גירוש ספרד

היורוקאפ נגמר, אותו כבר סיכמנו, ועכשיו הפיינל פור של ליגת האלופות של פיב״א על ראש שמחתנו. ריטאס וילנה, מלאגה, אא"ק אתונה וטנריפה הגיעו למעמד העלית של המפעל השני באיכותו וחשיבותו באירופה, וסיפקו לנו ערב פתיחה מפתיע במיוחד.

ברמת האיכות אני עדיין חושב שהמפעל מצליח לשדרג את עצמו משנה לשנה, כאשר לא מעט קבוצות מציגות כדורסל איכותי ומורכב. ברמת העניין שמסביב, הפיינל פור הזה, על הנייר, סיפק את הסחורה כמו רוב קודמיו: דמויות מוכרות וותיקות לצד שחקנים חדשים ומסקרנים; ארבעה ארגונים עם קהל, מסורת והרבה מאוד לחץ; מאמנים ותיקים, מוערכים ומנוסים, וכמובן - אסופת עסקנים בחליפות שמתצפתת על המתרחש מהשורה הראשונה.

קץ השלטון הספרדי

מסוכן מאוד להסיק מסקנות רוחב מערב אחד בלבד, אבל לפני שצוללים למשחקים עצמם חייבים לעצור ולהבין שאתמול קיבלנו אירוע חריג מאוד בקנה המידה של ליגת האלופות. בפעם השלישית בלבד בעשר השנים האחרונות, לא תהיה נציגה ספרדית בגמר המפעל.

הדומיננטיות הספרדית בליגת האלופות היא אולי המאפיין הכי ברור של הליגה הזו לאורך השנים. הקבוצות הספרדיות הכתיבו את הטון והרגישו מאוד בנוח עם השיטה, הקונספט והרמה המקצועית החל מהרגע הראשון. הן מגיעות עם מסורת, יציבות, עומק, איכות אימון, תקציבים גבוהים יחסית ובעיקר רמת ביצוע טקטית שרק מעט מאוד מועדונים מחוץ לספרד מסוגלים באמת להתמודד איתה לאורך זמן.

זו בדיוק הסיבה שבמשך שנים ראינו ב-BCL שושלות ספרדיות ששולטות בכיפה. זה התחיל עם טנריפה בתחילת הדרך, כשהיא הפכה לסמל של כדורסל מסודר, חכם ומדויק. אחר כך סן פבלו בורגוס פרצה לחיינו, למרות שהגיעה בכלל משולי הכדורסל הספרדי, והצליחה לייצר תקופה בלתי נשכחת בין 2019-2021. בשנים האחרונות קיבלנו את מלאגה, שהניפה שני גביעים רצופים, הציגה עומק יוצא דופן ושלטה בצורה מרשימה גם בזירה המקומית וגם באירופה.

אבל השנה, המאפיין המרכזי של הפיינל פור הזה הוא דווקא הקריסה הספרדית. ולא רק עצם ההפסדים, אלא בעיקר הדרך שבה הם הגיעו. הסיסטם הספרדי המוכר, זה שמבוסס על סדר, חוכמת משחק, תנועה ללא כדור ומשמעת טקטית, פשוט נשבר מול אנרגיות אחרות לחלוטין. מול קצב גבוה יותר, מול פיזיות אגרסיבית, מול לחץ בלתי פוסק על הכדור ומול הגנות ברמה אחרת.

זה לא היה ערב שבו הספרדיות פשוט קלעו רע או נפלו על יום חלש. זה הרגיש כמו התנגשות בין תפיסות כדורסל שונות, כשבפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הקבוצות הספרדיות נראו צעד אחד מאחור מבחינת המחשבה. הקיבעון וחוסר הרצון לערוך שינויים והתאמות בשיטת המשחק הם מאפיינים ספרדים ידועים ומובהקים, אבל לא תמיד יש מי שיגרום להם לשלם על כך ביוקר. הפעם כן, ובגדול.

https://www.youtube.com/watch?v=ssxHMoie_iA

נוקקאאוט #1

בקרב הסגנונות שבין הסדר, הארגון והמשמעת הטקטית של טנריפה לבין הכאוס, הקצב והאנרגיה המתפרצת של ריטאס וילנה, קיבלנו נוקאאוט חד צדדי לטובת הליטאים. למען האמת, נוקאאוט די מפתיע. ריטאס הפסידה את ארבעת משחקי ה-BCL האחרונים שלה בספרד בהפרש של 13 נקודות ומעלה, והגיעה למשחק עם גיבנת מנטאלית לא פשוטה, בייחוד לאור העובדה שמדובר בהופעה ראשונה שלה בפיינל פור.

המשחק נפתח בגישושים ובמחצית הראשונה בית האבות של טנריפה הצליח להחזיק בהיבטי האלימות וההאסל, ולעצור בלא מעט הזדמנויות את השטף ההתקפי של החבורה של גידריוס ז'יבנאס. אבל ככל שהמשחק התקדם, האינטנסיביות הליטאית הכריעה את הכף, במאבק שהיה נראה כמו הורדת ידיים שמתחילה בצורה שיוונית ומוכרעת אט אט לצד אחד, לפני הנוקאאוט הסופי.

אתמול טענתי שג'ריק הארדינג הוא בין שלושת השחקנים הטובים ביותר באירופה מחוץ ליורוליג. הסקורר החריג הגיע מנימבורק וטייל לא מעט בליגה הספרדית, לפני שנקרא לחלק הצפוני של אירופה להוביל את ההתקפה של הוילנאים. לא מדובר בשחקן חף מחסרונות, וברור שלא ניתן לבנות עליו כמקבל החלטות מרכזי. אבל כששמים לידו מוביל כדור איכותי ונותנים לו להתפרע, הוא מתפרע. 29 נקודות ב-10/19 מהשדה ללא שלשה אחת, כשהוא מגיע לצבע מתי שהוא רוצה ועל מי שהוא רוצה. חברו לקו האחורי, ספידי סמית’, דחף את הכדור קדימה בכל הזדמנות, והווינגים הקשוחים של ריטאס הסתערו על ריבאונד ההתקפה ועל כל כדור 50/50.

ריטאס סבלה מערב קליעה רע מבחוץ (6/25) למרות לא מעט מבטים פנויים, אבל הצליחה להגיע למספרים שלה בזכות הקצב הגבוה וריבאונד ההתקפה. למרות הסייז החריג של הספרדים, כשאתה אקטיבי ועירני ומצליח לגנוב 13 ריבאונדים בהתקפה בכמעט 40%, יהיה קשה לקחת ממך את הניצחון.

בצד ההגנתי, ריטאס שיבשה לחלוטין את המאפיינים הקלאסיים של הכדורסל של צ'וס וידורטה. כל המערכת ההתקפית שלו, זו שמבוססת בראש ובראשונה על היי פיק נ' רול ולצידו חסימות ללא כדור, תנועה בלתי פוסקת וריבוי מסירות, פשוט נתקעה. במקום שטף התקפי קיבלנו התקפות עומדות, סטטיות, שהסתיימו פעם אחר פעם באחד על אחד של גארדים. גם כשמרסליניו (שמישהו יבדוק אותו לעומק, אין מצב שאדם בן 43 נראה ככה וזז ככה) הצליח לייצר מדי פעם את זריקות חצי המרחק הקלאסיות שלו, לרוב אחרי פיק נ' רול, זה היה נראה תלוש מהסיסטם.

וכאן בדיוק נחשף ההבדל בין הקבוצות. כשיש לך שחקנים כמו ספידי סמית’ או הארדינג, אחד על אחד הוא עדיין כלי התקפי אפקטיבי שאפשר להישען עליו ברגעים בהם תקוע. אבל כשמדובר במרסליניו, חיימה פרננדס, פטי מילס וברונו פיטיפלדו, קשה מאוד לייצר יתרון באחד על אחד מול שומרים אתלטיים ואגרסיביים בלי חסימה או תנועה מקדימה. כשריטאס סגרה את הצבע, הפעילה לחץ גבוה על הכדור ושיבשה את קווי המסירה, טנריפה פשוט איבדה פתרונות. לפחות היא הצליחה לייצר סיידליין אאוט מדהים אחד במשחק הזה.

התוצאה דיברה בעד עצמה. הקנאריים נעצרו על 66 נקודות בלבד, בעוד ריטאס, שהגיעה עם ממוצע עונתי של 90.5 נקודות למשחק, הצליחה לשמור על הקצב והזהות שלה גם בערב קליעה לא גדול מבחוץ וסיימה עם 87 נקודות מול אחת הקבוצות המאיימות והמנוסות בליגה הזו.

https://www.youtube.com/watch?v=M2_lcjSH2SY

נוקאאוט #2

הדרך שעברה אאק אתונה תחת דרגאן שאקוטה העונה היא אולי המרשימה ביותר מבין כל קבוצות הפיינל פור. קבוצה שלא נבנתה בתקציבי ענק הצליחה, זו השנה השנייה ברציפות ולאחר שנים קשות מאוד תחת ג'ורג' הינאס, להרכיב סגל תחרותי, קשוח ורעב, ובעיקר לפתור בעיות תוך כדי תנועה. כריס סילבה היה העוגן המרכזי שלה במשך תקופה ארוכה וסחב את הקבוצה על גבו בחצי הראשון של העונה. זה היה רק עניין של זמן עד שייחטף לקדמת הבמה האירופית. בינואר האחרון הוא עזב את אתונה וחצה את הכביש לאיסטנבול, כשהצטרף לפנרבחצ'ה מצמרת היורוליג.

דווקא בזמן שבו סביר היה שאאק תתפרק מקצועית, שאקוטה והמערכת סביבו הגיבו בצורה מרשימה. במקום להיכנס לפאניקה, הם ביצעו שלושה מהלכים מצוינים בשוק שטשטשו כמעט לחלוטין את נטישת סילבה. הראשון היה הנחתת הביגמן קיישון פיזל, שהציג יכולת טובה במכבי רמת גן ולאחר מכן פתח נהדר את העונה בנימבורק. הוא נכנס לנעליו הגדולות של סילבה כגבוה הפותח. השני הוא גרג בראון, זבל ג'י ליג מסקרן שנשלף באמצע העונה והוסיף המון אתלטיות, ניידות ואנרגיה למשחק של א.א.ק, במיוחד בצד ההתקפי. השלישי הוא אחד, ג'יימס ננאלי. שועל ותיק בכדורסל האירופי שהגיע כדי למלא את החלל בתחום הסקורינג. עכשיו שאקוטה קוצר את הפירות. שלושתם היו שחקני מפתח משמעותיים בפלייאוף הזה ששלח את אאק זו הפעם הרביעית לפיינל פור ה-BCL, ולראשונה לא כמארחת.

ברבע הגמר, אאק הדיחה את בדאלונה, שהגיעה חמושה בג'בארי פארקר כפייבוריטית הברורה - זו שמארחת את האירוע הגדול ורק רוצה שיסירו ממנה מכשולים בדרך. רוביו והחבורה הלכו הביתה. גם למשחק מול מלאגה היא הגיעה כאנדרדוג מובהק מול קבוצה עמוקה, מנוסה ואיכותית בהרבה על הנייר. אבל מהרגע הראשון, האתונאים שלטו בקצב, באנרגיות ובפיזיות של המשחק. למלאגה, שהגיעה עם סגל עייף וחסר, פשוט לא היה מענה לעוצמות הפיזיות של היוונים כמעט בכל העמדות.

ה-MVP של העונה פרנק בארטלי, ג'יימס ננאלי, רייקוואן גריי, גרג בראון וקיישון פיזל ניצחו כמעט כל מאבק פיזי והפעילו לחץ בלתי פוסק על ההגנה הספרדית. במקביל, הרוטציות ההגנתיות של שאקוטה עבדו בצורה כמעט מושלמת. התרגילים של מלאגה נשברו פעם אחר פעם, קווי המסירה נסגרו, והשומרים נשארו צמודים לשחקנים שלהם לאורך כל ההתקפה. בסופו של דבר מלאגה נאלצה להסתמך כמעט רק על זריקות קשות של קאלינוסקי ופרי בסוף שעון. 36% קבוצתי של הספרדים מהשדה הם תעודת כבוד להגנה של היוונים.

לצד המפסיד. זו הייתה הופעה חלשה מאוד של מלאגה, ואולי גם רגע שמסמן את תחילת סיומה של אחת השושלות המרשימות של השנים האחרונות בדרג השני של אירופה. עם עזיבה של שחקני מפתח בקיץ הקודם ללא תחליפים מתאימים, סימני שאלה סביב עתידו של המאמן איבון נבארו, רכש שלא באמת הצליח לתת מענה, וגם עונה מאכזבת יחסית בזירה המקומית, נראה שהקבוצה הספרדית מתקרבת לסוף עידן. כך או כך, מגיע לה הרבה כבוד ותודה על שנים נהדרות ושושלת מרגשת.

הפנים לגמר

במוצאי שבת נקבל את הגמר הגדול והמפתיע. במאצ'-אפ שבין הבירה היוונית לליטאית, אני אלך עם אתונה, שהולכת להניף ברזל מפתיע. אאק תנסה להאט את הקצב, לגרור את המשחק למלחמת חפירות ולקרב בוץ מלוכלך. לוקאס לקאביצ'יוס ופרנק בארטלי ינסו לייצר מהלכים במשחק העומד. מן העבר השני, ספידי סמית' והארדינג יחפשו לטוס כמובן בכל הזדמנות.

התזה שלי לגבי משחקי נוקאאוט במאני טיים לא מורכבת במיוחד. צריך כמה שיותר "פותחי סתימות". כמה שיותר שחקנים שלא תלויים בשום דבר כדי לייצר לעצמם. למרות שריטאס מחזיקה ביוצר הכי איכותי בשתי הקבוצות (ואולי במפעל בכלל), התלות בו במשחק ההתקפה שלה היא משמעותית. הכישרון הליטאי קיים והוא משפיע מאוד בסגל הזה, אבל ליוונים יש הרבה יותר כלים לעצור אותו לעומת טנריפה. בהיבטי פיזיות. בהיבטי אתלטיות. בהיבטי אלימות. תוסיפו לזה לפחות 3 אלטרנטיבות התקפיות אמינות (בארטלי, נטלי וגריי) ותקבלו חומר של אלופה.