גמר שמוכיח: יש כדורסל איכותי באירופה מחוץ ליורוליג

כשהשעון הראה 3:51 דקות לסיום הרבע השלישי בגמר ה-BCL מצאתי את עצמי מביט במסך עם חיוך מסופק. קיישון פיזל מאאק אתונה סחט עבירה לשתי זריקות אחרי פיק נ' רול מוצלח עם ה-MVP  של המפעל, פרנק בארטלי. הוא קלע את שתי הזריקות והעלה את קבוצתו ליתרון 20 הפרש. חייכתי כי במשך כמעט שלושה רבעים שלמים, משחק הגמר התנהל בדיוק כמו שציפיתי והערכתי. זה לא שלאאק יש פינה חמה בלב שלי - רחוק מכך. אבל כן הצלחתי לפתח הערכה לדרך בה היא משתקת את יריבותיה הגנתית וכופה עליהן סגנון משחק איטי ואגרסיבי.

אבל מנגד עמדה ריטאס וילנה. משהו בעוצמות, בניצוץ, בברק ובכישרון שלה סירב להיכנע לדיקטטורה היוונית. היא חצבה את דרכה מהבור אל ההארכה. וגייסה את הכוחות הפנימיים והמומנטום שהגיע גם מהיציעים לטובת ניצחון הירואי והנפת ברזל מרגשת, בגמר הכי משוגע שראתה ליגת האלופות של פיב"א על 10 שנותיה. במעמד ההנפה מצאתי עת עצמי מביט במסך עם חיוך מסופק. גם אם כל התזות שבניתי ערב המשחק הלכו לפח - קיבלנו גמר שיהיה קשה לשכוח. בואו נבין מה היה שם.

הפתיחה

החצי הראשון היה בית ספר להגנה קבוצתית של אאק. ריטאס, אחת מקבוצות ההתקפה הטובות ביותר שהמפעל הזה ראה בשנים האחרונות, פשוט לא מצאה שום פתרון לאגרסיביות ולהגנה הלוחצת של היוונים. 2/17 קבוצתיים מחוץ לקשת, כאשר חלק מהזריקות פנויות לחלוטין, לימדו אותנו גם על ממד הלחץ. ברגע שריטאס נתקעה בכמה פוזשנים רצופים, נוצר כדור שלג התקפי שפגע לה בביטחון ובשטף גם בהתקפות הבאות.

https://www.youtube.com/watch?v=jpHk4W5po7s

5:50 לסיום המחצית הראשונה הגיע רגע שנראה כאילו יכול לשנות מומנטום. מהלך יפה של קאץ' אנד דרייב אגרסיבי מצד ג'ורדן קרוליין, אחרי מסירה חכמה של ספידי סמית', הסתיים בדאנק עוצמתי של הפורוורד האמריקאי של ריטאס. קרוליין ממש טרף את הטבעת ונראה היה שהוא מצליח להכניס קצת חיים ואנרגיה למחצית המנומנמת של הליטאים. זה היה הסל האחרון של ריטאס בכל המחצית הראשונה.

אף אחד משחקני המפתח של הליטאים לא הצליח באמת לספק את הסחורה. הארדינג סיים את המחצית עם 0 עגול בטור הנקודות, כאשר הוא מוצא את עצמו מתקשה לייצר יתרון בכדרור על כל שומר ושומר שהופקד עליו. גם ההסתערויות החוזרות על ריבאונד ההתקפה, שבדרך כלל מייצרות עבור ריטאס הזדמנויות נוספות ויתרון אנרגטי, לא הצליחו להציל אותה הפעם. כך שלמרות שבקצב הפוזשנים היא עוד הצליחה להישאר קרובה יחסית, ברמת הביצוע והיעילות היא הייתה רחוקה מאוד מהקבוצה של דראגן שאקוטה. 25 נקודות במחצית לקבוצה עם ממוצע עונתי של מעל 90 למשחק – חתיכת אירוע.

מנגד, אאק ייצרה מחצית ראשונה התקפית טובה למדי של 42 נקודות. הגל הראשון הגיע מפרנק בארטלי, שפתח את המשחק נהדר ושלט לחלוטין במשחק ההתקפה של הקבוצה שלו ברבע הראשון. אחריו הגיע הגל השני, בדמות ג'יימס נאנלי, שהשתלט על המשחק מהרגע שנכנס באמצע הרבע הראשון. עד סיום המחצית הראשונה הוא כבר הגיע ל־15 נקודות, כשהוא תורם גם מבחוץ, גם מהמיד ריינג' וגם בחדירות, ובעיקר מעניק לשאקוטה אופציה התקפית יציבה ואמינה במיוחד מהספסל. אותם מאפיינים שהביאו את אאק לגמר המשיכו לשחק תפקיד משמעותי גם במשחק המכריע: שילוב של רוטציות הגנתיות מדויקות עם פיזיות ואגרסיביות על מובילי הכדור של היריבה בתוספת 2-3 יוצרים אמינים מכדרור בהתקפה העומדת שמנצלים יתרונות כירורגיים ומייצרים נקודות באיטיות ובשיטתיות. ככה מתישים קבוצות אנרגטיות. ככה כופים סגנון.

הקאמבק

כשצפיתי במשחק פעם נוספת, ניסיתי לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו ריטאס חזרה לעניינים. זה קרה בתחילת הרבע הרביעי. לוקאס לקביצ'יוס חדר לצבע והוציא זריקת חצי מרחק לא טובה, ג'ריק הארדינג השתלט על הריבאונד וטס מיד את כל המגרש. הוא מסר לסימונאס לוקושיוס, שעקף אותו מצד ימין וקלע שלשה במעבר שהורידה את ההפרש מ־18 ל־15. כל האקשן הזה לקח בין 5 ל-6 שניות. ספרתי.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה פתאום אפשר היה לראות אלמנטים מוכרים של ריטאס בתוך ההתמודדות הזאת. עד אותו רגע המשחק נשלט לחלוטין על ידי הסגנון, הקצב והמאפיינים של הכדורסל של שאקוטה -. אבל במהלך הזה משהו השתנה. ריטאס התחילה לרוץ, לשחק מהר, להיכנס לקצב שלה ולייצר כאוס התקפי.

מאותו רגע זו כבר הייתה בעיקר שאלה של זמן. האם הזמן שנותר, פחות מרבע שלם, יספיק כדי למחוק פער כל כך גדול. בכדורסל המודרני בכלל, ובטח כשמדובר בקבוצות מהירות וקטלניות כמו ריטאס וילנה, התשובה היא כן. יתרון של 20 נקודות כבר מזמן לא נחשב לסיפור גמור, גם עמוק בתוך המחצית השנייה. נכון שבכדורסל האירופי זו תופעה יותר נדירה מאשר ב-NBA, אבל עדיין - המגמה הכללית ברורה. המשחקים מהירים יותר, כמות השלשות עצומה, ומומנטום יכול להתהפך תוך שתי דקות.

המהירות שבה ריטאס חתכה את ההפרש מ־20 ל־10 ואז מ־10 לשוויון הייתה באמת מעוררת התפעלות. אפשר היה להרגיש את שינוי המומנטום באוויר. הקהל הווילנאי, שהיה שקט במשך דקות ארוכות, התחיל להתעורר מחדש, והאנרגיה באולם השתנתה לחלוטין. במקביל, אאק התחילה להיגרר בדיוק לסגנון המשחק שהליטאים רצו. גרג בראון ופרנק בארטלי עוד הצליחו להחזיר עם שתי שלשות גדולות, וקיישון פיזל המשיך לייצר נקודות זבל בצבע כדי להשאיר את ההפרש באזור ה־15 גם עמוק בתוך הרבע הרביעי. אבל כבר באותם רגעים היה ברור שהקצב של המשחק כבר לא נמצא בשליטה של אתונה. המשחק הפך מהיר מדי, פרוע מדי, ובעיקר נוח הרבה יותר לריטאס.

ואז הגיע לוקושיוס. ה-MVP של הפיינל פור. 

פעם אחר פעם הליטאים הצליחו למצוא אותו פנוי, לפעמים לזריקות נוחות ולפעמים לשלשות קשות לחלוטין, אבל הוא פשוט לא היסס. 4:25 לסיום הרבע השלישי הוא החטיא את השלשה האחרונה שלו במשחק. משם והלאה הוא קלע 5 שלשות רצופות מחמישה ניסיונות.

הטיפול ההגנתי של אאק בקלעי הליטאי פשוט לא היה מספיק טוב. יותר מדי פעמים שחקני ההגנה כיווצו לאזור הצבע ועזרו ממנו. לוקושיוס קיבל מבטים שהוא לא צריך יותר משבריר שנייה כדי להעניש עליהם, וברגע שהוא התחמם, המשחק כולו השתנה. שימו לב למהלך הבא, השלשה של לוקושיוס שבעצם סגרה את המשחק הזה בהארכה.

סייד פיק אנד רול בין סירגיונאס לגודאיטיס (שהיה אדיר בסיום, וניצל טעות של שאקוטה שהעלה בהארכה הרכב סמול בול) מוביל לחדירה של הראשון על קו הבייסליין. לוקושיוס מחכה בפינה הנגדית בוויק סייד, כשרייקוואן גריי אחראי עליו הגנתית. גריי מחליט לכווץ מהכיוון של לוקושיוס אל הצבע כדי לעזור על החדירה, סירגיונאס מצליח להיכנס עמוק פנימה ומשחרר קיק אאוט פס מושלם לקלעי שממתין בפינה.

ופה קשה להבין את הבחירה ההגנתית של אאק. באותם רגעים לוקושיוס היה אולי השחקן הכי חם ביבשת. הוא כבר נכנס לזון בלתי עציר, וכל נגיעה שלו בכדור הרגישה כמו שלשה בטוחה. ובכל זאת, הוא נשאר לבד לחלוטין על קשת השלוש במאני טיים של משחק על תואר. פרנק בארטלי עוד מנסה לצאת אליו ברוטציה מאוחרת אחרי קבלת הכדור, אבל זה כבר היה אבוד. לוקושיוס משחרר עוד שלשה מטורפת, מעלה את ריטאס ל־88:80, ובאותו רגע למעשה גמר את המשחק. לא שלשה קלה, אבל למה הוא מצליח לקבל את הכדור בכלל?

כדי שתבינו את מידת הרשלנות של אאק, קחו מהלך דומה שקרה עוד לפני כן, בסיום הרבע הרביעי. שוב חדירה מכיוון הפינה על קו הבסיס. שוב לוקשיוס אורב לו בשקט בפינה הנגדית. שוב חלמאות הגנתית, הפעם מכיוונו של חרלמפופולוס שקופא. עוד שלשה. הדיוק ההגנתי של אאק פשוט נעלם. הסימנים לקריסה הלכו ונעשו ברורים ביותר ככל שהתקרבנו לסיום המשחק. לא היה באאק מי שיעצור את זה. ככה זה כשהפאניקה מתחילה להשתלט. אין דבר יותר מסוכן משטף של מומנטום.

אלופה ומפעל

בסיום פיינל פור שסיפק לחלוטין את הסחורה, יש ל-BCL אלופה חדשה ומרעננת. זמן לקבל פרגונים גם מהבוס.

מי שראה משחקי בית של ריטאס (הלו, שידרנו אצלנו) יודע שהדבר הכי טוב בג'ורדן קרוליין הוא שכל סל שדה ביתי שלו נענה בשיר על קרוליין המתוקה. המזל הוא שזה לא קורה הרבה. היי, אתמול פעמיים, כולל דאנק בדריבל דרייב. על פניו, הכל סביב הקבוצה הזאת זועק בינוניות. דחילק, ספידי סמית' ב-1, עם הבן של שארונאס הגדול שעדיין מנסה להתאים עצמו כבאק אפ שלו. ואחלה ברונקה, אבל. אבל יש בה משהו. היא שינתה ושינתה את הסגל שלה, מרצון או שלא, ומצאה את האושר, כמובן, דרך האגדות המקומיות. אני חשבתי שזה יהיה סארגיונאס הווינר, אבל אני חשבתי בעברית. בסוף כל משפט שהם אומרים בליטאית דופק איזה שאראס את הטריצה. הפעם זה היה לוקושיוס. איזה כיף.

זמן גם לשאול שאלות. על עתידו של מפעל שברור לכל שדינו להישחט על מזבח הפוליטיקה של הכדורסל האירופי. כן NBA  אירופה, לא NBA  אירופה– הBCL סוגרת עשור ועדיין התחושה שמדובר בפרויקט זמני. לאן מכאן? מה התכלית של זכייה בתואר אירופי שלא מקנה כרטיס לרמה הגבוהה יותר? האם בכלל צריך למדוד את תכלית המפעל בפרסים שהוא מעניק או שמא לקדש את החוויה, המורשת, הדרך, והכדורסל? 

סורי על הפילוסופיה, וברור שמענה לשאלות האלה הוא עניין של פרספקטיבה - אבל הפיינל פור הזה הוא ההוכחה שאפשר לייצר באירופה מוצר כדורסל איכותי מחוץ לבית היוצר של היורוליג. זו לא אותה הרמה, וודאי שלא אותה המסורת – אבל עדיין אפשר. פיב"א יכולה לטפוח לעצמה על השכם. לצד בעיות פורמט ברורות והזיות תורניות תוצרת הטראפני'ז למיניהן, נבנה במהלך השנים מפעל איכותי שהצליח למשוך אליו פרנצ'ייזים אטרקטיביים, לייצר רמה גבוהה של כדורסל ולעטוף אותה במעטפת תקשורת ומדיה הטובה ביבשת. מחכים ומצפים לעונה הבאה.