כשהתכוננתי לערב הכדורסל ולטור שלי, חשבתי על שלוש פייבוריטיות שינצחו בקלות כזאת או אחרת את היריבות שלהן. רציתי לכבוד סיום חג החנוכה לרשום 8 תובנות מהערב הזה, פלוס להוסיף איזה נקודת בונוס מעניינת שתהיה השמש. אם חולון ומכבי הלכו לפי התוכנית, ירושלים ממש לא. בשלב מסוים ירושלים היתה במרחק 27 נקודות מבאר שבע, קבוצה שלפני המשחק הזה ניצחה 3 פעמים בלבד בהפרש מצטבר של 17. כמו סצינה בסרט בלשי, שהדמות הראשית מורידה באגרסיביות את התמונות מלוח השעם, גם אני מחקתי את כל מה שהיה לי בראש לגבי הטור הזה. על לוח השעם פוזרו שמונה תמונות, כל אחת אמורה הייתה להפוך לתובנה. בסוף נשארה תמונה בודדת. הפועל ירושלים. הפועל באר שבע - הפועל ירושלים (75-90) יש ביטוי שמאמנים ופרשנים אוהבים לזרוק לאוויר כאשר קבוצות חזקות מפסידות ליריבות חלשות מהן. "שיחקו ללא דחיפות". כרגיל, באנגלית זה נשמע טוב יותר: Urgency. אני מאוד אוהב את המונח הזה. הוא לא עוד קלישאה שזורקים כדי להסביר את הבלתי מוסבר, יש בו משהו אמיתי. המשמעות שלו פשוטה: היכולת לקבל החלטה עכשיו, להכריע, בלי לדחות לאחר כך. בכדורסל זה מתבטא לא במילים אלא בצורת המשחק, האם קבוצה משחקת כאילו כל פוזשן חשוב לה או שהיא משוכנעת שהדברים כבר יסתדרו מעצמם. האם היא באה לקחת את המשחק או לחכות שהיריבה תגיש לה אותו. אלו לא פרצופים של דחיפות. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל רק לפני חמישה ימים ניצחה ירושלים את צדביטה לובליאנה בחוץ ועלתה למאזן מרשים של 9-2 ביורוקאפ. באותו משחק, אוסטין ווילי שלט בצבע: 6 חסימות, 13 ריבאונדים, ונוכחות של שחקן שבא עם מטרה אחת, לנצח. אפשר להגיד שלווילי הייתה תחושת דחיפות? כן, ועוד איך. ואז הגיע אתמול, בקונכיה. ווילי סיים עם חסימה אחת ושלושה ריבאונדים בלבד. רחוק מאוד מהממוצע העונתי שלו, 9 ריבאונדים למשחק. האם אפשר לומר שהוא עלה עם אותה תחושת דחיפות? לא, ושוב לא. עכשיו חלילה אני לא מפיל את התיק להפסד על אוסטין ווילי, הוא רק סימפטום, אבל הסימפטום הזה יכול להעיד על משהו די מעניין שקורה בירושלים. הדבר הזה לא קורה בהכרח במודע, האמת שאני די בטוח שהוא לא במודע, אבל האם הפועל ירושלים בצורה גורפת וחד משמעית נותנת את רוב תשומת הלב שלה לאירופה ובכך מזניחה את הליגה? האם ייתכן שקבוצה שמובילה את היורוקאפ עם מאזן נהדר מפסידה לקבוצה כמו באר שבע? האם סגל כל כך עמוק, מוצא את עצמו נכנע בבית להפועל העמק? גם הניצחונות של ירושלים העונה לא בדיוק שידרו עליונות. אני לא באמת מתעכב על נתניה, רמת גן או גליל, המשחקים הללו הלכו פחות או יותר כמצופה. אבל מול מכבי ראשון היא הסתבכה ללא סיבה, וקריית אתא כמעט ניצחה אותה. נקודת אור יחידה של ירושלים, אייזאה מובלי. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל הפועל באר שבע התנפלה על הקבוצה מהבירה כבר מהג'אמפ בול ושיחקה כדורסל רמי הדר קלאסי לעילא ולעילא. שלושת הסלים הראשונים שלה הגיעו, איך לא, ישר בצבע. ירושלים, שכבר דיברנו על היעדר תחושת הדחיפות שלה, פשוט נכנעה לפיזיות של באר שבע ולסגנון המשחק שהוכתב לה מהשנייה הראשונה. זוסמן לא היה בסגל, אז רמי הדר הלך חזק פנימה לקודי דמפס, שחיכה למאצ'אפים הנוחים מול הארפר, קרינגטון או הובר. וזה עבד. דמפס סיים עם 17 נקודות, כולל 4/4 לשתיים. רוצים מדד לכמה רכים היו הגארדים של ירושלים? הם ביצעו עליו עבירה אחת בכל המשחק. שחקן שמסיים עם 17 נקודות בלי הליכה אחת לקו, זה כבר לא רק נתון סטטיסטי, זה סימן אדום. איך קוראים לזה? נכון: חוסר בתחושת דחיפות. ברבע השלישי נכנס לתוקף המשפט הישן: כשאתה יכול אתה לא רוצה, וכשאתה רוצה אתה כבר לא יכול. בכל פעם שאני רואה את באר שבע, אני מציין את הרכז האדיר שלהם, יואב ויטלם. גם הערב, ברבע השלישי, הוא נתן הצגה. אם במחצית הראשונה הוא עוד השקיע בלחלק אסיסטים, הרי שבפתיחת המחצית השנייה הוא לקח פיקוד והוביל את הבריחה של באר שבע עד ל-27 הפרש מהדהד. בתוך חמש דקות הוא רשם 7 נקודות, אסיסט ו-2 חטיפות, רצף שסגר למעשה את הסיפור. נתן הצגה, יואב ויטלם. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל רק אז ירושלים נזכרה לשחק, אבל כמו שהביטוי אומר - זה כבר היה מאוחר מדי. כן, היא יצאה לריצה, אבל ההפרש לא ירד מ-12 לאורך כל המחצית השנייה. יונתן אלון נראה אבוד, מרבה להתווכח עם השופטים, ובסופו של דבר הדבר היחיד שירושלים יכולה לקחת מהערב הזה הוא את הבכורה האישית המוצלחת של מובלי. כמה חיכו האוהדים בירושלים להגעתו של הסטרץ' 4 שיחלץ אותם מחוסר היציבות של אנטוני לאמב. ואז הגיע איזייאה מובלי. חמוש באח שחקן NBA, בפרופיל של קלעי, ובאורך וגובה שמדליקים כל לבורנט כדורסל ממוצע. נכון, זו הייתה תבוסה, אבל מובלי היה נקודת האור הקטנה שהפועל ירושלים יכולה לקחת מהמשחק הזה. הוא עדיין לא מתואם. הליכות מוזרות לדאבל אפ מהסטרונג סייד, טעויות תקשורת, כמה החמצות פשוטות של מיקום. אבל התקפית? בדיוק מה שציפו ממנו. 14 נקודות באחוזים טובים ו-4 ריבאונדים הותירו רושם ראשוני חיובי מאוד. שני נתונים אחרונים שממחישים שוב את הפער בתחושת הדחיפות בין הקבוצות: 38-23 בריבאונדים ו־29-16 בנקודות במתפרצות, שניהם לטובת באר שבע. ריבאונד וירידה להגנה הם לא רק עניין טקטי, הם פעולות של רצון. לבאר שבע היה מזה בשפע. לירושלים? איך נאמר בעדינות, לא היה. אז נחזור לתהיה הראשונית: האם ירושלים מזניחה את הליגה? כמו שזה נראה כרגע, כן. גם אם לא במודע, העובדה שהם עומדים על מאזן 5-4 בליגה בזמן שהם דומיננטיים כל-כך באירופה, לפחות מבחינתי, מעידה על כך. אף אחד בצוות המקצועי או בהנהלה לא יודה בזה בפומבי; יש סיכוי טוב שאפילו בינם לבין עצמם הם לא אומרים זאת בקול רם. אבל אם היו שואלים אותם לפני העונה האם היו מוכנים להיות בדיוק בסיטואציה הזאת, מקום ראשון ביורוקאפ ושלושה משחקי מאני טיים שכבר בכיס במחיר של חריקות בליגה? הם היו חותמים על זה כל יום ופעמיים ביום שלישי. ובואו נהיה כנים: את המקום הראשון בליגה הם כבר לא יקחו. המטרה הריאלית צריכה להיות סיום במקום השלישי, אולי השני. ובכל מקרה, כדי לזכות באליפות הם יצטרכו לעבור את התל-אביביות. אז האם באמת משנה מתי ואיך יפגשו אותן בפלייאוף? לא בטוח. המטרה האמיתית כבר מזמן ברורה: זכייה ביורוקאפ. מדהים לומר את זה, אבל הליגה? הליגה הפכה לבונוס. בוא נראה את גל מקל או דן שמיר אומרים את בקול רם. אין סיכוי. מכבי רעננה - הפועל חולון (75-90) חולון עדיין לא משכנעת ממש אבל הסגל הישראלי העמוק שלה חזר לתת עבודה. קרביץ וקררה עם דאבל פיגרס כל אחד בתוספת עוד משחק סולידי של ארצי עזרו לחולון לנצח בפעם השלישית ברציפות בליגה. אם הניצחונות על גליל ורמת גן הושגו עם הרבה מזל ואופי, מול רעננה הספיק הסגל והסייז. מקריי התעלל בכל מי שניסה לשמור אותו, וולטון כרגיל מעולה עם שליטה בקצב ובניהול משחק ואפילו ברוקס שבר את שיא הנקודות האישי עם 9. חולון לא הבריקה אבל סימנה וי על עוד ניצחון, הרוטציה וההירכיה שם מתחילות להסתדר. פרנקו רק צריך להכניס את מנפורד שם לענינים והקבוצה תחזור למעמד של פתיחת העונה - הטובה מבין השאר. רעננה כבר שבוע שני מנסה את מה שהיא יכולה. זה לא מספיק כרגע לניצחונות מפתיעים אבל חולון זה לא הליגה שלה. היא מתחרה ישירה בנתניה וגליל עליון נגד הירידה. הכדורסל שלה מתבטא בעיקר בהתקפות יחיד של רגלנד, קונץ ורדפורד. לישנסקי חי מריבאונד התקפה וחנוכי בעונה אישית טובה עד עכשיו נעלם מול חולון לגמרי. שיא המשחק היה אוטובוס תגלית שהגיע לאסוף את התיירים באמצע הרבע הרביעי. מוזר ומסמל את קצת את רמת העניין בקבוצה המקומית. עירוני נס ציונה - מכבי תל אביב (88-72) בדיוק כמו חולון, גם מכבי הגיעה כדי לסמן וי ולהמשיך את קו ההתקדמות של השבועות האחרונים. מנגד התייצבה נס ציונה, עם השחקן היקר ביותר בליגה פר חודש וכמובן שהוא לא שיחק. אם היה חסר עוד משהו שיקטין את רמת העניין במשחק שגם כך לא הבטיח הרבה, זה היה זה. המשחק הזה הוכיח שוב כיצד קטש שינה גישה בכל הנוגע לכוכב שלו, לוני ווקר. האמריקאי קלע 13 נקודות עם 1/8 מהשלוש, ושוב היה ברור: כשהוא על המגרש, הכדור הולך אליו, גם אם הוא מחטיא בלי הפסקה מבחוץ. אחרי פתיחה מקרטעת למשחק, תמיר בלאט, שמעמדו הולך ומדרדר מאז הגעתו של לונדברג, התאושש והציג משחק יעיל עם 12 נקודות ו-4 אסיסטים. ובדרך כלל, כשבלאט טוב גם רומן סורקין טוב. למרות שהוא מסרב לקחת ריבאונד ביחס לגובה שלו, סורקין סיים עם 17 נקודות בלי החטאה. באופן כללי כמו סורקין כך גם מכבי. שיחקה ללא מאמץ ומבחינתם זה לא דבר רע. סימנו וי כאמור. לנס ציונה יש סגל יקר, יש לה בעלים עשיר מאוד אבל אין לה הרבה נצחונות. 3 בלבד כל השנה לקבוצה של עמית שרף ומעבר לעוד פורוורד ב700 אלף דולר לעונה, אולי כדאי לחשוב על רכז טוב. הסגל שלהם חזק יותר מרעננה, נתניה וגליל אבל לא הייתי ממליץ לבנות על חולשת אחרים כדי להישאר בליגה. נחכה לג'קסון רואו כדי לדעת יותר על העתיד שלהם. מזכיר שהכל אבל הכל אמת לשעתה.

יופי של משחק כדורסל קיבלנו אתמול בהרצליה. קצב, נקודות, צ'י'ף אחד מוכשר במיוחד, אלי הופים, עניינים. הפועל תל אביב שוב הציגה לראווה את העליונות המספרית והאיכותית שהסגל הארוך עד להתפרע שלה יודע לייצר ושמרה על מאזן מושלם, רגע לפני חולון וירושלים. הרצליה, גם בבחירת סגל הזרים הזו וגם ביום התקפה בעייתי של סטיוארט, שוב סיפקה כמה טיעונים משכנעים מדוע היא שייכת לשפיץ של הליגה אשר מתחת ל-3 הגדולות. ועם כל הכבוד לזו ולזו, הסיפור המרכזי של המשחק הזה נוגע פחות בכדורסל ויותר בענייני בערה. כמו בשיר הזה: דמיטריס איטודיס זכאי לכל מחמאה אפשרית שקיבל עד כה. אוקיי אוקיי, אז הירש הניח כוכבית ושלח אוהדים אדומים להצטעק. ועדיין – מחמאות מכל עבר בכלל ובכל הנוגע לניהול הסגל בפרט. וזה בלט גם במשחק ההפסד באוואקה, כי פתאום נשלח אלי פרקט טיילר אניס, הישר מתוך הפריזר, ומחזיר בהתאם לשחקן הסופר איכותי שהוא. ונראה שכולם, בלי יוצא מהכלל, מוכנים לקריאה בכל רגע נתון. בלי פרצופים, בלי עניינים. כשאנחנו מדברים על הסגל הישראלי של הפועל תל אביב, ברור כבר שקיימת הפנמה ביחס לענייני מעמד וסיכויים לשחק. בלייזר, שגב, זיו, פלטין. הם כבר מבינים. אוהבים, לא אוהבים – הם מבינים. ואתם יודעים מה? עושה רושם שגם קפטן בר טימור. אוהב, לא אוהב – נראה שהוא משלים. השאלה היא מה לגבי תומר גינת. השאלה היא מה לגבי ים מדר. הפעם נדבר עליו. כולם מוכנים לקריאה שלו בכל רגע נתון. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל לא צריך היה להיעזר במשקפת או במדחום כדי לזהות את מצב הצבירה של הרכז הראשון של בית הלחמי, החל מהרגע בו נכנס לראשונה למשחק ועד שכיבו את האור על המקום שפעם קראו לו המבצר. ים מדר הגיע במצב של אש ותמרות עשן. במוד התקפה. וכן, היה שיא קריירה בחטיפות (5) והשוואת שיא קריירה באסיסטים (11), אבל גם בקטגוריות שלא מקבלות ביטוי סטטיסטי כמו כמות רעל בעיניים פר פוזשן. זה עזר לנער מעל הקבוצה שלו את ההיידגרים של העולם. השאלה היא אם זה גם יכול לעזור לו לקושש דקות בליגה של הגדולים. כי תנאי הפתיחה היו ונותרו קשים, גם במצבו הנוכחי של ואסה מיציץ'. כי כמו אורחים במסיבה שלא מבינים רמזים, הגארדים הזרים של איטודיס פשוט לא מפנים. ויש כל כך הרבה מהם. ויש כל כך מעט רצון מצידו של הקואץ' ללכת לרוטציה בת 10-12 שחקנים, להבדיל למשל ממה שראינו במשחק של היריבה העירונית מול ולנסיה. ואם נשארים על 8-9 שחקנים פר משחק, כולל האמאמא של הבאנקרים כמו בראיינט, בלייקני והרכזים, איפה כאן החרך דרכו נכנס העלם מבית דגן? מוד התקפה, אש ותמרות עשן. ים מדר (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) התשובה הקלאסית שאיננה פוליטיקלי קורקט היא פציעות. כמו בשורת המקהלה, כולם מחכים מתחת למדרגות לרגע שבו אחד הכוכבים ימעד ויצא מהתמונה. לעיתים קרובות זהו גם המצב הנוח והרצוי ביותר גם עבור המאמן. מהלך שכזה, שאיננו ביוזמתו, גם מסייע לשלב אחרים וגם מייצר פצצה של תירוצים. והיי, הפציעה של מדר – זאת שגרמה לו להתחיל את העונה ממש לא מזמן, טאטאה מתחת לשטיח מצב נפיץ תאורטי. העניין הוא שלא בטוח בכלל שמדר הוא זה שימתין בצד ויחכה. בניגוד לחלק מהאחרים, את הרול הזה בקבוצת יורוליג הוא כבר מילא. הפועל תל אביב נכנסת עכשיו לרצף של משחקים בדרגת קושי נמוכה יותר. יש באיירן חוץ מול קבוצה במשבר ורגע אחרי פיטורי מאמן, ומיד לאחר מכן שלושה משחקי בית (ז'לגיריס, דובאי, פריס). לא צריך להיות חלק משיחות המסדרון במועדון כדי להבין ש-4 המשחקים האלו ישקפו באופן לא רע בכלל את הסיכוי של ים מדר להפוך לשחקן מן המניין בליגה השניה בטיבה בעולם. אם זה קורה – זה כנראה יקרה כאן ועכשיו. אני לא יודע מה הבטיח קואץ' איטודיס לים מדר טרם נחת מחדש בארץ הקודש במהלך העונה שעברה, אם בכלל הבטיח משהו ואם הוא עומד במילתו. ולא שזה משנה – כי המטרה היחידה היא לנצח משחקים ולהישאר בצמרת ולא להיות נחמד ולאבי דאבי. אני כן יודע להמליץ לכולנו לשים עין על דקות המשחק של ים מדר במשחקים הממש קרובים. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. שיהיה לנו טוב.

טור סיכום המשחק של מכבי תל אביב מול ולנסיה הוקדש בחלקו הגדול לעניינים הגנתיים דווקא, כלומר למלאכת שיבוש הקצב של ולנסיה. ואח"כ עברנו לדבר על גארי קופר הדני, אחרי שסיימנו לשיר שירים של אבן גבירול לפדרו מרטינס, שהוא חבר שלנו כמו אח. מאחר שצצה כאן הזדמנות, אני רוצה להשלים כאן כמה מחשבות על ההתקפה של הצהובים. ואפילו להראות. לא צריך פינה? את הטור הקודם התחלנו מהתחזית (הכושלת) שלי לעניין היכולת להתקיף את ולנסיה דרך הפינות בכלל ובאמצעות קאץ' נ' דרייב בפרט, כי הספרדים משם, יחסית, חשופים. ובכן, זה לא קרה ולו פעם אחת במשחק הזה. גם כי לא קל. גם כי אין באמת למכבי כלים התקפיים מתאימים לעניין המסוים הזה. ובכל זאת, בוא נראה רגע את האלמנט – ואיך שהמארחת כן הצליחה לייצר משם 9 נקודות משמעותיות. מהלך ראשון של המשחק. את הפוקוס שלכם תמקדו בבקשה בבריסט אשר בפינה ובשומר שלו מור. כשהשעון הגדול יראה 9:30, מור יעשה את כל הדרך אל תוך הצבע ואל מצב העזרה. וגם כשפראדייה ינסה לשקוע ולעזור, החרך עדיין בפינה, אליה מגיעים במקרה הזה אחרי שתי מסירות. קאץ' נ' דרייב אין כאן – קאץ' נ' שוט? ברור. כאן כבר מצב קלאסי יותר של ניצול העזרה הספרדית, גם אם באמצעות שחקן שהוא ממש לא קלאסי. בסיומו של מהלך התקפי של לא מעט כדרורים וחסימות, העיניים שלנו על ריימן החביב ועל השומר החביב לא פחות פוארטו. ששוב, מגיע עד מרכז הרחבה. קוסטלו, להבדיל מהדוגמא הקודמת, לא ממש טורח לנסות ולשקוע. גם בגלל הסקאוטינג וגם כי אין כוח. מסירה אחת מהדני – ושלשת פינה. אחרון וקצת מתוחכם יותר, מרגעים משמעותיים יותר של המשחק. העיניים, וכאן זה טריקי, על בריסט שבפינה. את המהלך ההגנתי מתחיל טיילור כשומר של לוני ווקר, אבל עם הכניסה לאקשן, טיילור משנה מיקום לכיוון ההיי פוסט, כשעוד רוגע ישעט קדימה תומפסון מהפינה כדי לנסות ולארוב למסירה הצפויה אל הסופר סקורר. בכל מקרה – ולא משנה הסטאפ, הפינה פנויה לגמרי. ואין ברירה: כשלונדברג יבקיע בכדרור את קו ההגנה הראשון, מישהו יצטרך ללכת לכיוון הפינה החופשית. מרגע שתומפסון שוקע, ווקר מוצא עצמו בדד. מסירה קלה ונהדרת. טריצה קלה ונהדרת. לשבור את הלחץ אוקיי. ממשיכים עם ענייני התקפה. במחצית הראשונה קיבלה מכבי תל אביב טעימה בלייב מהלחץ ההגנתי של ולנסיה. שיושבת מאוד גבוה על מובילי הכדור, על מגרש מלא ועל מחצית. בתמיר בלאט, אחד שזהו מקצועו, הלחץ הזה פגע במיוחד. דווקא מובילי הכדור האחרים הסתדרו טוב יותר, עם מעט עזרה מחברים בכלל ועם חסימת דראג בפרט. דראג, בגדול = חסימת פיק נ' רול גבוהה ובתחילת ההתקפה. הקיצר, רגע לפני שמישהו חושב להתיישב חזק מדי על הדריבל של הדני, הנה מגיח לו חיש חש הנקינס כדי לבוא ולייצר מגע. עכשיו תעשו רגע פריז כשהשעון הגדול מראה 1:03. קודם כל, כדי לראות עד כמה הצבע כעת פנוי לגמרי. שנית, כדי לזהות תזמון: כל זה נעשה בדיוק 5 שניות אל תוך הפוזשן ההתקפי. אה, והשומר (קוסטלו) לעולם לא יספיק להזיז את הרגליים מספיק מהר. ואפילו לא טיילור. הנה, פשוט תעצרו כאן. שוב זהו טיילור המרושע שמנסה להפעיל לחץ על המכדרר, שהוא הפעם קלארק הפחות יציב. אבל סנטוס כאן כדי לספק את הדראג סקרין עוד לפני קו החצי. זהו. עכשיו זה כבר סלאלום עד הטבעת. ואם קלארק היה ממש רוצה (או מסוגל), אפשר היה לקבל אפילו נקודה אחת יותר, אולי, עם דיברתולומיאו מהפינה. אה, בעצם שכחו מזה. ואגב, המהלך הזה הגיע רגע אחרי מהלך די דומה, גם אם כזה שהתחיל בקצב של הליכה. כי ברירת המחדל ההתקפית של מכבי תל אביב בתחילת המהלך שנראה עכשיו היא 77: כלומר שתי חסימות דראג מדורגות (הראשון של ריימן והשניה של ליף). מצד שני, אם מונטרו שהוא שחקן ההגנה היחידי באזור החיוג של קלארק נמצא עם גבו לשער, אז אפשר לפתוח מבערים על טיילור, שוב טיילור, כדי להגיע אל הסל בגרסת אפ אנד אנדר. על כל שאלה תשובה. סליחה: Hvert spørgsmål har et svar בסדר. כמה דוגמאות ספציפיות לאופן שבו העניש המלך החדש של יד אליהו הישן טעויות הגנתיות קטנות, רוצים? תנו בבקשה מבט בג'יילן הורד ובשומר שלו פראדיה. כי תוך כדי פיק נ' רול לונדברג-סורקין, יתחיל הורד לשפר אט אט את המיקום שלו על הפרקט, במקביל למבט החודרני שתוקע אותו פראדיה בסורקין המתגלגל אחרי החסימה. זהו, זה כל מה שצריך כדי לייצר יתרון רגעי. עכשיו נכנס לתמונה קוסטלו (היי! קוסטלו!) שהנסיון שלו לחזור מהטיפול ההגנתי הגבוה (יענו הדג') יהפוך להיות עוד מכשול הגנתי (בחסות סוג נעילה קטנה של סורקין). מסירה בתזמון מדויק תהפוך לסל מדויק. עכשיו נלך קצת אחורה ונחזור למחצית הראשונה. זוכרים את פראדיה, כן? כאן הוא שומר על ליף ג'וניור ומנסה לכסות את הפיק נ' רול של הדני. וזהו, מספיקה חצי שניה של יציאה מהתמונה מצידו של השומר, רגע לפני שליף חוזר לפיק נ' רול חוזר, כדי שהוא יאבד את המהלך. מסירה קלה של לונדברג אל הקאץ' נ' דרייבר, ויש לנו גם קרש וגם סל. וגם פאול. כולל קרדיט לנעילה של הנקינס. אל תטעו ואל תפגרו אחר המהלך כשהכדור אצל לונדברג, אוקיי? עוד קצת אחורה, רק כדי להראות את ההתאמה הקלילה שעשה לונדברג להתקפה שקטש רוצה וצריך. פיק נ' רול ראשון עם סנטוס שווה טיפול גבוה וחזרה מהירה של ולנסיה. נחמד. הנד אוף כמהלך שני מייצר כבר טיפול הגנתי נמוך של סימה, מה שמאפשר ללונדברג להגיע מהר אל האלבו (השפיץ של העונשין), בחסות הגלגול המהיר של הברזילאי. פראדיה, אגב, לא יכול לעזור כי התנועה האוטומטית של הלואו גאפ (מתחת לסל) של ליף מצד לצד משתקת אותו. הקיצר, מכאן זה כבר ג'אמפר בלתי עציר. כן, לונדברג התאקלם לא רע בכלל. התרגיל והיה את המהלך הכי יפה במשחק, זה שבסיומה של תנועה נאה הובילה לשלשת ווקר ביציאה מחסימה. סליחה, חסימות. נראה? נראה. לא מסובך אבל יפה: לונדברג חותך ויוצא על ווקר אל הווינג. עכשיו יש שני אלמנטים שאמורים להתרחש כמעט במקביל (לא במקביל, כי אז הסיפור חסר סיכוי): לונדברג יקבל את הכדור (במקרה הזה בהנד אוף) מבריסט + ווקר ייצא על מדורגת בצד השני של הורד וסורקין. מושלם? כשקולעים, ברור זה מושלם. אגב, בשלב מוקדם יותר של המשחק ראינו ביצוע דומה ולא רע בכלל. שם, לונדברג קיבל את התפקיד של ווקר ויצא על מדורגת של ליף וסנטוס. מאחר שההגנה הגיבה שם טוב יותר, זה הסתיים דווקא בשתיים של סנטוס. כאן. עד כאן נספח התקפה לפעם הזאת. נהניתם? ספרו לנו בפרטי/ בתגובות.

יום שישי שמשי, בית מכבי, מפגש תחתית. אני לוקח את אלמוג למשחק של ראשון בפעם הראשונה. ב-NBA הוא כבר היה ואפילו כתבתי על זה. אז כן, אלמוג שאל איפה דני אבדיה (נשבע שקרה) והבדלי הרמות הורגשו מיד. חייבים לציין לחיוב כמה טוב שיש משחקים בשישי בצהריים, בטח בחנוכה. אנצל גם את הבמה הזאת כדי להגיד עד כמה זה עוזר לחבר את הדור הצעיר. לראות את האווירה היפה הזאת מבחינתי אמר הכול. שמחתי להביא את אלמוג, ואשמח לעשות זאת שוב בכל הזדמנות שתתאפשר. ראשון ניצחה וחיברה שני ניצחונות. זה קרה דווקא, ואולי בגלל, שכתבתי על מצבה העגום של ראשון ועל כך שבעיניי החלפת המאמן אינה הפתרון הנכון. אז בינתיים התבדיתי. ותאמינו לי שאשמח להתבדות עוד, אך לפחות לפי מה שראיתי היום, אני עדיין לא בטוח. בנתיים זה עובד, גיא קפלן. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל ראשון מראה שינוי, בעיקר הגנתי, אבל המשחק עצמו לא התרומם לרמות גבוהות. הקבוצות פתחו את המשחק עם מפגן עוצמה של הזרים. ריילי מצד אחד עם שתי שלשות שגרמו לנו לרגע לחשוב שאנחנו במקום אחר, וקליל אחמד מהצד השני, שבמספר חדירות לצבע הפרוץ של נתניה סיים בלייאפים קלים. לעומת הרבע הראשון שכולו התנהל בהלוך חזור עם נדנדת יתרון מצד לצד, הרבע השני כבר היה סיפור אחר. ראשון התחילה לשמור, היא סיימה עם 11 חטיפות במשחק, מול לא פחות מ-20 איבודים של נתניה. ג׳וש פרוינד, שבעיניי הוא אחד השינויים המרעננים בראשון מאז פיטוריו של דרוקר, תרם נקודות קשוחות והרבה חוכמת משחק. את המחצית ראשון סיימה כבר ביתרון של 47:35. הרבע השלישי התנהל בהובלתה של נתניה, שנגסה לאט לאט ביתרון של ראשון, שירד בסוף הרבע ל-5. ברגע הזה תהיתי אם זה הרגע שראשון תבעט בדלי, ושוב התבדיתי. ראשון פתחה בריצת 10:0, ולא פחות חשוב, ארבע דקות עד הנקודה הראשונה של נתניה, וכמעט חמש דקות בלי סל שדה. ראשון חזרה לדו ספרתי, ומשם זה כבר היה גארבג׳ טיים אחד גדול. בסיום, 81:70 במפגש התחתית הזה. נקודות בגלל הגנה רעה, לא שיטה מסודרת. קוויי גרנט. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל אם מסתכלים על הסטטיסטיקה, לגרנט היה משחק לא רע בכלל, שלא לומר אפילו טוב. במקומות מסוימים אף שמו אותו בכותרת, בפוזיציה של מצטיין המשחק. אבל בעיניי, מי שכותב כך הסתכל אך ורק על הסטטיסטיקה. השבלוניות של ראשון נוהלה בניצוחו של גרנט, ונכון, הוא קלע 18 נקודות, שיא עונתי שלו, אך רבות מהנקודות הושגו בזכות הגנה רעה של נתניה או פשוט מזל, ולא מתוך שיטה מסודרת. לעומתו, שחקן שממשיך להוכיח את עצמו הוא ברנס. נכון, הוא לא סיים עם אחוזים מרשימים (1/6 לשלוש), אבל הוא נלחם, הוא נתן את הנשמה, והוא סיים עם 13 נקודות, 10 ריבאונדים ולא פחות מ 4 חטיפות, ביניהן לפחות פעמיים שבהן עצר מתפרצות לבדו. בצד השני הוא טס כמו סילון להתקפות מתפרצות. התקפית, ראשון מוגבלת. היא משחקת מאוד לרוחב, ובמשחק עומד אלו תמונות קשות. היתרון של ראשון בעיניי התחלק לשניים. קודם כול, נקודות מאיבודי כדור. לא פחות מ 27 נקודות כאלה. שנית, בכל פעם שראשון עשתה פיק אנד רול, נתניה קפצה באגרסיביות מיותרת ויצרה חורים. זו הייתה כמעט הנקודה היחידה במשחק עומד שאפשרה לראשון להשיג נקודות קלות. נראה שמצבה של נתניה עוד עגום מזה שהיה של ראשון לפני כשבועיים, אבל אני חייב לציין את קהל נתניה. קצת קשה לקרוא לארבעת האוהדים שהגיעו קהל, אבל התוף לא נח לרגע ונתן תחושה שיש אווירה, כאילו יש הרבה יותר אוהדים, וכשלרגע איבדתי ריכוז זרמתי עם התיפוף שלהם, אני ועוד לא מעטים. נלחם, עשה הגנה וטס להתקפה, די ג'יי ברנס. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל במשחק הקודם שנכחתי בו מול הפועל ת"א היה לי עצוב לראות שאין אף שחקן ישראלי שאנחנו כאוהדים יכולים באמת להתחבר אליו. חלילה איני מזלזל בזרים, אבל כידוע אנחנו אוהבים פרובינציאליות. נכון, לראשון יש סגל ישראלי בינוני במקרה הטוב, אבל היה כיף לראות את גולן גוט וג'וש פרוינד מסיימים שניהם בדאבל פיגרס. רק נקווה להמשכיות. יצא לי להיות לא מעט בבית מכבי מאז שחזרתי בפברואר, אבל משחק אחד עומד לי כל הזמן כהשוואה. כשחזרתי הסבירו לי על המצב, הסיכויים, על הסיכוי לעלות ליגה שכמובן לא מובטח ורחוק מלהיות וודאי. נכחתי במשחק בית מול רעננה שהייתה הקבוצה המובילה ואיך שתיארו לי, אין יותר מדי סיכוי. וראשון בתגובה? פירקה את רעננה. כשהמשחק הסתיים נכנסתי לחדרי ההלבשה וביקשתי מהם שיעלו ליגה בשבילי, והם עשו את זה. אמש, כשהם שוב ניצחו וניגשו אליי, זה הרגיש דומה. הרגיש שהם רוצים. אז הם רצו לעלות ליגה, ועכשיו הם רוצים לנצח. משהו שכנראה היה חסר בתקופת דרוקר, ואולי, רק אולי, קפלן נותן להם את זה. אני רק מקווה שזה לא אפקט המאמן החדש. ומבלי כל קשר, ראשון מוכרחה להתחזק, וזה חייב לקרות מהר. לצערי אני לא חושב שהיא תצליח לשים את ידה על ישראלים מובילים, אז נותר רק לקוות שאולי חזרת המשחקים לישראל תעלה את פרופיל הזרים שמגיעים לפה, כי עד כה הם הגיעו בעיקר עם צ'ק ענק, דבר שכנראה בראשון פחות רצו לעשות.

עת צומצם וכורסם לו ההפרש בו אחזה מכבי תל אביב, לקראת סיום המשחק מול ולנסיה, התחלתי לחשוב מה עושים אם עוד איזו שלשה של באדיו או מונטרו הופכת את הסיפור עד לרמת הפסד ביתי. איך מתייחסים למשחק הזה אם מכבי מצליחה להשמיד את עצמה ולאבד משהו שכבר הרוויחה ביושר, שכל ומאמץ. ותוך כדי הבנתי שזה לא משנה. שפאק איט. מכבי תל אביב שיחקה אתמול את הכדורסל הכי טוב שראינו ממנה מזה (תחליטו אתם), כולל הנצחון הנאה מאוד בקובנה. ועוד משהו. אחרי כל כך הרבה זמן של סבל ניכר, אי אפשר היה לפספס הבעת פנים שכבר תהינו מתי נפגוש. להבעה הזאת קוראים בעברית חיוך. מכבי תל אביב חזרה לחייך. רגע לפני שמתחילים, בטח ידעתם שולנסיה היא המקום שבו הלך שלמה אבן גבירול לעולמו. בהזדמנות חגיגית זאת, אני מבקש להקדיש את שלום לך דודי, אחד מפיוטיו הנודעים, לחמד של בחור וחבר אמת בשם פדרו מרטינס. קדימה, ברי, תן לנו את שלום לך פדרו. לא צריך פינה סדרת חצי גמר פלייאוף היורוקאפ בעונה שעברה בין ולנסיה לבין הפועל תל אביב הייתה מהאיכותיות שראיתי בחיי. וכן, זה הרגיש משונה להקליד משפטים כאלו תוך כדי התלהבות מכדורסל מהמפעל המשני באירופה. אבל זה בדיוק מה שהיה שם. ואם נניח לרגע למוליכת טבלת היורוליג אשר באדום, ולנסיה הנוכחית היא קודם כל הבסיס שראינו בעונה הקודמת. באדיו, מונטרו, קוסטלו הגאון, ריברס, פוארטו, פראדיה, דה לראה וגו. ולמרות השמות הלא סקסיים בעליל, כולל האקס טיילור, היא מכונה משומנת. שכבר ניצחה את פאו בחוץ. שכבר ניצחה את אולימפיאקוס בחוץ (ביום שלישי האחרון). שבתכלס, היא פשוט אחת מהקבוצות הטובות ביבשת הישנה. חד וחלק. ומכבי תל אביב, זאת שההגנה שלה עד לא מזמן הייתה מהגרועות בהיסטוריה של המפעל, עצרה אותה. מאחר שלא באמת ראינו תסריט הגנתי כזה לפני, הנחת העבודה הייתה שקואץ' קטש יצטרך למצוא את הדרך להעניש את החרכים בהגנה של ולנסיה. בגלל האופן שבו מרטינס שומר, לרבות עזרות מאוד עמוקות, דרך אפשרית היא להשתמש בשחקנים אשר בפינות כדי להתקיף חזק את הקלוז אווטים. מצד שני, כדי שזה יקרה, אתה צריך שחקנים מתאימים למהלכים מסוג קאץ' נ' דרייב, ואלה לא ממש קיימים בשפע בסגל הצהוב הזה. ובכן, התקפה ראשונה במשחק – מכבי תל אביב מעיפה את הכדור חיש חש אל עבר הפינה ומקבלת שלשה מבריסט. שביחד איתה רשם רצף של חמש נקודות שהחל עם סל הנצחון עם דובאי יומיים לפני. וזהו, שם בערך הסתיים סיפור הפינה. מסתבר שלא צריך פינה כדי לנצח את ולנסיה. אז תשכחו מזה. ממשיכים הלאה. לשבש ולעכב אוקיי. אז לא פינה ולא רק התקפה. הגנה, למרבה התדהמה, על ראש שמחתנו. הסיפור המרכזי עם ולנסיה נוגע כמובן לענייני קצב. בדומה לפריז, אבל גם לא מעט בשונה, ולנסיה הזאת היא קודם כל קצב. ובקצב שלה, היא לרוב תנצח ובטח יריבה בסדר הגודל של מכבי תל אביב. וההישג הכי גדול של קטש והשחקנים שלו במשחק הזה הוא היכולת לשבש ולעכב. כי קל לדבר על המובן מאליו, אבל צריכים להגיע עם רעיון טוב ועם שחקנים שמבינים עניין ומסוגלים לבצע. ועכשיו יש כמה כאלו. מעבר לעניינים טקטיים שגרתיים יחסית כמו ללכת מלמטה מול שחקנים ספציפיים בולנסיה, כולל דה לראה ותומפסון שאוחזים סטטיסטית באחוזי שלשות משקרים, מכבי הצליחה להשיג לא מעט עצירות של המשחק בזכות היכולת ללכת אל הקו. ועצירות זה בהחלט מפתח להרגיע את העסק ולשחק הגנה של 5 מול 5. אחרי עצירות כאלו, אבל לא רק, מכבי הראתה לחץ מעכב על כל המגרש. לזה תוסיפו, בתחילת פוזשנים, שחקנים שיוצאים יחסית גבוה כדי להבהיר לספרדים שכאן הם צריכים להתאמץ קצת יותר כדי להגיע אל הזריקה הקלה והמהירה המיוחלת. ויתר על שירותיו של קלארק לטובת המרביצים. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב ועכשיו בחירת הרכבים. ההרכב שמשך את העין כמובן היה זה שאיתו פתח קטש את הרבע השלישי, עם לונדברג כרכז ומוביל כדור יחידי. על הסגולות של האיפה נדבר עוד מעט, אבל כאן זה בעיקר עניין של גודל, שעוזר לחילופים, שעוזר להאט. שכופה יותר מהלכי אחד על אחד של ולנסיה מתוך מצב של עמידה וכדרור במקום. ולא רק גודל. אחרי שבשלב מוקדם יחסית התברר לקטש שבלאט לא מתאים לארוע המסוים הזה, הוא ויתר על שירותיו הטובים לטובת כאלו שמרביצים. והנה דיברתולומיאו, שמסתבר שיכול להכות גם כשלא מדובר רק במשחק ליגה בכפר בלום. ואם במשחק בדובאי עוד התקיימה דילמה ניכרת לגבי שילובו של סורקין בסוף, בהמשך לעוד משחק התקפי מצוין שלו, אז הפעם נחסכה הבעיה בחסות קשיים גם בצד שאליו נוהגים להתקיף. וכן, צריכים להתרגל גם זה: הבן של בראד ליף. לא רק שהוא טוב בכדורסל, אלא גם שהוא משדרג את מכבי תל אביב. בהגנה. לפרטים ניתן לפנות למונטרו, שנדהם מהנוכחות של האיש שהגיע מסין בפוזשנים שעשו הבדל. לפרטים על ההגנה של ליף ניתן לפנות למונטרו. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב גארי קופר בן האוזמן, אחד שמבין כדורגל בכלל ובענייני בליץ' בפרט, הפנה אותי מזמן לרפרנס שרלוונטי ללונדברג. הנה מגיע לו מישהו שנזרק ממקום שלא האמין בו, ומשום מקום מחיה מועדון, עם האופי הנכון וסט היכולות הנכון. האמת היא שמה בסך הכל צריך הבנאדם? הוא צריך בית. הוא צריך שישמרו עליו. השילוב של לונדברג והחזרה לישראל נתנה לקבוצה האבודה הזאת גם קורת גג וגם אבא. איפה לונדברג יודע לשחק כדורסל של מבוגרים, את זה כבר אמרנו. הוא יודע לעצור על המקום ולשים ג'אמפר יציב, גם את זה כבר אמרנו. כשולנסיה ניסתה ללחוץ עליו כפי שעשתה מול בלאט, היא שילמה במסירות פשוטות יחסית שאיתרו שחקן פנוי ורלוונטי. אם לוני ווקר ממש זקוק לזריקה, אבל עדיף שהיא לא תגיע אחרי שאף אחד לא קשור למשחק, לונדברג יספק אותה (לכו לראות את השלשה שעשתה 56-51). ולונדברג לא יתחיל לסמן חיצים, ורידים, אצבעות על הרקות ושאר ירקות. כמו האידיאל של טוני סופראנו, הוא הגארי קופר. הטיפוס החזק והשקט. ועכשיו, בניגוד לבליץ', כדי שהחלומות של מכבי תל אביב להפוך את העונה הזאת תחרותית, הוא צריך להישאר בריא. הגארי קופר. הבליץ'. החזק והשקט. איפה לונדברג. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב אל תכעסו. מטעמי מחלות חורף, גם הפעם אין הקלטה. מבטיח לנסות לתקן בטור הבא. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

לפעמים, צריך לתת למספרים לספר את הסיפור. במקום לנצח ב-3 משחקים מ-13, היא טסה ל-4 מ-4. היא ממשיכה לקלוע מספר כמעט זהה של נקודות (89 מול 88), אבל במקום לספוג 93.7 - היא סופגת 81.5. ובמקום לסחוב על הגב 18 מ-19 היריבות שלה, היא מתחילה לפזול ולחשב מה חסר לה כדי להתברג בעשירייה המוליכה לפלייאין. אז מה בעצם קרה לה, למכבי ת"א, בשבועיים האחרונים? סליחה על ההקבלה מחג אחר, אבל מה נשתנה, שהקבוצה הכושלת בתולדות המועדון הפציעה משום מקום והפתיעה בקובנה, הכניעה את וילרבאן וסגרה ניצחון כפול במחזור כפול (דבר שלא קרה לה ב-12 הדאבלים הקודמים)? תבחרו אתם: אולי זו ההצטרפות של איפה לונדברג, שהכניסה איזון, ניסיון, איכות, סייז ואופי לקו האחורי ולקבוצה בכלל. אולי זו החזרה הביתה, לחיק האוהדים. אולי זה אפקט כמעט-חילופי המאמן ש"מעמדו לא היה על הפרק" (בוא'נה, עודד קטש הזה ענק, הרבה יותר טוב מקטש עודד שהיה שם לפניו!). אולי זה גם אפקט סיפורי לוני ווקר, עם ההיעדרות מהדרבי, הסיפסול בבולוניה והתגובה שבאה בעקבותיהם. מה אולי? לא אולי. אל תבחרו. זה הכל יחד. ולנסיה היא קבוצה מיוחדת. "מסוכנת", כפי שמגדיר אותה אוואן פורנייה. "אני צופה בה, ורואה גירסה משודרגת של פריז מהעונה שעברה", החמיא לה לפני שבועיים, כשעוד לא ידע שהחבורה הזו עומדת להגיע אליו הביתה ולקרקע את אולימפיאקוס. אז רגע: היא קלעה 99 בפיראוס, ו-94 על אנאדולו אפס, ו-89 באואקה, ו-90 על באיירן מינכן, ורשמה חמישה ניצחונות רצופים. ודווקא בארנה נתקעה על 82 והפסידה? מה אנחנו רואים? לפתע, מכבי ת"א קיבלה מימד של עומק. החמישייה שהריצה אותה לאחר ההפסקה הורכבה מלונדברג ומווקר לצד אושיי בריסט, ג'יילן הורד ורומן סורקין. בסך הכל הגיוני. ואז הגיעו הדקות שבהן החבורה הזו ירדה לנוח. במצב 56:66, כשעל השעון 139 שניות לפני הרבע הרביעי, עמדו על המגרש ג'ימי קלארק, ג'ון דיברתולומיאו, וויל ריימן, טי.ג'יי ליף ומרסיו סנטוס. קטש בוודאי חשב לעצמו: בואו ניתן קצת האסל ואנרגיה, נשרוד איכשהו את ארבע הדקות הקרובות ונחזיר את השחקנים המובילים וה"טבעיים" לקראת הסטרץ' האחרון והמכריע. עודד קטש יותר טוב מקטש עודד לא? צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב התוכניות השתבשו לו. בקטע טוב, כן? קלארק היה מעורב כקולע או כמוסר ב-7 מ-9 נקודות רצופות בצהוב, וכבר 68:79. וכשמאמנו הוריד אותו לספסל, הוא החזיר אותו כעבור 43 שניות בלבד. ובוודאי תהה לעצמו: או.קיי, מתי ההרכב המפתיע הזה ימצה את עצמו ויתחיל לחזור לגודל טבעי? ואיך אני חוזר לליינאפ שתכננתי בתזמון מדויק, בלי להינזק? אז הורד נכנס. ולונדברג. ובריסט. ול-4 הדקות המסיימות הגיעה מכבי ת"א בפלוס 75:85. המהלך הושלם עם כניסתם של ווקר וליף, כשעל השעון 3:43. ודווקא אז, כנראה לא במקרה, המגדל קרס. עד לסיום פגעה מכבי ב-0 מ-5 מהשדה. והפסידה 11:2 בריבאונדים. ולנסיה קטפה 7 כדורים חוזרים בהתקפה, אבל תירגמה אותם ל-3 נקודות בלבד. 3 פחות ממה שהייתה צריכה כדי לכפות הארכה. ליף התחפש לקלארק עם איבוד גורלי (האיבוד היחיד שלו בשני המשחקים האחרונים!), ממש כמו ביום שלישי בדובאי, והשאיר ליריבה הזדמנות ממשית למחוק הכל, והקטשים לא ביצעו עבירה בפוזשן האחרון ב-3+. דאריוס תומפסון ירה, והחטיא. ז'אן מונטרו ירה, והחטיא. ומונטרו שוב ירה, ושוב החטיא. ולנסיה כבר הפסידה פעם לצהובים 85:82. זה קרה לפני 6 שנים, כשאלייז'ה בראיינט שיחק אצלם. פיסת היסטוריה. היה מעורב כקולע או כמוסר ב-7 מ-9 נקודות רצופות בצהוב, ג'ימי קלארק. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב בואו נחזור לרגע לאחד הנתונים מהמבול שהמטרתי עליכם בתחילת הטור: מכבי ת"א עם ניצחון כפול במחזור כפול. זה לא קרה לה מאז ימי וויד בולדווין, בשלהי עונת 2023/24. אין טעם לצבוע הכל בוורוד (או בצהוב) ולספר סיפור מדומיין כאילו הכל טוב ותקין, או שהקבוצה הזו רצה לאליפות. שנייה. מבלי לגמד חלילה את הסטריק המרשים הזה, היא פגשה במהלכו רק קבוצה אחת שמדורגת כרגע בין 8 הראשונות, ואת בעיית קבלת ההחלטות של חלק משחקניה קשה היה לפספס ברגעים המכריעים, פעמיים בשבוע. גם את רכבת ההרים האנושית הקרויה לוני ווקר ראינו כולנו, ולא הופתענו. אבל כאן בדיוק נעוצה הנקודה: את ז'לגיריס ואת וילרבאן ניצחו הצהובים בימים גדולים של הכוכב. את דובאי ואת ולנסיה הם הכניעו בלעדיו. הוא עדיין השחקן הכי חשוב, והוא עדיין יישאר הטופ סקורר במדדים העונתיים. אבל תלות אובססיסית בסטאר מהסוג הזה מייצרת תקרת זכוכית; ומהתלות הזו, בעיקר הודות ללונדברג, היא מצליחה להשתחרר, ולהוכיח לעצמה שאפשר גם אחרת. בדיוק כפי שהמאמן שלה, בעונתו ה-21 בקריירה, לומד שהוא יכול לחיות גם מחוץ למים הטריטוריאליים של עצמו, מבצע התאמות ושינויים, ומשחק כדורסל שהוא לא "הכדורסל של קטש". הרחק מירושלים, באתונה בירת הכדורסל, הוחמצה ההזדמנות להשלים נס נדיר וחד-משמעי, כלומר: חג-משמעי, ולסגור את חנוכה עם 6 מ-6 לקבוצות הישראליות. הפועל ת"א עשתה כמעט הכל נכון, קיבלה קצת עזרה מארגין עתמאן, ולא הייתה רחוקה מלהכניע את פנאתינייקוס. אבל אז קרה משהו. סליחה על הציטוט העצמי הכמעט-מדויק, אבל קבלו: "הוא רחוק מלהיות טוב כמו שהיה בימי הזוהר והתהילה בטורקיה, ובוודאי שהוא לא עקבי כפי שזכרנו אותו משנות ה-MVP, והוא גם לא זה שיסחוב את הקבוצה במשך 40 דקות. אבל גם במשחקים רעים, הוא יוכל ואפילו יידרש להיות זה שיתפוס מנהיגות ברגעים מסוימים. לא בהכרח לקחת את הזריקות המכריעות, ואולי אפילו לא להיות על המגרש במאני טיים". את המילים הללו כתבנו רק לפני 48 שעות על ואסילייה מיציץ'. והנה, הן הוכחו כנכונות על גארד אגדי אחר, שמבוגר ממנו בארבע שנים ופגש אותו בלא מעט דרבים. קוסטאס סלוקאס ניהל את ההתקפה האחרונה של פאו ברבע השלישי בשוויון 62:62. בתוך 57 שניות הוא קלע 8 נקודות. הראשונות שלו במשחק. וגם האחרונות. והריץ את פאו ל-0:8. שהפכו ל-0:13. שסגרו עניין וסיפור. מתמודד באופן מרשים עם המטוטלת בין לככב לבין לא לשחק בכלל, טיילר אניס. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל זה היה משחק קצת מוזר. קרב המוחות בין דימיטריס איטודיס לעתמאן, והכמיהה של כל אחד מהם לנסות ולהדהים את יריבו, כמעט יצא משליטה. הפועל באה במטרה לנטרל ככל האפשר את קנדריק נאן, ולהציב עליו שומרים גדולים שיסתירו לו את הדרך לסל. אתם יודעים, הקולין מלקולם, איש וויינרייט ואנטוניו בלייקני האלה. AB אפילו פתח בחמישייה, לראשונה העונה (אולי כדי שיקלע קצת גם לפני הרבע האחרון, בניגוד לכמה מהמשחקים האחרונים). ומי לא בא? נאן. ביום שלישי, בגלל הפציעה בקרסול (יש לי חברים טורקים שמוכנים להישבע שהוא בכלל לא נפצע, והכל היה תרגיל הסחה שעבד היטב), הוא עלה מהספסל לראשונה העונה - ופנאתינייקוס ניצחה בחוץ את פנרבחצ'ה. אז למה לא להמשיך עם זה? היוונים פתחו בליינאפ הכי הגנתי שיש להם, עם ג'ריאן גרנט ופנאיוטיס קלאיצאקיס, ואחרי דקות הגישושים הראשונות רצו מ-8:7 ל-8:20. הבלאגן שיצרה החמישייה השונה של הפועל גרם לסקנד יוניט קצת מוזר, עם כריס ג'ונס וטיילר אניס בדקות נדירות יחד. וזה דווקא עבד לא רע, עם 0:9 מהיר בדרך לסיום הרבע הראשון. הרכז הקנדי, שמתמודד באופן מרשים עם המטוטלת בין לככב לבין לא לשחק בכלל, קלע שיא קריירה ביורוליג של 16 נקודות; מלקולם, שסיים השבוע עם 0 עגול בטור הנקודות (לצד 11 ריבאונדים) מול הכוכב האדום בלגרד, קלע 12 מהירות בתוך 6 דקות והשאיר את האדומים בתמונה. בצד השני, נאן היה נוכח-נפקד ולא הצליח לתפקד. איטודיס זרם עם השילוב בין ג'ונס לאניס, ולדקה וחצי ניסה אפילו את וויינרייט בעמדת הסנטר. אבל זוכרים את הדקות המתות האלה, שסיפרנו עליהן בפתיח בהקשר של היריבה העירונית? אז כששני הרכזים ירדו לנוח, ואת הרבע האחרון פתח מיציץ' כפליימייקר יחיד, הגיעה הקריסה בהובלת סלוקאס, וממנה הפועל כבר לא חזרה. הוביל את הקריסה של הפועל, קוסטאס סלוקאס. צילום: Panathinaikos BC פתחנו במספרים, וגם נקנח בהם. מוליכת היורוליג שעדיין מובילה את הטבלה דורגה עד אתמול ראשונה גם באחוזים מהעונשין, עם 83.7 מרשימים ויפים, אבל נקלעה לערב מחריד של 9 מ-20. עם 1 מ-9 לדן אוטורו, ג'ונתן מוטלי ומלקולם יחד. פנאתינייקוס פגעה ב-22 מ-23, והרי לכם פער של 13 נקודות במשחק שהסתיים ב-11 הפרש. או, אם תרצו - אפרופו סלוקאס - בואו נדבר על הנתון הפסיכי של פאו: 4 איבודי כדור לאורך המשחק כולו. כשאתה לא מאבד, אפילו קבוצה דינמית כמו הפועל ת"א לא יכולה לרוץ, והירוקים ניצחו 2:15 בהשגת נקודות מאיבודים. והרי לכם (שוב) פער של 13 נקודות במשחק שהסתיים ב-11 הפרש.

ב-NBA מקובל לבדוק אם מאזן חיובי של קבוצה מעיד על יכולתה האמיתית, על ידי בדיקת מאזנה מול יריבות בעלות מאזן חיובי, או מול כאלו שנחשבות למעפילות בטוחות לפלייאוף. זו אינדיקציה לא רעה בליגה שבה סדר המשחקים רנדומלי למדי. ביורוליג כולן משחקות מול כולן בסיבוב הראשון, אז חלוקה כזאת מיותרת למדי - או שאתה למעלה או שאתה למטה. הטבלה לא אמורה לשקר. והפועל תל אביב למעלה, עדיין במקום הראשון, ממש לקראת סיום הסיבוב הראשון. ובכל זאת, הסתייגות בסגנון NBA: אחרי ההפסד באתונה לפנאתינייקוס, 82:93, מאזנה מול הקבוצות שהעפילו לפיינל פור בעונה שעברה עומד על ניצחון ושלושה הפסדים. כן, הניצחון הבודד על מונאקו היה בבית, וההפסדים לפנרבחצ'ה, אולימפיאקוס ואמש מול היריבה העירונית הירוקה היו בחוץ, ועדיין - בינתיים, המקום הראשון של הפועל עם כוכבית. בהתאם למעמד של הקבוצות ולאווירה באואקה, ארגין עתמאן ודימיטריס איטודיס הגיעו למשחק באווירה של פלייאוף. שניהם ממילא לא משתייכים לאסכולה ההולכת ומתרחבת באירופה של רוטציות רחבות וחלוקת דקות קבועה מראש, בניגוד למשל לפדרו מרטינז מולנסיה שהפסיד במקביל למכבי בארנה, ושניצח פעמיים באתונה ממש לא מזמן. היווני והטורקי בעניין של התאמות, ניסיון לחוש את הסגל, שחמט מול המאמן היריב ותנועות ידיים תיאטרליות לעבר השופטים והספסל. עתמאן שלף ראשון, בחמישיה נטולת קנדריק נאן וטי ג'יי שורטס, עם ג'ריאן גרנט וקלאיצקיס שהגיעו לנשוך את מיציץ' ובריאנט בקו האחורי של הפועל, כלומר להפעיל לחץ אגרסיבי, טראפים אחרי פיק אנד רול ואפילו פול קורט פרס אחרי פסק זמן ברבע הראשון. האס של איטודיס, אנטוניו בלייקני בחמישיה על חשבון מלקולם, אולי מתוך ציפייה לאותו לחץ על הגארדים, לא הניב פירות מוקדמים. הדבר היחיד שעבד להפועל התקפית בהתחלה היו נקודות של אוטורו בצבע, שגם הן היו תוצאה של הלחץ האגרסיבי על הגארדים. פנאתינייקוס ברחה ל-8:20 עם שלשות של הרננגומז וגרנט, ועוד בלי נאן שנכנס רק 2:36 דקות לסוף הרבע הראשון. הסתמן שח של עתמאן. הכניסה של מלקולם במקומו התחילה את השינוי. איש ווינרייט. צילום: הפועל IBI תל אביב רק שאיטודיס לא פראייר. קולין מלקולם נכנס במקום ויינרייט 3:58 דקות לסוף הרבע הראשון וסימן את התשובה של הפועל למספרי הארבע הלא מאוד מתפקדים של פאו, מיטוגלו (שיסיים עם 1 מ-4 מהשדה) ובו הרננגומז קרוז שאותה שלשה שהוזכרה קודם התבררה כסל השדה האחרון שלו (1 מ-7 מהשלוש). חוץ מהימור לאורך כל הערב על הקליעה של הלא-גארדים, מלקולם גם חגג התקפית, בעיקר בחדירות אגרסיביות. עוד שיחוק מוקדם של איטודיס - שליפתו של טיילר אניס מהמקפיא לקראת סיום הרבע הראשון לערב של 26 דקות לא צפויות, 4 שלשות מתוך ה-9 של הקבוצה כולה וחלק משמעותי בהחזרת הפועל למשחק להובלה בתום החצי הראשון. הסוויצ'ים האוטומטיים על נאן תסכלו אותו והוא לא הצליח להיכנס למשחק, והנקודות של יורצבן בצבע על מלקולם אחרי אותם חילופים ממש היו נזק שאפשר לספוג, בדרך ליתרון של האורחת במחצית. שוב התגנבה אותה תחושה - הפועל הזאת מסוגלת לספוג פיגורים, משחקים רעים של מיציץ', קהלים ביתיים - קטן עליה. בסוף היא מסתדרת. רק שלכל סמול בול יש מוצאי סמול בול. 4:17 דקות לסיום הרבע השלישי סיים הרננגומז את חלקו בערב. מיטוגלו קד קידה אחרונה עוד בשלב מוקדם יותר. נאן נכנס, צ'די אוסמן האיום התייצב בעמדת 4, ופנאתינייקוס רצה מאותו שלב עד לסיום 25:38. איטודיס עוד שלף בסוף הרבע השלישי מגה סמול בול, עם ויינרייט ב-5, אבל ירד מזה במהירות. פנאתינייקוס ניצלה חוסר זהירות לא חריג של הפועל עם הכדור (13 איבודים, משהו שקורה באווירה של מסירות להאלי הופ בכל שלב במשחק) לריצה, ואותן נקודות של יורצבן שהוזכרו קודם היו סימפטום לרכות הגנתית של הפועל לאורך כל הערב. הפסיביות באה לידי ביטוי ב-4 איבודי כדור בלבד של המארחת, נקודה שמבליטה מה חסר בסגל הזה: גארד הגנתי אגרסיבי בסגנון גרנט, מישהו בסגנון פטריק בוורלי - אבל לא מגיש הפודקאסט בגרסת הפועל, אלא ההוא שסטפנוס דדאס פינטז עליו ברב המכר (אני קניתי) שכתב על, ובכן, סמול בול. ולמרות ההפסד, הערה חשובה: הפועל קלעה טוב יותר מפנאתינייקוס מ-2 ומ-3, וסבלה מערב זוועתי של 9 מ-20 מהקו, כולל 0 מ-6 מחרידים של אוטורו ומלקולם. מעל 30 דקות בערב, פעמיים בשבוע. אלייז'ה בראיינט. צילום: הפועל IBI תל אביב הלאה. חייבים להתייחס לפיל בשווי 6 מיליון דולר שבחדר. אין דרך לייפות זאת: ואסיליה מיציץ' לא טוב. ה-2 מ-6 שלו מהשדה ו-2 האיבודים לא מספרים את כל הסיפור. בדקות שלו הפועל הייתה במינוס 21, הגרוע בקבוצה. ברבע האחרון, בניסיונות הקאמבק הכושלים, הסרבי היה לשם שינוי על המגרש, בניגוד למשחק מול הכוכב האדום. רק שהוא לא תפקד, ולבסוף הוזז אחר כבוד לפינה, כשבלייקני וג'ונס נשאו בעיקר הנטל ההתקפי. שיהיה ברור: מיציץ' הגיע כדי להיות הקנדריק נאן של הפועל, כדי למסור אבל גם לעשות נקודות. הרבה נקודות. זה מה שהוא עשה באפס אנדולו, בדרך לשני תארי יורוליג, זה היה הטיקט שלו בדרך ל-NBA. טוב, יש עוד פיל בחדר, בצבע כחול לבן. חייבים להבהיר: אין שום חובה לשתף שחקנים לפי תעודת זהות. רק שבשבוע כפול, אפילו עתמאן השמרן, מלך הרוטציות הקצרות, שיתף 11 שחקנים ל-5 דקות מעלה. בהפועל, מנגד, שיחק בריאנט בפעם השנייה בתוך יומיים לפחות 30 דקות ורק תשעה שותפו. אפילו אניס שקפץ מאפס ל-26 נראה עייף בשלב מסוים. אולי גינת היה יכול לשים גוף על ירצבן קצת יותר טוב. מדר יכול היה להיות הגארד שיספק לחץ על הכדור, לא ברמה של גרנט אבל טוב יותר משאר הגארדים. ובלי קשר לישראלים, היה מקום לשקול דקות לאודיאסי בערב של 9 נקודות משותפות לאוטורו ומוטלי. נכון לעכשיו, הפועל היא סוג של אנומליה - יש לה סגל ארוך, אבל מסתמן שמאמנה סומך רק על חלק קטן למדי ממנו. כדי לנצח בשחמט החשוב באמת, בסוף העונה, הוא יזקק לעוד כלים.

בדקות ההתפרקות של פרטיזן בלגרד, אתמול מול וירטוס בולוניה, התגשם הסיוט הלא מפתיע של אנשי המועדון. הקבוצה נראתה אומללה במיוחד, הכדורים של קרסן אדוארדס היו צוללים גם אם היה משגר אותם מזאגרב, וביציע נשמעה שירה קולנית במיוחד. לכבודו של ז'ליקו אוברדוביץ', כמובן. החגיגות ההיסטריות מהדרבי מול הכוכב האדום בלגרד נשכחו, והמומנטום מארבעת הניצחונות בכל המסגרות ללא המאמן נעצר והתרסק. נו, אז מתברר שצריך מאמנים כדי להצליח בכדורסל. הנושא הזה עלה וצף השבוע, כשטרפאני (יריבתה של הפועל חולון בפלייאין של ליגת האלופות) ניצחה עם ג'ון פטרוסלי כמאמן-שחקן. יסמין רפשה הלך לו, עוזר זמני יכול לעמוד על הקווים באיטליה לזמן מוגבל, וכך נוצרה הסיטואציה המוזרה. אבל זה לא באמת יכול לעבוד לאורך זמן, ואפילו בסיציליה מבינים את זה. ועכשיו גם בבלגרד. המל"פ (מהלך לא פופולרי, באמת!) "להיענות" להתפטרותו של ה-GOAT הצריך לא מעט אורך רוח מצד ראשי פרטיזן. יש שיאמרו שהוא נע על הגבול הדק שבין אומץ לטיפשות. מירקו אוצוקוליץ' הבין לאן הרוח נושבת, ונתן חופש מוחלט לשחקנים. או במילים פחות מכובסות: לא הייתה לו סמכות, אז הוא זרם איתם - ואם כבר המועדון נענה למרד שהיה או לא היה, אז שיילחמו בעצמם על ההווה והעתיד שלהם. זה עבד שבועיים. עד שבאה בולוניה. ומה עכשיו? הפרטיזנים יוצאים מוכים, חבולים, פצועים ומסוכסכים לקובנה. ז'לגיריס סופרת שתי תבוסות רצופות במבצר הז'לגיריו (בהפרש מצטבר של 41 נקודות למכבי ת"א ולאנאדולו אפס, המדורגות מתחתיה), ולא יכולה להרשות לעצמה לספוג הפסד נוסף. אוצוקוליץ' עוד יעמוד על הקווים, כנראה בפעם האחרונה. המדווחים מדווחים שבמפגש עם הצהובים בשבוע הבא כבר יהיה מאמן חדש, ז'ואן פניארויה. כנראה המשחק האחרון של אוצו'קוליץ'. צילום: PARTIZAN KK איזה מסכן פניארויה, באמת. הוא לא מאמן רע (גם לא מאמן גדול), והוא זקוק להזדמנות הזו כמו אוויר לנשימה אחרי ההתרסקות בברצלונה. יש מצב שלפחות התקופה המוקדמת שלו תהיה אפילו די מוצלחת, כי הוא באמת עם אנרגיות וכדורסל מהיר ומהנה, וזה יעורר מחדש את הקבוצה שלו. אבל בחייאת, בנאדם. להחליף את ז'ליקו? בפרטיזן? ולשמוע את שמו של קודמך בכל פעם שתעז לא לנצח? תשאלו את וויל סולומון איזה כיף זה. למעשה, פרטיזן היא אחת מאותן קבוצות שבעת משבר פנו לפתרון הקל והמיידי של חילופי מאמנים, ו"שכחה" להשלים את הצעד. כלומר, נפרדה מהמאמן המקורי - ולא מיהרה להחתים לו מחליף. זוכרים כמה ירדנו (לא באתר הזה, חלילה) על מכבי ת"א, הפועל ת"א והפועל ירושלים שפיטרו מאמנים בלי שתהיה להם אלטרנטיבה סגורה ביד? אז היום זה לא באג, אלא פיצ'ר. גם אנאדולו אפס חיכתה יותר מדי זמן, והפסידה פעמיים בתווך שבין פיטורי איגור קוקושקוב להגעתו המבורכת של פאבלו לאסו. היחידה מבין קבוצות היורוליג שביצעה את הצעד ובאה אליו מוכנה היא אולימפיה מילאנו, אבל גם אצלה מדובר בסיטואציה שונה לחלוטין. תמונת AI בקיץ הוחזר פפה פואטה למועדון האיטלקי כעוזרו ויורשו של אטורה מסינה. מילאנו, כמו מילאנו, פתחה רע וצברה הפסדים, ואז הגיע מחזור כפול שאליו התייצבה בחצי סגל וללא המאמן שנשאר בבית, חולה. היא ניצחה פעמיים - את וילרבאן זו לא הייתה חוכמה, אבל אז גם את אולימפיאקוס - והקהל ביוניפול פורום התאהב. מסינה שמע את הקולות, והבין. לא את הקולות של הקהל. הנהלת המועדון הבהירה לו עוד קודם שזו תהיה עונתו האחרונה, ושפואטה לא סתם יהיה יורשו - אלא כבר בקיץ הקרוב. מסינה לא אהב את זה, ונאלץ להשלים. ואז הוא חזר לעמוד על הקווים, והמילאנזים חזרו להפסיד. זה היה הסוף מבחינתם. ובעיקר מבחינתם. פואטה עומד כבר על מאזן 1:5 (1:3 מאז מונה באופן רשמי למאמן הראשי), ומחר יחכה לשרונאס יאסיקביצ'יוס ולפנרבחצ'ה. היחידה שהצליחה לנצח אותו היא הפועל ת"א. איך אמר חלפון המנוח ב"חגיגה בסנוקר"? "זו לא בושה להפסיד לסלבדור".

שבוע אדיר עובר על הכדורסל הישראלי: משחקי יורוליג ויורוקאפ בארץ, ניצחונות בלי סוף, שתי ישראליות שמובילות את הטופ ליגות ביבשת, ועוד קבוצה היסטורית שמראה סימני התאוששות. ממש סנופי דיסקו (היי, האוזמן). בתוך כל בליל ההנאה הזה, חולון נלחמה על עלייה מהמקום השני, וגם, לא פחות חשוב, על תשומת הלב של האוהד הממוצע. בסיום ערב אדיר בסמוקוב היא הצליחה להמשיך את המומנטום הישראלי באירופה, ועם קצת עזרה ספרדית השיגה את המקום השני. לגבי תשומת הלב של הרחוב הספורטיבי? אתם תחליטו. חולון התארחה בבולגריה אצל בורסאספור. סתיו טבוך, בטור הנהדר שלו לקראת המשחק, הסביר היטב: ניצחון, והפסד של שולה – ויש מקום שני ויתרון ביתיות מול טראפאני. לטורקים לא היה באמת על מה לשחק, אבל האחוזים החריגים ברבע הראשון כאילו הצביעו שגם מבחינת חולון זה משחק אימון. חשבתי שאסביר קצת על תרגילים ופתרונות, אבל אי אפשר להתעלם מהנתונים האלה: חולון עם 12 מ־14 מהשדה. אני מדגיש: חולון סיימה את הרבע עם 86%. כמו שאמרתי, לא רק בורסאספור ויתרה על הגנה – גם חולון לא טמנה ידה בצלחת ונתנה לטורקים לקלוע 10 מ־17. פחות מרשים, אבל גם לא באמת מעיד על תחושת דחיפות בקרב השחקנים של פרנקו. 32-27 נטול הגנות אחרי רבע אחד. רגע, הפסקה מכדורסל. כאילו בערך. קרה מקרה ביום שישי האחרון וראיתי איש בוגר בוכה מספורט. זה לא היה אוהד שראה את קבוצתו זוכה בגביע, וזה גם לא היה איזה אגדה שפורשת ויורדת מהפרקט בפעם האחרונה. זה היה נתנאל ארצי, שקלע את סל הניצחון מול עירוני רמת גן. איש בוגר בוכה מספורט. כיף. איש בכה מספורט. נתנאל ארצי. צילום: FIBA.BASKETBALL העונה של הפורוורד של חולון לא מתקדמת כמו שהוא, פרנקו או האוהדים קיוו וציפו. אם בליגה הוא עוד מצליח לקלוע 8 נקודות למשחק, תודות לפתיחת העונה טובה מבחינה אישית וקבוצתית, השבועות האחרונים נראים הרבה פחות טוב. באירופה הסיפור בכלל לא מתחבר, כשהוא עם 4 נקודות למשחק, כולל שני משחקים של אפס נקודות. אבל בשבוע שעבר הגיעה רמת גן. ארצי קלע 11 נקודות ועוד סל ניצחון, שהסתיים בבכי. זה היה מרגש לראות אותו בוכה. כנראה מתסכול על איך הדברים עובדים לו, או לא בדיוק עובדים. אבל רגע כזה של קליעה לניצחון, כזה שלא משאיר זמן על השעון, כזה שגורם לספסל לקפוץ עליך – מוציא את כל מה שאנחנו רוצים מכדורסל. תחרותיות מתובלת טוב טוב ברגש. אז ארצי לקח את המומנטום מהזריקה בשישי, ואת העובדה שמקריי פצוע, כדי להמשיך את היכולת הטובה שלו. רבע ראשון מושלם, ועוד דקות טובות ברבע הרביעי, עם סיום בשורה סטטיסטית מרשימה: 21 נקודות באחוזים מצוינים, 5 ריבאונדים ו-2 חטיפות ל-25 נקודות מדד. ארצי, תבכה כל יום. קח גם שיר עליי: המחצית הסתיימה בשוויון, ואחרי הרבע השלישי אני מעוניין לצאת בהצהרה מפוצצת. אני מקווה שלא ישלחו אותי לאבחון אחריה, אבל זו גבעה שאני מוכן למות עליה: אם תגרמו לקבוצה שמולכם לקחת זריקות לשתיים ארוך, פלואטרים קשים ובעיקר תמנעו ממנה להגיע לזריקות קרובות מאוד לסל – הסיכוי שהיא תחטיא יעלה. וביחס ישיר, גם הסיכוי שלכם לנצח יעלה. אני יודע, טירוף של דעה. חולון שיפרה את ההגנה בצורה ניכרת. היא גרמה לבורסאספור לקחת זריקות קשות - זריקות ל-2 ארוך ופלואטרים מאתגרים. אם תסתכלו על מפת הזריקות תוכלו לראות את זה בקלות. לא עוד יציאות גבוהות מדי לפיק־אנד־רול, עזרות מהוויק סייד לשחקנים שצריך, והישארות בעמדה מול אלו שלא צריך לעזור מהם. הטורקים סיימו את הרבע עם 6 מ-18 מהשדה, ומתוך 12 ההחטאות, 6 היו בדיוק,מאותן זריקות קשות שדיברתי עליהן. הנה, הסתכלו בעצמכם: ברבע הרביעי הטורקים ניסו לעשות קולות של קאמבק, אבל ההגנה של חולון היתה שם פעם אחר פעם לעצירות חשובות ולגרימת איבודי כדור - 8 איבודים רק ברבע המכריע. בכלל הרכבים של וולטון וקרביץ ביחד נותנים לחולון הרבה ברמה ההגנתית ומייצרים לחץ על היריבות. תוסיפו שחקן הגנה סולידי כמו קררה ושחקני האסל כמו רוסר או ארצי ויש לכם קבוצה שעל הנייר יכולה לשמור. 30 נקודות בלבד בכל החצי השני. מרשים. ניצחון גדול של חולון. הנה עוד כמה נקודות ששוות התייחסות: ● קיבלתם טייק על ארצי המרגש אבל מצטיין המשחק הוא, תחכו לזה, עוד קצת, אתם יודעים מה מגיע…..״יוקיץ' הישראלי״ עידן זלמנסון. 23 נקודות באחוזים אדירים וזריקת פייד אוואי אחת שהזכירה יותר את דירק נוביצקי. אחלה זלי. סתיו טבוך אמר שאתה מתאים יותר לסגנון האירופי. צדק. ● מנפורד עם 6 אסיסטים. בכל פעם שהוא סידר רגליים לזריקה וקלט את המגינים קופצים עליו הוא נתן קטנה לגבוהים. ברוקס נהנה מזה 3 פעמים. מפתיע לטובה. ● תנו לי היכל טוטו מלא מול טראפאני. פיב"א אני מזהיר אותכם, תחזירו לי פה את הטירוף של חולוניה לארץ. ● לפעמים משחק שגנבת בטעות (רמת גן) יכול להוביל למומנטום חיובי גדול. יש לי תחושה שחולון בהתחלה של אחד כזה. מכיר לכולם הכל, אבל הכל אמת לשעתה. יוקיץ' או נוביצקי? זלמנסון! צילום: FIBA.BASKETBALL

כדי לנתח כמו שצריך את מהלך הסיום הנהדר של איפה לונדברג, זה שסגר עניין וסידר המשך לרצף הינצחונות הנאה של מכבי תל אביב, רצוי ללכת כמה דקות אחורה. ולאו דווקא להרחקה של לוני ווקר. אליה נגיע עוד בהמשך. כשהשעון הגדול מראה 5:01 והשעון הקטן 10, לונדברג מבקש לסדר לעצמו חיים קלים וקורא אליו לפיק נ' רול את ג'יילן הורד. למה קלים? כי זה יוביל לחילוף הגנתי שישים עליו את דאוויס ברטאנס, קנדידט ראוי לתואר שחקן ההגנה הגרוע בעולם. הלטבי, לזכותו, מכוון את הדני של מכבי כמו שצריך, ובאופן שמכריח אותו ללכת לכדרור שמאלה. טיפה עזרה הגנתית של ג'יימס אנדרסון וטיפה קריאה הגנתית של פיונדו קבנגלה, ולונדברג מאבד את הכדור. לודנברג ראה, זיהה, הפנים. תיקונים יגיעו ממש עוד מעט. איפה - לא ילד האמת היא שזה לא היה איבוד הכדור היחידי של לונדברג בדקות הסיום נטולות הווקר. תחת הלחץ של מקינלי רייט הגבר-גבר, מצא עצמו האלפא החדש של עודד קטש כשהוא בתוך יער של כל מיני קונדיצ'ים כאלו. אבל חוץ מזה? הצגה של איש אחד. היה שם מהלך של סל ופאול, כדקה וחצי לסוף, מול אותו רייט. היה את האסיסט העצום להורד, תחת שמירה משולשת על קו מחצית המגרש. והייתה החדירה לסל, לצד שמאל, מול אותו הברטאנס כשלוש דקות לסיום. והיה את המהלך שניצח את המשחק. זה. כן, גם הפעם לונדברג הולך ומקבל את החילוף ההגנתי שהוא רוצה. את ברטאנס. שגם הפעם מספיק ממושמע כדי סוג של לכוון שמאלה. העזרה של פיליפ פטרושב מגיעה יחסית מאוחר מצד אחד, בעוד שרייט נתקע עם ליף ג'וניור במקום לרדת למטה לרוטציה. תעשו רגע פריז כשהשעון הגדול מראה 5.5 כדי ליהנות מכל היופי הזה. לונדברג אחד קופץ ואיתו שלושה מדובאי, אבל יד ימין מצליחה לייצר מסירה יציבה לאושיי בריסט שאין חופשי ממנו. כפיים. תוך כדי תנועה, החליפה הקבוצה של קטש מושיע במושיע. מהתלות הבלתי (ואני לא מוסיף מילה לבלתי. רק כותב שהיא בלתי) בווקר עברה לתלות מוחלטת ביכולת של הגארד החדש שלה. שלקח על עצמו בסוף לא רק את המשחק, אלא גם את הזיכרון הארגוני המעודכן של החבורה הזאת. שרגילה כבר להתרסקויות האלו, לאיבודי היתרון האלו, להפסדים שוברי הלב הללו. ללונדברג יש שני יתרונות מובהקים בהיבט הזה: 1. כמי שהגיע רק עכשיו, הוא פשוט לא מכיר. 2. בניגוד לערימת הילדים בגיל או באופי שהובילו את מכבי תל אביב בלא מעט מהפיאסקוז, לונדברג הוא בדיוק ההפך. הוא לא פוטנציאל. הוא לא גניבה. הוא לא פרוספקט. הוא לא צריך שילמדו אותו את המשחק. הוא לא ילד. אגב, הוא גם לא סופרסטאר, אבל זה כבר עניין אחר ולמועדים אחרים. שונה מכל הילדים שהובילו לפיאסקוז. לונדברג. צילום: Dubai Basketball הגנה. בואו נעשה כאילו מכבי תל אביב ניצחה את המשחק הזה פעמיים. הפעם האמיתית והחשובה, כמובן, עם הנקודות היחידות של בריסט, עליהן דיברנו לפני רגע. הפעם הראשונה הייתה בתחילת הרבע השלישי. זה שממנו היא ברחה עד לפלוס 17. וחלק משמעותי מזה הגיע עם דקות הגנתיות טובות. באמא. לא צוחק איתכם. אחרי מחצית ראשונה של 50 פלוס ליריבה, בנוהל, הגיע רבע שלישי של 14 בטור הספיגה. כמה דברים הובילו לזה, וחלקם בכלל התחילו במחצית הראשונה. בכל פעם שהיה לה זמן לדבר על זה, הלכה דובאי פנימה. כלומר, רגע אחרי התדרוך של יוריצה גולמאץ לפני הג'אמפבול, הלכו פנימה די אגרסיבי לקבנגלה. זה לא הצליח בפוזשן הראשון, אבל קצת יותר בהמשך. רגע אחרי פסק זמן מוקדם, פתאום הכדורים הולכים אול-אין לכיוון פטרושב בכלל ופנימה בפרט. וזה עבד. עכשיו תוסיפו לנקודות הקלות בצבע גם 7 שלשות של דובאי ב-54% ב-20 הדקות הראשונות, ותקבלו הסבר לקלות שבה התנהלה הקבוצה מהאמירויות. מצד שני, כבר בשלבים האלו ראינו ניסיונות מוקדמים לעשות משהו משבש. מכבי תל אביב, כפי שעושה מדי פעם, כיוונה את האנשים עם הגב לכיוון קו הבסיס. אולי לעזרה. אולי לשמירה כפולה. בעגה, בייסליין טראפ. זה עבד פעם או פעמיים, אבל שלח את דובאי לחשוב על זה בזמן ההפסקה שבין שתי המחציות. בתחילת הרבע השלישי ראינו את המסקנות, והן עשו למכבי שירות מעולה. דובאי חששה וחשבה פעמיים לפני מהלכי פוסט. תוסיפו לזה רצף בלתי פוסק של החטאות לשלוש, ותקבלו יכולת הגנתית להעז עוד יותר. שזה קשור גם בזהות האנשים. כי לונדברג, שפתח את המחצית השנייה, לא היסס להגיע כדי לייצר עזרה משלו על הפיק נ' רול. וגם ג'ימי קלארק. ופתאום גם רומן סורקין מתחייב לרגע ויוצא לשמירה כפולה על הכדור כשהוא מזהה סיטואציה מתאימה באזור הפינה. האדל ננצח. שחקני מכבי ת"א בדובאי. צילום: Dubai Basketball אז למה כתבתי כאילו בכותרת? כי לא אני, לא אתם וכנראה לא קטש חושבים שמכבי תל אביב הזאת, מכבי תל אביב שלו, יכולה להיות קבוצה הגנה טובה. זה כבר לא יקרה. מצד שני, כמו שהקואוץ' נוהג להגיד בהקשרים אחרים, יש חשיבות לנראות. לפעמים מספיקה האגרסיביות, מספיקה ההעזה, מספיק לצאת גבוה או לנסות ללכוד בשמירות כפולות, כדי לייצר יתרונות נקודתיים בהגנה. דווקא של שחקני הגנה טובים פחות. דווקא של קבוצות הגנה טובות פחות. כמעט וקרה לה שוב רשימת ההתרסקויות של מכבי תל אביב, כלומר המשחקים שכבר היו שלה ואותם הצליחה לאבד למרות יתרונות מובהקים, ארוכה מכדי לפרט שוב עכשיו. וכן, זה כמעט קרה לה שוב. וזה לא באמת אמור היה לקרות לה. בטח לא מול הגרסה הזאת של דובאי, שבה השחקנים הפצועים שלא מתלבשים (דז'נאן מוסא, דוויין בייקון, בוגי אליס, קלמן פרפרליץ', סרטאץ' שאנלי ואני לא מזכיר את מם ז'ייטה, כי הוא כבר היסטוריה) איכותית יותר מאלו שהיו על הפרקט. בטח לא כשיש רק מוביל כדור מתפקד אחד מולה, אותו מקינלי גבר-גבר. וזה קרה לה בגלל שחזרה לסורה הגנתית. וזה קרה לה בגלל שהסתמכה על הניסים של ווקר, שעוד לפני שהורחק - ההפרש ירד ל-7 בלבד. וזה קרה לה בגלל שנתקלה שוב בקיפאון על הקווים. עכשיו רק ננסה להבין מהו. כשלוקחים בחשבון את יכולת קבלת ההחלטות של קלארק בכלל ובדקות הסיום בפרט, כולל איבוד הכדור בדקה האחרונה ברמת שאלוהים ישמור מחד ואת היתרון שהלך ונשחק מאידך, קשה להבין איך לא נשלח אלי פרקט תמיר בלאט. והלו, בחייאת – זה קטש ובלאט. זה אמור להיות בילט-אין (אולי במיוחד בשבוע שבו עידן אבשלום נוטש את עיסוקו הצדדי בנתניה ויכול להתפנות כולו לתחזק את השחקן שלו). אבל קטש בחר שלא. וזה כמעט ועלה לו במשחק. איך לא נשלח אלי פרקט, ועוד על ידי קטש? תמיר בלאט. צילום: Dubai Basketball אני מניח שההחלטה הגיעה בשל שתי נסיבות מצטברות: 1. שתי מסירות רשלניות של בלאט ג'וניור לליף ג'וניור במחצית השנייה + שלשה נונשלנטית שלקח ונחסמה (על ידי ברטאנס!!!) בתחילת הרבע הרביעי גרמו לקטש להסס לגבי ההתקפה שלו במשחק המסוים הזה. 2. כי הגנה. כן, הגנה. אני חושב שקבלת ההחלטות של מכבי תל אביב, בכל הנוגע לניהול החילופים שלה בדקות האחרונות, הלכה לפי אלמנטים הגנתיים. גם קלארק כן ובלאט לא. גם ליף (כן, ליף) כן וסורקין לא. הנה, הופמן יסביר: ברור שסיפור הניצחון הוא לונדברג שלקח פיקוד, אבל אל תישנו על מהלך אחר של עודד קטש. 6 דקות לסיום המשחק, דובאי נוגסת ביתרון, אבל בתחושה מכבי עדיין בתוך האלמנט שלה. ווקר נראה טוב וקולע עוד ג'אמפ־שוט קשה. במקום לשמוח ולהתרכז בהגנה, הוא בחר לבלבל במוח וקיבל טכנית והרחקה. זה אמנם לקח לקטש עוד דקה להבין את התמונה, אבל אותה הרחקה הובילה את עודד לקבל החלטה הפוכה ממה שאולי היה נראה הגיוני ברגע שהאופציה הכי טובה התקפית שלך יורדת. קטש הבין שבהתקפה הוא יתקשה בכל מקרה בלי ווקר, אז הוא הלך אול אין על הגנה. הוא הוציא את סורקין שרק שבוע קודם שבר את שיא הקריירה שלו בנקודות, וגם הערב היה טוב התקפית והכניס את ליף. המחשבה היתה שליף, לעומת סורקין יתמודד טוב יותר עם הגארדים של דובאי אחרי חילופים הגנתיים. וזה עבד. לא שמכבי הפכה פתאום לקבוצת ההגנה הטובה ביורוליג, אבל בדקות האלה הם גרמו לדובאי שלוש החטאות לשלוש עם יד על הפנים, ועוד איבוד של מקינלי רייט. חמישים שניות לסוף, הורד שם חותמת על המהלך: מכבי עלתה ליתרון 6, ונראה היה שסוגרת את המשחק. אחר כך הם עוד הספיקו להסתבך, אבל לונברג היה שם כדי להציל. כמו שביקשתי, אל תישנו על המהלך ההגנתי של המאמן. 3 נקודות לסיום 1. דרייבינג פור: עוד כמה מילים על האיש שבתחילת העונה גרם לנו לפקפק כמה אנחנו מבינים כדורסל, אם בכלל. כי כן כן, לא קל להתאקלם לכאן אחרי חוויית סין ואנטי-כדורסל, זה ברור, אבל כמה שטי.ג'יי ליף היה רע עד ממש לא מזמן. ועכשיו, מעבר לכך שהוא מועדף הגנתית על פני מישהו (וספק אם זה קרה לו יותר מדי פעמים בקריירה), הוא מספק לה שכבת כדורסל שאין לה. אוקיי, אז הוא אולי לא סטרץ' 4 כפי שחשבנו. הוא כן דרייבינג 4. כל הנקודות של ליף אתמול (8) הגיעו אחרי חדירות לסל. אחרי כדרורים. הוא מתקיף קלוזאאוטים. הוא מאתגר את ההגנות. הוא שחקן שאפשר לסמוך עליו. הוא שחקן שמשדרג את מכבי תל אביב. 2. ג'יילן הורד: רק עכשיו הגענו לדבר על השחקן הכי טוב של מכבי תל אביב אתמול. עליי, מתנצל. מעבר לסטטיסטיקה של הורד אתמול (21 + 6), אפשר לרשום לזכותו גם חלק מכובד מכך שדובאי סיימה עם 4 ריבאונדים בהתקפה בלבד. ועזבו רגע את זה. זוכרים את המשחק מול ריאל מדריד? מכבי אמנם ניצחה, אבל הורד סיים עם מדד יעילות שלילי ומשחק אישי פחות טוב, ולא משנות כרגע הנסיבות. מאז? 8 משחקים רצופים שבהם הוא קולע לפחות 13 ומסיים עם מדד יעילות של לפחות 16. מספרים של MVP בצהוב. 3. ועכשיו מה, מה עכשיו? ולנסיה מגיעה אחרי שהקצב שלה השמיד ברבע הרביעי את אולימפיאקוס בהיכל השלום והאחווה. כדי להמשיך את רצף הניצחונות שלה מול המועדון והמאמן הלא ממש ציוניים, תצטרך מכבי תל אביב קודם כל למצוא דרך להחזיק קצת את קצב המשחק. כי מכבי אולי אוהבת לרוץ, אבל ולנסיה טובה ממנה בהיבט הזה. מצד שני, דווקא בדאבל וויק ובטח מול קהל ביתי, זה לגמרי אפשרי. אל תכעסו. מטעמי מחלות חורף, הפעם אין הקלטה. מבטיח לתקן בטור הבא. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

לאורך השנה וחצי האחרונות, מהרגע שג'ארד הארפר הפך ממי שיועד להיות גארד מחליף לשחקן הכי טוב ביורוקאפ, ואולי בישראל, מרחפת מעל הפועל ירושלים, על בעליה, הצוות המקצועי שלה ואוהדיה, שאלה מטרידה: השקענו סכום נמוך אבל זכינו בפיס, ביקשנו אתונות ומצאנו מלוכה, אבל מתי הנס ייגמר? ראשית, הארפר טוב מכדי לשחק במפעל המשני באירופה, תובנה שהובילה לדפיקות הלב המואצות כששמו עלה כמועמד לאולימפיאקוס. שנית, כמה זמן מישהו בגובה 1.78 מ' שמתמחה בסחיטת עבירות תוך חדירה לאזורי צבע צפופים יכול לשרוד בלי פציעה משמעותית? ולסיום, כמה יציב שחקן אחד יכול להיות? מה יקרה כשיתברר שהוא אנושי? השבוע התקבלה תשובה, ולמרות הניצחון החשוב בלובליאנה 81:84, היא לא מעודדת במיוחד. במשחק הליגה נגד הרצליה קלע הארפר 13 נקודות בלבד באחוזים רעים ולא הלך לקו. ירושלים הובסה. בסלובניה הוא קלע 21 נקודות וניצח את המשחק מהמקום שבו הוא מרוויח את השכר שלו, כלומר מהעונשין (16 מ-17, כולל נקודות מכריעות בדקה האחרונה) אבל כדאי להציץ באותיות הלא כל כך קטנות של דף הסטטיסטיקה כדי לקבל את התמונה האמיתית: 2 מ-11 מהשדה, 5 איבודים מול 4 אסיסטים, עבירת תוקף קריטית בהתקפה חשובה. עוד משחק רע - שכמעט הוביל להפסד, אלמלא כמה אירועים כמעט לא סבירים ויריבה בינונית להחריד. יונתן אלון פתח את המשחק בהוכחה נוספת למחיקת כל זכר לאסכולת דז'יקיץ', עם חילופים אוטומטיים על כל חסימה, ואז אישית שהופכת לאזורית ואז אזורית לוחצת על כל המגרש שיורדת לאזורית ולפעמים לאישית. מבולבלים? גם אנחנו, וגם לובליאנה. הגנות מתחלפות הן התשובה האולטימטיבית לשאלה "מה ישראלי בעיניך" בגרסת מאמני הכדורסל. אבל במקרה הזה ה"איך" חשוב יותר מה"מה", והביצוע היה לא רע בכלל. המטרה הייתה, ככל הנראה, לנצל את היצירתיות החסרה בקו האחורי של לובליאנה, בראשות אומוג'ה גיבסון, (בשם האל, למה אלכסיי ניקוליץ', גם רכז וגם השחקן הכי טוב בקבוצה, נכנס רק 3 דקות לסוף הרבע הראשון?) וגם את היותו של מאמנה, זבזדן מיטרוביץ' הזועף, פריק של שליטה שמשחזר את אותם תרגילים ארוכים עוד מימי וילרבאן ומונאקו. להגנה של ירושלים היה עוגן - אוסטין ויילי המושמץ, שגילה לשמחתו שהוא האיש הכי גדול על המגרש, בהרבה, והחל חגיגת חסימות וריבאונד שהסתיימה בערב מרשים של 6 ו-13 בהתאמה. שחקן התקפה גדול עם ידיים מעולות הוא כבר לא יהיה בגלגול הזה, ו-8 הנקודות שלו הן רק בונוס, אבל ברמת היורוקאפ מימדיו העצומים הם נכס. מה יקרה כשיתברר שהוא אנושי? הארפר בלובליאנה. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים בצד השני החליט הקואץ' המונטנגרי שהקו האחורי של הארפר וקאדין קרינגטון לא ינצח אותו, ושלח שמירה כפולה על שניהם בכל פיק אנד רול. אז ויילי ניצל את הצבע החשוף ופתח בדאנק, ובהמשך ג'וזיה ג'ורדן ג'יימס ואנתוני לאמב קלעו שלשות פנויות לגמרי. למרות החולשה של הארפר וערב פסיבי של קרינגטון, ירושלים הסתדרה איכשהו עד ההפסקה. היא עצרה את לובליאנה על 33 נקודות ב-21 אחוז מהשלוש, וקיבלה קצת מכל אחד מהצוות המסייע - קשיוס וינסטון והובר בסלים של אחד על אחד ויכולת אישית ואפילו שלשה ראשונה העונה של דימה סקפינצב. כן, זה אשכרה התרחש. הרבה השראה לא הייתה במחצית הראשונה, וגם לא יכולת מרשימה. ככל שהדקות נקפו במחצית השניה, התברר ש-14 נקודות היתרון בתחילת הרבע השלישי קצת רימו. וינסטון איבד שני כדורים על החצי, משל לא ידע כלל לכדרר. סקפינצב ולאמב איבדו גם הם כדורים מיותרים, הראשון במסירת בייסבול מרשימה ליציע, בדרך לערב קבוצתי של 17 איבודים מול 16 אסיסטים. כפי שקורה לו מדי פעם, אלון נתקע עם חמישיות מוזרות, למשל לאמב ב-2 (!), טריפל ג'יי ב-3, ג'סטין סמית ו-ויילי. מעל הכל, ההגנות הנסוגות של ירושלים הפסיקו לעבוד, כלומר לובליאנה התחילה לקלוע שלשות, בראשות בלאזיץ' הקשיש. בלי הרבה השראה. קשיוס וינסטון. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים אז איך היא בכל זאת האורחת ניצחה? קודם כל, מיטרוביץ' הורחק, אחרי שהזדעק בצדק על עבירת תוקף של סמית' שלא נשרקה, 6:49 דקות לסיום, בפוזשן לא סביר שהסתיים בסל ופאול של טריפל ג'יי. בנוסף, בשלב די מוקדם ברבע האחרון הסלובנים ביצעו את העבירה החמישית הקבוצתית, ירייה ברגל כשהארפר בסביבה. לבסוף, זה היה ערב סביר של הצוות המסייע - בעיקר ויילי ולאמב, ש-14 הנקודות שלו, 4 הריבאונדים ו-4 האסיסטים הם בדיוק מה שאפשר לצפות ממנו בכל משחק, כלומר להיות האופציה השלישית האמינה בהתקפה אחרי הארפר וקרינגטון. אבל אם ירושלים תהיה כנה עם עצמה, היא הייתה רחוקה שלשה חופשית של ניקוליץ' שהוחטאה מהארכה מול יריבה בינונית מאוד. מצד שני, השבוע המקרטע מגיע בעיתוי מוצלח - לפני משחק ליגה מול באר שבע ובמרחק שבועיים מהמשחק הבא ביורוקאפ, מול מנרסה. זמן טוב לשלב את אייזאה מובלי ברוטציה (הימור: מי שייצא ממנה ראשון יהיה דווקא סקפינצב) ובעיקר לתת לאיש שמגרד 1.80 מ' מלמטה לנוח קצת. כי גם לניסים יש תאריך תפוגה.

הקאמבקים כבר לא מרשימים - הם סימפטום לבעיה עמוקה • הנתונים חושפים את הקריסה של החמישייה הפותחת • דני פרנקו מדבר על "חוסר באתלטיות", אבל הבעיה האמיתית עמוקה בהרבה. מי שציפה שפגרת הנבחרות תרגיע את הרוחות בהפועל חולון אחרי התבוסה למכבי תל אביב, התבדה מהר מאוד. במקום שקט תעשייתי וחשיבה מחדש, קיבלנו דווקא את המאמן, דני פרנקו, שבחר לשפוך בנזין על המדורה בפודקסט "דאבל אפ". השיא הגיע באמירה שקשה להאמין שיצאה מפיו של מי שבנה את הסגל: "חסר לנו קצב, חסר ריבאונד, חסר פיזיות, חסר אתלטיות... פעם היו אומרים שצריך לשחק מתחת לטבעת, אנחנו מתחת לרשת. יש לנו שחקן וחצי בקבוצה שיכול לתת דאנק". במקביל, הקבוצה נפרדה מחסן מרטין, מה שמעלה זיכרונות לא נעימים מהעונה שעברה. אז, ההתמהמהות במציאת מחליף למרכוס בינגהאם (70 ימים עד להחתמת אלסטון) חיסלה מעשית את העונה האירופית ואת חלום הגביע. כעת, סימן השאלה מרחף מעל נסייר ברוקס: מי שלא נספר בליגה עד פגרת הנבחרות ולא שיחק יותר מ-18 דקות באף משחק העונה, אמור כעת להיות האיש שלנו מתחת לטבעות? הספקות ברורים. השורה התחתונה: הסבלנות ביציעים פוקעת הניצחון הדחוק על רמת גן, שהושג בזכות באזר-ביטר של נתנאל ארצי במשחק מחפיר של כל הקבוצה, הוא לא יותר מאקמול. אם הקבוצה לא תעפיל לטופ-16 בליגת האלופות, האשמה לא תיעצר בעמדת המאמן הפעם, אלא תופנה כלפי מעלה. חוסר היציבות הזה לא נעצר בראיונות או בבניית הסגל, הוא מחלחל ישירות לפרקט ומייצר עונה שהיא רכבת הרים אחת גדולה. במקום קבוצה דומיננטית, אנחנו מקבלים תסריט קבוע של בורות עמוקים ומרדפים מתישים כדי לחזור למשחק. הניצחון על רמת גן אולי קנה קצת שקט, אבל הוא בדיוק הסימפטום לבעיה. צריך להסתכל על הנתונים יש נטייה רומנטית לקרוא למה שעובר על הפועל חולון העונה "אופי". אנחנו נזכרים במינוס 15 מול ירושלים שהפך לניצחון, או במינוס 19 מול רמת גן שהסתיים בחגיגה, וחושבים שיש כאן קסם. אבל כשמקלפים את הרגש וצוללים לנתונים, מבינים שזה לא קסם - זו בעיה מבנית. זו לא רק תחושת בטן של האוהדים ביציע, זו עובדה סטטיסטית יבשה: נתוני הליגה של הפועל חולון חושפים דיסוננס חריף בין הקרדיט שנותן דני פרנקו לחמישייה הפותחת, לבין התפוקה שלה בפועל. למה אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו? רשימת המשחקים העונה בליגה היא למעשה רצף של נורות אזהרה: הפיגור הדו-ספרתי מול קריית אתא ובאר שבע, והקריסה הבלתי מוסברת מול נתניה (שם נמחק יתרון מבטיח של 27 הפרש תוך דקות ספורות). המכנה המשותף? רגעי המשבר והדקות ה"מתות" מתרחשים כמעט תמיד כשהחמישייה הפותחת על הפרקט. הנתונים בטבלה למטה מוכיחים זאת: ארבעת השחקנים שמשחקים הכי הרבה (וולטון, מנפורד, מקריי וקררה) נמצאים במינוס מצטבר. הם אלו שחתומים על חוסר היציבות באופן סיסטמטי. ג'ורדן מקריי. הטופ סקורר שלנו לא יעמוד לרשות פרנקו בגלל פציעה. זמן טוב לערבל את הקלפים. צילום: FIBA.BASKETBALL עם זאת, חשוב לסייג: נתוני פלוס-מינוס אישיים עלולים לפעמים להטעות או להיות מושפעים מריצות מקריות. כדי להבין אם מדובר בצירוף מקרים או בבעיה שורשית, צללתי עמוק יותר לנתוני ההרכבים. בדקתי מה קורה כשדריק וולטון, ליאור קררה, ג'ורדן מקריי ואקסבייר מנפורד חולקים יחד את הפרקט. המסקנה כאן כבר אינה משתמעת לשני פנים. כשהרביעייה הזו משחקת יחד, השטף ההתקפי נעלם והקבוצה הופכת לפגיעה בצורה קיצונית. הם מאבדים יותר כדורים, מתקשים לייצר מגע ומגיעים פחות לקו העונשין, וגרוע מכך, ההגנה פשוט קורסת. ההרכב הזה סופג 119 נקודות לכל 100 פוזשנים, נתון חריג לרעה שגבוה משמעותית מהממוצע הקבוצתי (111.2). כמעט בכל פרמטר של "מאמץ", כמו כפיית איבודים ליריבה, השתלטות על ריבאונד הגנה או הכתבת קצב מהיר - ההרכב הזה נכשל. צוות החילוץ מי שמייצב את הספינה פעם אחר פעם הם שחקני הרוטציה. הנתון המרשים של וויתרס (פלוס 21.2 בנירמול ל-40 דקות!) או האנרגיות של ארצי וקרביץ, הם הסיבה שאנחנו מסיימים את המשחקים האלה בניצחון. המדדים שלהם גבוהים כל כך כי הם נכנסים למשחק כדי "לסתום חורים" - בין אם זה למחוק פיגור שנוצר בפתיחה, ובין אם זה לעצור סחף ומומנטום שלילי של היריבה. אין יותר ראוי מארצי לסל ניצחון. כשהוא על הפרקט - הקבוצה נראית טוב יותר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל המסקנה הבלתי נמנעת דני פרנקו חייב להפסיק להסתמך על ניסים. הקאמבקים הם תוצאה של הרכבים משניים שעובדים נכון יותר מהחמישייה הראשונה. הפציעה של מקריי, מצערת ככל שתהיה, היא הזדמנות לעצור את רכבת ההרים: במקום לתת לחמישייה לייצר בורות ולספסל לכסות אותם, צריך לבנות חמישייה מאוזנת שתשלוט בקצב מהדקה הראשונה. בתוך הנתונים מסתתר נתון קיצוני אחד שלא קשור לחמישייה הפותחת, והוא אולי המדאיג מכולם: עידן זלמנסון. בדקות שלו נחפר הבור העמוק ביותר (מינוס 40 ב-112 דקות בלבד!). הליגה הישראלית, עם הסטיגמה המוצדקת של קצב משחק מהיר, פשוט לא סלחנית לגבוהים כבדים. קבוצות כמו קריית אתא לקחו את הסגנון הזה לאקסטרים והפכו את היתרון הפיזי של זלמנסון לחיסרון טקטי. הטרגדיה המקצועית היא שזלמנסון, על הנייר אחד הגבוהים הישראלים הבכירים והאיכותיים בשוק, הופך על הפרקט לנטל בגלל חוסר הניידות שלו מול ההאתלטיות והמהירות מנגד, ועושה כרגע יותר נזק מתועלת. הפרדוקס הוא שדווקא ה"כבדות" של זלמנסון וברוקס, שפוגעת בשטף בליגה, מתגלה כנכס בזירה האירופית. המספרים של זלמנסון מתהפכים בליגת האלופות, וגם אם נסייג את הפלוס מינוס (שמושפע לא מעט מהרכבים), המגמה ברורה: הקצב האירופי הרבה יותר נוח להם. וזה בדיוק מה שנצטרך מול בורסאספור. הטורקים מגיעים לחולון כחיה פצועה - ללא ניצחון במפעל ואחרי תבוסה 109:77 משפילה לשולה שטרפה לנו את הקלפים בבית. הם משחקים כעת על הכבוד בלבד, ובסיטואציה כזו, כשהלחץ כולו עלינו והיריבה משוחררת, המשחק הופך למוקש מסוכן פי כמה. ממי צריך להיזהר? קודם כל מברנדון צ'ילדרס, שמוביל את הטורקים בנקודות (10.4) ובאסיסטים (5.8). מדובר בגארד קטן שמאיים בעיקר מבחוץ, ולמרות שהוא עומד העונה על פחות מ-30% לשלוש וסובל מחוסר יציבות כל הקריירה, אסור ליפול למלכודת הזאת. בהיעדר משחק חדירה יוצא דופן, הוא חי על הקליעה, וזה ממש לא הזמן להמר על היד שלו ולהשאיר אותו חופשי. מתחת לסל מחכה לנדרי נוקו. עם עבר של 55 משחקי יורוליג הוא אמנם נמצא כבר מעבר לשיא, אבל עדיין מהווה איום בצבע. החדשות הטובות הן המצ'אפ מול נסייר ברוקס: במשחק הראשון הפיזיות של ברוקס התבררה כפתרון ההגנתי הנכון. אלו שני שחקנים עם סגנון דומה, וזה בדיוק סוג המאבקים שבו הגבוה שלנו צריך להרגיש בנוח. לנדרי נוקו. התקשה מול ברוקס במשחק הקודם. צילום: FIBA.BASKETBALL תמונת המצב: הכל או כלום על המקום השני בוא נעשה סדר בבלאגן. זה רגע שבו צריך להוציא מחשבונים, אבל לפחות משתנה אחד במשוואה כבר נפתר. העיניים יהיו על הפרקט בסמוקוב, אבל האוזניים יהיו קשובות אך ורק למה שקורה בצרפת (שולה נגד בדאלונה). המטרה היא לסיים במקום השני כדי לזכות ביתרון הביתיות בסדרת הפליי-אין, יתרון קריטי במיוחד למרות שנכון לעת עתה, לא חזרו המשחקים לישראל. מקום 3 שולח אותנו לסדרה ללא יתרון ביתיות מול יריבה קשה - וכעת אנחנו יודעים בדיוק מי היא תהיה. בבית שלנו (חולון ושולה): המשוואה פשוטה אך אכזרית. כדי שחולון תסיים במקום השני, צריכים להתקיים שני תנאים במקביל: חולון חייבת לנצח את בורסאספור. שולה חייבת להפסיד לחובנטוד בדאלונה. כל תרחיש אחר (הפסד של חולון, או ניצחון של שולה) – ונסיים במקום השלישי. בבית המקביל (בית D) - היריבה נקבעה: התמונה התבהרה לחלוטין לאחר שטופאש בורסה ניצחה 93:99 את טרפאני לאחר הארכה. טופאש בורסה סיימה שנייה בבית D (ותפגוש את השלישית מהבית שלנו). טרפאני סיימה שלישית בבית D (ותפגוש את השנייה מהבית שלנו). השורה התחתונה: אם נצליח להשתחל למקום השני, נקבל את טרפאני עם יתרון ביתיות. אם נישאר במקום השלישי, מצפה לנו סדרה קשה מול טופאש ללא ביתיות. קשה להבנה? אנחנו עושים לכם ב"הדיסקו" חיים קלים יותר סתיו טבוך, אוהד הפועל חולון ופאנליסט בפודקאסט "הקול סגול"