כשהחלו להישמע תופי הטם טם סביב השביתה המתגבשת של ארגון השחקנים, העלה כאן רואי טור שבו גם אני נטלתי חלק. לא נהוג לצטט את עצמך וכו, אבל את החלק שלי סיימתי במילים "אגב, אם כבר כן הולכים לשביתה, עדיף שהחריאנה תהיה כבר עכשיו, כשממילא הכל מרגיש שבור, ולא תחכה לתחילת העונה הבאה." לא ידוע, נכון לרגע ההקלדה הזאת, עד כמה אפקטיבית תהיה השביתה, אם שחקני מכבי תל אביב יצטרפו וגו. זה פחות חשוב. מינהלת הליגה, נותר רק לקוות, תעדכן שעכשיו זמן חריאנה. עכשיו זמן לשינוי דרמטי. השחקן הישראלי חשוב לנו. אנחנו אוהבים אותו. הוא חלק משמעותי מהליגה. הוא לא הליגה. בניגוד למנטרה, הליגה איננה שייכת לו. היא שייכת לאוהדים, כלומר בתאוריה, יו נואו. היא איננה סידור עבודה בשבילו, רק כשבא לו וכשנוח לו. למרות מצבנו העגום בגולה, בפני השחקן הישראלי עומדות לא מעט הזדמנויות ואפשרויות. כולל החדשה, המכניסה והמגניבה ממש מליגת המכללות האמריקאית. כאן, בליגה הישראלית, התרגל השחקן המקומי לזכויות יתר שאין בשום ליגה שמכבדת עצמה בעולם. אלו העובדות. הנה, ראו את הטבלה הזאת שהכין רואי בטקסט הקודם. ועכשיו, גם זה לא מספיק לו. או לפחות לנציגות שלו. הם רוצים עוד. יאללה, חוק רוסי מלא. יאללה, עוד הגבלה של זרים. אל תאמינו לרגע לסיסמאות שעוטפות את המהלך הזה. טובת הליגה, קידום הליגה, קשקוש הליגה. אין בזה אמת. האמת היא שארגון השחקנים, כמו ארגון עובדים, מנסה למקסם את הזכויות שלו. זכותו, אגב. לג'יט. אבל יש לזה מחיר, כשזה בא על חשבון הליגה. בטח ובטח באופן המכוער שבו זה מנוהל. בטח ובטח בעיתוי המכוער שבו זה נעשה. עצירה מתודית: מעבר לשיחות הישירות בין השחקנים לבין הליגה, יש כאן הרי לא מעט גורמים חשובים שמעורבים. יש ענייני משרד הספורט ויש כספי ווינר ויש פוליטיקה ויש איגוד הכדורסל ויש זכיין משדר ויש חרבנא לרוב. כשהשחקנים מאיימים בשביתה, הם גם אוחזים בלא מעט שוטים שנועדו להרתיע את מנהלת הליגה. ככה זה אצל בריונים. במצב הדברים האלו, הדרך היחידה לנהל מו"מ שפוי הוא לקבל החלטה שאין יותר מו"מ. אין יותר שיחות. אין יותר פריבילגיות. תואיל ליגת העל להודיע, בשלב הזה, שאין יותר חוקי זרים. כמו בליגה האדריאטית. אין מכסה בסגל ואין מכסה בחמישיה ואין מכסה נקודה. מי שטוב ישחק. או לפחות, מי שפחות רע. האם הליגה תיפגע בטווח הקצר? חד משמעית. האם הליגה תיפגע עוד יותר אם הרגולציה הסחטנית המוצעת תקצין את המצב שבו פול השחקנים קטן מחד אבל המשכורות אינן פרופורציונליות ליכולת מאידך? חד משמעית. וזה עוד לפני שדיברנו על המשמעויות המקצועיות שיש במהלך שעליו עומדים השחקנים הישראלים. חבל מאוד שהגענו לסיטואציה הזאת. כשזה קורה, כולם אשמים. כלומר, כל מי שאחראי ישיר או עקיף לניהול המו"מ הזה. מהצדדים הישירים ועד לכל מיני צדדי ג' שמעורבים בעקיפין. כולם כאן נכשלו, נכון לנקודת הזמן הזאת. ועדיין, הכל בסדר. ליגת העל בכדורסל נמצאת באחד מרגעי השפל הגדולים שלה, וזה קשה – כי היו כל כך הרבה. למען הסר ספק, אין לשפל הזה שום קשר למעמדו או מצבו של השחקן הישראלי. חלק מהיציאה שלה מהמקום החשוך הזה עובר בפתרון מדויק ונכון של המשבר המסוים הזה. רוצים שינוי? רוצים שיהיה כאן טוב? קודם כל חריאנה. עד כאן לפעם זאת. שיהיה לנו טוב.

בשיחותיי הלא מעטות עם פיני גרשון, הוא מתאר תמיד את מה שעבר עליו בדקות שלפני נס ז'לגיריס. איך היה משוכנע שבשער 9 ישבו בעיקר רופאים, בגלל המחלות שלכאורה איחלו לו. איך ללא השלשה ההיא, הוא היה מפוטר בתום העונה ממכבי ת"א ומאבד את מקומו בהיכל התהילה (או, כלשונו, גר היום באוהל בתחנה המרכזית). בזה הוא לא כל כך טועה. היום ארגין עתמאן מבין בדיוק על מה מדובר. אפשר להפסיד בסדרת פלייאוף, אולי אפשר גם לשמוט יתרון 0:2. אבל לא לעלות לפיינל פור שמתקיים אצלך בבית? זה כבר כתם מסוג אחר, עוד לפני שאוהדי פנאתינייקוס הרבים והגאים יראו בסוף השבוע הבא את האואקה שלהם צבוע אדום ברובו. לא האדום של אולימפיה מילאנו, הפועל ת"א או הכוכב האדום בלגרד. עם כל אלה אפשר לחיות. אבל של היריבה השנואה אולימפיאקוס? זו שהגיעה לאולם הזה כבר בעשרות רבות של דרבים, ולא הורשתה להביא איתה אפילו צופה אחד? לצד המורשת המפוארת של המאמן הטורקי - האיש שהביא את גביע היורוליג לאתונה אחרי 13 שנים שחונות, ושהיה היחיד להחזיר את המועדון לצמרת אחרי ז'ליקו אוברדוביץ' - הוא יהיה חתום גם על הפרק העגום הזה. על הטראומה הספורטיבית הזאת. לעתמאן לא היה את הגור שלף והדריק שארפ שיחוללו עבורו את הנס. וגם לא את הדייויד בלות'נטל שיסופסל לאורך כל העונה ויפרח ברגע האמת. וגם לא את השרונאס יאסיקביצ'יוס שיעמיד שיא קריירה במשחק הכי חשוב (וכמעט שזה לא יספיק). האמת היא שלא צריך להביט כל כך רחוק לאחור. עזבו שנייה את ז'אן מונטרו העילוי; לעתמאן לא היה גם את ברקסטון קי, ברנקו באדיו ונייט ריברס, שהפכו משום מקום לפאקינג שחקני פיינל פור. לא היה לו את כל אלה, ולא בגלל שהוא מסכן, חסר מזל או נטול אמצעים. מה כן היה לו? במה שקרה למתיאס לסור, שעדיין לא מתקרב ל-50% מיכולתו לפני הפציעה, הוא לא אשם. וגם לא בהיעדרות של קוסטאס סלוקאס. אבל גם קנדריק נאן הפך לגירסה חיוורת ומתוסכלת של עצמו במשך רוב העונה הזו. ונייג'ל הייז-דייויס הוא הלנת השכר הכי גדולה באירופה (מהצד של המשתכר). וג'די אוסמאן וג'ריאן גרנט מצוינים, אך לא יציבים. ודינוס מיטוגלו הפך לבובה על הספסל שלא נספרת גם כשכלום לא עובד. ועומר יורצבן ורישון הולמס נחתכו ולא שרדו את המסע. בשורה התחתונה, לדקות המכריעות התייצבה אחת הקבוצות האיכותיות, העמוקות והעשירות בתולדות עם ואסיליס טוליופולוס, מריוס גריגוניס וקנת' פאריד יחד (הלם שהקאמבק לא קרה עם ההרכב הזה. ממש הלם). אה, ופאו הייתה גם בלי טי.ג'יי שורטס. הו, טי.ג'יי שורטס. "אנחנו משחקים ארבעה נגד חמישה", אמר עתמאן בהפסקת המחצית של המשחק הכי חשוב בעונה, וכנראה של משחק היורוליג האחרון שלו בירוק, וזרק מתחת לגלגלי האוטובוס את השחקן שנבחר אשתקד לחמישיית העונה והיה שווה 19 נקודות, 36.1% לשלוש ו-7.3 אסיסטים. כפי שהשליך במהלך העונה את מיטוגלו והרננגומס לאחר הפסד בדרבי. אז ברור ששורטס לא היה טוב העונה, בלשון המעטה. ובטוח שזה גם באשמתו ועל אחריותו ובגלל קבלת ההחלטות שלו. ואולי עתמאן אפילו קצת צדק במילותיו. כל זה לא משנה את העובדה שעצם אמירת הדברים היא הבעיה. והיא כנראה הסיבה שברגעי המצוקה הוא הסתובב לספסל ולא ראה שם אף אחד שרוצה להציל אותו. שרוצה להציל את עצמו. כדורסל הוא מקצוע אמוציונלי. מותר להגיד ולכתוב שקל לשמוח לאידו של האיש שכנראה לא ממש מעוניין לראות אותנו חיים. בסופו של דבר, עתמאן הוא אחד ממוחות הכדורסל המבריקים של דור המאמנים הנוכחי. הוא לא סתם זכה בשלושה גביעי אירופה, יותר מכל מאמן פעיל אחר (אטורה מסינה כבר לא נחשב פעיל, נכון?). הזהרנו מראש, וזה קרה: תחושת המיצוי והמאיסות, שנובעת כנראה מאישיותו ומתופעת הלוואי של השהייה הממושכת במחיצתו, מגיעה מוקדם יותר מאשר במקרים אחרים. נחזור שוב על הניים-דרופינג: סלוקאס, שורטס, גרנט, נאן, אוסמאן, הייז-דייויס, לסור. זו לא קבוצה שאמורה לגרד את הפלייאוף מהפלייאין, ולהישאר מחוץ לפיינל פור. באואקה, או בכל מקום אחר. פשוט לא. והאיש שנוהג להניף אגרופים בהתרסה ולהציב את עצמו בחזית ההצלחות, תמיד מוצא מישהו אחר להאשים כשנכשלים. השופטים, הגארדים, הפורוורדים, הסנטרים, היורוליג, אוהדי היריבות, המאמנים שנגדו. איזו מנהיגות עלובה זו. הטקסט הזה עושה מעט עוול, כי הוא מתרכז במפסידה ולא במנצחת. כאמור, מקצוע אמוציונלי. ובואו, יש פה חתכת מנצחת. אחד מאוהדי הפועל תל אביב החביבים עליי בטוויטר (הלו, קובי) הזהיר/ביקש מראש שלא אשווה בין ההגעה של הספרדים לאירוע הגמר לבין הדחת הישראלים ברבע הגמר. אבל אין באמת דמיון: נכון שגם ולנסיה באה מהיורוקאפ, אבל היא מלכת הזכיות במפעל המשני והעונה הזו היא השישית שלה ביורוליג רק בעשור האחרון, ואת שכר הלימוד שלה היא כבר שילמה מזמן. ועכשיו, כשיש לה אולם חדש, מצוחצח, מבריק, מפואר ומאוד-מאוד ביתי, גם אם אין לה כמעט כוכבי ענק (חוץ ממונטרו, חוץ ממונטרו), היא משחקת את הכדורסל הכי אטרקטיבי באירופה. כדורסל שמאחוריו עומד מאמן עתיר ידע - שגם הוא, כמו זה שהפסיד לו אתמול, בוחר להתערב בסכסוכים פוליטיים לא לו, וזורם עם הצד הפופוליסטי. רק שהבדל תהומי מפריד בין השניים הללו: לפדרו מרטינס יש אישיות שסוחפת אחריה את השחקנים שלו, ולא מוציאה להם את החשק לשחק. ובסוף, מה כל הסיפור? בפלייאין, מקום 7 ניצח את מקום 8. ו-9 את 10. ואז 8 את 9. ובפלייאוף - מקומות 1, 2, 3 ו-4 הדיחו את 8, 7, 6 ו-5. זאת ליגה דרמטית, זאת? זאת הליגה שבה "כולם מנצחים את כולם"? טוב, האמת שכן.

אין לי דרך לצאת טוב מהסיפור הזה. אפילו הדיסקליימר שהכנסתי לא עוזר, אז עדיף להיכנע, להניף דגל לבן, להודות ולהתוודות. "הבחירה בפדרו מרטינס למאמן העונה ביורוליג הייתה מוצדקת, אבל מוקדמת. נכון שהוא עוד יכול להוביל את ולנסיה לקאמבק מהאגדות, שיעמיד את המשפט הקודם באור די מגוחך, וזה בדיוק העניין: מאמן העונה צריך לפחות להוביל את הקבוצה שלו לפיינל פור. להבא, עדיף שההכתרה תידחה לאחרי הסדרות". את המילים האלה כתבתי לפני פחות משבועיים, כשוולנסיה ספגה הפסד ביתי כפול, ופנאתינייקוס הוליכה עליה 0:2 בסדרה הפסיכית ביניהן. כתבתי - וצדקתי! אבל... זהו. בכל השאר די טעיתי. לפחות הצלתי את החבר א"ס, כשלא חשפתי את שמו המלא בציטוט שבו הכתיר את מרטינס לצ'וקר. השוויתי בין סל הניצחון שקלע מרקוס פוסטר אשתקד (שהיה שווה כרטיס לגמר היורוקאפ) לסל הניצחון של נייג'ל הייז-דייויס העונה (שבדיעבד היה צעד אחד בלבד, אולי בדרך לשום מקום). הגדרתי את מה שעשה ארגין עתמאן בסדרה כ"נוקאאוט מהדהד" (אבל הספירה עד 10, מתברר, עוד לא הסתיימה). והסברתי שלפאו המסוכסכת והמושמצת חסרים בסך הכל שלושה ניצחונות בית כדי לזכות ביורוליג. עכשיו היא במצב הפוך: אסור לה להפסיד יותר, אפילו פעם אחת. בקיצור, או שאין לי מושג או שאני מנחוס. או ששניהם. כך או כך, תשכחו מהכל. הלילה, לקראת חצות, תושלם מפת העולות לפיינל פור - והאחרונה לעלות למטוס תהיה זו שתארח אותו או זו שעומדת העונה על מאזן מושלם של 0:3 באואקה. ולאירוע הזה אין בהכרח קשר ישיר וממשי לכדורסל. קודם כל, קצת מיסטיקה. תקדים אחד יירשם הערב בוודאות: אם פאו תחגוג, זו תהיה הסדרה הראשונה בתולדות היורוליג שכל חמשת משחקיה מסתיימים בניצחונות חוץ; אם ולנסיה תשלים את המהפך, היא תהיה הראשונה להכניע את עתמאן במשחק החמישי והמכריע. דיסקליימר! לארבעת הפרקים הקודמים הוא התייצב כמארח. הפעם לא. הסדרה הזו היא הצמודה ביותר שנראתה, ואולי גם תיראה. המשחקים הסתיימו בהפרשים של נקודה, שתיים (בבאזר של ההארכה), שלוש וארבע. ההיגיון אומר שהסטטיסטיקה אמורה להתיישר ומישהי צריכה כבר לברוח, אבל להיסטוריה יש חוקים משלה: 12 משחקי 5 התקיימו בחמש השנים החולפות, והם היו צמודים ברובם; למעט מקרה חריג אחד (53:79 לברצלונה על זניט סנט פטרסבורג ב-2021), תשעה הסתיימו בפער חד-ספרתי, שישה בהפרש של חמש נקודות ומטה, ושניים על חודה של נקודה. יאללה, שיתחיל כבררררר.

על הנייר זה היה אמור להיות תור הזהב של הכדורסל המקומי. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה עם שלוש קבוצות בעלות תקציבי עתק בסטנדרטים אירופאיים, ובמקרה של הפועל תל אביב מדובר אפילו במספרים היסטוריים שלא נראו פה מעולם. יש לנו נציגות כפולה ביורוליג, שיתופי פעולה אסטרטגיים עם הליגות הבכירות בעולם, וגם בדרגי המשנה יש קבוצות לא רעות בכלל כמו הרצליה וחולון שמתרוצצות ביבשת ומייצגות אותנו בכבוד. אז מה בכל זאת השתבש? קרה דבר אחד פשוט ומסוכן. כל הקבוצות הללו איבדו את הנכס הכי חשוב שלהן. הן לא עוררו כעס או אכזבה, הן גרמו לקהל שלהן להיות אדיש. בישראל אדישות זה משהו שאנחנו לא נתקלים בו, בטח שלא בספורט. זה מה שגורם לי לסלוד הרבה פעם מצפייה במשחקי NBA, מהעובדה שלאף אחד לא באמת אכפת ממשחקים רבים. איכשהו, דווקא במדינה טמפרמנטית כמו שלנו האדישות השתלטה, וזה מרגיש שזה מושך את כל הכדורסל הישראלי לסטטוס קוו אדיש ונטול כל רגש, לטוב ובעיקר לרע. כמה אנשים כבר ראו את סל הניצחון האדיר של ברונסמה מהמגרש? (צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל) אם בנוגע למכבי העניין לא מרגיש לגמרי זר, כי למעשה בעשרים השנה האחרונות אני חש שאנחנו נעים על הקו שבין הצלחה לכישלון והאוהדים בהתאם, שתי האדומות הן סיפור אחר לגמרי. אני זוכר בתור נער איך הייתי מגיע למשחקים מול האדומות, אני זוכר את ההתרגשות וזה היה גם כשהפועל ת"א לא הייתה קבוצה גדולה כמו עכשיו, אבל הקהל שלה היה זה שתמיד לקח אותה קדימה וכל מי שהיה באוסישקין עליו השלום יעיד זאת. והירושלמית? הקהל עם החולצות הגזורות והכיפה הסרוגה זה משהו שכשאני גדלתי, קינאתי בו. קינאתי במחויבות שלו וקינאתי בהצלחות שלו. שלשום במשחק מול ראשון לא קינאתי בו. ירושלים אולי ניצחו, אבל התחושות בירושלים הן של קבוצה בלי לב פועם, וזה קצת עצוב. נתחיל בקבוצה שבה הניגודיות היא הזועקת ביותר לשמיים, הפועל תל אביב. על הנייר מדובר בחלום רטוב של כל חובב ספורט. קהל אוהדים עצום ואוהב, מיקום אסטרטגי במרכז הארץ ובעלים עם כיסים עמוקים במיוחד שרוצה לכבוש את אירופה בכל מחיר. אבל גודל השקר נחשף ברגע שנכנסים לאולם. בדרבי האחרון לא ראיתי את אוהדי הפועל שהכרתי, אלו מהסדרה ההיא ב-22/23 שגרמו לכל המדינה לעצור נשימה. הקהל של הפועל מרגיש שהקבוצה שלו איבדה את הנשמה והפכה למכבי. זה התחיל עם המעבר למנורה והמשיך עם אובדן הציביון האדום וה-DNA המיוחד של המועדון. הפועל ת"א הציגה תחילת עונה מטורפת ביורוליג, אבל ברגע שהיא דעכה מעט, זה הרגיש כאילו לאף אחד, כולל לשחקנים על המגרש, לא באמת אכפת. היא הפכה לצעצוע היקר בעולם שבעליו מנסה לקרב אליו את האוהדים בכוח, אבל הם פשוט לא שם רגשית. כשקבוצה מפסיקה להיות קהילה והופכת לפרויקט ראווה, האדישות היא רק עניין של זמן. אצל השכנה הצהובה, מכבי תל אביב, המצב פשוט יותר אך לא פחות מדאיג בטווח הארוך. הפילוג בין הקהל להנהלה הוא הדבר היחיד שצפוי בסיפור הזה. בזמן שהיריבה העירונית מחלקת צ'קים פתוחים לכל שחקן שזז, מכבי מתנהלת בצורה שמרנית לטעמו של הקהל שלה. באמצע העונה אפילו קרה רגע הזוי שבו עודד קטש, על פי פרסומים זרים, פוטר, ובעקבות לחץ הקהל הוחזר, או שמעולם לא פוטר, תלוי את מי שואלים. מאז כאמור הוא חתם על חוזה ומכבי הבינה את הרמז. זו הייתה נקודה גדולה לטובת הנהלת מכבי בכך שהם הודו בטעותם, גם אם לא באמת הודו בה בגלוי. זה הראה שהקהל עדיין יכול להזיז משהו, אבל האוהדים שמשלמים ממיטב כספם רוצים לראות השקעה שתחזיר אותם לקדמת הבמה. במקרה של מכבי זה אולי עניין של זמן ושקט ביטחוני שיחזיר את הביתיות המלאה, אבל כרגע האש בעיניים של האוהדים הולכת ודועכת. הם מרגישים שהמועדון שלהם נשאר מאחור במרוץ החימוש החדש. מנצחים מול יציעים ריקם ברובם, הפועל ירושלים. (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) הסיפור של הפועל ירושלים הוא זה שהכי פחות מסתדר לי בראש. מאז שמתן אדלסון רכש את הקבוצה ב-2023 הציפיות היו בשמיים. משפחה שמחזיקה בנכסי ספורט אדירים בארצות הברית אמורה להפוך את ירושלים למפלצת כלכלית שתיתן פייט אמיתי לתל אביביות, אבל זה פשוט לא קורה בשטח. שנה אחרי שנה הקבוצה נכשלת במבחנים החשובים וממשיכה הלאה כאילו מדובר בעוד יום במשרד. ירושלים הודחה מאירופה בשלב מוקדם מהצפוי ולא שמענו מילה של ביקורת עצמית מההנהלה. חוסר האכפתיות הזה מחלחל ישירות ליציעים של הארנה. פגשתי השבוע אוהד ירושלמי שסיכם את זה במדויק. "המצב מסוכן כי כבר לא אכפת לנו אם הקבוצה מנצחת או מפסידה, כי אנחנו מרגישים שלהנהלה לא אכפת מאיתנו". תחושות אוהדי הפועל ירושלים נעות בין עלבון מחוסר האכפתיות להרגשת התנשאות, ותחושות אלו גרמו לאדישות כרונית. זה מצב שקל מדי להתרגל אליו וקשה מאוד לצאת ממנו. בזמן שהכסף הגדול נכנס מהדלת הקדמית, הקהל יצא בשקט מהדלת האחורית. כאן נכנסת לתמונה המנהלת עם תרומה שלילית במיוחד למצב הקיים. לוחות זמנים בלתי אפשריים ואי יכולת למשוך קהל למשחקים שעל הנייר אמורים להיות מרתקים הם רק חלק מהבעיה. משחק בין הפועל ירושלים למכבי ראשון לציון שמתקיים ביום חול בשעה שש בערב הוא פשוט בדיחה עצובה על חשבון האוהדים. מי יכול להגיע למשחק כזה באמצע יום עבודה? ככה לא בונים תרבות ספורט וככה בטח לא בונים את דור האוהדים הבא. לעומת זאת, כשהגעתי לפני כמה חודשים לבית מכבי למשחק בצהרי יום שישי, התחושה הייתה מדהימה. זו הדרך למשוך קהל וזו הדרך לייצר חוויה. חבל שזה קורה כל כך מעט. אז לאן אנחנו הולכים מכאן? הפועל תל אביב ועופר ינאי ממשיכים לפזר כספים בסכומים דמיוניים, מכבי מנסה לשרוד את הסערה על מי מנוחות ומקווה לימים שקטים יותר, ובירושלים נראה שהערפל רק מסמיך מרגע לרגע. הכדורסל הישראלי אולי עשיר בכסף ובבעלים עם יחסי ציבור מצוינים, אבל הוא הולך ונהיה עני בנשמה. הייתי רוצה לראות שלמישהו שם בדרגים הניהוליים באמת יהיה אכפת מהאוהד הפשוט, כי כרגע זה נראה שהמשחק משוחק בשביל כולם חוץ מאשר בשבילנו.

אין דבר שאני שונא יותר מהמשפט: "מה אתם עושים?! שחקו פנימה!" המשפט הזה נזרק לחלל האוויר בדרך כלל כשיש לקבוצה אחת יתרון מהותי בצבע, אבל היא מתפתה לזרוק לשלוש או ללכת לבידודים לא יעילים. האמת היא שרק לעיתים רחוקות המשפט הזה נכון בצורה פשוטה כל כך. לרוב, מי שצועק אותו מתעלם לחלוטין מהקבוצה השנייה; כאילו שהיא לא קיימת, וכאילו המאמן והשחקנים שלה לא יודעים שזה בדיוק מה שהיריבה צריכה לעשות. חשוב לזכור: יש יריב על המגרש, הוא בא עם טקטיקה. יש, לאותו יריב גם "קומון סנס" והוא יעשה מה שצריך כדי לבטל את היתרון הזה. אבל, יש פעמים שזה באמת ככה פשוט: שחקו פנימה ותראו ישועות. במקרה של הפועל תל אביב מול העמק, זה בדיוק מה שהביא לה את הניצחון. זה אמנם לקח לקבוצה של איטודיס 3 רבעים להבין אבל ברבע האחרון, אני לא חושב שהיתה התקפה אחת שלא התחילה ולרוב גם נגמרה עם כדור פנימה לגבוהים של הפועל ת"א. גם כשהכדורים לא נכנסו לאודיאסי או למוטלי, המהלך המשמעותי ביותר היה פוסט-אפ של רנדולף שהסתיים בסל ועבירה חמישית של ניב משגב. בשלוש הדקות שנותרו, העמק אמנם גירדה חמש נקודות, אבל בלי הרכז שלה היא איבדה שלושה כדורים ובעיקר איבדה ניצחון חשוב, כזה שיכול היה להחזיר לה מעט מהביטחון שנראה שאבד מאז החזרה מהמלחמה. המשחק התחלק לשניים: ברבע הראשון והשלישי העמק שלטה לחלוטין, בעוד השני והרביעי היו של הפועל ת"א. אבל איך הגענו למצב הזה בכלל? העמק קבוצה מצויינת ואחת מקבוצות ההגנה הכי טובות שיש לליגה שלנו להציע ועדיין מקבוצה שנתנה אחלה סדרה מול ריאל מדריד, שהתסיימה לה רק לפני כמה ימים, ציפיתי ליותר. במקום לתת הצהרה בומבסטית, כזאת שאומרת "נגמר המסע האירופי, עכשיו באים לקחת אליפות". נשארה הפועל תל אביב ללא גארדים זרים יוצרים. איך זה בכלל יכול להיות? הרי יש להם את ברייאנט, שחקן חמישיית העונה ביורוליג - לא פה. יש להם את בלייקני, סקורר על - לא פה. מה עם ג'ונס? גם הוא, לא פה. טוב, יש להם את מיצ'יץ' - בעצם גם שהוא פה הוא לא פה. בעיה. שי, מה אתה אומר על זה? אני לא יודע מהי הסיטואציה עם הזרים של הפועל תל אביב שטרם חזרו. לא יודע מה הסיכום איתם. לא יודע מתי ואם הם באים. כן יודע שאתקשה להאמין לכל גרסה שתינתן בעניין הזה. כמו המכבי תל אביב על סטרואידים שהיא, הפכה הפועל תל אביב המסוימת הזאת למועדון שחרט על דגלו את הבוז לכדורסל המקומי. ורק חסרה איזו אמירה על חוסר היכולת לפתח כדורסל מול נס ציונה. אין סרט שזה לא מחלחל לשדרת השחקנים. ברמת הניהול, מעניין לדעת עד כמה הפועל תל אביב באמת מתאמצת לשכנע. ואיך. ואת מי. ברמת הכדורסל, כל עוד לא נוחת כאן הקו האחורי הזר הבכיר, בטח ביום שאחרי פציעת בלייקני, הפועל תל אביב היא אמנם העשירה, העמוקה והרחבה בתאוריה, אבל האנדרדוגית לקחת אליפות בפועל. אז כמו שאמרנו, אין גארדים יוצרים, העובדה שהשחקנים שהיו הכי טובים בגארדים של הפועל ת"א הם טימור ורנדלוף בתוספת הגנה וטירוף של פלטין די מסבירות את המצב שנקלעה אליו הפועל ת"א. למזלה היא הלכה פנימה רבע אחרון, וקיבלה בחזרה 12 נקודות ממוטלי ו-26 במשחק כולו. העמק פספסה פה הזדמנות, אבל לא בטוח שזה כזה נורא. בגדול, אסור לעשות את החישובים האלה, ועדיין, אם אני אברהמי, אני מחזיק במקום הרביעי חזק חזק ומקווה לפגוש את הרצליה. מה הם צריכים את חולון וה"ראן-אנד-גאן" שלה על הראש? מעניין אם הוא חשב על זה; אם הייתי צריך להמר, ומכיוון שאני מכיר אותו, הוא בטוח חשב על זה. מכבי ראשון לציון, שהגיעה למשחק בכושר נהדר, ייצרה מומנטום מרשים ואפילו הצליחה להוביל ולהלחיץ מעט את יושבי הארנה. אבל עם כל הכבוד ללחץ שראשון הצליחה לייצר, לירושלים יש את ג'ארד הארפר; מדובר באחד הקלוז'רים הגדולים בכדורסל הישראלי, ולטעמי גם באירופה. הארפר הסתפק ב-4 נקודות ו-3 אסיסטים בלבד ברבע האחרון, אבל כולם הגיעו בדיוק ברגעים שהכי היו צריכים אותם. בזכותו, ההפרש בסיום נראה קצת יותר גבוה מאיך שהמשחק הרגיש באמת. ראשון יכולה לצאת מהמשחק הזה מרוצה או מאוכזבת, ולקפלן מגיעות כל המילים החמות שאמרתי עליו לפני שבוע (אחרי הניצחון העשירי של ראשון והתשיעי תחתיו), אבל בואו נתמקד בשני השחקנים הכי מעניינים של ירושלים הערב, ואולי גם להמשך העונה כולה. נמרוד לוי הוא סיפור מעניין. אני, אתם ובעצם כל אחד יכולים ללרלר על היכולות שלו: האם הוא קולע או לא? האם הוא אגרסיבי מתי שצריך או פשוט מכסח ללא הכרה? האם הוא מסוגל להוריד כדור לרצפה, או שבכלל מדובר בשחקן חסר כישרון שנשען על האורך והמוביליות שלו? דבר אחד בטוח, בכל משחק, ולא משנה אם זה ביורוקאפ או משחק ליגה נגד מכבי ראשון, לוי ישחק אותו דבר, לטוב ולרע. זה כמובן יתרון עצום כשאתה צריך שחקנים ללא רגליים רועדות, אך זה עלול להתגלות כחיסרון מטורף כשנדרשים ריכוז ואחריות. והנה, במשחק הזה, ירושלים היתה צריכה את חוסר הפחד. לוי החטיא פעמיים כחלק מרצף החטאות של ירושלים, המומנטום עם ראשון, ויש כבר רחש בחש באוויר על עוד הפסד ביתי מפתיע. אז מה הוא עושה? הוא פשוט זורק. הוא קלע שלשה ששינתה את המומנטום, ממנה ירושלים לא הסתכלה אחורה. לטוב או לרע, בכל משחק ובכל מהלך מחדש, ככה, בלי פחד. עד הסיום הוא הספיק לקלוע עוד אחת, וסיים עם 5/8 מהשלוש, 20 נקודות ו-8 ריבאונדים. ישחק אותו דבר, לטוב ולרע. נמרוד לוי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ירושלים, עם הסגל הנוכחי ובהנחה שמובלי לא חוזר, חייבת לקבל תפוקה משמעותית מעמדה מספר 4. ההרכבים שכוללים סנטר (סקאפינצב או ווילי) לצד סמית' ב-4 מקשים מאוד על הריווח בהתקפה, מה שהופך את החיים של שלישיית הגארדים לקשים ביותר. לאמב לא איתנו כל העונה וחנוכי שהגיע לפני המלחמה עדיין פריך מנטלית, כך שנשאר רק לוי להשתלט על העמדה. בימים שהקליעה שלו נכנסת, זה בדיוק הפתרון לחוסר הריווח שחווים הגארדים. אם ירושלים רוצה לסיים את העונה עם תואר, היא חייבת לקבל תפוקה מהעמדה הזו, והיחיד שנשאר שם עומד הוא נמרוד לוי. יתרון או חיסרון? נראה בפלייאוף. השחקן המעניין השני הוא הרכש הטרי, אקסבייר סניד - המחליף של טריפל ג'יי. זה משפט פסיכי להגיד, אז בואו נגיד אותו שוב: סניד הוא המחליף של טריפל ג'יי. סניד הוא הסמול פורוורד הזה עם הכינוי המגניב מהאמריקאית הכדורסלנית המדוברת: ״D&3״, שזה אומר שהוא טריפל ג'יי, רק עם כישרון התקפי. מדובר בשדרוג של ירושלים, וכמו שכבר ציינו - נכון להיום כשאין את מובלי, ולאמב ממשיך להיות ה"כבש" שהוא היה כל העונה (היי, בדיחת אבא על שמות), העמדה הזאת שלו וזהו. סניד, נכון לעכשיו ובשני משחקים בלבד, נכנס מעולה לתפקיד. מדובר, למי ששכח, בסקורר שבשנה שעברה בהרצליה הספיק ב-12 משחקים לזרוק 85 פעמים ל-2 נקודות ועוד 84 ל-3. מצפון אין פה. אבל יכול להיות שבקבוצה כמו ירושלים - וזו לגמרי אמת לשעתה - סניד הבין את התפקיד. כמו חניך תורן בטירונות, הוא לא שואל שאלות ולא "משליך בסיטונאות", אלא לוקח זריקות סולידיות בלבד. אני די בטוח שזה בדיוק מה שיונתן אלון מצפה ממנו; אם לומר את האמת, אני לא חושב שיש בסגל הזה מקום לעוד שחקן של 12-15 זריקות למשחק. לכן, כרגע לא מדובר רק בחניך תורן - מדובר בחניך מצטיין. 8 נקודות עם 6 זריקות בלבד, 4 ריבאונדים ופלוס מינוס הכי גבוה בירושלים. חניך מצטיין. בינתיים. אסיים במכבי ראשון לציון. עם 10 ניצחונות בכיס, זה אמור להספיק לה במינימום למקום השמיני. עד סוף העונה הסדירה חוץ מהפועל תל אביב היא תשחק מול גליל עליון ורעננה. היא אמנם לא יכולה לעבור את חולון, אבל לסיים את העונה הסדירה במקום השביעי ייחשב מבחינתה להצלחה אדירה. אני חייב לתת שוב את הכבוד המגיע לגיא קפלן. להגיע לפלייאוף עם מכבי ראשון, במיוחד אחרי איך שהיא פתחה את העונה - זה מרשים. אם תסתכלו בטורים קודמים שלי שסיקרו את גליל עליון, תוכלו למצוא ביקורת די נוקבת על בחירת הסגל של הקבוצה. הייתי מאוד עקבי עם הקו הזה השנה: לא חשבתי ששלישיית גארדים המורכבת מרז אדם, שחר עמיר ויובל שניידרמן מסוגלת להשאיר קבוצה בליגה. אבל מאז שהליגה חזרה מהמלחמה, גליל עליון עומדת על מאזן של שלושה ניצחונות מול שני הפסדים, כשבשבוע שעבר הגיע משחק השיא של אותה שלישייה מושמצת; תצוגה שכללה 66 נקודות שהתחלקו שווה בשווה בין כל אחד מהישראלים האלה. באתי מוכן למשחק הזה כדי להכות על חטא. הנה המשחק שבו יראו לי כמה אין לי מושג, שבו אוכל לפרגן להם ואפילו להגיד: "טעיתי". טוב, דבר אחד בטוח – לא צדקתי במאה אחוז; כרגע, לפי המאזן של הגליל, החבורה של עידן אבשלום לגמרי יכולה להישאר בליגה. האמת היא שזה יהיה אחלה הישג אם הם יצליחו להישאר, אבל עדיין, קריית אתא, עם ניצחון גדול בשישי, מאוד סיבכה אותם. נראה שמי שתצטרף לרעננה בליגה הלאומית תהיה ככל הנראה גליל עליון או נתניה. למשחק הזה חולון הגיעה סוף סוף עם סגל מלא: חמישה זרים בריאים פלוס ארבעת הישראלים, שבתוכם נמצא "סותם החורים" הכי גדול בארץ - ליאור קררה. כמה קרוניץ' חיכה לרגע הזה, שבו לא יצטרך לקרוע את טיילור ויוכל לחלק בצורה נורמלית יותר את הדקות בין כל שחקניו הבכירים. קררה הוא לגמרי אחד שנותן פתרונות לעמדות 3, 4 וגם 5 לעת מצוא, וזה היה משחק סופר נוח כדי להכניס אותו לעניינים. סוף סוף יכול קצת לנוח, טיילור. צילום: יעל אוראל קמחי, באדיבות ליגת ווינר סל היה כאילו משחק, והוא נגמר ממש בהתחלה כשכבר ברבע השני חולון הובילה ב-38 הפרש!!! גליל ניסתה לעשות קולות של קאמבק, והאמת היא שחולון ממש ניסתה לעזור, אבל יש גבול: לא חוזרים מהפרש כזה, וההבדלים בין הקבוצות הם שמיים וארץ. בשלב מסוים, ממש בתחילת המשחק, כבר כתבתי לעצמי ש"גליל טובים וכישרוניים אבל מאבדים מלא" שזה בעצם אומר שהם לא טובים ולא כישרוניים. גליל איבדה 19 פעמים, וגם זה בחסד, כי לכל איבוד היה משקל סגולי עצום - זה תמיד נגמר בלייאפ או בשלשה בצד השני. שניידרמן איבד 7 פעמים ורז אדם הוסיף 4. לא עדיף כבר לתת לטוני דאגלס כמה דקות? כמו שאומר ברלד הגדול ב"בובה של לילה": "הוא כבר פה". חולון מצדה קצת הלחיצה את עצמה בחצי השני, אבל לא נראה לי שבאמת היה פה סיכוי למהפך. הסגל נראה מאוזן, ואומרים שעוד זר בדרך. היום היא קיבלה את ג'ורדן רייט הנפלא עם 30 נקודות ואחוזים טובים, שחיפו על גרין ג'וניור – שנראה כאילו נשאר במרכז עם 1 מ-11 מהשלוש. מבחינת קרוניץ', שימשיך לזרוק, בדיוק בשביל זה הוא שם. חולון עם ניצחון קל ופניה לפלייאוף, כשהיא תסיים במקום ה-6 ב-90 אחוזים. גליל, כאמור, תמשיך להיאבק נגד הירידה. משפט על נס ציונה - ניצחון גדול שמשאיר אותם במאבק על הזכות להפסיד למכבי תל אביב בפלייאוף. משפט על באר שבע - הפסד גרוע, אבל גם היא עדיין במאבק על הזכות להפסיד למכבי תל אביב בפלייאוף.

כשהשעון הראה 3:51 דקות לסיום הרבע השלישי בגמר ה-BCL מצאתי את עצמי מביט במסך עם חיוך מסופק. קיישון פיזל מאאק אתונה סחט עבירה לשתי זריקות אחרי פיק נ' רול מוצלח עם ה-MVP של המפעל, פרנק בארטלי. הוא קלע את שתי הזריקות והעלה את קבוצתו ליתרון 20 הפרש. חייכתי כי במשך כמעט שלושה רבעים שלמים, משחק הגמר התנהל בדיוק כמו שציפיתי והערכתי. זה לא שלאאק יש פינה חמה בלב שלי - רחוק מכך. אבל כן הצלחתי לפתח הערכה לדרך בה היא משתקת את יריבותיה הגנתית וכופה עליהן סגנון משחק איטי ואגרסיבי. אבל מנגד עמדה ריטאס וילנה. משהו בעוצמות, בניצוץ, בברק ובכישרון שלה סירב להיכנע לדיקטטורה היוונית. היא חצבה את דרכה מהבור אל ההארכה. וגייסה את הכוחות הפנימיים והמומנטום שהגיע גם מהיציעים לטובת ניצחון הירואי והנפת ברזל מרגשת, בגמר הכי משוגע שראתה ליגת האלופות של פיב"א על 10 שנותיה. במעמד ההנפה מצאתי עת עצמי מביט במסך עם חיוך מסופק. גם אם כל התזות שבניתי ערב המשחק הלכו לפח - קיבלנו גמר שיהיה קשה לשכוח. בואו נבין מה היה שם. הפתיחה החצי הראשון היה בית ספר להגנה קבוצתית של אאק. ריטאס, אחת מקבוצות ההתקפה הטובות ביותר שהמפעל הזה ראה בשנים האחרונות, פשוט לא מצאה שום פתרון לאגרסיביות ולהגנה הלוחצת של היוונים. 2/17 קבוצתיים מחוץ לקשת, כאשר חלק מהזריקות פנויות לחלוטין, לימדו אותנו גם על ממד הלחץ. ברגע שריטאס נתקעה בכמה פוזשנים רצופים, נוצר כדור שלג התקפי שפגע לה בביטחון ובשטף גם בהתקפות הבאות. 5:50 לסיום המחצית הראשונה הגיע רגע שנראה כאילו יכול לשנות מומנטום. מהלך יפה של קאץ' אנד דרייב אגרסיבי מצד ג'ורדן קרוליין, אחרי מסירה חכמה של ספידי סמית', הסתיים בדאנק עוצמתי של הפורוורד האמריקאי של ריטאס. קרוליין ממש טרף את הטבעת ונראה היה שהוא מצליח להכניס קצת חיים ואנרגיה למחצית המנומנמת של הליטאים. זה היה הסל האחרון של ריטאס בכל המחצית הראשונה. אף אחד משחקני המפתח של הליטאים לא הצליח באמת לספק את הסחורה. הארדינג סיים את המחצית עם 0 עגול בטור הנקודות, כאשר הוא מוצא את עצמו מתקשה לייצר יתרון בכדרור על כל שומר ושומר שהופקד עליו. גם ההסתערויות החוזרות על ריבאונד ההתקפה, שבדרך כלל מייצרות עבור ריטאס הזדמנויות נוספות ויתרון אנרגטי, לא הצליחו להציל אותה הפעם. כך שלמרות שבקצב הפוזשנים היא עוד הצליחה להישאר קרובה יחסית, ברמת הביצוע והיעילות היא הייתה רחוקה מאוד מהקבוצה של דראגן שאקוטה. 25 נקודות במחצית לקבוצה עם ממוצע עונתי של מעל 90 למשחק – חתיכת אירוע. מנגד, אאק ייצרה מחצית ראשונה התקפית טובה למדי של 42 נקודות. הגל הראשון הגיע מפרנק בארטלי, שפתח את המשחק נהדר ושלט לחלוטין במשחק ההתקפה של הקבוצה שלו ברבע הראשון. אחריו הגיע הגל השני, בדמות ג'יימס נאנלי, שהשתלט על המשחק מהרגע שנכנס באמצע הרבע הראשון. עד סיום המחצית הראשונה הוא כבר הגיע ל־15 נקודות, כשהוא תורם גם מבחוץ, גם מהמיד ריינג' וגם בחדירות, ובעיקר מעניק לשאקוטה אופציה התקפית יציבה ואמינה במיוחד מהספסל. אותם מאפיינים שהביאו את אאק לגמר המשיכו לשחק תפקיד משמעותי גם במשחק המכריע: שילוב של רוטציות הגנתיות מדויקות עם פיזיות ואגרסיביות על מובילי הכדור של היריבה בתוספת 2-3 יוצרים אמינים מכדרור בהתקפה העומדת שמנצלים יתרונות כירורגיים ומייצרים נקודות באיטיות ובשיטתיות. ככה מתישים קבוצות אנרגטיות. ככה כופים סגנון. הקאמבק כשצפיתי במשחק פעם נוספת, ניסיתי לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו ריטאס חזרה לעניינים. זה קרה בתחילת הרבע הרביעי. לוקאס לקביצ'יוס חדר לצבע והוציא זריקת חצי מרחק לא טובה, ג'ריק הארדינג השתלט על הריבאונד וטס מיד את כל המגרש. הוא מסר לסימונאס לוקושיוס, שעקף אותו מצד ימין וקלע שלשה במעבר שהורידה את ההפרש מ־18 ל־15. כל האקשן הזה לקח בין 5 ל-6 שניות. ספרתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פתאום אפשר היה לראות אלמנטים מוכרים של ריטאס בתוך ההתמודדות הזאת. עד אותו רגע המשחק נשלט לחלוטין על ידי הסגנון, הקצב והמאפיינים של הכדורסל של שאקוטה -. אבל במהלך הזה משהו השתנה. ריטאס התחילה לרוץ, לשחק מהר, להיכנס לקצב שלה ולייצר כאוס התקפי. מאותו רגע זו כבר הייתה בעיקר שאלה של זמן. האם הזמן שנותר, פחות מרבע שלם, יספיק כדי למחוק פער כל כך גדול. בכדורסל המודרני בכלל, ובטח כשמדובר בקבוצות מהירות וקטלניות כמו ריטאס וילנה, התשובה היא כן. יתרון של 20 נקודות כבר מזמן לא נחשב לסיפור גמור, גם עמוק בתוך המחצית השנייה. נכון שבכדורסל האירופי זו תופעה יותר נדירה מאשר ב-NBA, אבל עדיין - המגמה הכללית ברורה. המשחקים מהירים יותר, כמות השלשות עצומה, ומומנטום יכול להתהפך תוך שתי דקות. המהירות שבה ריטאס חתכה את ההפרש מ־20 ל־10 ואז מ־10 לשוויון הייתה באמת מעוררת התפעלות. אפשר היה להרגיש את שינוי המומנטום באוויר. הקהל הווילנאי, שהיה שקט במשך דקות ארוכות, התחיל להתעורר מחדש, והאנרגיה באולם השתנתה לחלוטין. במקביל, אאק התחילה להיגרר בדיוק לסגנון המשחק שהליטאים רצו. גרג בראון ופרנק בארטלי עוד הצליחו להחזיר עם שתי שלשות גדולות, וקיישון פיזל המשיך לייצר נקודות זבל בצבע כדי להשאיר את ההפרש באזור ה־15 גם עמוק בתוך הרבע הרביעי. אבל כבר באותם רגעים היה ברור שהקצב של המשחק כבר לא נמצא בשליטה של אתונה. המשחק הפך מהיר מדי, פרוע מדי, ובעיקר נוח הרבה יותר לריטאס. ואז הגיע לוקושיוס. ה-MVP של הפיינל פור. פעם אחר פעם הליטאים הצליחו למצוא אותו פנוי, לפעמים לזריקות נוחות ולפעמים לשלשות קשות לחלוטין, אבל הוא פשוט לא היסס. 4:25 לסיום הרבע השלישי הוא החטיא את השלשה האחרונה שלו במשחק. משם והלאה הוא קלע 5 שלשות רצופות מחמישה ניסיונות. הטיפול ההגנתי של אאק בקלעי הליטאי פשוט לא היה מספיק טוב. יותר מדי פעמים שחקני ההגנה כיווצו לאזור הצבע ועזרו ממנו. לוקושיוס קיבל מבטים שהוא לא צריך יותר משבריר שנייה כדי להעניש עליהם, וברגע שהוא התחמם, המשחק כולו השתנה. שימו לב למהלך הבא, השלשה של לוקושיוס שבעצם סגרה את המשחק הזה בהארכה. סייד פיק אנד רול בין סירגיונאס לגודאיטיס (שהיה אדיר בסיום, וניצל טעות של שאקוטה שהעלה בהארכה הרכב סמול בול) מוביל לחדירה של הראשון על קו הבייסליין. לוקושיוס מחכה בפינה הנגדית בוויק סייד, כשרייקוואן גריי אחראי עליו הגנתית. גריי מחליט לכווץ מהכיוון של לוקושיוס אל הצבע כדי לעזור על החדירה, סירגיונאס מצליח להיכנס עמוק פנימה ומשחרר קיק אאוט פס מושלם לקלעי שממתין בפינה. ופה קשה להבין את הבחירה ההגנתית של אאק. באותם רגעים לוקושיוס היה אולי השחקן הכי חם ביבשת. הוא כבר נכנס לזון בלתי עציר, וכל נגיעה שלו בכדור הרגישה כמו שלשה בטוחה. ובכל זאת, הוא נשאר לבד לחלוטין על קשת השלוש במאני טיים של משחק על תואר. פרנק בארטלי עוד מנסה לצאת אליו ברוטציה מאוחרת אחרי קבלת הכדור, אבל זה כבר היה אבוד. לוקושיוס משחרר עוד שלשה מטורפת, מעלה את ריטאס ל־88:80, ובאותו רגע למעשה גמר את המשחק. לא שלשה קלה, אבל למה הוא מצליח לקבל את הכדור בכלל? כדי שתבינו את מידת הרשלנות של אאק, קחו מהלך דומה שקרה עוד לפני כן, בסיום הרבע הרביעי. שוב חדירה מכיוון הפינה על קו הבסיס. שוב לוקשיוס אורב לו בשקט בפינה הנגדית. שוב חלמאות הגנתית, הפעם מכיוונו של חרלמפופולוס שקופא. עוד שלשה. הדיוק ההגנתי של אאק פשוט נעלם. הסימנים לקריסה הלכו ונעשו ברורים ביותר ככל שהתקרבנו לסיום המשחק. לא היה באאק מי שיעצור את זה. ככה זה כשהפאניקה מתחילה להשתלט. אין דבר יותר מסוכן משטף של מומנטום. אלופה ומפעל בסיום פיינל פור שסיפק לחלוטין את הסחורה, יש ל-BCL אלופה חדשה ומרעננת. זמן לקבל פרגונים גם מהבוס. מי שראה משחקי בית של ריטאס (הלו, שידרנו אצלנו) יודע שהדבר הכי טוב בג'ורדן קרוליין הוא שכל סל שדה ביתי שלו נענה בשיר על קרוליין המתוקה. המזל הוא שזה לא קורה הרבה. היי, אתמול פעמיים, כולל דאנק בדריבל דרייב. על פניו, הכל סביב הקבוצה הזאת זועק בינוניות. דחילק, ספידי סמית' ב-1, עם הבן של שארונאס הגדול שעדיין מנסה להתאים עצמו כבאק אפ שלו. ואחלה ברונקה, אבל. אבל יש בה משהו. היא שינתה ושינתה את הסגל שלה, מרצון או שלא, ומצאה את האושר, כמובן, דרך האגדות המקומיות. אני חשבתי שזה יהיה סארגיונאס הווינר, אבל אני חשבתי בעברית. בסוף כל משפט שהם אומרים בליטאית דופק איזה שאראס את הטריצה. הפעם זה היה לוקושיוס. איזה כיף. זמן גם לשאול שאלות. על עתידו של מפעל שברור לכל שדינו להישחט על מזבח הפוליטיקה של הכדורסל האירופי. כן NBA אירופה, לא NBA אירופה– הBCL סוגרת עשור ועדיין התחושה שמדובר בפרויקט זמני. לאן מכאן? מה התכלית של זכייה בתואר אירופי שלא מקנה כרטיס לרמה הגבוהה יותר? האם בכלל צריך למדוד את תכלית המפעל בפרסים שהוא מעניק או שמא לקדש את החוויה, המורשת, הדרך, והכדורסל? סורי על הפילוסופיה, וברור שמענה לשאלות האלה הוא עניין של פרספקטיבה - אבל הפיינל פור הזה הוא ההוכחה שאפשר לייצר באירופה מוצר כדורסל איכותי מחוץ לבית היוצר של היורוליג. זו לא אותה הרמה, וודאי שלא אותה המסורת – אבל עדיין אפשר. פיב"א יכולה לטפוח לעצמה על השכם. לצד בעיות פורמט ברורות והזיות תורניות תוצרת הטראפני'ז למיניהן, נבנה במהלך השנים מפעל איכותי שהצליח למשוך אליו פרנצ'ייזים אטרקטיביים, לייצר רמה גבוהה של כדורסל ולעטוף אותה במעטפת תקשורת ומדיה הטובה ביבשת. מחכים ומצפים לעונה הבאה.

אחרי הסיבוב הראשון המרתק והשוויוני, הסיבוב השני נראה כמו אנטי קליימקס בשבוע הראשון שלו. לאחר שלושה משחקים בכל סדרה, המאזן הוא 2:10 לטובת הקבוצות שהגיעו כפייבוריטיות. כמעט כל הנצחונות הם בהפרש דו ספרתי, ושני הנצחונות של האנדרדוג נראו כמו חצי נס: לסן אנטוניו הייתה זריקת נצחון טובה שהיא החטיאה בהפסד למינסוטה, וקליבלנד נזקקה גם למשחק הטוב ביותר של דונובן מיטשל וגם להצגת מאני טיים של ג'יימס הארדן כדי לגרד נצחון מול דטרויט. האפשרות שאף סדרה לא תגיע לשישה משחקים בהחלט ריאלית. סוגית אסאר תומפסון, או החיים עם שני שחקנים בלי קליעה דטרויט הפכה תוך שנתיים מקבוצה של 14 נצחונות לקבוצה של 60 נצחונות, הנסיקה של השלד הצעיר שלה לצמרת הייתה מהירה מהצפוי. ההנהלה בראשות טרג'ן לנגדון הייתה צריכה לקבל החלטה במהלך העונה אם לנסות להתחזק כבר עכשיו, לבצע מהלך גדול שהיו לה כלים עבורו, או לבחור בגישה סבלנית בה נותנים לסגל הנוכחי הזדמנות להראות מה הוא מסוגל לעשות בפלייאוף. לנגדון בחר בגישה שמרנית, שהופכת את הפלייאוף הנוכחי של הפיסטונס לניסוי כלים שלגמרי יכול להיגמר גם בגמר. השאלה הגדולה בניסוי של הפיסטונס היא כמה רחוק ניתן להגיע, ואיזו התקפה ניתן לבנות כיום, עם חמישיות שכוללות שני שחקנים שלא מהווים איום לקליעה מבחוץ. הסגל של ג'יי בי ביקרסטף משופע בקלעי חוץ חלשים, ורוב הזמן שניים מהם משחקים. כל מי שמאייש את עמדת הסנטר לא ממש זורק מבחוץ, קאריס לוורט וג'בונטה גרין לא מפחידים אף אחד מחוץ לקשת, רון הולנד האנרגטי נשאר מחוץ לרוטציה בגלל הקליעה שלו. הבעיה הזאת מהותית כי שניים מארבעת השחקנים הבכירים של הקבוצה אפילו לא מנסים לזרוק שלשות: ג'יילן דורן ואסאר תומפסון. ניתן לכנות את השאלה הזאת סוגיית אסאר, כי שחקן חוץ בלי קליעה הופך לתופעה יותר ויותר נדירה. גם התאום אמן תומפסון מציב לאנשי יוסטון תהיה דומה, אבל לרוקטס יש בעיות מהותיות יותר, בזמן שאצל דטרויט סוגיית אסאר היא החשובה והמעניינת ביותר בפלייאוף הזה של מוליכת המזרח שנמצאת בעמדה טובה להגיע לגמר האיזורי. היא נמצאת בעמדה הזאת קודם כל בזכות ההגנה, ואסאר הוא החולייה החשובה ביותר בהגנה של הפיסטונס. הוא תופעת טבע, ולא במקרה היה שחקן החוץ הבכיר בדירוג שחקן ההגנה של העונה. הוא איכשהו מצליח גם לשמור נהדר על כוכב היריבה וגם להיות בכל מקום בעזרה. נו, אז מה הדיון? אם הוא המפתח להגנת הברזל והקבוצה מנצחת גם בפלייאוף, איך יש פה בכלל שאלה? אז קודם כל, דטרויט שרדה בקושי סדרת סיבוב ראשון נגד המדורגת שמינית. אלמלא הפציעה של פרנץ ווגנר בכלל לא בטוח שהיא הייתה עוברת את משחק 6. התקפת הפיסטונס תלויה הרבה יותר מכפי שהייתה רוצה בטוביאס האריס שבקרוב יהיה בן 34 ובכלל לא בטוח שהוא יכול להמשיך ככה פלייאוף שלם. ומה שהכי חשוב: כל המבנה ההגנתי של היריבות מבוסס על היכולת להפוך את השומר של אסאר לשחקן שנמצא תמיד בעמדת עזרה בצבע. אורלנדו, ובעקבותיה קליבלנד, שומרות על הפיק נ' רול בין קייד קנינגהאם לג'יילן דורן כך: השומר של קייד עובר מתחת לחסימה ובמקביל בדרך כלל מתבצע גם חילוף, בזמן שהשומר של אסאר מחכה בצבע למנוע כל אפשרות להכניס כדור לדורן. השחקן הקבוע בעמדת עזרה מנטרל גם הרבה נסיונות אחרים של דטרויט להגיע לצבע ולהפעיל את האיש הגדול שלה. דורן ואסאר, כאמור שניים מארבעת עוגני הקבוצה, קולעים בינתיים בפלייאוף ביחד פחות מ-20 נקודות, כי היריבות לא נותנות להם להגיע לטבעת. ולא רק להם. דטרויט יורדת מ-30.4 זריקות מתחת לסל למשק בעונה הרגילה ל-21.9 בפלייאוף, וזה מקשה מאוד על קבוצה עם בעיית קליעה מבחוץ. הרבע האחרון של משחק 2 מול קליבלנד היה דוגמא מצוינת לכך. זה היה רבע התקפי טוב של דטרויט, אבל הנקודות שלה הושגו בדרכים הבאות: שלשות קשות של דאנקן רובינסון, מהלכי פוסט של האריס שהסתיימו בשלשות מחצי מרחק, בידודים של קייד עם ובלי חילופים שהסתיימו בשלשות או זריקות מחצי מרחק, ריבאונד התקפה אחד של אסאר. דטרויט לא הצליחה ולא ממש ניסתה להגיע לצבע, או להשתמש בדורן ככלי התקפי. זה לא יכול לעבוד לאורך זמן. לכן, בכמה מקרים במהלך הפלייאוף ביקרסטף העדיף לספסל את אסאר במאני טיים ולהכניס במקומו את דניס ג'נקינס (מהסיפורים היפים של הפלייאוף). כך קייד ודורן מוקפים בשלושה קלעי חוץ מספיק מאיימים כדי שלא תגיע העזרה האגרסיבית בצבע. במשחק הראשון מול קליבלנד, כל מה שדטרויט הייתה צריכה זו דקה עם החמישייה הזאת כדי לשחרר את דורן לשש נקודות שהכריעו את המשחק. כמה קל זה נראה פתאום: גם דורן וגם אסאר יכולים לקבל חוזה בקיץ, סביר להניח ששניהם שואפים לאיזור החוזה מקסימום. לכן הולך להיות מעניין במיוחד לבחון איך ייראה המשך הפלייאוף של הפיטונס ומה תהיה מסקנת ההנהלה לגבי האפשרות לבנות סביב שניהם ביחד לטווח הארוך. אם אני צריך להמר כרגע, הם יהססו לשלם לשניהם ביחד, וזה עשוי להוביל לטרייד על אחד מהם. הדאבל טים על שג"א לא עובד אוקלהומה סיטי נגד הלייקרס זה לא ממש כוחות בלי לוקה דונצ'יץ', את זה ידענו מראש. הסדרה הזאת מעניינת בזכות הנסיון של ג'יי ג'יי רדיק לשמור על OKC עם דאבל טים קבוע על שיי גילג'ס אלכסנדר, יותר מכל יריבה אחרת עד היום. זה שווה נסיון, בטח כש-OKC בלי ג'יילן וויליאמס. להכריח את שאר השחקנים לבצע פעולות מורכבות ולקלוע שלשות עשויה להיות שיטה להקשות על התקפה שמראש היא הצד הפחות טוב של האלופה. אבל אחרי שני המשחקים הראשונים ניתן להכריז שהניסוי נכשל. זה אמנם מצליח למנוע משג"א לחגוג, המספרים שלו נמוכים באופן חריג והוא איבד לא מעט כדורים במשחקים הראשונים, אבל ברמה הקבוצתית זה לא מפריע. היעילות ההתקפית של הת'אנדר בשני המשחקים הראשונים היא של 122, שנייה רק לניקס בסיבוב השני, וזה קורה בין היתר בזכות 23 שלשות חופשיות לחלוטין למשחק, הכי הרבה בסיבוב השני. העדות הטובה ביותר לכך שזה לא עובד היא שרדיק החל לסגת מהשיטה הזו לקראת סוף המשחק השני ובמשחק השלישי, ניסה לגוון ובדרך כלל להביא עזרה מאוחרת יותר. גם זה לא עזר, נראה שלא חשוב מתי הלייקרס מביאים שחקן נוסף אל שג"א, ברוב המקרים תהיה ל-OKC זריקה נוחה במרחק מסירה בודדת. החבורה של מארק דייגנולט מתורגלת בהתמודדות עם דאבל טים גבוה. הפריסה של השחקנים על הפרקט אידיאלית, ללא קשר למיקום של שג"א והדאבל-טים: שחקן אחד בכל פינה, אחד על קשת השלוש באמצע ואחד קרוב לצבע. פעמים רבות השחקן שעל קו השלוש נע פנימה, מה שמכריח עזרה ומפנה את אחת הפינות. אבל לפעמים לא צריך אפילו את זה ותוך מסירה-שתיים יש זריקה פנויה כי ההגנה לא מתמודדת עם הריווח הזה בחסרון מספרי. הנה דוגמא למהלך מתוחכם מהרגיל, שכולל תנועה של שחקן פנימה, מסירה החוצה, מסירה מפינה לפינה ומסירה נוספת לליי-אפ. זו דוגמא טובה כי ההגנה עבדה טוב בנסיון לסגור פערים בפוזשן הזה, ושחקני ההתקפה של הת'אנדר הביאו לידי ביטוי יכולת קריאת משחק ומסירה שבהחלט קיימת בצוות המסייע הזה: הניקס יודעים מה הם רוצים לעשות בהתקפה זה לא עוצר, זה מסרב לעצור. הניקס ברצף של שישה נצחונות בפלייאוף, מול יריבות לא זניחות, והסיפור המרכזי הוא ההתקפה. היעילות ההתקפית של הניקס בששת המשחקים האלה היא של 127.7, הרבה יותר מההתקפה הטובה בליגה בעונה הרגילה. אחרי עונה מלאה בעליות וירידות וללא תחושה של שיטה התקפית שממקסמת את הסגל המגוון, פתאום מייק בראון והשחקנים שלו עושים דברים שהם לא עשו בעקביות בשום שלב בעונה הרגילה. הכל מתחיל מכך שכוכב הקבוצה פשוט מצוין. אני מתקשה לציין יותר משני שחקנים שמשחקים בפלייאוף הזה טוב יותר מג'יילן ברונסון. בבסיסו ברונסון הוא אופורטוניסט, שחקן שמתנפל על כל רבע טעות או חצי חסרון של ההגנה. אסור לאבד ריכוז מולו אפילו לחלקיק שנייה, כי הוא כל הזמן אורב לטעויות. החסרון ההגנתי הבולט של פילדלפיה הוא הכבדות של ג'ואל אמביד הנוכחי, אז ברונסון תוקף אותו בכל הזדמנות שיש לו. לניק נרס אין ברירה אלא להגיב עם יציאה גבוהה של אמביד שמוציאה אותו מאיזור הנוחות שלו, עזרה משמעותית או דאבל טים, וזה פותח אפשרויות לשחקנים שיודעים לקחת הזדמנויות כאלה. אבל זה רק חלק אחד של משחק ההתקפה של הניקס. החלק השני מבוסס על יכולת המסירה של קארל אנתוני טאונס. הוא דומיננטי במיוחד בדקות המנוחה של ברונסון, אבל בא לידי ביטוי לא מעט גם כשהכוכב משחק. טאונס מקבל את הכדור על קו השלוש או בפוסט, וזה מיד סימן לשחקנים סביבו להתחיל לחסום ולנוע ללא כדור, לא תמיד עם תוכנית מסודרת, לפעמים פשוט בנסיון לזרוע קצת כאוס בהגנה. קא"ט שכלל בשבועיים האחרונים את היכולת לזהות יתרונות קטנים שנוצרים במצבים האלה ולהפוך אותם לאסיסטים מדויקים. הוא מחפש את המסירה יותר מבכל שלב אחר בקריירה שלו. ברצף ששת הנצחונות הוא מסר לפחות שישה אסיסטים בכל אחד מהמשחקים, בכל הקריירה לא היה לו רצף יותר ארוך משלושה משחקים כאלה, ובפלייאוף הוא לא מסר מעולם שישה אסיסטים ומעלה עד השנה. משהו חדש קורה פה. שני החלקים האלה של משחק ההתקפה של הניקס נהדרים עבור שחקני המשנה. או ג'י אנונובי היה בתקופה הטובה בקריירה עד שנפצע, ג'וש הארט ניזון מהיתרונות שיוצרים עבורו אחרים, שחקני הספסל מקבלים יותר זריקות טובות מכפי שהם רגילים. אך המרוויח הגדול מכולם הוא מיקל ברידג'ס, שסוף סוף מוצא את האיזון הנכון עבורו בין שחקן מוביל לשחקן משני. מרחב המחייה הטבעי של מיקל הוא טווחי הביניים, ובגרסה החדשה של הניקס יש מי שיאפשר לו לבוא לידי ביטוי בהם. התנועה שלו ללא כדור למקומות בהם ההגנה לא מחפשת אותו מתואמת נהדרת עם קא"ט, והוא נעזר בהתמקדות ההגנה בברונסון כדי לקבל כדור עם יתרון ולהגיע לזריקה שהוא אוהב מאיזור קו העונשין. התקפת הניקס כרגע יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות בכל פוזשן, ויש לה תוכנית ב' ו-ג' לכל תגובה אפשרית של ההגנה. לכל אחד משחקני הרוטציה יש תפקיד שמתאים לו והוא אוהב. לצד כל מה שתואר פה, התקפת הניקס ממשיכה את המסורת של להיות מצוינת במשחק הפוזשנים, היא עדיין ממעטת לאבד ועדיין חזקה מאוד בריבאונד התקפה (הרבה בזכות מיטשרוב אבל לא רק, משום מה ג'ורדן קלרקסון חזק בתחום לאחרונה). ההתקפה הזו תצטרך לשמור על הרמה שלה, כי כדי ללכת עד הסוף הניקס יצטרכו, כנראה, לעבור שתיים משלוש ההגנות הטובות בליגה, כאלה שאין כמעט חסרונות לנצל בהן ותוקפות באגרסיביות קווי מסירה. סן אנטוניו מסרבת לשלם שכר לימוד בסיבוב הקודם סן אנטוניו נקלעה למיני מצוקה בעקבות זעזוע המוח של ויקטור וומבניאמה וההפסד במשחק השני. היא הגיבה עם הצגה של צמד הילדים סטפן קאסל ודילן הרפר כדי להשיג נצחון חוץ במשחק השלישי. בסיבוב הנוכחי היא שוב נקלעה למיני מצוקה עם ההפסד במשחק הראשון, מול יריבה מנוסה שנראה שיש לה יותר פתרונות לוומבי ולסגנון של הספרס מרוב הקבוצות בליגה. גם הפעם היו לספרס פתרונות שעזרו לה לנצח את שני המשחקים הבאים ולהרגיש בשליטה בסדרה. אלה היו נצחונות של בגרות ובשלות מעבר לגיל ולנסיון של הסגל הזה. הסדרה רחוקה מלהיות גמורה, אבל הסיפור של סן אנטוניו כרגע הוא שכל פעם שזה נהיה מעט יותר חשוב החבורה הצעירה הזאת נראית מעבר לשלב שכר הלימוד. המשחק השני היה נצחון של הקבוצה. ההתאמה המרכזית של ג'ונסון להפסד במשחק הראשון היה ללכת בכל הכוח פנימה. כל הפוזשנים הראשונים היו פיק נ' רול בו וומבי חוסם לדיארון פוקס שהתעקש להגיע עד לטבעת. בהמשך סטפן קאסל חפר כמו שרק הוא יודע וגם האחרים לא נבהלו משחקנים שמחכים להם בצבע ונראו יותר חזקים ממי שמולם. בהגנה שחקני החוץ היו כל כך אינטנסיביים שחלק גדול מהזמן מינסוטה אפילו לא הגיעה אל וומבי בצבע. סן אנטוניו נראית כמו קבוצה שפעם-פעמיים בסדרה תנצח משחקים פשוט מעצם היכולת שלה להמם פיזית את היריבה. זה לא פשוט להמם פיזית את מינסוטה, זה מה שזאבים רגילים לעשות לאחרים, אבל מספיק שמורידים חצי הילוך כי כבר השגנו נצחון חוץ כדי שהספרס ידרסו ולא ישאירו סיכוי. המשחק השלישי היה נצחון של הכוכב. משחק חוץ באחד האולמות הביתיים בליגה, אנתוני אדוארדס פתאום חזר לעצמו ומספק תצוגת על, חלק משחקני המשנה של מינסוטה היו נהדרים, שחקני החוץ של הספרס לא היו בשיא הריכוז ולא פגעו מבחוץ, כל הכוכבים הסתדרו לקראת נצחון של מינסוטה. כולם, חוץ מאחד. וומבי שלט במשחק הזה שליטה הרמטית בשני הצדדים. מהפוזשן הראשון הוא הזיז אינספור זריקות של הוולבס, ובהתקפה התחיל להרגיש בנוח מול גובר, בעיקר ביכולת לקחת אותו לטיול לטבעת. עם התקדמות המשחק הוא מצא גם את הקליעה מבחוץ, וזה לא מקרה שזה קורה במשחק בו הוא לא חיפש אותה בכוח אלא חיכה להרגיש אותה. איכשהו, מספרים של 39 נקודות, 15 ריבאונדים ו-5 בלוקים ב-13 מ-18 מהשדה לא מספיקים כדי להדגיש כמה טוב היה המשחק הזה של וומבי, כנראה התצוגה האישית הגדולה בפלייאוף הזה שבלעדיה לא היה לקבוצה שלו סיכוי במשחק הזה. הנה תקציר שחסרים בו, בין היתר, כמה עשרות זריקות של מינסוטה שהוא הזיז ושורה ארוכה של ריבאונדים קשים מאוד בצפיפות: ברמה הטקטית, סימנו את הדקות בהן מינסוטה משחקת ללא גובר כדקות מפתח, בין היתר בזכות היכולת של הזאבים להעמיד חמישיית קלעי חוץ שמוציאה מעט את וומבי מעמדת העזרה שלו. בגדול, בדקות האלה סן אנטוניו נחושה עוד יותר להגיע לצבע ולנצל את המחסור בהגנה על הטבעת. במשחק 3 היא שלחה בעקביות את השחקן של נאז ריד לבצע חסימה כדי לערב אותו במהלך, והיו גם הרבה חסימות של וומבי שההגנה התקשתה למצוא פתרון בו הוא לא נע לצבע במצב טוב. ג'וליוס רנדל עובד קשה מאוד בהגנה על וומבי בדקות האלה, אבל אולי זה בא על חשבון היכולת שלו להיות יותר דומיננטי בהתקפה.

קבוצה שמסיימת במקום השביעי לא אמורה להיות פייבוריטית מול זו שסיימה שנייה, נכון? לא מדויק. לפני הסדרה בין השנייה ביורוליג, ולנסיה, לבין השביעית, פנאתינייקוס, היה די ברור שארגין עתמאן יגיע בלי יתרון ביתיות אבל עם סגל עשיר יותר, רזומה מרשים יותר ושק עמוס בטריקים ושטיקים מול השופטים, הקהל וכל מי שינסה לעמוד בדרכו לפיינל פור. הוא הרי כבר לקח יורוליג בלי יתרון ביתיות. בניגוד ליריבו, פדרו מרטינז בעל החזות הפקידותית, הוא מאמן גמיש, ערמומי, שלא כבול לשיטה אחת, ויידע לעשות התאמות ולקצר את הרוטציה. לקחת תארים זה מקצוע, ועתמאן מתמחה בו בשנים האחרונות. הספרדי הממושקף לא עבר כידוע בעונה שעברה אפילו חצי גמר יורוקאפ, ובארון הגביעים שלו אליפות בודדה עם ולנסיה לפני כמעט עשור. בקיצור, כמעט סדרה לפרוטוקול. כשפנאתינייקוס חזרה לאתונה כשבאמתחתה שני ניצחונות, השני ביניהם בהארכה באחד המשחקים הטובים בתולדות היורוליג, נראה היה שולנסיה כבר עשתה את שלה. היא נלחמה, כאן זה נגמר. הבעיה היא שאף אחד לא סיפר את זה למרטינז, ומסתמן שהשמועה גם לא הגיעה לאוזניו של ז'אן מונטרו. איכשהו, ביום שלישי יחזרו שתי הקבוצות למשחק מכריע בעיר הנמל, כשהפעם זו שעמלה כל השנה וסיימה במקום השני תהיה גם פייבוריטית, אחרי ניצחון כפול באתונה. נתחיל דווקא במאמן. ברמה הסמלית, והמנהיגותית, הספרדי התגלה בסדרה הזאת כמישהו שלא חושש להיכנס לעימותים עם מועדון עם בעלים ומאמן שמייצרים הרתעה ברחבי היבשת. אחרי שדימיטריס יאנקופולוס השתולל במשחק מספר 2, מרטינז לא התבייש לתקוף אותו בחריפות במסיבות העיתונאים לפני שיגיע לאולמו הביתי. במשחק השלישי מרטינז כמעט נכנס לעימות פיזי עם עמיתו הטורקי ושניהם הורחקו. בתום הניצחון אמש, הוא החמיא לקהל הירוק על האווירה המצוינת, בזמן שעתמאן מטנף עליו ועל השופטים. מרטינז אמר, עשה ונשאר בחיים. הוא חוזר מגוב האריות באואקה בלי הפסד. מרטינז גם לא מצמץ ברמה המקצועית, וזה משמעותי יותר. ולנסיה נשארה נאמנה לשיטה שלה: ריצה בכל מצב, כולל אחרי סל; כולם, כולל שחקני הפנים, מעיפים שלשות; מסתערים על ריבאונד ההתקפה; הגנה שלא מצייתת לצו האופנה של החילופים האוטומטיים, ומקפידה על הדג' בפיק אנד רול וסטאנטים מהווינג כדי למנוע חדירות של נאן; ובעיקר החלפת חמישיות מתמדת. כאן מרטינז דווקא גילה גמישות מפתיעה: אחרי שאף שחקן לא שיחק יותר מ-22 דקות בממוצע למשחק במהלך העונה, מול פאו הוא מייצר היררכיה ברורה, כשמונטרו ובאדיו מקבלים 29 דקות כל אחד וקמרון טיילור 26. ועדיין, יש לו מספיק אומץ לתת לסרג'יו דה לראה הילד לקבל דקות משמעותיות בסדרה. בכלל, בדיעבד זו הייתה טעות לייחס לולנסיה כניעה מראש רק כי מאמנה לא מצטיין כל כך במאבקים על תואר. שיטת המשחק שלו - ושלה - היא התקפית במובן הכי בסיסי של המילה - הספרדים תוקפים אותך מהשניה הראשונה, בהתקפה ובהגנה, וכשזו הגישה, תמיד יש לך סיכוי לנצח. גם כשמשחק אצלך השחקן הכי טוב ביורוליג כרגע, תמיד יש לך סיכוי לנצח. לא, אין הכוונה לקנדריק נאן. לליגה השנייה בטיבה בעולם יש מלך חדש. ז'אן מונטרו סיים עם 29 נקודות באחוזים לא סבירים - 9 מ-12 מהשדה, 4 מ-6 משלוש, 7 מ-7 מהעונשין, 7 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, ועם נתון מופרע של 45 נקודות מדד. עם כל הכבוד לשיטה של ולנסיה, לאינסנסיביות של באדיו וטיילור, לקליעה של ריברס וקוסטלו (שלא ממש באה לידי ביטוי בסדרה) ולתרומה של כל השאר, עכשיו ברור שרק עקב טעות היסטורית של קבוצות ה-NBA, או עקב עניינים משמעתיים שלא נחשפו, כוכב העל הדומיניקני לא משחק כרגע בליגה הטובה בעולם (ואם יעבור לפי השמועות לליגת המכללות בחוזה מיליונים, זו תהיה מכה קשה ליורוליג). הוא קולע, חודר, לוקח על עצמו את המשחק בקלאץ' ואפילו מקבל מספיק כבוד מהשופטים כדי לדרוך מחוץ למגרש לפני סל קריטי ברבע הרביעי. כפי שהשיטה של פריז בסקטבול עבדה בזכות טי ג'יי שורטס, זו של ולנסיה עובדת בזכות הכישרון של מונטרו. אם כבר הזכרנו את שורטס, הרכז האמריקני מבטא חלק מהבעיה של פנאתינייקוס. בניגוד למרטינז, שמשתף רוטציה רחבה כאני מאמין, עתמאן הגיע עד הלום כשהוא לא מאמין בחלק גדול מהסגל שלו. הפציעה של קוסטאס סלוקאס אילצה אותו להסתמך גם על שורטס, אבל אתמול כבר התייאש מהיעדר הקליעה שלו ושלף מקצה הספסל את ואסיליס טוליופולוס. פאריד לא מסוגל לשמור ובקושי שותף, גם מיטוגלו לא בעניינים, הרננגומז הסתבך בבעיית עבירות והוגבל ל-7 דקות ופנאתינייקוס נראתה פתאום קצרה מדי, מול הרעננות התמידית של ולנסיה. בטח כשממול שחקן ג'י ליג כמו ברקסטון קי מנצל את הטראפ על מונטרו לסלים קלים וחיימה פראדיה דופק שלשה קריטית בסגנון אר ג'יי בארט, כשהכדור מגיע לקצה הקרש לפני שהוא נכנס. חזרה לצרות של עתמאן: אחרי שנייג'ל הייז דייויס ניצח את משחק מספר 2, האיש שאמור היה לשנות את העונה של פאו סיים שני משחקי קליעה מחרידים באתונה, אחד עם 2 מ-9 משלוש ואתמול עם 0 מ-7. נשארנו עם נאן, צ'די אוסמן הנהדר והמלחמה של מתיאס לסור החלוד (8 ריבאונדים בהתקפה), רק שקשה לזהות כאן איזה יתרון דרמטי על השמות הפחות סקסיים שהגיעו מהיורוקאפ. בזכות הרוטציה הארוכה של מרטינז, יש לו כרגע יותר שחקנים מתפקדים מאשר למאמן שזורק אותם להנאתו מתחת לגלגלים בראיונות לתקשורת. כל זה לא אומר, כמובן, שאפסו הסיכויים של פנאתינייקוס. בימים הקרובים יופעלו כל התותחים המילוליים הכבדים של עתמאן, המלחמה הפסיכולוגית תשבור שיאים והבכיינות תגיע לשמיים. רק שנכון לעכשיו, ולנסיה לא גילתה סימני כניעה, והיא רק תוקפת שוב ושוב, פשוט כי זה מה שהאיש על הקווים הרגיל אותה לעשות. לפני משחק 5 בין אויב ישראל הספורטיבי לאויב ישראל הפוליטי, אפשר לאחל בלב שלם הצלחה לשני הצדדים. כשאף אחד לא מבחין, בשקט בשקט, מותר גם לקנא.

היורוקאפ נגמר, אותו כבר סיכמנו, ועכשיו הפיינל פור של ליגת האלופות של פיב״א על ראש שמחתנו. ריטאס וילנה, מלאגה, אא"ק אתונה וטנריפה הגיעו למעמד העלית של המפעל השני באיכותו וחשיבותו באירופה, וסיפקו לנו ערב פתיחה מפתיע במיוחד. ברמת האיכות אני עדיין חושב שהמפעל מצליח לשדרג את עצמו משנה לשנה, כאשר לא מעט קבוצות מציגות כדורסל איכותי ומורכב. ברמת העניין שמסביב, הפיינל פור הזה, על הנייר, סיפק את הסחורה כמו רוב קודמיו: דמויות מוכרות וותיקות לצד שחקנים חדשים ומסקרנים; ארבעה ארגונים עם קהל, מסורת והרבה מאוד לחץ; מאמנים ותיקים, מוערכים ומנוסים, וכמובן - אסופת עסקנים בחליפות שמתצפתת על המתרחש מהשורה הראשונה. קץ השלטון הספרדי מסוכן מאוד להסיק מסקנות רוחב מערב אחד בלבד, אבל לפני שצוללים למשחקים עצמם חייבים לעצור ולהבין שאתמול קיבלנו אירוע חריג מאוד בקנה המידה של ליגת האלופות. בפעם השלישית בלבד בעשר השנים האחרונות, לא תהיה נציגה ספרדית בגמר המפעל. הדומיננטיות הספרדית בליגת האלופות היא אולי המאפיין הכי ברור של הליגה הזו לאורך השנים. הקבוצות הספרדיות הכתיבו את הטון והרגישו מאוד בנוח עם השיטה, הקונספט והרמה המקצועית החל מהרגע הראשון. הן מגיעות עם מסורת, יציבות, עומק, איכות אימון, תקציבים גבוהים יחסית ובעיקר רמת ביצוע טקטית שרק מעט מאוד מועדונים מחוץ לספרד מסוגלים באמת להתמודד איתה לאורך זמן. זו בדיוק הסיבה שבמשך שנים ראינו ב-BCL שושלות ספרדיות ששולטות בכיפה. זה התחיל עם טנריפה בתחילת הדרך, כשהיא הפכה לסמל של כדורסל מסודר, חכם ומדויק. אחר כך סן פבלו בורגוס פרצה לחיינו, למרות שהגיעה בכלל משולי הכדורסל הספרדי, והצליחה לייצר תקופה בלתי נשכחת בין 2019-2021. בשנים האחרונות קיבלנו את מלאגה, שהניפה שני גביעים רצופים, הציגה עומק יוצא דופן ושלטה בצורה מרשימה גם בזירה המקומית וגם באירופה. אבל השנה, המאפיין המרכזי של הפיינל פור הזה הוא דווקא הקריסה הספרדית. ולא רק עצם ההפסדים, אלא בעיקר הדרך שבה הם הגיעו. הסיסטם הספרדי המוכר, זה שמבוסס על סדר, חוכמת משחק, תנועה ללא כדור ומשמעת טקטית, פשוט נשבר מול אנרגיות אחרות לחלוטין. מול קצב גבוה יותר, מול פיזיות אגרסיבית, מול לחץ בלתי פוסק על הכדור ומול הגנות ברמה אחרת. זה לא היה ערב שבו הספרדיות פשוט קלעו רע או נפלו על יום חלש. זה הרגיש כמו התנגשות בין תפיסות כדורסל שונות, כשבפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הקבוצות הספרדיות נראו צעד אחד מאחור מבחינת המחשבה. הקיבעון וחוסר הרצון לערוך שינויים והתאמות בשיטת המשחק הם מאפיינים ספרדים ידועים ומובהקים, אבל לא תמיד יש מי שיגרום להם לשלם על כך ביוקר. הפעם כן, ובגדול. נוקקאאוט #1 בקרב הסגנונות שבין הסדר, הארגון והמשמעת הטקטית של טנריפה לבין הכאוס, הקצב והאנרגיה המתפרצת של ריטאס וילנה, קיבלנו נוקאאוט חד צדדי לטובת הליטאים. למען האמת, נוקאאוט די מפתיע. ריטאס הפסידה את ארבעת משחקי ה-BCL האחרונים שלה בספרד בהפרש של 13 נקודות ומעלה, והגיעה למשחק עם גיבנת מנטאלית לא פשוטה, בייחוד לאור העובדה שמדובר בהופעה ראשונה שלה בפיינל פור. המשחק נפתח בגישושים ובמחצית הראשונה בית האבות של טנריפה הצליח להחזיק בהיבטי האלימות וההאסל, ולעצור בלא מעט הזדמנויות את השטף ההתקפי של החבורה של גידריוס ז'יבנאס. אבל ככל שהמשחק התקדם, האינטנסיביות הליטאית הכריעה את הכף, במאבק שהיה נראה כמו הורדת ידיים שמתחילה בצורה שיוונית ומוכרעת אט אט לצד אחד, לפני הנוקאאוט הסופי. אתמול טענתי שג'ריק הארדינג הוא בין שלושת השחקנים הטובים ביותר באירופה מחוץ ליורוליג. הסקורר החריג הגיע מנימבורק וטייל לא מעט בליגה הספרדית, לפני שנקרא לחלק הצפוני של אירופה להוביל את ההתקפה של הוילנאים. לא מדובר בשחקן חף מחסרונות, וברור שלא ניתן לבנות עליו כמקבל החלטות מרכזי. אבל כששמים לידו מוביל כדור איכותי ונותנים לו להתפרע, הוא מתפרע. 29 נקודות ב-10/19 מהשדה ללא שלשה אחת, כשהוא מגיע לצבע מתי שהוא רוצה ועל מי שהוא רוצה. חברו לקו האחורי, ספידי סמית’, דחף את הכדור קדימה בכל הזדמנות, והווינגים הקשוחים של ריטאס הסתערו על ריבאונד ההתקפה ועל כל כדור 50/50. ריטאס סבלה מערב קליעה רע מבחוץ (6/25) למרות לא מעט מבטים פנויים, אבל הצליחה להגיע למספרים שלה בזכות הקצב הגבוה וריבאונד ההתקפה. למרות הסייז החריג של הספרדים, כשאתה אקטיבי ועירני ומצליח לגנוב 13 ריבאונדים בהתקפה בכמעט 40%, יהיה קשה לקחת ממך את הניצחון. בצד ההגנתי, ריטאס שיבשה לחלוטין את המאפיינים הקלאסיים של הכדורסל של צ'וס וידורטה. כל המערכת ההתקפית שלו, זו שמבוססת בראש ובראשונה על היי פיק נ' רול ולצידו חסימות ללא כדור, תנועה בלתי פוסקת וריבוי מסירות, פשוט נתקעה. במקום שטף התקפי קיבלנו התקפות עומדות, סטטיות, שהסתיימו פעם אחר פעם באחד על אחד של גארדים. גם כשמרסליניו (שמישהו יבדוק אותו לעומק, אין מצב שאדם בן 43 נראה ככה וזז ככה) הצליח לייצר מדי פעם את זריקות חצי המרחק הקלאסיות שלו, לרוב אחרי פיק נ' רול, זה היה נראה תלוש מהסיסטם. וכאן בדיוק נחשף ההבדל בין הקבוצות. כשיש לך שחקנים כמו ספידי סמית’ או הארדינג, אחד על אחד הוא עדיין כלי התקפי אפקטיבי שאפשר להישען עליו ברגעים בהם תקוע. אבל כשמדובר במרסליניו, חיימה פרננדס, פטי מילס וברונו פיטיפלדו, קשה מאוד לייצר יתרון באחד על אחד מול שומרים אתלטיים ואגרסיביים בלי חסימה או תנועה מקדימה. כשריטאס סגרה את הצבע, הפעילה לחץ גבוה על הכדור ושיבשה את קווי המסירה, טנריפה פשוט איבדה פתרונות. לפחות היא הצליחה לייצר סיידליין אאוט מדהים אחד במשחק הזה. התוצאה דיברה בעד עצמה. הקנאריים נעצרו על 66 נקודות בלבד, בעוד ריטאס, שהגיעה עם ממוצע עונתי של 90.5 נקודות למשחק, הצליחה לשמור על הקצב והזהות שלה גם בערב קליעה לא גדול מבחוץ וסיימה עם 87 נקודות מול אחת הקבוצות המאיימות והמנוסות בליגה הזו. נוקאאוט #2 הדרך שעברה אאק אתונה תחת דרגאן שאקוטה העונה היא אולי המרשימה ביותר מבין כל קבוצות הפיינל פור. קבוצה שלא נבנתה בתקציבי ענק הצליחה, זו השנה השנייה ברציפות ולאחר שנים קשות מאוד תחת ג'ורג' הינאס, להרכיב סגל תחרותי, קשוח ורעב, ובעיקר לפתור בעיות תוך כדי תנועה. כריס סילבה היה העוגן המרכזי שלה במשך תקופה ארוכה וסחב את הקבוצה על גבו בחצי הראשון של העונה. זה היה רק עניין של זמן עד שייחטף לקדמת הבמה האירופית. בינואר האחרון הוא עזב את אתונה וחצה את הכביש לאיסטנבול, כשהצטרף לפנרבחצ'ה מצמרת היורוליג. דווקא בזמן שבו סביר היה שאאק תתפרק מקצועית, שאקוטה והמערכת סביבו הגיבו בצורה מרשימה. במקום להיכנס לפאניקה, הם ביצעו שלושה מהלכים מצוינים בשוק שטשטשו כמעט לחלוטין את נטישת סילבה. הראשון היה הנחתת הביגמן קיישון פיזל, שהציג יכולת טובה במכבי רמת גן ולאחר מכן פתח נהדר את העונה בנימבורק. הוא נכנס לנעליו הגדולות של סילבה כגבוה הפותח. השני הוא גרג בראון, זבל ג'י ליג מסקרן שנשלף באמצע העונה והוסיף המון אתלטיות, ניידות ואנרגיה למשחק של א.א.ק, במיוחד בצד ההתקפי. השלישי הוא אחד, ג'יימס ננאלי. שועל ותיק בכדורסל האירופי שהגיע כדי למלא את החלל בתחום הסקורינג. עכשיו שאקוטה קוצר את הפירות. שלושתם היו שחקני מפתח משמעותיים בפלייאוף הזה ששלח את אאק זו הפעם הרביעית לפיינל פור ה-BCL, ולראשונה לא כמארחת. ברבע הגמר, אאק הדיחה את בדאלונה, שהגיעה חמושה בג'בארי פארקר כפייבוריטית הברורה - זו שמארחת את האירוע הגדול ורק רוצה שיסירו ממנה מכשולים בדרך. רוביו והחבורה הלכו הביתה. גם למשחק מול מלאגה היא הגיעה כאנדרדוג מובהק מול קבוצה עמוקה, מנוסה ואיכותית בהרבה על הנייר. אבל מהרגע הראשון, האתונאים שלטו בקצב, באנרגיות ובפיזיות של המשחק. למלאגה, שהגיעה עם סגל עייף וחסר, פשוט לא היה מענה לעוצמות הפיזיות של היוונים כמעט בכל העמדות. ה-MVP של העונה פרנק בארטלי, ג'יימס ננאלי, רייקוואן גריי, גרג בראון וקיישון פיזל ניצחו כמעט כל מאבק פיזי והפעילו לחץ בלתי פוסק על ההגנה הספרדית. במקביל, הרוטציות ההגנתיות של שאקוטה עבדו בצורה כמעט מושלמת. התרגילים של מלאגה נשברו פעם אחר פעם, קווי המסירה נסגרו, והשומרים נשארו צמודים לשחקנים שלהם לאורך כל ההתקפה. בסופו של דבר מלאגה נאלצה להסתמך כמעט רק על זריקות קשות של קאלינוסקי ופרי בסוף שעון. 36% קבוצתי של הספרדים מהשדה הם תעודת כבוד להגנה של היוונים. לצד המפסיד. זו הייתה הופעה חלשה מאוד של מלאגה, ואולי גם רגע שמסמן את תחילת סיומה של אחת השושלות המרשימות של השנים האחרונות בדרג השני של אירופה. עם עזיבה של שחקני מפתח בקיץ הקודם ללא תחליפים מתאימים, סימני שאלה סביב עתידו של המאמן איבון נבארו, רכש שלא באמת הצליח לתת מענה, וגם עונה מאכזבת יחסית בזירה המקומית, נראה שהקבוצה הספרדית מתקרבת לסוף עידן. כך או כך, מגיע לה הרבה כבוד ותודה על שנים נהדרות ושושלת מרגשת. הפנים לגמר במוצאי שבת נקבל את הגמר הגדול והמפתיע. במאצ'-אפ שבין הבירה היוונית לליטאית, אני אלך עם אתונה, שהולכת להניף ברזל מפתיע. אאק תנסה להאט את הקצב, לגרור את המשחק למלחמת חפירות ולקרב בוץ מלוכלך. לוקאס לקאביצ'יוס ופרנק בארטלי ינסו לייצר מהלכים במשחק העומד. מן העבר השני, ספידי סמית' והארדינג יחפשו לטוס כמובן בכל הזדמנות. התזה שלי לגבי משחקי נוקאאוט במאני טיים לא מורכבת במיוחד. צריך כמה שיותר "פותחי סתימות". כמה שיותר שחקנים שלא תלויים בשום דבר כדי לייצר לעצמם. למרות שריטאס מחזיקה ביוצר הכי איכותי בשתי הקבוצות (ואולי במפעל בכלל), התלות בו במשחק ההתקפה שלה היא משמעותית. הכישרון הליטאי קיים והוא משפיע מאוד בסגל הזה, אבל ליוונים יש הרבה יותר כלים לעצור אותו לעומת טנריפה. בהיבטי פיזיות. בהיבטי אתלטיות. בהיבטי אלימות. תוסיפו לזה לפחות 3 אלטרנטיבות התקפיות אמינות (בארטלי, נטלי וגריי) ותקבלו חומר של אלופה.

אם היינו נפגשים כאן לפני המשחק הראשון ביורוליג, והייתי מספר לכם שבמשחק האחרון יעמיד ואסילייה מיציץ' את מספרי השיא שלו מאז עונת הזכייה ב-2021; שאלייז'ה בראיינט יפגע ב-25% מהשדה; שאימת אזור הצבע בריאל מדריד תהיה אוסמאן גארובה; ושים מדר, גיא פלטין ובר טימור יעלו לשחק לפני ג'ונתן מוטלי... כנראה הייתם מדמיינים את הפועל ת"א בצורה שונה לחלוטין מזו שלמדנו להכיר לאורך העונה. על אף החמיצות הטבעית שתמיד מביאות איתן ההדחה וההתעוררות מהחלום - האדומים עמדו במטרה הלא פשוטה שהוצבה בפניהם, ושהציבו לעצמם, בתחילת הדרך. נכון, אפשר היה לצפות מהם (למרות הניצחון במשחק השלישי) לאתגר יותר את יריבתם, בוודאי כשתרומתו של אדי טבארס הסתכמה בפחות משלוש דקות מתוך 160 בסדרה. וכן, אפשר לחשוב שהם שילמו על התבוסה המיותרת במחזור הנעילה במונאקו, שבעקבותיה ירדו למקום השישי (אם זה דירוג השפל שלהם לאורך העונה, גם זה הישג בפני עצמו) - אם כי לא בטוח בכלל שהחיים נגד פנרבחצ'ה היו קלים יותר. בסופו של דבר, יש ביורוליג עקומת למידה ויש גם שכר לימוד. מה המשותף להפועל, מונאקו, פרטיזן בלגרד, פריז ואוניקס קאזאן? כולן הצליחו בצורה מסחררת בעונתן הראשונה במפעל - עונת הבכורה, או זו שבה חזרו אליו אחרי שנות היעדרות ממושכות - ואף אחת מהן לא הגיעה לפיינל פור. גם אם המאמן מנוסה, והשחקנים כבר כיכבו בכל הסרטים, המעלית לא עובדת. צריך לעלות במדרגות. עובדתית, הקבוצה האחרונה שהגיעה לאירוע הגמר כבר בפרמיירה שלה הייתה בנטון טרוויזו. ומאז שעשתה זאת, במציאות שונה לחלוטין, חלפו לא פחות מ-33 שנים. אם ברושם אחרוני עסקינן, אז יש להפועל ת"א מה ללמוד ולהסיק מההפסד המכריע, ובכלל מהפלייאוף הזה. למשל, שהיא דאגה לרפד את עצמה בשלושה סנטרים - אבל בשורה התחתונה, רק אחד מהם היה רלוונטי (רלוונטי עלק. האנדרסטייטמנט של השנה) במאני טיים. דן אוטורו די שוטט בחוסר מעש על המגרש בניצחון ביום שלישי, ובמשך דקות ארוכות מדי לא ראה כדור, אז אתמול הוכיחו חבריו שהם דווקא השתתפו בשיעור או שניים של מקצוע הפעלת הגבוהים. אולי זה קל יותר כשאנטוניו בלייקני נעדר, והנטייה למשחקי בידודים ואחד על אחד הפכה פחות רלוונטית; ואולי זה פשוט בגלל שאוטורו כל כך טוב. הוא סיים את הסדרה עם 19 נקודות בממוצע, ואת העונה כולה עם 71% לשתיים, ומדורג בקלות בין שלושת המצטיינים בתפקידו ביורוליג. אחרי ניקולה מילוטינוב ולצד מוזס רייט, ללא סימני שאלה וכוכביות. והנה מגיע ה"אבל": אוטורו, ששבר בעשרת הימים האחרונים את שיאי הקריירה שלו במדד, נקודות, ריבאונדים וחסימות, סיים אתמול עם 14 מ-21 לשתיים. שזה גדול, וזה מרשים, אבל זה בסופו של דבר שחקן אחד. שבעת השחקנים האחרים שזרקו מהטווח הזה הרכיבו יחד 8 מ-29. שזה 27%. נתון נמוך ולא מחמיא לשלשות, והרבה יותר גרוע מזה לשתיים. ולא מספיק כדי להגיע לאואקה במחצית השנייה של מאי. מילוטינוב, מוזס רייט והוא. אוטורו שווה פודיום בדירוג הסנטרים ביורוליג. צילום: הפועל IBI תל אביב דימיטריס איטודיס קיבל תקציב עתק וסגל חסר תקדים במחוזותינו של 19 שחקנים, ובסוף נפל על היעדר עומק. את הסטרץ' האחרון של העונה הסדירה, שהביא סדרת ניצחונות והעלה אותו לפלייאוף, הוא השיג בעזרת כיווץ וקיצור הרוטציה לשמונה משתתפים; אבל במאני טיים, כשבראיינט נפצע, ואחריו קולין מלקולם, ואחריהם בלייקני, התחליפים שנמצאו במלאי היו מוגבלים. שלא לומר פגי תוקף. קסלר אדוארדס הוא אחלה פאוור פורוורד משלים. ניצוצות מהפוטנציאל הגלום בו התגלו השבוע - ברמה שהפועל ת"א צריכה לשקול ברצינות להשאיר אותו, ועוד לפני כן לכלול אותו בחמישיית הזרים למאבקי האליפות הקרבים ובאים. אלא שהדגש בפסקה הקודמת צריך להיות מונח על המילה "משלים". איטודיס קיבל בפלייאוף 46 נקודות מארבעת הפורוורדים שלו (רק 2.8 לשחקן בממוצע למשחק); ריאל קיבלה 139 נקודות מאותן עמדות (פי 3). אז נגיד שאי אפשר להשוות בין טריי ליילס ומריו הזוניה לאיש וויינרייט וליוואי רנדולף? נגיד. ונוסיף שאלו הסעיפים שעושים את ההבדל בין פיינל פור לפיינל אייט. בסוף, למשחק האחרון והמכריע, מעט מדי שחקנים הופיעו. את הפער בין אוטורו לכל היתר באחוזים לשתיים כבר הזכרנו. יש עוד. במחצית הוא קלע 18 נקודות, ושאר הקבוצה הוסיפה עוד 18 משלושה שחקנים, בעוד למדרידיסטה היו כבר שמונה קלעים. בשלהי הרבע השלישי עמדו מיציץ' ואוטורו על מדד 56. מתוך 57 של הקבוצה כולה. שאר השחקנים חיברו עוד נקודת מדד אחת, יחידה ובודדה. הגיע הזמן שריאל תלמד להעריך אותו. גארובה גם הבלאנקוס למדו משהו - שעליהם לכבד יותר את גארובה. השחקן הזה היה שווה רק 4.8 נקודות ב-11:31 דקות בעונה הרגילה, ועיקר מהותו ומשמעותו היה לחיות מפירורי המנוחה ובעיות העבירות של טבארס. אבל כשהוא נקרא לדגל, הוא הניף אותו בראש התורן כמעט לבד. המספרים שלו נגד הפועל (10.2 נקודות ב-18:28 דקות) מעט משקרים, בגלל הפציעה שהשביתה אותו במשחק 3. כדי להבין איזה נכס יש לבלאנקוס ביד, בפרט כשהענק מכף ורדה נמצא כבר לחלוטין בצד היורד של הקריירה, צריך בכלל לחזור חמש שנים לאחור - כשגארובה היה יהלום לא מלוטש בן 19. התצוגה אתמול, גדולה ככל שתהיה, לא שברה את שיאי הקריירה שלו ביורוליג. את הנתונים הטובים ביותר שלו במדד (30) ובנקודות (24) הוא העמיד בניצחון על מיציץ' ואנאדולו אפס במשחק הרביעי בפלייאוף 2021; טבארס הושבת גם אז, וגארובה להט כדי להביא ניצחון ולשלוח את הסדרה בחזרה לאיסטנבול. שוב, במאני של המאני טיים. כמה עתיק המשחק הזה היה? הילד תופקד אז בכלל כפאוור פורוורד, והסנטר הראשון של הבלאנקוס באותו ערב היה אלכס טיוס. גארובה כופה סגנון שונה מזה שריאל התרגלה אליו בשנים האחרונות, ולא בטוח שזה כל כך רע. יש בו משהו, ואולי עכשיו גם יידעו להעריך אותו כמו שמגיע לו. אחרי הייבוש וחוסר האמון, צריכים אותו כדי להביא אליפות. מדר. צילום: הפועל IBI תל אביב עכשיו, אחרי שסימנה וי על המטרה השכלתנית של העונה, הפועל ת"א צוללת בחזרה לליגה הישראלית, ורוצה להגשים גם את החלום הרגשני. כדי לזכות באליפות ראשונה אחרי 57 שנים, יזדקק איטודיס לאושש - פיזית, מנטלית ואמוציונלית - לפחות חלק מהשחקנים הישראלים שייבש לאורך תקופות ממושכות, ושדאג להבהיר להם כמה הוא לא מאמין בהם. האם הם יצליחו להתאושש? כיצד ייראו אחרי חודשיים וחצי ללא כדורסל כמעט? ומה תהיה ההשפעה של התוצאות בזירה המקומית על עתיד המאמן, שעמד ביעד שהוצב לו - אבל איבד בצורת התנהלותו לא מעט תומכים, מהשחקנים והצוות שסביבו ועד האוהדים והתקשורת? "העולם אף פעם לא נרדם, רגליו רוקעות כל לילה", שרה דנה אינטרנשיונל בקאמבק שלה לאירוויזיון. שמו של השיר? לילה טוב אירופה.

סיכום משחקה האחרון של הפועל תל אביב ביורוליג מודל 25/26 אמור להיכתב בשני מסלולים נפרדים ומקבילים. בעצם, בשלושה. המסלול השלישי הוא זה שמסתיים בכפיים. עונת בכורה היסטורית ביורוליג. סדרת פלייאוף מול ריאל מדריד. הבטחת המקום בליגה השניה בטיבה, בלי טריקים ובלי שטיקים. כפיים. המסלול הראשון מתייחס לאופן שבו התחרו האדומים מול הבלאנקוס. הם היו שם וכו. הם הקשו וגו. המסלול השני? להיעדר הספקות. להתרת הספקות. לא היה רגע אחד בסדרה הזאת, למעט כמה דקות במחצית הראשונה של המשחק השני, כולל מהלך שני המשחקים המכוערים אשר שוחקו בבולגריה, שבו הרגיש למישהו שזהות המעפילה איננו ברור. שזהות הקבוצה הטובה יותר, ולא רק ברמת הכשרון או העומק, מוטל בספק. עם או בלי טבארס, עם או בלי בלייקני, ריאל מדריד הזאת קבוצת פיינל פור. הפועל תל אביב הזאת לא. לסמוך על מיציץ' כאמור, הקו האחורי של הפועל תל אביב נפגע משמעותית עם פציעתו של אנטוניו בלייקני, אחד שכמו בשיר מורטה של פלד, לא צריך טובות מאף אחד. הבעיה היא שלא רק הוא נעדר ממשמרת הגאנרים של איטודיס. אלייז'ה בראיינט התחיל את הסדרה הזאת ברע, עם פציעתו בגיים 1. ולמרות הצטיינותו במשחק היחידי שבו ניצחה, הוא יכול לסמן לעצמו – וחשוב מכך – הפועל תל אביב יכולה לסמן לעצמה, שיש אולי תקרה לאופן שבו הצטיין כל כך מהלך העונה הסדירה, היא עונתו הטובה בקריירה. התקרה הזאת מסומנת על ידי שחקני הגנה כמו אבאלדה. על ידי רוצחים שכירים כמו גבי דק. בראיינט מסיים את המשחק האחרון של העונה עם 1/8 ל-2 ואת הסדרה כולה עם 11/25 ל-2, כשה-44% האלו נראים רחוקים מאוד מה-61.1% שאיתם סיים את העונה הסדירה. אז כן, בראיינט הוא אחד מהשחקנים הכי טובים במפעל. אז לא, כדורסל דריבלים סטטי, שבו שמים את הגוף לפני השומר שלך וסוללים בכך את הדרך לסל, נתקל בקשיים מרגע שסקריולו הסיט את המשמרת של אבאלדה ממיציץ' אלי בראיינט. ואז יש את ג'ונס. שאמנם הצליח סטטיסטית להתאושש ממחצית ראשונה נוראית של 0 נקודות ואותו מספר של אסיסטים, לצד שלושה איבודים, אבל בעיקר סטטיסטית. גם הוא, כמו בראיינט, נתקל אתמול בקיר בלתי עביר ושמו בניגרית דסטיני אוסמאן גארובה, שהיה אחראי ישירות לשלושת איבודיו במחצית א'. גם במקרה שלו, מחקה ריאל מדריד את כדורסל הדריבלים. וכשניסו להשתמש בפיזיות שלו כדי לדחוק את הכדור פנימה, במצב גב לסל, זה נשאר רק בגדר רעיון. אז אין בלייקני ואין בראיינט ואין ג'ונס. ואם נרחיב את הקו האחורי לכדי עמדה מספר 3, אז גם אין מלקולם. על רנדולף, שעשה שוב עבודה הגנתית יפה מאוד על הזוניה (וגם קצת על קמפאסו), אפשר לדבר רק בהיבטים שלא קשורים לקשר עין עם הסל שאליו מתקיפים. אה, נכון, גם וויינרייט שיחק שוב ב-3. נקסט. ים מדר קיבל 6 דקות שאין לי משהו מיוחד להגיד עליהן. אם כך, נשארנו רק עם מיציץ'. וסיליה מיציץ' היה אתמול יוצא מן הכלל. לא פחות מכך. המספרים כמובן אדירים (18 נק', 11 אסיסטים על איבוד כדור יחיד, 7 כדורים חוזרים, מדד יעילות 34!). גם ברמת הפלוס מינוס, המשיך להיות סמן הדקות הטובות של האדומים בסדרה. את המשחק האחרון הוא סיים בפלוס 10. את גיים 3 בפלוס 12. את המשחק השני בפלוס 9. מאחר שהמשחק הראשון הורס את הדפוס, אני מעלים מכאן את הנתון שלו. מיציץ' ניצל נהדר את העובדה שהוא קיבל לרוב את השומר הפחות מאיים של הספרדים. את הקמפאסוים של העולם, אבל לא רק. הוא היחיד בקו האחורי של הפועל תל אביב ששיחק אתמול בשני קצבים. שלא הסתפק רק בדריבלים במקום. האמת? למשך לא מעט דקות, הוא היה אתמול ואסה מיציץ' פינת פאסה מיציץ' הגדול. היה אתמול מיציץ' הגדול. צילום: הפועל IBI תל אביב ואפילו, מעבר לכדורסל, הוא היחידי מהחבורה שם שהפגין רגש. שהחצין את תחושת הדחיפות ההכרחית שלעיתים הרגישה חסרה. הוא ניסה הגנתית. הוא שלח ידיים. הוא חטף שלוש פעמים. הוא נגע בכדור. אוקיי, אז השאלה המתבקשת לגביו נוגעת כמובן לעונה הבאה. ואני הייתי מחדד אותה לרמת הסמוך. השחקנים הגדולים הם אלו שלא רק מצטיינים, אלא גם נוסכים שקט ובטחון על חבריהם לקבוצה. קמפאסו, לעניין הזה, הוא הדוגמא הטובה ביותר מהקבוצה שמנגד. קנדריק נאן כזה. יו נואו. האם וסיליה מיציץ', זה שהגיע ביגטיים לגיים 4, הוא שחקן ה-סמוך של עופר ינאי, ולא רק בהוראת הקבע הנאה אל חשבון העו"ש? אם מתעלמים מ-40 הדקות האחרונות של עונת היורוליג, התשובה החד משמעית היא לא. אם לא מתעלמים, התשובה פחות אבל עדיין די משמעית היא שלא. אלא אם כן הוא מגיע אחרת. אלא אם כן הסביבה המקצועית שלידו, זאת שלובשת מכנסיים קצרים וזאת שנמצאת על הקווים, מתעדכנת. החמישיה המפחידה אחרי לא מעט התאמות במשחק שאותו ניצחה, נראה היה שהפעם די נגמרו לאיטודיס הטריקים. בטח כשהרוטציה מתכווצת לו מהכיוון של בלייקני ומלקולם. אוקיי, אז כבר פחות אזורית. אוקיי, אז מנסים שוב – הפעם שלא בהצלחה – את אדווארדס. הפועל תל אביב המשיכה עם העבודה ההגנתית הטובה מול הזוניה, עם או בלי עזרה או שמירה כפולה. היא המשיכה עם הקרוס מאץ' בהגנה בתחילת המשחק, כזאת שבה בראיינט שומר על ה-4 (אוקקה), וויינרייט על ה-1 (קמפאסו) ומיציץ' על הפראייר (אבאלדה). היא פתחה את המשחק נהדר, עם 13-4 מהיר. היא בעיקר התפללה לכמה שיותר דקות של לן, אוקקה ויוי. לכמה שפחות ממלדון, ליילס, דק ובעיקר גארובה. במצב 13-4, נכנס הגארובה. פייר? אנחנו חשופים לדיבור עליו מזה שנים רבות. פייר? מרבית השנים זה היה בעיקר דיבור והייפ ופחות כדורסל. הנה, קחו את הטייק והציוץ של מיסטר הירש. ברגע שנכנס הגארובה, נגמר המשחק. לא פחות מכך. הקלות שבה סיים את המהלכים מתחת לסל. הדומיננטיות שלו במאבקים הפיזיים. הנוכחות הפסיכית שלו באזור הצבע, בשני צידי המגרש. כל אלו היו רמה מעל לכל מה שלהפועל תל אביב היה להציע. כמו חריג גיל שמשחק בליגה לנוער. והאמת היא שלא רק הוא. בחסות הדקות המשוריינות של סרחיו יוי במחצית הראשונה, שותף תאו מלדון פחות מ-7 דקות. מצד שני, גם בלי הדקות של יוי במחצית השניה, הוסיף לו סקריולו רק עוד 8 במחצית השניה. וכל שניה שלו על הפרקט הציבה בפני ההגנה האדומה אתגר שהיא לא יכולה הייתה לעמוד בו. הפער האמיתי על פניו, סביר בהחלט לכתוב ולהסיק שחמישיית המחליפים של מלדון, פליס, דק, ליילס וגארובה ניצחה בנוקאווט כל חמישיה שהעמיד איטודיס ממול. כולל הראשונה, כולל כל אחת אחרת. מכאן, רק מתבקש לדבר על יתרון האיכות והעומק של ריאל מדריד. מצד שני, הפער האמיתי בעיני נוגע לאופן שבו משחקים, ולא רק לאיך שמשחקים. ליכולת הבחירה בקצב המשחק. לגיוון באופן שבו מגיעים לפואנטות ההתקפיות. ליכולת ההגנתית הרוחבית, להבדיל ממהלכי התעלות נקודתיים. ריאל מדריד קלעה אתמול 14/20 ל-2 במחצית השנייה. וזה, כזכור, מול יריבה אדומה שיודעת לכווץ הגנתית ולהמר על זריקות מבחוץ. אז נכון, היא נעדרה אתמול שני שחקני הגנה משמעותיים, אבל ברור לכולנו שהסיפור לא מתמצה בזה. הפועל תל אביב קלעה אתמול 12/28 ל-2 במחצית האחרונה. וזה ביום שבו, באופן חריג, היא נמצאת ביחס אסיסטים איבודים חריג באיכותו (20 אסיסטים מול 7 איבודים). וזה בעוד יום שבו אוטורו נראה כמו הסנטר הטוב ביבשת. ברמת היררכיית השחקנים ביבשת, להפועל תל אביב יש לא מעט עמדות, בחמישיה ובספסל, שבהן היא נותנת פייט הרבה יותר גדול מאשר זה שראינו, מעשית ופיזית, מהלך הסדרה מול ריאל מדריד. אפשר לייחס את זה לחיבור של קבוצה שמכירה, יודעת ורצה ביחד משך תקופה. אפשר גם להגיד שאחת מהן נראתה מתואמת, מגוונת ומאומנת יותר מהשנייה. אחת נראתה מאומנת יותר מהשניה. לא זו של איטודיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 3 נקודות לסיום היא יודעת – הפועל תל אביב יוצאת מהעונה הזאת כשהיא יודעת, או אמורה לדעת, שתיקונים נקודתיים שמים אותה במצב של פיינל פור. לא הרבה תיקונים. להבדיל מקבוצות מסיימות עונה שעדיין מנסות להבין, אצל עופר ינאי זה אמור להיות ברור. פוטנציאלית, יש לאדומים שני שחקנים שהם מועמדים אוטומטיים לחמישיית העונה 26/27, כלומר בראיינט ואוטורו. יש לאדומים את בלייקני, מועמד אוטומטי לא פחות לתואר השחקן השישי של העונה הבאה. יש לה שני פורווארדים קשוחים בדמות וויינרייט ומלקולם, שיכולים לשחק בשתי עמדות, שעליהם אפשר לסמוך (הגנתית. רק הגנתית). שצריכים לשחק בהתאם ליכולות שלהם, גם ברמת מיקומם בהיררכיה וגם מבחינת סוג וקצב משחק. חסרה להם הקליעה היציבה מבחוץ בחמישיה, דבר שבלט וצעק בחלקים הפחות מוצלחים של העונה. חסר להם המיציץ', כלומר או מיציץ' המובטח או מישהו מיציצ'י שימלא את מקומו. חסר להם את ה-4 מהשפיץ של היבשת. ברמת הסגל ליורוליג, לא בטוח שהרבה מעבר לכך. היא לא יודעת – אתם יודעים מה, אני לא בטוח שרק זה מה שחסר לה. יש משהו מאוד קלאסי באופן שבו התנהלו מרבית שחקניה של הפועל תל אביב העונה. בהתנהלות שקטה בואכה אדישה בואכה משדרת שלווה פינת אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. לי חסר קצת אופי. קצת רגש. קצת טמפרמנט. לי חסרה שכבה אמוציונאלית. לי, האמת, חסר שם מנהיג. היא לא תדע – הפועל תל אביב סיימה עונה יוצאת דופן, בכל המובנים. עונה שאמורה הייתה לייצר סביבה תכונה והתרגשות, למרות המלחמה ואבדן הביתיות, ברמת הרגש שלו זוכה כרגע רק הקבוצה של המקבילה מהכדורגל. וזה ממש לא קרה. יש קשר הפוך וקשה להסבר בין מידת ההצלחה של הקבוצה הזאת, שנכנסה למגרש המשחקים הפרטי, לנחל האסי של מכבי תל אביב ועשתה לה שם בית ספר, לבין האדישות המופגנת לה היא זוכה מהקהילה שפעם הייתה שלה. בעצם, כן, אני יודע, יש הסבר. עד כאן חלקן של הישראליות בעונת היורוליג הזאת. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.

המשחק הראשון של סדרת הסיבוב הראשון בין בוסטון לפילדלפיה הסתיים בניצחון מוחץ של בוסטון ב-32 הפרש. זה עמד בקנה אחד עם מה שציפינו לראות מהסדרה הזו - דומיננטיות של בוסטון במיוחד לאור החיסרון של אמביד. לא נעים לחטוף 32 הפרש במשחק הראשון, עוד פחות נעים לחטוף 39 הפרש במשחק הראשון של הסיבוב השני אבל היי - עצם העובדה שפילדלפיה נמצאת בסיבוב השני ובוסטון לא, אומרת לכם מה החשיבות של המשחק הזה לטווח הארוך. גם אורלנדו, שניצחה את המשחק הראשון בדטרויט ומאז הספיקה לפטר את המאמן שלה בעוד שדטרויט עברה סיבוב יכולה לומר שמשחק אחד זה לא הכל. המשחק הראשון הוא רק נקודת הפתיחה, המכה הראשונה שהמתאגרף מוריד, רק שבניגוד לזירת האיגרוף אין נוק אאוטים והספירה היא עד ארבע. השאלה היא מה רואים במשחקים הבאים מבחינת ההתאמות שעושים למכה הזו. נתמקד בעיקר במשחק בין הניקס לפילי, כיוון שהתוצאה שלו כנראה הכי פחות משקפת את יחסית הכוחות בין הקבוצות. ניק נרס דווקא הגיע מוכן עם תוכנית המשחק שנועדה לשבש את המשחק של הניקס. בהגנה הסיקסרס ישבו יפה על תרגיל ה"פלקס" (חסימה ללא כדור של גארד לפורוורד על קו הבסיס, כשקארל-אנתוני טאונס משמש כמנהל המשחק מההיי פוסט). התרגיל הזה פירק את ההגנה של אטלנטה פעם אחר פעם. נרס - בניגוד להערכות שיעידף להשאיר את אמביד בצבע - שיחק את ההגנה שלו די 'סטרייט אפ': אמביד על קא"ט כשההנחיה היא לנסות למנוע מיס מצ' של או.ג'י אנונובי על אחד הגארדים (אדג'קומב או מקסי). האורך של שחקני ההגנה של פילי יחד עם העובדה שבמשחק הבין-שניים של קא"ט וברונסון אמביד היה חייב להשאר גבוה (כי אי אפשר להמר על השלשה של קא"ט) עיכבה את הכניסה למשחק של הניקס. בצד השני ההנחיה של נרס הייתה לתת את הכדור לאמביד בניסיון להוציא עבירות מוקדמות מטאונס. זו נקודת תורפה מוכרת של הסנטר, שנוטה יותר מדי לשלוח ידיים לכדור וזה משחק לידיים - מילולית - של אמביד. התוכנית של נרס עבדה, חמש דקות לתוך הרבע הראשון טאונס קיבל עבירה שניה וירד לספסל, במקומו עלה מיטשל רובינסון. לנרס הייתה תוכנית, אבל לא הייתה לו תוכנית למה יקרה אם התוכנית שלו תצליח. רובינסון, בניגוד לטאונס, הוא לא קלעי מוצלח מבחוץ, אז נרס חזר למה שעבד לו טוב בסדרה מול בוסטון: בואו נשים את אמביד בדרופ ונהמר על המיד ריינג'. זו תוכנית לא רעה כשאתה משחק מול דרק וייט (העונה) ואפשר לחיות איתה גם עם ג'יילן בראון אבל כשהג'יילן מולך הוא ברונסון - שחי על המיד ריינג'ים האלו ועל זריקות הפול-אפ - זו תוכנית בעייתית מאד. תוך שלוש וחצי דקות מהירידה של טאונס לספסל ברונסון צבר תשע נקודות ושני אסיסטים. באופן כללי העונה יש קורלציה הפוכה בין כמות הזריקות שברונסון לוקח להצלחה של הניקס העונה, אבל המשחק הראשון היה שונה: ברונסון לא כפה את הזריקות האלו, פילי פשוט נתנו לו את הזריקות הנוחות, סביר להניח שזה יהיה הנקודה הראשונה שנרס ינסה לטפל בה. לבלואו-אאוט שהניקס נתנו לפילי יש גם יתרון מבחינתם של הסיקסרס. פעם, מזמן, כשתום ת'יבודו אימן את הניקס הוא היה ידוע בכך שהוא שוחק את הכוכבים שלו עד דק. ניק נרס, מהבחינה הזו, הוא ממשיך דרכו. או.ג'י אנונובי הוביל את הניקס בדקות משחק בסיבוב הראשון, לא פחות מארבעה שחקני פילדלפיה שיחקו יותר דקות ממנו, כולל פול ג'ורג' שמבוגר מאנונובי בשבע שנים. לסיקסרס היו בקושי 48 שעות מנוחה לפני תחילת הסדרה והעייפות השפיעה. לניקס היו שתי ריצות משמעותיות במהלך המחצית הראשונה - ריצת 13-4 ברבע הראשון שנתנה להם יתרון דו-ספרתי וריצת 8-0 באמצע הרבע השני שהעלתה את הניקס ליתרון 18 וסיימה דה-פקטו את המשחק. הפער הזה איפשר לנרס לתת לכוכבים שלו מנוחה שיכולה להיות משמעותית בהמשך הסדרה, כשאף אחד מהם לא מגיע אפילו ל-30 דקות. היה מעניין לראות את ההתאמות שהמאמנים ניסו תוך כדי המשחק. חוזה אלוורדו, שפתח את הרבע השני עבור הניקס היה השחקן ה-11 שמייק בראון העלה למגרש ב12 דקות ושניה. בראון ניסה במהלך המשחק הזה גם את הרכב הגבוהים (עם מיטשל רובינסון וקארל-אנתוני טאונס יחד) וגם הרכב שבו לצד ברונסון ומקברייד (שניהם פחות מ-1.90) עלו ג'ורדן קלארקסון וג'וש הארט (שניהם סביב 1.95). נרס ניסה עוד כמה גישות וכמה שומרים על ברונסון כשברבע השלישי הוא אפילו ניסה אזורית (שגם מולה הניקס התמודדו לא רע). במסגרת הפריוויו להמשך הסדרה ראינו גם את שיטת 'האק א-מיטש' המאוסה (גילוי נאות: אני אוהד ניו יורק. גילוי נאות נוסף: שנאתי אותה גם כשהופנתה כלפי שאק\דווייט\יאניס) ובכלל נתון שהלך לאיבוד בגלל המשחק החד צדדי: סקוט פוסטר וחבריו שלחו את פילי לקו 34 פעמים, שזה בדיוק כפול מכמות הזריקות שהניקס קיבלו. חלק גדול מהפער הגיע ברבע האחרון שהמונח "גארבג' טיים" עושה לו חסד אבל מספיק להסתכל על המחצית הראשונה: הסיקסרס קיבלו 14 זריקות עונשין, 13 מהן היו של אמביד ומקסי. הניקס אמנם קיבלו 12 אבל ארבע מתוכן היו עבירות מכוונות על מיטש-רוב. במשחקים צמודים יותר להפרש הזה בכמות הזריקות מהקו תהיה משמעות רצינית יותר. גם המשחק בין סן אנטוניו למינסוטה היה מעניין. קודם כל מעניין עד כמה הספרס היו מוכנים לאפשרות לקבל את אנתוני אדוארדס בחזרה כבר בשלב הזה, עד כמה הוא היה נוכח בתוכנית המשחק. כריס פינץ' ניסה בעצם שני מערכים שונים בתכלית מול וומבי - בראשון ראינו את רודי גובר בתור הפרי-סייפטי, כשהוא מתמודד עם החייזר לא רע ברוב המקרים, אבל ההרכב שככל הנראה הביא למינסוטה את הניצחון היה ההרכב בו רנדל ונאז ריד שיחקו יחד, מה שהוציא את וומבי על 12 החסימות שלו מהצבע. בסיבוב הראשון רנדל וריד קלעו יחד בפחות מ-31% מחוץ לקשת, במשחק הזה הם חיברו 4/9 מהשלוש. אם האחוזים שלהם יחזרו לאזורי הסיבוב הראשון יכול להיות שהספרס יגידו שהם חיים עם זה בשלום שיזרקו כמה שהם רוצים (כפי שעשו עם קלינגן בסדרה מול הבלייזרס), אבל אם הגבוהים ימשיכו לדייק באחוזים גבוהים זו יכולה להיות נקודת מפתח עבור מינסוטה. כמה נקודות לגבי וומבי - מתוך 12 החסימות שלו היו כאלו שהתבררו בהילוכים חוזרים כחסימות לא חוקיות (אחרי שהכדור נגע בקרש וכו') ובחלקן אף נראה שהייתה עבירה על השחקן הזורק. אלו שריקות שבינתיים השופטים לא מצמידים לכוכב הצרפתי, אבל אם יגיע שופט קפדן יותר (או חוזר מהמשרד של אדם סילבר) זה עלול להשפיע על האפקטיביות של וומבי. וומבי סיים עם ערב קליעה לא טוב, כשהוא מחטיא את כל שמונה הזריקות שלו מחוץ לקשת ולעומת זאת כשהוא תקף את גובר בכדרור מבחוץ התוצאות היו טובות יותר, סביר להניח שזה מסומן במרקר במחברת של מיטש ג'ונסון לקראת המשחק השני בסדרה. שינוי נוסף שראינו בדקות הסיום היה השימוש של רנדל במה שנקרא 'חסימת גורטאט'. אם חסימה סטנדרטית (בהתקפה) היא על השחקן ששומר על מוביל הכדור, חסימת גורטאט היא חסימה שבה השחקן החוסם מונע מהשומר שלו להגיע לעזרה. רנדל מנע ככה מוומבי להגיע לעזרה על אנתוני אדוארדס ובהמשך גם פתח נתיב לסל עבור טרנס שאנון. אם כריס פינץ' יצליח להשתמש בכלי הזה יותר (עם רנדל או עם גובר), זה יכול לעשות את החיים של הוולבס קלים יותר. המשחק הראשון בין דטרויט לקליבלנד בעיקר נועד לעזור לשתי הקבוצות לשכוח את הסדרות מהן הגיעו. דטרויט, אחרי סדרה מול ההגנה הקשוחה של המג'יק, מצאו את עצמם פתאום עם זריקות קלות יותר שלא היו שם בסדרה מול אורלנדו. הם קלעו אמנם רק 10 שלשות אבל דייקו ב-38.6% מחוץ לקשת (רק במשחק השביעי מול המג'יק קלעו באחוזים טובים יותר בפלייאוף), מצד שני הם למדו שבניגוד לסדרה מול המג'יק, לקליבלנד יש כלים לחזור למשחק ברגעים בהם הפיסטונס מאבדים ריכוז. אחרי ריצת 27-7 בסוף הרבע הראשון, דטרויט החזיקו בהפרש דו ספרתי במשך רוב המשחק, עד שריצת 9-0 אישית של ג'יימס הארדן בשתי דקות ברבע הרביעי השוותה את התוצאה חמש וחצי דקות לסיום. מבחינת קליבלנד זו הייתה קריאת השכמה. קליבלנד באופן מסורתי התקשתה מול קבוצות פיזיות, והלילה הפסידו בעיקר בגלל "קרב הפוזשנים": דטרויט הורידו יותר ריבאונדים התקפה (16-11) וכפו על קליבלנד שמונה איבודים יותר (19-11), כך שלמרות שקליבלנד הייתה הקבוצה עם הקליעה הטובה יותר (58% טרו שוטינג, לעומת 55.8% של דטרויט) היתרון היה בצד של דטרויט. לדטרויט היו 49 זריקות מאזור הצבע, מתוכן 33 מתחת לטבעת (לעומת 39 ו-19, בהתאמה, של קליבלנד) וזה הוביל גם להרבה יותר שריקות לעבירות לטובתה של דטרויט, שהגיעה לקו 35 פעמים לעומת 16 של קליבלנד. כמו במקרה של הניקס, גם הסנטר הפותח של קליבלנד ג'ארט אלן נכנס לבעיית עבירות מוקדמת (שלוש עבירות כבר בשש הדקות הראשונות של המשחק) רק שבניגוד לניו יורק לקליבלנד אין גבוה משמעותי על הספסל. קני אטקינסון יצטרך למצוא פתרונות איך לשמור על אלן. נקודה נוספת ששווה לזכור להמשך הסדרה: כדי לנצח קליבלנד יהיו חייבים לקחת משחק אחד לפחות בדטרויט, מאזן החוץ שלהם עומד על 0 מ-3 בפלייאוף הנוכחי ו7 נצחונות בלבד מתוך 20 משחקי חוץ שהיו להם מול 15 הקבוצות שעלו לפלייאוף. ולפעמים המשחק הראשון כן מספק לנו תמונה נכונה לגבי יחסי הכוחות בין הקבוצות. הלייקרס עשו עבודה טובה בהתמודדות מול שיי גל'ג'יוס אלכסנדר, שהגיע רק לשלוש זריקות מהקו וסיים עם יותר איבודים (7) מאסיסטים (6). הלייקרס שלחו דאבל טים אוטומטי ואגרסיבי על SGA בכל פעם שנגע בכדור, כשהם עוזבים לגמרי את לו דורט או אלכס קארוסו. רדיק החליף כמה שומרים על הקלעים החלשים יותר של הת'אנדר, כשבדקות שבהם אוקלהומה סיטי היו עם גבוה אחד על המגרש הסנטר הוא זה שמופקד על הנון-שוטר ומגיע לעזור. השחקנים של הלייקרס היו ממשומעים מאד בכל מה שנוגע לביצוע העבירות, והשופטים אפשרו למרקוס סמארט, שהיה השומר המרכזי על שיי רוב הערב, לא מעט מרחב לתמרון מבחינה פיזית. מצד שני המשרוקיות לא עבדו גם בצד של הלייקרס, ולא ברור לאיזו קבוצה המשמעות רבה יותר. אוקלהומה סיטי הלכה לקו 25 פעמים בממוצע במשחק בסיבוב הראשון, הלייקרס כמעט 27. הלילה שתי הקבוצות הלכו 25 פעמים ביחד. העבודה הטובה שהלייקרס עשו במאמצים לעצור את שיי ירדה לטמיון בגלל הקשיים שלהם בצד השני של המגרש, כשהקבוצה כולה קולעת 37 נקודות בלבד במחצית השניה. לברון המשיך לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על שחקנים מזדקנים כשסיים עם 27 נקודות ב70% מהשדה, אבל כשריבס ומרכוס סמארט נעצרים על 7 קליעות מ31 זריקות משותפות (כולל 2 מ-13 מחוץ לקשת) זה לא רלוונטי לתוצאת המשחק. וגם לברון יודע שבלי לוקה דונצ'יץ' הולך להיות להם קשה מאד. את התגובות למשחקים הראשונים של ניו יורק וסן אנטוניו ראינו כבר הלילה. האגרסיביות של ניו יורק והעייפות המצטברת של פילדלפיה הכריעו אותה ברבע האחרון אחרי משחק צמוד. את הכותרת יתפוס כנראה האיירבול של פול ג'ורג' בזריקת שלוש, פחות מחצי דקה לסיום כשהניקס ביתרון חמש, אבל תסתכלו על ההתקפה ותנסו למצוא את טריייס מקסי, ששיחק הלילה 47 דקות. סן אנטוניו אמנם סימנה את הרגליים של גובר, אבל כשוומבי בעיקר משמש כחוסם, והגארדים תוקפים את הצבע באגרסיביות. אנתוני אדוארדס גם קיבל טיפול מיוחד מהגארדים של הספרס, כשסן אנטוניו מנצלת את העובדה שלמינסוטה אין פתרון להובלת הכדור. בסופו של יום, המשחקים הראשונים של הסיבוב השני סיפקו לנו רק את הטעימה הראשונה. הניצחונות המוחצים או ההתאמות הטקטיות של הערב עשויים להפוך לזיכרון רחוק ברגע שהיריבה תגיב במשחק הבא או תשלוף קלף לא צפוי מהשרוול. ההיסטוריה מלמדת שהניצחון במשחק הראשון הוא בסך הכל הצהרת כוונות – עכשיו חובת ההוכחה היא על המפסידות להראות שהן מסוגלות לספוג את המכה, לקום מהקרשים ולהכות בעצמה. יש עוד דרך ארוכה לשלב הבא.