסנדר נותן פייט רציני מאוד בשנתיים האחרונות, ויקטור וומבניאמה מעלה תהיות הרבה יותר מוקדמות מהצפוי, אבל הג'וקר עדיין היה ליגה בפני עצמו. האופן בו הוא משפיע על משחק ההתקפה של דנבר, יוצר במו ידיו את ההתקפה הטובה בליגה, האפשרות שהוא גם המוסר הטוב בעולם, גם הסקורר הטוב בעולם ואולי אפילו הריבאונדר הטוב בעולם – קשה היה לטעון ברצינות לתחרות מולו. לכן הסדרה מול מינסוטה כל כך משמעותית בתפיסה שלנו את יוקיץ'. לראשונה ניתן לשאול באמת אם הוא כבר לא לגמרי בשיאו, מתחיל לרדת מהאולימפוס. זה היה סמלי במיוחד שמי שעצר אותו כל כך באפקטיביות היה רודי גובר, שלאורך השנים סימל את חוסר היכולת להתמודד עם יוקיץ' באחד על אחד. גובר הצליח בסדרה הזאת גם למנוע מיוקיץ' להשתלט על הסדרה כסקורר וגם להגן על הצבע מפני חדירות, במיוחד של ג'מאל מארי שהלך ודעך ככל שהתקדמה הסדרה. ההגנה של גובר ומינסוטה הדגימה איך מספיק שאלמנט אחד של כוכב התקפי יורד והכל נראה שונה. בקליעה של יוקיץ' משלוש היו תנודות במהלך הקריירה שלו, אבל מאז שחזר מפציעה במהלך העונה היא די נעלמה. לפני הפציעה יוקיץ' קלע 2.1 שלשות ב-43.5 אחוזים, אחריה הוא קלע 1.4 שלשות ב-31.9 אחוזים, מול מינסוטה הוא כבר קלע 1.2 שלשות ב-19.4 אחוזים. ברגע שכריס פינץ' החליט שהוא לא מפחד מהשלשות של הג'וקר, הכל הפך להרבה יותר פשוט עבור ההגנה שלו. גובר לא יצא אל יוקיץ' בפיק נ' פופ שלו עם מארי וכך היה יכול להקשות גם על הזריקות של מארי במהלך שעד לסדרה הזאת היה הקטלני ביותר בליגה. היכולת שלו לחכות ליוקיץ' קרוב לצבע הקשתה גם על התנועה של יוקיץ' עם הפנים לסל. זה אפשר גם לעזרה להגיע הרבה יותר בקלות, כי הכל בהתקפת דנבר קרה לאט יותר מהרגיל. בזמן שבהתקפה אלמנט אחד חשוב נעלם, ההגנה של יוקיץ' הייתה חלשה באופן רחב וגורף. הטיעון הכי חזק נגד יוקיץ' כשחקן הטוב בעולם הוא ההגנה שלו. טיעון הנגד הוא שבשיאו, בפלייאוף, הוא גם היה שחקן הגנה מצוין, כזה שלומד את היריבות לעומק, מכיר את הניואנסים הקטנים ביותר ומוצא דרך להביא לידי ביטוי את הגודל וחוכמת המשחק שלו. השיא ההגנתי שלו היה בגמר 2023 מול מיאמי, בו הוא היה חד ונייד מתמיד. הנה שתי דוגמאות משם מתוך רבות אפשריות, מספיק לראות אותן כדי להבין כמה שונה יוקיץ' נראה בהגנה בשבועיים האחרונים: בהפסד למינסוטה הלילה דנבר הובסה במשחק הפוזשנים, לוולבס היו 13 ריבאונד התקפה יותר ושישה איבודים פחות, ביחד יתרון של 19 פוזשנים. זה קשור לכל הקבוצה, אבל קודם כל לכוכב ולמנהיג שלה. דנבר עלתה למשחק הזה, שהייתה אמורה לראות בו הזדמנות להציל את הסדרה מול יריבה חבולה, מפוזרת ורכה, רחוקה מהאינטנסיביות ומרמת המחויבות של משחק הדחה בפלייאוף. יוקיץ' עצמו איבד כמה כדורים רשלניים בדקות הראשונות, והפסיד כמה מאבקי ריבאונד לגובר. זו פעם ראשונה בעידן יוקיץ' שדנבר מסיימת סדרה בלי תחושה שהיא נתנה כל מה שהיה לה. לפעמים הדעיכה של שחקנים גדולים היא במקומות האלה, בעייפות מנטאלית מצטברת שבאה לידי ביטוי בחוסר היכולת לגייס את הדרייב והמנהיגות שנדרשים כדי להוביל קבוצה להצלחות בפלייאוף. יכול להיות שבדיעבד נתייחס לשנה הזאת כשנה בה יוקיץ' לא התאושש עד הסוף מפציעה במהלכה ולא מצא את היכולת מהחצי הראשון של העונה, שעמדה בסטנדרטים הגבוהים ביותר שלו. אבל הוא כבר בן 31, אחרי שנים ארוכות בלי פציעה משמעותית, מספק מספרים היסטוריים שנה אחרי שנה, סוחב קבוצה לצמרת ולמאבקי פלייאוף משמעותיים שנה אחרי שנה. יכול להיות שהגענו לקצה הפריים שלו. הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, קשה לראות אותו מתרחק מהטופ 5 בעתיד הנראה לעין, אבל את תואר השחקן הטוב בעולם הוא כנראה יצטרך להרוויח מחדש, וזה יוכל לקרות רק בפלייאוף הבא. דנבר ברמה הקבוצתית, הבעיה היא שדנבר בנויה כך שהיא זקוקה לכך שיוקיץ' יהיה השחקן הטוב בעולם כדי שיהיה לה סיכוי להתחרות עם שתי המפלצות הצעירות שרק צוברות כוח במערב. וגם זה כנראה לא יספיק. ההפסד למינסוטה עורר סימני שאלה לגבי כל אחד ואחד מהגורמים בקבוצה הזאת, מי יותר ומי פחות. על פניו, ההיעדרות של ארון גורדון ופייטון ווטסון יוצרת נסיבות מקילות משמעותיות. גורדון הפך לאחד משלושת הגדולים של הנאגטס, הוא פתח את העונה בסערה עם קליעה משופרת מאוד משלוש, מה שהיה הופך אותו לשחקן המשלים המושלם. ווטסון כיכב בתקופה בה כולם היו פצועים, הפך לסקורר מעניין בפני עצמו, וניתן לומר שהיה השחקן הרביעי בחשיבותו לקראת הפלייאוף, כך שדנבר חסרה את השחקן השלישי והרביעי הכי חשובים שלה מול מינסוטה. אבל בעיות הבריאות הן חלק מהבעיה של הקבוצה הזאת לאורך השנים, וגורדון הופך לשחקן שסימן שאלה ענק מתנוסס סביב היכולת שלו לספק פלייאוף שלם בריא. תזכורת: זה מה שארון גורדון עשה במשחק פתיחת העונה מעבר לפצועים, זו בעיקר שורה של אכזבות. ג'מאל מארי הגיע לפלייאוף אחרי העונה הטובה בקריירה, הוא כנראה ייבחר לאחת מחמישיות העונה, אבל בפלייאוף הוא הלך ונחלש עד למשחק איום ונורא הלילה. כריסטיאן בראון איבד לחלוטין את הטאץ' בקליעה והפך מכוח עולה לשחקן שהחוזה שלו נראה כמו נטל. קאם ג'ונסון לא הצליח לשמור על עקביות וגם החוזה שלו נראה כבד ביחס לתפוקה. הספסל המדובר לא הרשים במיוחד, ברוס בראון רחוק מהשחקן שהיה בעונת האליפות, טים הארדווי ג'וניור לא מספיק טוב בזמן אמת, יונאס ולנצ'יונאס מתקשה. דיוויד אדלמן לא מצא פתרונות טקטיים ולא הצליח לחבר את הקבוצה כדי לגרד נצחונות מול יריבה פצועה. בגרסה הפסימית זה נראה כמו הציוץ הזה של קווין אוקונור, שיוביל אותנו גם לכותרת הבאה: לאן הולכים מכאן? כשישקע האבק ניתן יהיה לראות את הדברים באופן הרבה פחות פסימי. יש מספיק דוגמאות לשחקנים שאחרי שנתיים עמוסות פציעות חוזרים לעצמם ושמים את כל סימני השאלה מאחוריהם, גורדון ו-ווטסון בריאים יפתרו הרבה בעיות בדנבר. גם בראון עבר עונה לא בריאה שאולי עצרה את ההתקדמות שהתחילה בשנה שעברה, קאם ג'ונסון היה בעונת התאקלמות שהלכה והשתפרה, יוקיץ' היה בשיאו רק לפני ארבעה חודשים (עם הבלחות מאוחרות יותר כמו במשחק מול וומבי והספרס שכמה חבל שלא היה הקדמה לסדרה) ומארי רק לפני כמה שבועות, מה הם יודעים לעשות בפלייאוף הם כבר הראו. לכן, קשה מאוד לראות את הנהלת הנאגטס מבצעת צעדים קיצוניים מאוד בקיץ. האפשרות ההגיונית ביותר היא לקוות שהפסקה האופטימית תתברר כאמיתית יותר מהפסימית, להתחזק בשוליים ולקוות שיש לסגל הזה עוד כמה שנים בצמרת ושהוא יתחבר לעוד ריצת פלייאוף גדולה אחת, כמו גולדן סטייט ב-2022. אולי לצד שינוי בגזרת המאמן, למרות שלמיטב ידיעתי אדלמן עדיין מוערך ע"י השחקנים. סימן השאלה המרכזי הוא חידוש החוזה של ווטסון והשאלה אם צריך לוותר על אחד החוזים הכבדים האחרים (כנראה קאם ג'ונסון) כדי לעשות את זה. החתמה של ווטסון לטווח ארוך צריכה להיות מטרת העל של הקיץ, אם דנבר תאבד אותו זה סימן רע מאוד. לתחושתי, היחיד שיכול לשנות את המגמה הזאת הוא יוקיץ' עצמו. אם הוא יתחיל לדבר על צורך בשינוי זה יזעזע את המערכת, בטח כשיש לו אפשרות לצאת מהחוזה בקיץ הבא. הג'וקר לא נתן שום סיבה לחשוב שהוא ירצה לעזוב את דנבר או לזעזע את המערכת באופן רציני, אבל הוא בשלב בו הוא אמור לחשוב על המורשת שלו, והאפשרות לזכות באליפות נוספת תהיה משמעותית מאוד ליכולת שלו להתקבע כשחקן טופ 10 בכל הזמנים. אם יוקיץ' יכריח את הנאגטס לבצע מהלכי פאניקה, טרייד על מארי נראה כמו האופציה הכי הגיונית. אין לדנבר יכולת ליצור חבילת בחירות אטרקטיבית במיוחד כי היא חייבת כמה בחירות שמפוזרות על פני הרבה שנים, לכן מארי הוא הנכס הכי גדול שלה. טרייד שלו על שחקן וותיק יותר שמחפש הזדמנות אחרונה, או על שניים-שלושה שחקנים איכותיים, עשוי להיות המהלך שיאפשר לדנבר את הריצה האחת הנוספת. כאמור, אני לא מצפה למשהו בסדר גודל כזה בקיץ הקרוב, אבל לראשונה אופציה כזאת עשויה להיות על השולחן. קצת על כל השאר אנצל את ההזדמנות לכמה מחשבות קצרות על שאר הסדרות: הניקס מביסים ועולים: כמה הפכפך המזרח, הניקס שוב נראים פתאום כמו מועמדים רציניים להגיע לגמר. זה קרה בזכות שלושה משחקים מצוינים ברצף, לצד הקשיים של שתי הגדולות. מגיעות מילים טובות לשני אנשים מושמצים. הראשון הוא מייק בראון, שביצע התאמות נהדרות עם התקדמות הסדרה עד לנוק אאוט הסופי במשחק הלילה. הניקס למדו אחד אחרי השני את כל שחקני ההוקס וידעו איך להקשות על כל אחד מהם, להגיב באופן ייחודי לכל אחד מהם. כך הם חשפו את המחסור במספר 1 אמיתי ביריבה הלא שגרתית שלהם. ההתאמה ההתקפית של הניקס מובילה אותי לדמות השנייה: קארל אנתוני טאונס. בזמן שג'יילן ברונסון ואו ג'י אנונובי היו סלע יצוק לכל אורך הסדרה, זהו קאט שהשתנה במהלכה. ברמה הבסיסית ביותר, הוא נהיה הרבה יותר אגרסיבי, התחיל לנצל את העובדה שאין באטלנטה אף שחקן שיכול להתמודד איתו פיזית, התחיל להשתמש בכתפיים הרחבות שלו. אבל השינוי החשוב יותר הוא שמשחק ההתקפה של הניקס התחיל לעבור הרבה יותר דרכו, ודרך יכולת המסירה שלו. הרבה יותר מתמיד, הוא מקבל כדור על קו השלוש או בפוסט בזמן שיש הרבה התרחשות סביבו, הרבה חסימות ללא כדור ותנועה לטבעת עד שהוא מוצא מסירה טובה. בשלושת המשחקים האחרונים היו לו שני משחקים עם ספרות כפולות באסיסטים, אחרי שכל השנתיים שלו בניקס לפני כן היו לו שניים כאלה. ההרגשה היא שהניקס עלו פה על משהו אמיתי שהם ימשיכו להשתמש בו גם בהמשך הפלייאוף. אמביד משנה את הסדרה: בוסטון הייתה אמורה לחכות כבר לניקס, אבל הסתבכה בסדרה עם פילדלפיה ותצטרך לנצח משחק 7 כדי לעלות. זה לא יהיה קל. אחרי שני המשחקים הראשונים דיברתי על שתי קבוצות דומות, החזרה של ג'ואל אמביד שינתה את התמונה הזאת. איתו לפילדלפיה יש סקורר עצום מהסוג שאין לבוסטון. יש לה אופציה בפוסט, שחקן עם קליעה נהדר מחצי מרחק בפיק נ' רול (מה שמקשה על הגנת הדרופ של הסלטיקס), שחקן שמסבך בעקביות את נמיאס קייטה בעבירות וחוגג עוד יותר בקלות על כל אופציה אחרת. עם אמביד, פילדלפיה נראית פתאום כמו הקבוצה שיש לה יותר אופציות התקפיות, בזמן שבוסטון תלויה לחלוטין בג'ייסון טייטום וג'יילן בראון (וקצת פייטון פריצ'ארד). לכן משחק 7 יכול להיות מאוד מעניין. במשחקי 7 שחקני משנה נוטים להתקשות יותר מהרגיל, ובוסטון תזדקק לכמה מהם שלפחות יקלעו את הזריקות הדי חופשיות שלהם. מצד שני, בוסטון שברה את הלב של פילדלפיה כל כך הרבה פעמים ומדובר במשחק 7 אצלה בבית. הכל אפשרי. הפציעה של פרנץ ווגנר משמעותית: לאורלנדו תהיה הלילה הזדמנות להיכנס לרשימה מצומצמת של מדורגות 8 שהדיחו מדורגות 1, אבל יהיה לה קשה יותר בלי פרנץ ווגנר שייעדר שוב. ווגנר הוא השומר הטוב ביותר על קייד קנינגהאם, שילוב של גודל, זריזות וקריאת מהלכים שמקשה מאוד על קייד להשתחרר לזריקה, הוא גם מתאים מאוד לחילופים בפיק נ' רול מול ג'יילן דורן. אף אחד אחר באורלנדו לא מקשה על קייד בכזה אופן, וזה בא לידי ביטוי בחגיגה של קייד במשחק האחרון. בלי פרנץ אין למג'יק גם את רביעיית הסקוררים המרתיעה, קל יותר להגנה למצוא ממי להמר ואיפה להחביא חוליות חלשות. ועדיין, בבית זה בהחלט בטווח האפשרויות של המג'יק. יוסטון מחפשת מהפך: אני לא מרבה להמר, אבל כן אגיד שקשה לי לראות את יוסטון הנוכחית כראשונה שיוצאת מפיגור של 3:0, בטח בלי קווין דורנט. הסדרה התפתחה כך שהיא לומדת יותר ויותר להביא לידי ביטוי את יתרון הכשרון והאתלטיות שלה על הגרסה של הלייקרס שהיא פוגשת, אבל היא נראית לי צעירה ולא מלוטשת מספיק בשביל ארבעה נצחונות רצופים. בטח כשבצד השני לברון, ואוסטין ריבס חזר ומספיק שיתפוצץ למשחק אחד, ומרכוס סמארט שכבר ראה הכל נמצא שם. לפחות זה יוצר עניין בסדרה שאחרת הייתה בעיקר מבאסת עם הפציעות של הכוכבים. טורונטו מכריחה את קליבלנד לעבוד: בזמן שקליבלנד הייתה שמחה להיפטר מהסדרה הזאת ומטורונטו המציקה מהר, אולי זה דווקא טוב שהראפטורס מכריחים אותם לחפור פנימה. במשחק האחרון אוון מובלי סוף סוף התחבר לכמה דקות והספסל סוף סוף נראה יעיל כמו שהוא אמור לראות, בעיקר דניס שרודר ששוב עוזר לקבוצה שלו לנצח משחקי פלייאוף ושוב לא ברור איך הוא לא מצא תפקיד עקבי יותר בשום מקום. עם ההסתבכות של דטרויט ובוסטון, קליבלנד יכולה להרגיש שיש לה השנה הזדמנות למשהו, לשם כך היא תצטרך להביא לידי ביטוי הרבה יותר מהפוטנציאל שלה באופן עקבי. ולגבי טורונטו? שווה לתפוס משחק שלהם רק בשביל סקוטי בארנס וקולין מארי-בוילס.

אני מודה, הייתי סקפטי. כששלב הבתים של עונת היורוקאפ הקודמת הסתיים, והבראקט נגלה לנגד עינינו, לא הייתי בטוח בסיכוייה של הפועל ת"א ללכת עד הסוף. אוקיי, טורק טלקום אנקרה (או בודוצ'נוסט) במשחק בודד זה מוקש, אבל הוא עביר. ואז מה? סדרה נגד ולנסיה המעולה, בלי ביתיות? חתכת בעיה. "אני אוהב מאוד את המצ'אפ הזה", הפתיע והרגיע א"ס. איזה מצ'אפ? מול ז'אן מונטרו? "פדרו מרטינס הוא צ'וקר", מיהר להבהיר ולהפציץ. ואז דבריו עמדו למבחן המציאות, שהחליטה לבדוק אם לא"ס הזה יש מושג. השעון נאכל כמעט עד תומו, ואולי החבל נמתח קצת יותר מדי. אבל ברגע האחרון - ברגע הנכון - הכדור הגיע לידיים בטוחות. לא המצב הכי אידיאלי, כמובן. זריקת מיד-ריינג', בזווית של משהו כמו 45 מעלות, על שחקן. בום. מרקוס פוסטר עשה את זה משמאל במשחק השלישי והמכריע באולם הישן אשתקד; נייג'ל הייז-דייויס שיחזר מימין במשחק השני והדי-מכריע באולם החדש אמש. התוצאה, אותה תוצאה. צ'אקה. עבודתה של פנאתינייקוס עוד לא תמה, אבל מי בכלל מסוגל להמר עכשיו נגדה? הקבוצה המסוכסכת ועמוסת הבעיות והפציעות, שהשתחלה מלכתחילה למעמד הזה דרך הפלייאין, נמצאת פתאום במצב מושלם: היא בסך הכל צריכה שלושה ניצחונות באואקה כדי להניף את גביע היורוליג. בזמן שכדורסלני אירופה אינם מסוגלים לראות טרמינלים, אבל מתפללים לפחות לעוד טיסה או שתיים כדי להבטיח את מקומם במעמד הכי רם, החיים של פאו פשוטים: היא חוזרת הביתה, ומבינה שאולי לא תצטרך עוד לעזוב את יוון עד הפגרה. הבחירה במרטינס למאמן העונה ביורוליג הייתה מוצדקת, אבל מוקדמת. נכון שהוא עוד יכול להוביל את ולנסיה לקאמבק מהאגדות, שיעמיד את המשפט הקודם באור די מגוחך, וזה בדיוק העניין: מאמן העונה צריך לפחות להוביל את הקבוצה שלו לפיינל פור. להבא, עדיף שההכתרה תידחה לאחרי הסדרות. הרי בינינו, מה שווה המקום השני ביורוליג, אם אתה לא מסוגל לעמוד מול הקבוצה שבמקום השביעי? מה שווה מאזן 0:2 נגדה בליגה הסדירה, אם אחר כך אתה חוטף 2:0 בתוך יומיים כשמגיע המאני טיים? ומה שווה מאזן ביתי של 4:28 בכל המסגרות לאורך כמעט שבעה חודשים, אם מצרפים אליו שלושה הפסדים בחמישה ימים בשבוע הכי חשוב - אחד שמונע ממך אשליה לזכות במקום הראשון בליגה הספרדית, ושניים שכנראה גומרים לך את העונה ביורוליג? ארגין עתמאן - שגדולי מתנגדיו הם השחקנים שלו עצמו - ממיט בסדרה הזו נוקאאוט מהדהד על מרטינס. אפשר לאהוב את האיש, ואפשר גם ממש לא, אבל הוא מגיע בשיאו למעמדים האלה, וכבר משמן את האגרופים. סליחה על הפרובינציאליות, אבל (לפחות בינתיים) זה רחוק מלהזכיר את קרב המוחות שהיה לו עם עודד קטש לפני שנתיים, כשהיריב הישראלי שלו הופיע בלי בית וללא ווייד בולדווין, סחב אותו לחמישה משחקים מותחים ומורטי עצבים, והוציא ממנו את כל הסחלה הפוליטי שהתחבא בתוכו. את ההתקפה הסילונית, היעילה והכל כך יפה ומיוחדת של ולנסיה עצרה פאו על 67 נקודות במשחק הראשון. אתמול, כשהמספרים כבר הזכירו יותר את העונה כולה, הלך מאמנה עם מל"פ (מהלך לא פופולרי) בפוזשן האחרון של ההארכה. אוקיי, אז תגידו בצדק שזו לא חוכמה להניח את הכדור בידיים של הייז-דייויס - אבל לא בעולם שבו קנדריק נאן הוא הכוכב שלך. והוא האיש שניצח עבורך את המשחק הראשון. והוא זה שחייב לך, אחרי החטאה בתום הזמן החוקי של המשחק השני. אז NHD לקח את הכדור ועשה את העבודה. צמד המשחקים בוולנסיה, שנפתח עם 14 נקודות של נאן ברבע הראשון ביום שלישי, הסתיים עם שמונה של הייז-דייויס בהארכה ביום חמישי. ההפרש בתום הזמן החוקי - חצי נקודה בממוצע. וההפרש כולל תוספות - נקודה וחצי בממוצע. אבל התוצאה היא זו שקובעת, והיא פחות צמודה. 0:2 לג'וקר מול הצ'וקר. ולחשוב שאת כל זה עשתה פאו בלי הווינר האולטימטיבי שלה, קוסטאס סלוקאס. באיחור אופנתי של תשע שנים, פנאתינייקוס עומדת בפני תיקון היסטורי. היא הרי יודעת בדיוק מה עובר על יריבתה הספרדית: ב-2017, בעונה הראשונה של פורמט הליגה, היא רצה לקמפיין מרשים וסיימה במקום הרביעי - רק כדי לקבל את פנרבחצ'ה של סלוקאס וז'ליקו אוברדוביץ'. זה נגמר בסוויפ לרעת הקבוצה הביתית, שלא נרשם עוד כדוגמתו. אולי עד עכשיו. 3 הערות על 3 סדרות: 1. זהירות, פלאש מסנוור: תופעת מונאקו אמורה להטריד את כל מי שהכדורסל האירופי יקר לו. הצורה המהירה והחדה שבה מועדון המיליונרים הזה קרס צריכה לגרום לבנייה מהירה של מערכת איזונים ובלמים שתשמור על השחקנים וגם על הליגה עצמה. המעטים שנותרו בקבוצה הזו עברו מסע מרשים ומעורר השראה בדרך לפלייאוף, אבל המסע הזה מעיד גם על עליבותן של ברצלונה והכוכב האדום בלגרד שנפלו בפלייאין. מול אולימפיאקוס זה כבר היה קצת יותר מדי. את הקנאק במפרקת אפשר היה לשמוע בשלהי הרבע השני, בכמעט 30 הפרש, כשמייק ג'יימס הורחק בשתי עבירות טכניות ופנה לעבר השופטים בסימנים של אישומי שוחד. או שהוא פשוט למד ממה שקרה לבולדווין בסדרה נגדו לפני שלוש שנים, ובסך הכל ניסה לסמן תרגיל פלאש? 2. נבר אנדראסטימייט: זה היה לפני שבוע, כשאנשים מכל מיני קבוצות רצו לקבל את פנרבחצ'ה בפלייאוף. היא במשבר, היא לא מפסיקה להפסיד, היא כבר לא מפחידה, המאמן מלחיץ את השחקנים, ואולי יש גם תחושת מאיסות, מיצוי ושובע. בלהבלהבלה. הגיע הפלייאוף, והאלופה חזרה. קבוצת ההגנה הטובה באירופה גורמת לסילביין פרנסיסקו להתחרט על היום שבו בחר בכדור הכתום, מציגה בכל ערב איזשהו גיבור אנטי-גיבור (טאריק ביברוביץ' במשחק 1, מייקל יאנטונן במשחק 2), ובעיקר מפרקת את חביבת הקהל באירופה. Never underestimate the heart of a champion, אמר פעם רודי טומג'אנוביץ'. באמת נבר. 3. הפועל להצלת כולם? אז פאו הפכה 2:0 בליגה מול ולנסיה ל-0:2 בפלייאוף. מה שפנר עשתה לז'לגיריס קובנה. ומה שאולימפיאקוס עשתה למונאקו. רק ריאל מדריד עומדת כבר על 0:3 עונתי מול הפועל ת"א. ארבע סדרות של הטוב מחמישה במצב של 0:2, ואף אחת מהן לא ב-1:1? דבר כזה לא קרה מעולם ביורוליג. תפקידם של האדומים הערב הוא לדאוג שזה גם לא יקרה.

נתחיל במשפט קלישאתי ומפוצץ. זאת הייתה השנה הטובה ביותר בקריירה של דני אבדיה. עונת 25/26 סיפקה לנו את קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר של הילד מהרצליה והציבה אותו בעמדת הובלה בליגה ככלל ובתוך קבוצתו בפרט. עונה שהתחילה בסערה עם פרידה מהירה ממאמן, המשיכה עם פציעה טורדנית שלא שיחררה ונגמרה בעלייה היסטורית לפלייאוף. הסיכום הזה ייקח אותנו אחורה ויסקר את כל מה שעבר עליו, מהשינויים הסטטיסטיים והמקצועיים ועד הדרמות מאחורי הקלעים והמשמעות שלהן. מרגעי השיא ושבירת התקרות ועד ההגעה לבמת הכדורסל הגדולה בעולם. אז שבו בנוח, קחו כוס קפה או תה ובואו נצלול פנימה אל תוך עונת הכדורסל הגדושה, המרגשת ומלאת הרגעים של דני אבדיה. רגע לפני, נשאל את עצמנו שאלה מתבקשת: האם באמת הופתענו מהיכולת האדירה שלו העונה? כשמסתכלים על רמת הכדורסל שראינו העונה מצידו של דני אבדיה, קל לחשוב שהכל קרה בבת אחת והגיע משום מקום. המספרים קפצו משמעותית, השליטה בקצב המשחק השתדרגה והנוכחות על הפרקט הפכה למשמעותית הרבה יותר. אבל השורשים של השיפור הזה ניטעו כבר מחודש מרץ בשנה שעברה. שם התחלנו לראות ניצנים ראשונים של שינוי אמיתי בקבלת ההחלטות, ביעילות ההתקפית וביכולת לייצר מצבים. האם היינו צריכים לצפות שהמגמה הזו תתפוצץ בדיוק לממדים שראינו העונה? כנראה שהכתובת הייתה על הקיר, גם אם העוצמה של הפריצה תפסה חלק מאיתנו לא לגמרי מוכנים. סטטיסטיקס אבדיה רשם העונה שיפור סטטיסטי אדיר ושורת הישגים יוצאי דופן. נדבר רגע במספרים כדי להבין את גודל השינוי: בעונת 24/25 המספרים שלו עמדו על 14.7 נקודות, 7.2 ריבאונדים ו3.5 אסיסטים למשחק. השנה ראינו זינוק אדיר לממוצעים של 24.2 נקודות, 7.8 ריבאונדים ו6.8 אסיסטים. מדובר בקפיצה של כמעט 10 נקודות למשחק והכפלה של כמות האסיסטים, הנתונים הללו לא רק מראים עלייה אדירה באחוז השימוש שלו בהתקפה, אלא מעידים על שינוי עמוק וחיובי במעמד שלו בתוך פורטלנד. וגם על איך הוא מסתכל על עצמו ועל מעמדו. הוא הפך לאופציה המרכזית ולמנהל משחק בפועל. כוח המשיכה שלו כשחקן על המגרש מיגנט אליו הגנות ופתח את הצבע ואת קשת השלוש לחבריו למגרש, נתון שהתבטא היטב בסטטיסטיקות מתקדמות לאורך כל העונה הסדירה: אבדיה סיים במקום הראשון בליגה בחדירות לסל, במקום השני בכמות זריקות עונשין למשחק ובמקום הראשון בכמות הAnd one. אבדיה סיים גם עם כמות מכובדת של 19 דאבל דאבלים ו5 טריפל דאבלים [מקום 8 בליגה] כשהמרשים ביותר מבניהם לטעמי הגיע ביום הולדתו: 29/11/10 ושלשת ניצחון על הראש של קאסל. ראינו השנה גם ארסנל התקפי משודרג ועשיר. נרשם שיפור משמעותי ביעילות מכדרור והייתה עלייה בכמות הפעמים שבהן הגיע לטבעת באחוזים גבוהים גם תחת לחץ הגנתי כבד. השליטה בקצב המשחק והיכולת לייצר מצבים לחברים מיקמו אותו כמייצר הראשי של פורטלנד. היכולת להוביל כדור ולנהל משחק השתפרה והגיעה לרמות הכי גבוהות מה שהתבטא באחוזי יוסג' גבוהים [28.5%] והרבה אחריות על הכדור. אבדיה הוא שחקן כנף גבוה שלמד להוביל כדור ולקבל החלטות מדויקות בחלקיקי שנייה, אלמנטים שהעונה פשוט התחברו לכדי מערך כדורסל יעיל במיוחד שקשה להגנות היריבות לפצח. כל זאת ועוד זיכה אותו במקום השלישי במירוץ לשחקן המשתפר של העונה עם 135 נקודות. את רוב העונה הוא בילה במקום הראשון אך צנח בעקבות הפציעה הממושכת בגבו. אם תשאלו אותי, המקום הראשון הגיע לו ללא ספק. אבל אנחנו לא מתלוננים. השיפור הסטטיסטי לא הגיע בחלל ריק, אלא התבטא ביכולת של אבדיה לקחת פיקוד בדיוק כשהיה צריך מנהיג על המגרש. כבר בתחילת העונה, בניצחון המרשים 119-121 על אוקלהומה סיטי, ראינו הצהרת כוונות אמיתית כשהוא העמיד כמעט טריפל דאבל של 26 נקודות, 10 ריבאונדים ו-9 אסיסטים מול אחת הקבוצות החזקות במערב והאלופה המכהנת. צמד הנצחונות הרצופים על יוסטון ודוראנט יחד עם זינוק מרשים להצלת הכדור במהלך הגנתי יוצא דופן. היו גם רגעי מאני טיים של ממש בעונה הסדירה: היפים שביניהם היו צמד המשחקים הגורליים מול קוואי לאונרד והקליפרס שבשניהם אבדיה פשוט התפוצץ על המגרש. בניצחון הראשון מביניהם הוא סיים שוב עם כמעט טריפל דאבל של 28 נקודות, 11 ריבאונדים ו-8 אסיסטים עם יעילות מדהימה מהקו (11 מ-12), ובניצחון השני סיים עם 35 נקודות ויעילות דומה מקו העונשין (12 מ-13) שהבטיח לפורטלנד את המקום השמיני בסוף העונה הסדירה. ה-אולסטאר הבחירה של אבדיה למשחק האולסטאר לא הייתה רק רגע מרגש עבור חובבי הכדורסל בישראל אלא חותמת רשמית על השייכות שלו לצמרת הגבוהה ביותר של הליגה הטובה בעולם. אבדיה נבחר כשחקן בנבחרת המערב ועשה היסטוריה כנציג הישראלי הראשון אי פעם שמגיע למעמד היוקרתי הזה, הישג שפשוט אי אפשר להקל בו ראש. המספרים והיכולת הדומיננטית על המגרש גרמו לקהל להצביע בהמוניו עם יותר מ2.2 מיליון קולות שדירגו אותו במקום החמישי במערב לפני שמות ענקיים וותיקים כמו קווין דוראנט ולברון ג'יימס. אבל מה שהוביל לבחירה הזו באמת הייתה ההכרה של המאמנים בליגה בכך שאבדיה הוא כבר לא רק שחקן משלים מוכשר אלא כוכב שמשנה משחקים בכל ערב נתון. הבחירה הזו סימלה את המעבר המוחלט שלו למעמד של שחקן מוביל בליגה שכל תוכנית משחק של היריבה מתחילה ונגמרת בניסיון לעצור אותו. אבדיה קבע סטנדרט חדש ומה שהיה נראה פעם כחלום רחוק הפך למציאות שבה הוא חלק בלתי נפרד מהעילית של הכדורסל העולמי. ההתנוססות של דגל ישראל על במת הכדורסל הטובה בעולם היוותה עבורנו ככלל ועבור אבדיה בפרט ציון דרך משמעותי בעונה וגם להמשך הקריירה שלו. אז האם הוא מסוגל להיבחר שוב? התשובה היא חד משמעית כן. היכולת שלו לשמור על יציבות לאורך עונה שלמה בשילוב עם מנהיגות שקטה וחיבור חזק לקהל הופכים את המעמד הזה לבית הטבעי שלו. זו כנראה לא הייתה הבלחה חד פעמית אלא הצהרת כוונות לגבי המקום שלו בליגה בשנים הקרובות והוא לגמרי הוכיח שהוא כאן כדי להישאר בטופ. פלייאין טיים אם היינו צריכים משחק אחד שיסכם את העונה של אבדיה והמעבר שלו מסטטוס של שחקן מבטיח לכוכב בליגה, אז קיבלנו את דני אבדיה בפלייאין. היישר מהמקום השמיני. במשחק של כמעט הכל או כלום הוא פוגש את הפיניקס סאנס. אבדיה רשם שם הופעה שנכנסה ישר לספרי ההיסטוריה של ה-NBA כשהפך לשחקן הראשון בתולדות טורניר הפלייאין שרושם למעלה מ-40 נקודות ו-10 אסיסטים במשחק אחד. הוא סיים עם שורה סטטיסטית דמיונית של 41 נקודות, 12 אסיסטים ו-7 ריבאונדים. אבל הנתונים הם קצה הקרחון, פורטלנד פיגרה ב-11 נקודות עמוק בתוך הרבע הרביעי, ואבדיה היה זה שהוביל את הקאמבק במו ידיו. שיא המתח הגיע 16 שניות לסיום, כשבקור רוח מדהים הוא חדר לסל, סחט עבירה והשלים מהלך של שלוש נקודות שקבע מהפך ושלח את פורטלנד לחגוג ניצחון חוץ ענק. זו הייתה הופעה של אלפא במובן הכי טהור של המילה ולמי שפספס, מוזמן לקרוא את הסקירה המלאה שלי על המשחק ההיסטורי הזה. העלייה ההיסטורית לפלייאוף הניצחון בפיניקס סלל את הדרך לעלייה היסטורית לפלייאוף, הפעם הראשונה של אבדיה במעמד הזה והפעם הראשונה של המועדון מאז 2021. בסדרה מול סן אנטוניו הוא המשיך להוכיח שהוא שייך לרמות האלו ולא נרתע מהפיזיות והלחץ. כבר במשחק הראשון הוא הצהיר כוונות עם 30 נקודות, 10 ריבאונדים ו5 אסיסטים כשהוא שובר שיאי מועדון לשחקן בהופעת בכורה בפלייאוף והפך לראשון בבכורה עם הופעה סטטיסטית של 30/10/5 מאז לברון ג'יימס והשלישי בהיסטוריה להשיג את המספרים האלו. לאורך כל הסדרה הוא שמר על רמה גבוהה, נכנס לסל, הגיע לטבעת, היה אגרסיבי ונלחם על כל פוזשן וכדור. רק שאז הוא גילה שלא הכל ורוד, והפלייאוף הוא מגרש משחקים אחר. אבדיה שמר על סטטיסטיקה גבוהה כולל משחק של 19 נקודות ו-9 אסיסטים שאותו ניהל בחוכמה תחת שמירה הדוקה ולמרות שבמשחק מספר 2 כבר נחשף הקושי. העייפות הצטברה והסיומת כבר הפכה לחלודה. המהלכים נשארו אותם מהלכים והאגרסיביות והרצון לא פחתו. רק שמולם עמדה יריבה הגנתית, צעירה ועיקשת. למרות שהמסע הסתיים שם, הניסיון שאבדיה צבר יהווה עבורו נכס אסטרטגי. הוא למד מה זה אומר להיות המטרה מספר אחת של תוכנית ההגנה של היריבה במשך סדרה שלמה, ואיך להמשיך לייצר נקודות ומצבים גם כשהשטח מצטמצם. החוויה הזו לא רק כתבה דף חדש בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי, אלא בעיקר חישלה אותו לקראת השנים הבאות שבהן המטרה תהיה להגיע אפילו רחוק יותר. אבדיה הוסיף לרגעי השיא שלו העונה מהלך מנצח גם בפלייאוף כאשר שלח אסיסט לרוב וויליאמס במשחק מספר 2 שניצח את המשחק עבור פורטלנד. את הפלייאוף סיים אבדיה כקלע המוביל של שתי הקבוצות עם 111 נקודות כשמאחוריו פוקס עם 101 וקאסל עם 99. בפורטלנד שני לו נמצא ג'רו הולידיי עם 84 נקודות בלבד. גדול שחקני פורטלנד כדי לקבל פרופורציות אמיתיות על גודל העונה הזאת, חייבים להסתכל על הנתונים היבשים אל מול ההיסטוריה של המועדון בפורטלנד. כשמביטים בטבלאות שמשוות את עונת 25/26 של אבדיה לשאר שחקני הבלייזרס מאז סוף שנות התשעים, התמונה שמתקבלת היא פשוט יוצאת דופן. השם שלו מופיע בטופ של כמעט כל קטגוריה משמעותית, כשהוא מוזכר פעם אחר פעם באותה נשימה עם דמיאן לילארד, גדול שחקני המועדון בכל הזמנים. בקטגוריות של הליכה לקו העונשין, אבדיה ניצב במקום השני בהיסטוריה של פורטלנד עם 9.2 ניסיונות ו-7.4 קליעות למשחק, נתונים שרק עונת השיא של לילארד ב22/23 הצליחה להתעלות עליהם. זהו נתון שמעיד על שינוי סגנון עמוק ועל רמת אגרסיביות ששמורה לכוכבי על בלבד בליגה הזו. מעבר לעונשין, אבדיה הצליח להתברג בעשירייה הפותחת של פורטלנד בכל הזמנים גם בנקודות למשחק עם ממוצע של 24.2 ובאסיסטים עם 6.7, כשהוא עוקף שחקנים אגדיים ששיחקו במועדון לאורך עשורים. הנתונים הללו לא רק מדברים על כישרון אלא על עומס העבודה והאחריות שהוטלה עליו, דבר שמתבטא היטב בנתון אחוז השימוש שעומד על 28.5% העונה, המקום העשירי בהיסטוריה של הבלייזרס. לראות את אבדיה מדורג כל כך גבוה לצד שמות כמו דיימון סטודמאייר ואנס פרידום זה רגע שמעניק חותמת היסטורית למה שחווינו השנה. אלו לא רק מספרים יפים אלא הוכחה שאבדיה בנה לעצמו מורשת בפורטלנד כבר בעונה הזו, כשהוא הופך לאחד השחקנים הכי דומיננטיים שהמועדון הזה ידע אי פעם. פרנצ'ייז פלייר. אי אפשר לנתק את ההצלחה המקצועית מהסביבה בה שיחק השנה. החיבור לעיר ולקהל המקומי בפורטלנד היה הדוק ומהיר מאוד, כשהאוהדים למדו להעריך את סגנון המשחק הקשוח והאחראי והפכו אותו לדמות המרכזית במועדון. עם זאת, העונה הזו הייתה רחוקה מלהיות שקטה או פשוטה ברמה הרגשית. כבר בתחילת הדרך התפוצצה פרשת צ'ונסי בילאפס, המאמן הראשי, שהושעה מתפקידו בעקבות הסתבכות פלילית וחקירות סביב הימורים לא חוקיים. המערכת כולה נכנסה לסחרור תקשורתי וניהולי, וטיאגו ספליטר הוזעק לעמדת המאמן הראשי הזמני לא זמני בתוך חוסר ודאות מוחלט. בתוך הכאוס הזה התרחש אחד הרגעים המכוננים של העונה ברמה המנטלית. ספליטר, שחיפש עוגן בחדר ההלבשה, לקח את אבדיה לשיחה אישית צפופה מיד לאחר הפרידה מבילאפס. הוא הביט לו בעיניים ושאל אותו ישירות האם הוא מרגיש, מסוגל ומספיק בוגר כדי להוביל את הקבוצה הזו על הכתפיים שלו בתוך הסערה. התשובה שלו הייתה קצרה, חדה ומלאת ביטחון עצמי כשאמר לו פשוט "עליי". המילה הזו לא הייתה רק הבטחה אלא הצהרת מנהיגות ששינתה את הדינמיקה בתוך הקבוצה והפכה אותו למנהיג הבלתי מעורער של המועדון ברגע הכי קשה שלו. המבחן המנטלי של אבדיה במהלך העונה לא נגמר שם. ב10 בינואר 2026 הוא היה מעורב בתאונת דרכים קלה כשנהגת עברה באור אדום ופגעה ברכבו. למרות שבאותו ערב הוא עוד עלה לשחק וסיפק הופעה של 20 נקודות, הנזק הפיזי האמיתי החל לתת את אותותיו בלילה שלאחר מכן מול הניקס. בזמן שקפץ לריבאונד ונחת על שתי רגליו הוא סבל ממתיחה חזקה בגב התחתון, אירוע שעל הנייר נראה זניח אך התפתח למשבר פיזי משמעותי והשבית אותו למשך שמונה משחקים קריטיים. הרצון העז שלו לעזור לקבוצה ולחזור להוביל גרם לו לבצע טעות מקצועית נפוצה ולנסות לחזור למגרשים מוקדם מדי, עוד לפני שהגוף החלים לגמרי. הרגע הכואב ביותר בקיצור תקופת השיקום הגיע ב23 בפברואר מול פיניקס, כשאבדיה עלה בחמישייה אך נאלץ לרדת לחדר ההלבשה לאחר 59 שניות בלבד בגלל כאבים חוזרים. החזרה המוקדמת הזו רק החמירה את המצב, גרמה לנסיגה רפואית והאריכה את תקופת השיקום, מה שאילץ אותו להתמודד עם תסכול אישי עמוק ועם הצורך ללמוד להקשיב לגוף שלו בצורה בוגרת יותר. המאזן של פורטלנד ללא המנוע ההתקפי שלה עמד על 7 ניצחונות מול 9 הפסדים, נתון שהדגיש עד כמה הקבוצה התקשתה לייצר נקודות ולשמור על יציבות בלעדיו. היכולת שלו להתגבר על הפציעה המורכבת הזו, יחד עם היכולת לשמור על ריכוז כדורסל נטו בזמן התמודדות עם פציעה הוכיחה בגרות מנטלית אדירה. זה דרש ממנו הבנה עמוקה של התפקיד שלו על המגרש ללא הסחות דעת, להיות מנהיג גם על המגרש וגם מחוצה לו. והוא הצליח לייצב את הקבוצה תחת שרביטו של ספליטר כנגד כל הסיכויים. העובדה שהם סיימו את העונה עם מאזן חיובי של 42 ניצחונות מול 40 הפסדים והתברגו במקום השמיני במערב היא עדות ישירה לאופי החזק שהוא השרה על כל המערכת, כשהוא מוכיח שגם פציעות פיזיות או טלטלות ניהוליות לא יכולות לשבור את המיקוד שלו במטרה. מה הלאה המבט קדימה מעלה הרבה שאלות מרתקות לגבי העתיד במועדון. מבחינה כלכלית יש כאן את אחד החוזים המשתלמים ביותר בליגה עם שכר של קצת יותר מ13 מיליון דולר בעונה הבאה. פרשני כדורסל מובילים כבר מדברים על כך שהחוזה הזה הוא מציאה אדירה עבור הקבוצה לאור התפוקה העדכנית המרשימה. אלא שהנושא הכלכלי הפך למורכב יותר באפריל האחרון כשהקבוצה נמכרה לבעלים החדש טום דונדון. הבעלים החדש מוכר כאיל הון שמקפיד על חיסכון קיצוני בהוצאות ואפילו זכה לביקורות תקשורתיות בארצות הברית על כוונותיו לקצץ בתקציבי המועדון ובשכר צוות האימון כדי לחסוך עלויות בכל מחיר. השילוב בין בעלים שמנסה לחתוך בעלויות מצד אחד לבין שחקן שמוכיח משחק אחרי משחק שהוא ראוי לחוזה מקסימום עתידי מצד שני יוצר מציאות מורכבת עבור המועדון. האם הנהלת הקבוצה תפתח את הכיס ותבטיח את העתיד עם הארכת חוזה משמעותית וראויה שתשקף את היכולת העכשווית או שמא הגישה החסכונית והנוקשה של דונדון תייצר קשיים במשא ומתן העתידי ותעכב את התהליך? זו בהחלט תהיה סוגיה מרכזית ומרתקת שנעקוב אחריה לעומק במהלך הקיץ הקרוב. ברמה המקצועית אבדיה צריך כעת להתמקד בקיבוע המעמד שלו ככוכב יציב ומתמשך. כדי לקחת את המשחק שלו שלב אחד קדימה עליו לעבוד בעיקר על יציבות הקליעה מבחוץ שעמדה העונה על כ33%. שיפור הדיוק מהשלוש יהפוך אותו לאיום בלתי עציר שאי אפשר להשאיר פנוי לרגע. בנוסף הפיכתו למטרה מרכזית של הגנות היריב דורשת ממנו ללמוד כיצד להתמודד עם שמירות כפולות וצפופות יותר מבלי לאבד מהיעילות שלו בניהול המשחק. אבדיה ידרש לייצר כימיה עמוקה יותר עם שחקנים צעירים ומוכשרים כמו סקוט הנדרסון ושיידון שארפ שמהווים יחד איתו את השלד העתידי של פורטלנד. אם הם יצליחו לסנכרן את היכולות שלהם עם המעמד של אבדיה כמנהיג על המגרש, היכולת של פורטלנד לשחק כמקשה אחת רק תתחזק. ברמה המנטלית, אבדיה הוכיח העונה שהוא מסוגל להישאר ממוקד בכדורסל גם כשהמערכת והרשת סוערת, וזה הכלי הכי חשוב שלו להמשך הדרך. הוא צריך להמשיך להאמין בעצמו כבעל הבית של הקבוצה הזו, גם עם חזרתו הצפויה של לילארד לרוסטר הקבוצה. הוא יצטרך להגיע לכל משחק עם אותה רמת אגרסיביות שראינו בשיאים שלו העונה. וגם עם היכולת להפריד בין היותו המנהיג החדש לבין מציאת הדרך לשחק עם המנהיג הישן. הביצועים על הפרקט יהיו המפתח להפיכתו לשחקן פרנצ'ייז אמיתי שמוביל מועדון להצלחות לאורך זמן. עונת 25/26 לא הייתה סתם עוד עונה עבור דני אבדיה; היא הייתה המסע שבו הילד הפך סופית לגבר על המגרש. הכל התחיל עם משקל הציפיות על הכתפיים, המשיך דרך ימים לא פשוטים של משבר עמוק במועדון שבחנו את החוסן שלו, והסתיים בניצחון מתוק, כדורסל שכולו יעילות ובחירה לאולסטאר שהרגישה כמו הכרה צודקת ומזוקקת בדרך שלו. זה לא רק המספרים שקפצו, אלא הביטחון שבו הוא תפס פיקוד, השליטה הפיזית והחיבור העמוק שנרקם בינו לבין העיר והקהל, חיבור שהפך למשהו שמעבר לכדורסל. עכשיו, כשברקע כבר נשמעים רעשי הלוואי של האתגרים העסקיים בקבוצה, אנחנו נשארים עם המומנטום המקצועי האדיר שלו ועם השאלה המרתקת: לאן עוד הוא יכול לצמוח? דבר אחד בטוח: דני אבדיה הוא כיום אחד השחקנים המרגשים והיעילים ביותר שיש לנו, ואנחנו נהיה כאן, גם בעונה הבאה.