תוצאות חיפוש

הגיע זמן הפלייאוף. עונת ה-NBA מחולקת לשתי עונות נפרדות, אחת של 82 משחקים ואחת של 16 משחקים (שזה מספר הנצחונות שצריך כדי לזכות באליפות). בעונה השנייה האינטנסיביות אחרת, השופטים מרשים הרבה יותר, ההכנות הטקטיות הרבה יותר מדוקדקות והפורמט הוא של סדרות, בהן שינויים קטנים בניואנסים בין המשחקים יכולים לעשות את ההבדל. פלייאוף ה-NBA הוא הכדורסל בשיאו, וככל שהוא מתקדם זה נהיה מעניין יותר.

אחרי בערך 37 טורים בהם ציינו זאת לפני כן, הכי קל להתחיל את הטור שאחרי משחק מספר 38 עם השורה התחתונה. הפועל תל אביב עשתה הכל בשביל לעשות שישייה. הפועל תל אביב עשתה שישייה. מכאן נובע שהפועל תל אביב עמדה במטרה שלה, כלומר סימנה וי, כלומר שיחקה אותה, כלומר הצליחה. וזאת השורה התחתונה, כי כך אמר, נו, אתם יודעים . אוקיי, אם כך, נחלק את הטור שאחרי תום העונה הסדירה לשניים. קודם כל נדבר על הטרחה במונאקו. אח"כ כמה מילים על עונה היסטורית.

לארי דיוויד, שיצר יחד עם ג'רי סיינפלד את "סיינפלד" האלמותית, התעקש שלדמויות הראשיות בסדרה, ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר, לא תהיה קשת עלילתית. בניגוד למסורת של הוליווד וגם של הטלוויזיה האמריקנית, הקומיקאי היהודי לא רצה שהגיבורים שלו יצמחו, או יקבלו שיעורים שיישארו איתם לכל החיים, או יעברו תהליך. בקיצור, לא יתחילו במקום X ויסיימו במקום Y, עם לחלוחית בעיניים ומוזיקה רומנטית. גם ברגעים הכי קשים, והכי טובים, הם ימשיכו להיות נוירוטיים ומיזנתרופים וייפגשו שוב בקפה הקבוע. ההקפדה הזאת הופכת את "סיינפלד" ליצירה ששונה מכל מה שראו קודם בטלוויזה בארצות הברית.

ספרס מול בלייזרס. מקום שני מול מקום שביעי. וומבי מול דני. בואו נתחיל מהשורה התחתונה. וואלה, לא כוחות. סימן קריאה. כן, יש הרבה סימני שאלה שמקיפים את הסיפור הזה, אבל קודם כל סימן קריאה גדול. ובעצם סימן שאלה גדול לא פחות. הבלייזרס התמודדו עם הקליפרס במשחק מכריע ואז עם הסאנס בפלייאין, אבל שם הם התמודדו מול בני אנוש. אבל איך עוצרים חייזר? בואו נדבר שנייה במספרים, נחזור אליהם בהמשך.

לפעמים מספיקה הסתכלות קצרה, פשוטה ואפילו די שולית כדי להבין הכל. עונת היורוליג של מכבי ת"א החלה ב-10:3 והסתיימה ב-4:0. בין לבין, הקבוצה עמדה על מאזן מרשים (באמת) של 6:15, שאולי יתדלק את מטבע הלשון השקרי ביותר בשפה העברית - "הכל טוב" - שאיכשהו נאמר תמיד כשלא הכל טוב. או כשהכל לא טוב. עונת היורוליג החלה בפיטוריו של עודד קטש והסתיימה בהחתמתו לשלוש שנים נוספות. בין לבין, זכו ראשי המועדון לשיעור בצניעות, בניהול משברים ובחשיבות דעת הקהל. עונת היורוליג החלה כשמגרשם הביתי של הצהובים נמצא בבלגרד והסתיימה כשהוא בבלגרד. בין לבין, הם קיבלו טעימה מכמה יפה היה פעם וכמה יפה עוד יכול להיות בעתיד, אם יהיו פה מתישהו חיים נורמליים. עונת היורוליג החלה עם ג'ף דאוטין ג'וניור כרכז והסתיימה עם ג'ף דאוטין ג'וניור כרכז.

טרם תצא למסעות ברחבי שוק השחקנים בקיץ הקרוב, טוב תעשה מכבי תל אביב אם תשאל את עצמה שאלה אחת פשוטה. התשובה הפשוטה לשאלה הפשוטה עשויה או עלולה להגדיר את גורל העונה הבאה שלה. השאלה היא עד כמה היא הייתה קרובה העונה לפלייאוף. לשאלה הפשוטה הזאת יש אמנם מספר תשובות נכונות, אבל רק תשובה פשוטה אחת שיכולה לסייע בעדה.

ב-25 במרץ הצביע הועד המנהל של ה-NBA בעד  הצעד הראשון להרחבת הליגה - "בדיקת הזדמנויות" בסיאטל ולאס וגאס. עילי שטרן כבר כתב על כך בהרחבה , והסביר למה דווקא וגאס וסיאטל, ומה השינוי הצפוי במבנה הליגה. לכל אחד מאלו אתייחס בהמשך, אבל ראשית - אמריקה. הוליווד.

קל מאוד להיסחף לאופוריה אחרי לילה כזה, ושלא תבינו לא נכון, גם את הצרחות שלי שמעו עד לבנון, שלא ממש רחוקה ממני. אבל כשמנקים את הרעש מסביב ומסתכלים על מה שקרה בפיניקס, מבינים שלא מדובר בעוד תצוגת שיא. זה לא היה משחק ליגה גנרי נגד קבוצה גנרית ביום שלישי גנרי. זו הייתה הבמה המרכזית של ה-NBA, פלייאין בשידור ארצי, משחק של להיות או לא להיות, או כמעט כזה. כל הפוקוס של הליגה מופנה לזירה אחת. ובתוך הלחץ הזה, במקום שבו כוכבים מוכחים נוטים לפעמים להתכווץ, דני אבדיה הופיע כבעל הבית.

לפעמים, התסריט שנראה הכי בטוח על הנייר מתפורר ברגע האמת. הלילה של ירדן גרזון היה אמור להיות חגיגה של היסטוריה ישראלית ואישית. זה היה אמור להיות סימן קריאה ולא סימן שאלה. התחושה הייתה שזה רק עניין של זמן עד שנשמע את שמה. אבל לדראפט ה-WNBA חוקים משלו, וההפתעה המרה שהמתינה שם הזכירה לכולנו שבטופ של הטופ שום דבר לא מוגש על מגש של כסף.

בואו נשים את הדברים על השולחן - לאף אחד אין באמת כוח לחידוש העונה הזאת. אבד המומנטום. הלך. זה מרגיש כמו בלון מפונצ'ר שמנסה להתמלא באוויר חם כדי לעוף חזרה למעלה. כמו חולצה שהתקמטה ואין באמת זמן או יכולת לגהץ אותה. כמו הסטייק אנטריקוט האחרון שנשאר על השולחן כשכולם כבר שבעים - מתקרר, מתקשה ומאפיר. לאף אחד אין באמת חשק לזה.

העונה הרגילה ב-NBA הסתיימה, הפלייאוף מתחיל בשבת, הימים הקרובים יוקדשו לטורניר הפליי-אין. שמונה קבוצות מעניינות מאוד יתחרו על ארבעת המקומות האחרונים בפלייאוף, אבל אותנו תעניין במיוחד אחת מהן. העונה ההיסטורית של דני אבדיה, שהגיעה לשיא הראשון עם הבחירה בו לאולסטאר, תגיע השבוע לשיא השני, עם ההזדמנות שלו להפוך לישראלי הראשון בפלייאוף ה-NBA. מנקודת מבט פרובינציאלית, לא הגיוני שיהיה סוף אחר לעונה הזאת מאשר העפלה של פורטלנד לפלייאוף.

ביורוליג מכירים כבר היטב את תופעת הפועל ת"א ודומותיה. אתם יודעים, הקבוצות האלה שהצליחו לזכות ביורוקאפ או שהשתחלו למפעל הבכיר בדרך אחרת, ובטוחות שהן יודעות טוב יותר מהמועדונים הוותיקים והמעוטרים ביותר. נו, אלה שבגלל חוקי הפורמט הולכות אול-אין על הצלחה מהירה ורגעית. ההיסטוריה מלאה בכאלה שהצליחו יותר, וגם בכאלה שהצליחו הרבה פחות. אבל בקבוצה הזאת יש משהו קצת שונה. בעצם, מאוד שונה.