.png)
.png)
.png)
הפועל ת"א ברבע הגמר: תופעה שלא ראינו, תהליך שלא ראינו
- אודי הירש
- 18 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
לארי דיוויד, שיצר יחד עם ג'רי סיינפלד את "סיינפלד" האלמותית, התעקש שלדמויות הראשיות בסדרה, ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר, לא תהיה קשת עלילתית. בניגוד למסורת של הוליווד וגם של הטלוויזיה האמריקנית, הקומיקאי היהודי לא רצה שהגיבורים שלו יצמחו, או יקבלו שיעורים שיישארו איתם לכל החיים, או יעברו תהליך. בקיצור, לא יתחילו במקום X ויסיימו במקום Y, עם לחלוחית בעיניים ומוזיקה רומנטית. גם ברגעים הכי קשים, והכי טובים, הם ימשיכו להיות נוירוטיים ומיזנתרופים וייפגשו שוב בקפה הקבוע. ההקפדה הזאת הופכת את "סיינפלד" ליצירה ששונה מכל מה שראו קודם בטלוויזה בארצות הברית.
גם הפועל תל אביב של השנה היא תופעה שלא ראינו מעולם בכדורסל הישראלי: הכי עשירה, הכי עמוקה, עם הכי מעט ישראלים, ובעיקר הכי מצליחה. כן, חוץ ממכבי תל אביב של פעם, יותר ממכבי תל אביב של היום. התכונה השנייה שדומה לסיינפלד היא, באופן מפתיע, היעדר התהליך והצמיחה. וזה לא בהכרח רע. הפועל תל אביב שהתחילה את העונה וזו שסיימה אותה היא אותה קבוצה, עם אותם מאפיינים מקצועיים, עם אותם יתרונות ואותם חסרונות. היא התחילה מצוין, המשיכה פחות טוב, התאוששה לקראת הסוף ואז גמרה בתבוסה לא נעימה למונאקו, אבל לאורך כל הדרך הדמויות לא השתנו באופן מהותי וחשוב יותר - הסגנון לא השתנה כלל.
זה מתחיל במאמן דימיטריס איטודיס, שבנה קבוצה עם כמויות עצומות של יכולת וביטחון עצמי, והחליט, כמעט בלי סטיות מהדרך, שהוא זורם עם הכישרון ולא עומד בדרכו. הסגנון של הפועל לא תמיד היה יפה לעין, אבל בהחלט היה עקבי: ריווח, חיפוש מיסמצ'ים, יכולת אישית, בלי לדפוק חשבון למספר הכדרורים או למספר המסירות בהתקפה. בלי היענות לקלישאות של מאמנים, או אוהדים, או פרשנים. העיקר לקלוע הרבה סלים, יפים יותר או פחות. ולזכותו של היווני, ייאמר שזה בדרך כלל עבד. בהגנה, הוא מאמין בסוויצ'ים ובהגנות נסוגות שנותנות לקלעים טובים פחות ולפעמים טובים יותר לנצח את הפועל מבחוץ. בדרך כלל זה עבד. אתמול, במקרה של ג'רון בלוסונגיים שניצל את החופש היחסי ל-30 נקודות ב-12 מ-16 מהשדה, כולל 4 מ-9 משלוש, זה פחות עבד.
גם השחקנים לא שינו את דרכם באופן מהותי, לטוב ולרע. ואסיליה מיציץ' נשאר אותו שומר רע ושחקן התקפה שלוקח לפעמים זריקות משוגעות ולעתים מוסר אסיסטים מבריקים, ולא הצליח להסיר עד המשחק האחרון (והרע) של העונה הסדירה את סימני השאלה שמרחפים מעל את חוזהו העצום; אלייז'ה בריאנט היה תמיד הכי חכם, הכי מתוחכם והכי יציב לאורך כל הדרך, ובלעדיו סוללת הכוכבים לא הייתה מגיעה לארץ המובטחת; אנטוניו בלייקני המשיך להיות קלעי חסר מצפון (בקטע טוב) שמעדיף תמיד את הזריקה מבחוץ, גם כשהליגה למדה אותו קצת; ויינרייט שמר את כוכבי היריבה והשליך לבנים משלוש; קולין מלקולם היה תמיד חוליה מחברת ונטולת אגו; ודניאל אוטורו עשה תמיד רק מה שהוא יודע, בדרך ל-71.4 אחוזים נהדרים מ-2 בעונה. חריג אחד היה כריס ג'ונס, שהתחיל כשם פחות נוצץ וסיים כרכז הכי טוב בקבוצה, כשגם אמש סיפק מספרים מטורפים של 5 מ-6 משלוש, 10 אסיסטים ואיבוד אחד.
עוד דמיון לסיינפלד: כשאחת הדמויות לא התאימה למרקם הקבוצתי, שלחו אותה לשבת בצד. זה הסיפור של סוזן, ארוסתו של ג'ורג', שמתה בעקבות ליקוק מעטפות בעיקר כי ג'ייסון אלכסנדר שגילם את קוסטנזה לא חיבב את השחקנית שגילמה אותה. גם בהפועל, השינויים היחידים במהלך העונה היו פרסונליים: ג'ונתן מוטלי איבד את מקומו לטובת טאי אודיאסי בשל הגנה רעה, ים מדר הפסיד בקרב על הדקות למיציץ' וג'ונס, תומר גינת וטיילר אניס התפוגגו בגלל פציעות, וליוויי רנדולף וקסלר אדוארדס הגיעו ליתר ביטחון, כדי להבטיח את העלייה לטופ 6.
אה כן, העלייה לטופ 6 היא לא סוף הסיפור. הפועל לא הייתה צריכה להשתנות באופן מהותי כדי להשיג את המטרה העליונה של עופר ינאי - כרטיס לעונות הבאות ביורוליג. כדי לעבור בסדרה את ריאל מדריד, מישהו מהדמויות, או הפועל כמכלול, יצטרכו לעבור שינוי. איטודיס ימשיך לנסות כנראה לרמות מקלעים בינוניים ולתקוף רגליים איטיות בהגנה, אבל יצטרך להבריק כדי למצוא תשובה למימדים של טבארס. מיציץ' יצטרך לגלות יציבות שלא הייתה שם כל העונה מול קמפאצו ומאלדון. הרכבי הסמול בול, עם מלקולם ב-4, שהפכו נפוצים יותר ככל שהעונה התקדמה, עלולים להיות בעייתיים מול הגודל של הספרדים. הכלל של לארי דיוויד לגיבוריו היה "בלי להתחבק, בלי ללמוד". רק שהפועל רוצה להתחבק בסיום הסדרה. כדי שזה יקרה, יהיה עליה להראות שלמדה משהו חדש.
תגובות