תוצאות חיפוש

הגיע הזמן לדבר על הקבוצה שמאז העשירי לינואר יש לה מאזן חיובי של 6:17, ובתקופה הזאת יש לה את הנט רייטינג הגבוה בליגה (11.2) ואת ההתקפה הטובה בליגה (יעילות התקפית של 121.3). במילים אחרות: הגיע הזמן לדבר על מי שהיא פשוט אחת הקבוצות הטובות ב-NBA ברבע העונה האחרונה. שארלוט הורנטס, כמובן. זאת גם אחת הקבוצות המהנות ביותר לצפייה בתקופה הזאת, עם סגנון שהולך ומתגבש ומביא לידי ביטוי את הכשרון ההתקפי שלא חסר בסגל של המאמן המבטיח צ'ארלס לי. היא נראית כמו הקבוצה השמחה ביותר בליגה, והיא ללא ספק הסיפור המשמח ביותר ברגע זה.

ממש עוד רגע ניתן כאן ניתוח מיקרו על האלמנטים ההגנתיים וההתקפיים עליהם הקפיד אריאל בית הלחמי במשחק הזה, על בחירת התרגילים והחלטות הבסיס בכל הנוגע לטיפולים בצד שבו אמורים לשמור. על ניהול החילופים, הרוטציה וההיררכיה ועל מה שניתן לקחת מהמשחק הזה הלאה. ואם קניתם משהו ממה שכתבתי עד עכשיו, הבעיה היא אצלכם. נראה לכם?! אנחנו נימנע, ברשותכם, מלנתח את האופן שבו הצליחו להתגבר על הובלת הכדור של סימון מיכאיל, שמייצג בגאווה יחסית את קראבנוס, וכן ננסה לדבר על כמה דברים רלוונטיים יותר. סבבה? סבבה.

דקה וחצי בתוך המחצית השנייה, אחרי חילוף לא מתוכנן בפיק אנד רול בין זלמנסון ליעקב, עזב הסנטר הישראלי את הרכז הקפריסאי במטרה להחליף חזרה. הבעיה היתה שיעקב היה עמוק מדי בצבע בשביל להספיק לחזור, ושלשה קפריסאית פנויה לגמרי מצאה את הרשת. זה הספיק לאריאל בית הלחמי כדי לקחת פסק זמן בפאניקה מוחלטת. בכל זאת, אי אפשר להאשים אותו, השלשה הזו צמצמה את ההפרש ל-30   בלבד. הנבחרת שיחקה כל כך גרוע שההפרש ירד עד ל-24 ואז ים מדר קלע 9 מהירות כדי להוריד לכולם את הדופק.

ב-25 בספטמבר 1997 (כן, לפני כמעט 30 שנה) ניצחה מכבי ת"א את ריאל מדריד, בשעה שהפועל ירושלים גברה על אולקר איסטנבול. ב-4 בדצמבר 2025 (לפני כמעט שלושה חודשים) יצאו הצהובים מקובנה עם ניצחון על ז'לגיריס, בעוד הפועל ת"א הכניעה את וילרבאן. ואתמול - מכבי עם ניצחון קריטי במונאקו, והפועל עוצרת את הסחף מול אולימפיה מילאנו. באופן נדיר, שתי ישראליות מנצחות באותו ערב בליגה הבכירה באירופה. ושתיהן גם עוזרות אחת לשנייה, כל אחת במאבקי הטבלה שלה. אחווה, רגע לפני הדרבי. ממש עירוני ת"א.

בואו ניקח לכמה דקות הפסקה מתודית מהבלגן המתמיד סביב הפועל תל אביב - התפטרויות של מנהל קבוצה ועוד מנהלים בכירים, מחאת אוהדים, החתמה של עוד שני זרים, הצעה שהוגשה או לא לזר נוסף, הראיונות הסוערים של איטודיס, צום הראיונות של עופר ינאי - כדי לדבר על משהו חיובי, לשם שינוי. חיובי? מרהיב. אלייז'ה בריאנט.

יש הרבה דרכים לנצח משחק כדורסל. אפשר לנצח בהגנה ואפשר בהתקפה. אפשר לנצח בקצב מהיר ואפשר בקרב פוזשנים. אפשר בכדורסל גדול ואפשר בסמולבול. אפשר עם רוטציות עמוקות וחילופים מובנים ואפשר ללכת אול אין על שחקנים, לפי תחושת הבטן באותו הרגע. כולל כאלו שלא נספרו לפני. אפשר לשחק תרגילים אסתטיים ותנועתיים ואפשר גם לתת את הכדור לאיש שיכול ולקוות לטוב. אפשר בצורה אחת ואפשר באחרת. מכבי תל אביב הזאת, נכון להיום, מנצחת גם ככה וגם ככה. מכבי תל אביב הזאת, של קואץ' קטש, ניצחה את מונאקו בחוץ גם ככה וגם ככה. וגם ככה.

צפו בהופמן מסכם את המשחק:

אחחח נבחרת ישראל... יש משהו בשם הזה שגורם לדופק שלי לעלות עוד לפני שהכדור הראשון נזרק לאוויר. זה לא עוד מועדון, זו לא עוד תחנה בקריירה, ובטח שלא נטל ביומן הצפוף של אף שחקן. עבורי הנבחרת היא תמצית הישראליות במובן הכי טהור וחשוף שלה, המקום שבו הכישרון פוגש את האופי והגאווה הלאומית גוברת על כל עייפות או על כל חוזה יוקרתי. ברגעים האלה, שהמדינה שלנו עברה טלטלות שאי אפשר לתאר במילים, לראות ספורט לאומי בכחול לבן עם הדגל על החזה זו לא פחות מזכות.

הכדורסל הישראלי עובר טלטלה אדירה. הניצנים נראו כבר בעונת 22/23, כשהפועל תל אביב חזרה לקדמת הבמה ובסדרת גמר יצרית מאין כמוה הציתה מחדש את העיניים של חובבי הענף. אני זוכר היטב את התקופה ההיא: מכבי הייתה מרחק משחק אחד (מכור, אמרנו?) מהפיינל פור של היורוליג, הפועל ירושלים הציגה בעלות בסדר גודל כלכלי שלא הכרנו והגיעה לגמר ה-BCL, ובדרג הביניים קבוצות כמו נס ציונה, חולון והפועל חיפה רשמו הצלחות אירופיות מרשימות. אני הרגשתי כאילו הכדורסל הישראלי סופסוף נותן פייט לכדורגל בכסף, וקיוויתי מאוד שהקהל והחשיפה יבואו בעקבותיו. עד כה נראה שהתבדיתי.

סיום פגרת האולסטאר והחזרה לשגרה לא יכלה להיות קשה יותר עבור דני אבדיה. אחרי שבוע חלומי בלוס אנג'לס, כשאור הזרקורים מסביבך ואתה משחק לצד הכוכבים הגדולים בעולם אחרי שאתה ממזמן נחשב כבר לאחד מהם, הנפילה לקרקע, או יותר נכון החזרה למציאות, לא יכלה להיות כואבת יותר. המציאות הזו פגשה אותו בדמות תבוסה משפילה ב-54 הפרש לדנבר נאגטס, תבוסה לא נעימה, וזה בלשון המעטה. אבל מה שכן, למרות זאת,  אבדיה סיפק במשחק הזה תצוגת מנהיגות שקטה ואינטליגנטית, אי אפשר היה להתעלם מהמחצית הראשונה שלו, 24 דקות שהן שיר הלל לניהול משחק, מופע אסיסטים משובח. בחרתי לנתח עבורנו 4 מהלכים מיוחדים מהמשחק כולו כדי שנבין יחד עד כמה ראיית המשחק שלו השתפרה פלאים. בואו איתי לצלול למהלכים שהפכו את המשחק הזה לשובר שיאים מבחינתו.

במאצ' אפ ההיסטורי בין הכדורסל האירופי ל-NBA, אחד היתרונות המרכזיים בהם נפנפו אוהדי הכדורסל ביבשת הישנה בפרצוף של האמריקאים הוא פורמט הגביע. נכס אדיר בלוח השנה של הכדורסל. שבוע של טורנירי נוקקאוט שמכניס הרבה עניין בבטן של העונה, מאפשר לקבוצות להניף ברזלים הרחק משלבי הפלייאוף המתישים, נותן פתח לסיפורי סינדרלה והפתעות, ומייצר דרמה ומתח בחלקים של העונה שבהם ב-NBA כבר מתחילים שטיקים של טנקינג ומריחת זמן. בינתיים, אדם סילבר הצליח להעתיק את הפורמט בהצלחה יתרה כמו שרק הוא יודע, אבל אנחנו ממשיכים ליהנות מהתוצר המקומי. תמיד איפשהו באמצע-סוף פברואר אנחנו מקבלים את השבוע הזה, בו העיניים נשואות ליוון, איטליה, גרמניה, ספרד, צרפת וכמובן גם כאן אצלנו בארץ הקודש.

בתור אחד שהעביר שנים ארוכות בליגה הלאומית ובשלהי הקריירה נתן שירות מילואים של שלוש שנים בג’בלאות של הליגה הארצית, ראיתי בערך כל הגנת גימיק אפשרית. האמינו לי, ראיתי המון. גם לליגת העל שלנו לא חסר בתחום הזה. אבל בזמן שמאמנים כמו שרון אברהמי לקחו את הגימיק לקצה החיובי עם שיטה שעובדת, דברים אחרים שפגשתי נעו על הציר שבין המגוחך לעלוב. ולמרות העובדה שאתם בטח מתגעגעים לימי המשחק שלי (אתם לא), התכנסנו כאן כדי לדבר על הליגה של הגדולים. רמת גן של שמוליק ברנר, והחצי הראשון של נס ציונה של טפירו ניסו משהו, אבל הניסוי נכשל כישלון חרוץ. כמו אותן הגנות שלפעמים פגשתי בארצית, בקטעים מסוימים זה היה בעיקר מעליב.