איך זה לראות אואקה אדום: הכתם במורשתו של עתמאן

בשיחותיי הלא מעטות עם פיני גרשון, הוא מתאר תמיד את מה שעבר עליו בדקות שלפני נס ז'לגיריס. איך היה משוכנע שבשער 9 ישבו בעיקר רופאים, בגלל המחלות שלכאורה איחלו לו. איך ללא השלשה ההיא, הוא היה מפוטר בתום העונה ממכבי ת"א ומאבד את מקומו בהיכל התהילה (או, כלשונו, גר היום באוהל בתחנה המרכזית). בזה הוא לא כל כך טועה. היום ארגין עתמאן מבין בדיוק על מה מדובר.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

5:46

אפשר להפסיד בסדרת פלייאוף, אולי אפשר גם לשמוט יתרון 0:2. אבל לא לעלות לפיינל פור שמתקיים אצלך בבית? זה כבר כתם מסוג אחר, עוד לפני שאוהדי פנאתינייקוס הרבים והגאים יראו בסוף השבוע הבא את האואקה שלהם צבוע אדום ברובו. לא האדום של אולימפיה מילאנו, הפועל ת"א או הכוכב האדום בלגרד. עם כל אלה אפשר לחיות. אבל של היריבה השנואה אולימפיאקוס? זו שהגיעה לאולם הזה כבר בעשרות רבות של דרבים, ולא הורשתה להביא איתה אפילו צופה אחד?

לצד המורשת המפוארת של המאמן הטורקי - האיש שהביא את גביע היורוליג לאתונה אחרי 13 שנים שחונות, ושהיה היחיד להחזיר את המועדון לצמרת אחרי ז'ליקו אוברדוביץ' - הוא יהיה חתום גם על הפרק העגום הזה. על הטראומה הספורטיבית הזאת.

https://www.youtube.com/watch?v=qwP2hTHf8ug&pp=ugUEEgJlbg%3D%3D

לעתמאן לא היה את הגור שלף והדריק שארפ שיחוללו עבורו את הנס. וגם לא את הדייויד בלות'נטל שיסופסל לאורך כל העונה ויפרח ברגע האמת. וגם לא את השרונאס יאסיקביצ'יוס שיעמיד שיא קריירה במשחק הכי חשוב (וכמעט שזה לא יספיק). האמת היא שלא צריך להביט כל כך רחוק לאחור. עזבו שנייה את ז'אן מונטרו העילוי; לעתמאן לא היה גם את ברקסטון קי, ברנקו באדיו ונייט ריברס, שהפכו משום מקום לפאקינג שחקני פיינל פור.

לא היה לו את כל אלה, ולא בגלל שהוא מסכן, חסר מזל או נטול אמצעים. מה כן היה לו? במה שקרה למתיאס לסור, שעדיין לא מתקרב ל-50% מיכולתו לפני הפציעה, הוא לא אשם. וגם לא בהיעדרות של קוסטאס סלוקאס. אבל גם קנדריק נאן הפך לגירסה חיוורת ומתוסכלת של עצמו במשך רוב העונה הזו. ונייג'ל הייז-דייויס הוא הלנת השכר הכי גדולה באירופה (מהצד של המשתכר). וג'די אוסמאן וג'ריאן גרנט מצוינים, אך לא יציבים. ודינוס מיטוגלו הפך לבובה על הספסל שלא נספרת גם כשכלום לא עובד. ועומר יורצבן ורישון הולמס נחתכו ולא שרדו את המסע. 

בשורה התחתונה, לדקות המכריעות התייצבה אחת הקבוצות האיכותיות, העמוקות והעשירות בתולדות עם ואסיליס טוליופולוס, מריוס גריגוניס וקנת' פאריד יחד (הלם שהקאמבק לא קרה עם ההרכב הזה. ממש הלם). אה, ופאו הייתה גם בלי טי.ג'יי שורטס. הו, טי.ג'יי שורטס. 

"אנחנו משחקים ארבעה נגד חמישה", אמר עתמאן בהפסקת המחצית של המשחק הכי חשוב בעונה, וכנראה של משחק היורוליג האחרון שלו בירוק, וזרק מתחת לגלגלי האוטובוס את השחקן שנבחר אשתקד לחמישיית העונה והיה שווה 19 נקודות, 36.1% לשלוש ו-7.3 אסיסטים. כפי שהשליך במהלך העונה את מיטוגלו והרננגומס לאחר הפסד בדרבי.

אז ברור ששורטס לא היה טוב העונה, בלשון המעטה. ובטוח שזה גם באשמתו ועל אחריותו ובגלל קבלת ההחלטות שלו. ואולי עתמאן אפילו קצת צדק במילותיו. כל זה לא משנה את העובדה שעצם אמירת הדברים היא הבעיה. והיא כנראה הסיבה שברגעי המצוקה הוא הסתובב לספסל ולא ראה שם אף אחד שרוצה להציל אותו. שרוצה להציל את עצמו.

כדורסל הוא מקצוע אמוציונלי. מותר להגיד ולכתוב שקל לשמוח לאידו של האיש שכנראה לא ממש מעוניין לראות אותנו חיים. בסופו של דבר, עתמאן הוא אחד ממוחות הכדורסל המבריקים של דור המאמנים הנוכחי. הוא לא סתם זכה בשלושה גביעי אירופה, יותר מכל מאמן פעיל אחר (אטורה מסינה כבר לא נחשב פעיל, נכון?). הזהרנו מראש, וזה קרה: תחושת המיצוי והמאיסות, שנובעת כנראה מאישיותו ומתופעת הלוואי של השהייה הממושכת במחיצתו, מגיעה מוקדם יותר מאשר במקרים אחרים. 

נחזור שוב על הניים-דרופינג: סלוקאס, שורטס, גרנט, נאן, אוסמאן, הייז-דייויס, לסור. זו לא קבוצה שאמורה לגרד את הפלייאוף מהפלייאין, ולהישאר מחוץ לפיינל פור. באואקה, או בכל מקום אחר. פשוט לא. והאיש שנוהג להניף אגרופים בהתרסה ולהציב את עצמו בחזית ההצלחות, תמיד מוצא מישהו אחר להאשים כשנכשלים. השופטים, הגארדים, הפורוורדים, הסנטרים, היורוליג, אוהדי היריבות, המאמנים שנגדו. איזו מנהיגות עלובה זו.

הטקסט הזה עושה מעט עוול, כי הוא מתרכז במפסידה ולא במנצחת. כאמור, מקצוע אמוציונלי. ובואו, יש פה חתכת מנצחת. אחד מאוהדי הפועל תל אביב החביבים עליי בטוויטר (הלו, קובי) הזהיר/ביקש מראש שלא אשווה בין ההגעה של הספרדים לאירוע הגמר לבין הדחת הישראלים ברבע הגמר. 

אבל אין באמת דמיון: נכון שגם ולנסיה באה מהיורוקאפ, אבל היא מלכת הזכיות במפעל המשני והעונה הזו היא השישית שלה ביורוליג רק בעשור האחרון, ואת שכר הלימוד שלה היא כבר שילמה מזמן. ועכשיו, כשיש לה אולם חדש, מצוחצח, מבריק, מפואר ומאוד-מאוד ביתי, גם אם אין לה כמעט כוכבי ענק (חוץ ממונטרו, חוץ ממונטרו), היא משחקת את הכדורסל הכי אטרקטיבי באירופה. כדורסל שמאחוריו עומד מאמן עתיר ידע - שגם הוא, כמו זה שהפסיד לו אתמול, בוחר להתערב בסכסוכים פוליטיים לא לו, וזורם עם הצד הפופוליסטי. רק שהבדל תהומי מפריד בין השניים הללו: לפדרו מרטינס יש אישיות שסוחפת אחריה את השחקנים שלו, ולא מוציאה להם את החשק לשחק.

ובסוף, מה כל הסיפור? בפלייאין, מקום 7 ניצח את מקום 8. ו-9 את 10. ואז 8 את 9. ובפלייאוף - מקומות 1, 2, 3 ו-4 הדיחו את 8, 7, 6 ו-5. זאת ליגה דרמטית, זאת? זאת הליגה שבה "כולם מנצחים את כולם"? טוב, האמת שכן.