ירושלים ללא דחיפות

כשהתכוננתי לערב הכדורסל ולטור שלי, חשבתי על שלוש פייבוריטיות שינצחו בקלות כזאת או אחרת את היריבות שלהן. רציתי לכבוד סיום חג החנוכה לרשום 8 תובנות מהערב הזה, פלוס להוסיף איזה נקודת בונוס מעניינת שתהיה השמש. אם חולון ומכבי הלכו לפי התוכנית, ירושלים ממש לא.

בשלב מסוים ירושלים היתה במרחק 27 נקודות מבאר שבע, קבוצה שלפני המשחק הזה ניצחה 3 פעמים בלבד בהפרש מצטבר של 17. כמו סצינה בסרט בלשי, שהדמות הראשית מורידה באגרסיביות את התמונות מלוח השעם, גם אני מחקתי את כל מה שהיה לי בראש לגבי הטור הזה. על לוח השעם פוזרו שמונה תמונות, כל אחת אמורה הייתה להפוך לתובנה. בסוף נשארה תמונה בודדת. הפועל ירושלים.

הפועל באר שבע - הפועל ירושלים (75-90)

יש ביטוי שמאמנים ופרשנים אוהבים לזרוק לאוויר כאשר קבוצות חזקות מפסידות ליריבות חלשות מהן. "שיחקו ללא דחיפות". כרגיל, באנגלית זה נשמע טוב יותר: Urgency. אני מאוד אוהב את המונח הזה. הוא לא עוד קלישאה שזורקים כדי להסביר את הבלתי מוסבר, יש בו משהו אמיתי.

המשמעות שלו פשוטה: היכולת לקבל החלטה עכשיו, להכריע, בלי לדחות לאחר כך. בכדורסל זה מתבטא לא במילים אלא בצורת המשחק, האם קבוצה משחקת כאילו כל פוזשן חשוב לה או שהיא משוכנעת שהדברים כבר יסתדרו מעצמם. האם היא באה לקחת את המשחק או לחכות שהיריבה תגיש לה אותו.

אלו לא פרצופים של דחיפות. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

רק לפני חמישה ימים ניצחה ירושלים את צדביטה לובליאנה בחוץ ועלתה למאזן מרשים של 9-2 ביורוקאפ. באותו משחק, אוסטין ווילי שלט בצבע: 6 חסימות, 13 ריבאונדים, ונוכחות של שחקן שבא עם מטרה אחת, לנצח. אפשר להגיד שלווילי הייתה תחושת דחיפות? כן, ועוד איך.

ואז הגיע אתמול, בקונכיה. ווילי סיים עם חסימה אחת ושלושה ריבאונדים בלבד. רחוק מאוד מהממוצע העונתי שלו, 9 ריבאונדים למשחק. האם אפשר לומר שהוא עלה עם אותה תחושת דחיפות? לא, ושוב לא.

עכשיו חלילה אני לא מפיל את התיק להפסד על אוסטין ווילי, הוא רק סימפטום, אבל הסימפטום הזה יכול להעיד על משהו די מעניין שקורה בירושלים. הדבר הזה לא קורה בהכרח במודע, האמת שאני די בטוח שהוא לא במודע, אבל האם הפועל ירושלים בצורה גורפת וחד משמעית נותנת את רוב תשומת הלב שלה לאירופה ובכך מזניחה את הליגה? האם ייתכן שקבוצה שמובילה את היורוקאפ עם מאזן נהדר מפסידה לקבוצה כמו באר שבע? האם סגל כל כך עמוק, מוצא את עצמו נכנע בבית להפועל העמק? גם הניצחונות של ירושלים העונה לא בדיוק שידרו עליונות. אני לא באמת מתעכב על נתניה, רמת גן או גליל, המשחקים הללו הלכו פחות או יותר כמצופה. אבל מול מכבי ראשון היא הסתבכה ללא סיבה, וקריית אתא כמעט ניצחה אותה.

נקודת אור יחידה של ירושלים, אייזאה מובלי. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

הפועל באר שבע התנפלה על הקבוצה מהבירה כבר מהג'אמפ בול ושיחקה כדורסל רמי הדר קלאסי לעילא ולעילא. שלושת הסלים הראשונים שלה הגיעו, איך לא, ישר בצבע. ירושלים, שכבר דיברנו על היעדר תחושת הדחיפות שלה, פשוט נכנעה לפיזיות של באר שבע ולסגנון המשחק שהוכתב לה מהשנייה הראשונה.

זוסמן לא היה בסגל, אז רמי הדר הלך חזק פנימה לקודי דמפס, שחיכה למאצ'אפים הנוחים מול הארפר, קרינגטון או הובר. וזה עבד. דמפס סיים עם 17 נקודות, כולל 4/4 לשתיים. רוצים מדד לכמה רכים היו הגארדים של ירושלים? הם ביצעו עליו עבירה אחת בכל המשחק. שחקן שמסיים עם 17 נקודות בלי הליכה אחת לקו, זה כבר לא רק נתון סטטיסטי, זה סימן אדום. איך קוראים לזה? נכון: חוסר בתחושת דחיפות.

ברבע השלישי נכנס לתוקף המשפט הישן: כשאתה יכול אתה לא רוצה, וכשאתה רוצה אתה כבר לא יכול.

בכל פעם שאני רואה את באר שבע, אני מציין את הרכז האדיר שלהם, יואב ויטלם. גם הערב, ברבע השלישי, הוא נתן הצגה. אם במחצית הראשונה הוא עוד השקיע בלחלק אסיסטים, הרי שבפתיחת המחצית השנייה הוא לקח פיקוד והוביל את הבריחה של באר שבע עד ל-27 הפרש מהדהד. בתוך חמש דקות הוא רשם 7 נקודות, אסיסט ו-2 חטיפות, רצף שסגר למעשה את הסיפור.

נתן הצגה, יואב ויטלם. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

רק אז ירושלים נזכרה לשחק, אבל כמו שהביטוי אומר - זה כבר היה מאוחר מדי. כן, היא יצאה לריצה, אבל ההפרש לא ירד מ-12 לאורך כל המחצית השנייה. יונתן אלון נראה אבוד, מרבה להתווכח עם השופטים, ובסופו של דבר הדבר היחיד שירושלים יכולה לקחת מהערב הזה הוא את הבכורה האישית המוצלחת של מובלי. כמה חיכו האוהדים בירושלים להגעתו של הסטרץ' 4 שיחלץ אותם מחוסר היציבות של אנטוני לאמב. ואז הגיע איזייאה מובלי. חמוש באח שחקן NBA, בפרופיל של קלעי, ובאורך וגובה שמדליקים כל לבורנט כדורסל ממוצע. נכון, זו הייתה תבוסה, אבל מובלי היה נקודת האור הקטנה שהפועל ירושלים יכולה לקחת מהמשחק הזה. הוא עדיין לא מתואם. הליכות מוזרות לדאבל אפ מהסטרונג סייד, טעויות תקשורת, כמה החמצות פשוטות של מיקום. אבל התקפית? בדיוק מה שציפו ממנו. 14 נקודות באחוזים טובים ו-4 ריבאונדים הותירו רושם ראשוני חיובי מאוד.

שני נתונים אחרונים שממחישים שוב את הפער בתחושת הדחיפות בין הקבוצות: 38-23 בריבאונדים ו־29-16 בנקודות במתפרצות, שניהם לטובת באר שבע. ריבאונד וירידה להגנה הם לא רק עניין טקטי, הם פעולות של רצון. לבאר שבע היה מזה בשפע. לירושלים? איך נאמר בעדינות, לא היה.

אז נחזור לתהיה הראשונית: האם ירושלים מזניחה את הליגה? כמו שזה נראה כרגע, כן. גם אם לא במודע, העובדה שהם עומדים על מאזן 5-4 בליגה בזמן שהם דומיננטיים כל-כך באירופה, לפחות מבחינתי, מעידה על כך. אף אחד בצוות המקצועי או בהנהלה לא יודה בזה בפומבי; יש סיכוי טוב שאפילו בינם לבין עצמם הם לא אומרים זאת בקול רם. אבל אם היו שואלים אותם לפני העונה האם היו מוכנים להיות בדיוק בסיטואציה הזאת, מקום ראשון ביורוקאפ ושלושה משחקי מאני טיים שכבר בכיס במחיר של חריקות בליגה? הם היו חותמים על זה כל יום ופעמיים ביום שלישי.

ובואו נהיה כנים: את המקום הראשון בליגה הם כבר לא יקחו. המטרה הריאלית צריכה להיות סיום במקום השלישי, אולי השני. ובכל מקרה, כדי לזכות באליפות הם יצטרכו לעבור את התל-אביביות. אז האם באמת משנה מתי ואיך יפגשו אותן בפלייאוף? לא בטוח. המטרה האמיתית כבר מזמן ברורה: זכייה ביורוקאפ. מדהים לומר את זה, אבל הליגה? הליגה הפכה לבונוס. בוא נראה את גל מקל או דן שמיר אומרים את בקול רם. אין סיכוי.

---

מכבי רעננה - הפועל חולון (75-90)

חולון עדיין לא משכנעת ממש אבל הסגל הישראלי העמוק שלה חזר לתת עבודה. קרביץ וקררה עם דאבל פיגרס כל אחד בתוספת עוד משחק סולידי של ארצי עזרו לחולון לנצח בפעם השלישית ברציפות בליגה. אם הניצחונות על גליל ורמת גן הושגו עם הרבה מזל ואופי, מול רעננה הספיק הסגל והסייז. מקריי התעלל בכל מי שניסה לשמור אותו, וולטון כרגיל מעולה עם שליטה בקצב ובניהול משחק ואפילו ברוקס שבר את שיא הנקודות האישי עם 9. חולון לא הבריקה אבל סימנה וי על עוד ניצחון, הרוטציה וההירכיה שם מתחילות להסתדר. פרנקו  רק צריך להכניס את מנפורד שם לענינים והקבוצה תחזור למעמד של פתיחת העונה -  הטובה מבין השאר.

רעננה כבר שבוע שני מנסה את מה שהיא יכולה. זה לא מספיק כרגע לניצחונות מפתיעים אבל חולון זה לא הליגה שלה. היא מתחרה ישירה בנתניה וגליל עליון נגד הירידה. הכדורסל שלה מתבטא בעיקר בהתקפות יחיד של רגלנד, קונץ ורדפורד. לישנסקי חי מריבאונד התקפה וחנוכי בעונה אישית טובה עד עכשיו נעלם מול חולון לגמרי. שיא המשחק היה אוטובוס תגלית שהגיע לאסוף את התיירים באמצע הרבע הרביעי. מוזר ומסמל את קצת את רמת העניין בקבוצה המקומית.

https://video.wixstatic.com/video/aba3db_bf53b33b68b842a9816b5bad8b8803db/480p/mp4/file.mp4

---

עירוני נס ציונה - מכבי תל אביב (88-72)

בדיוק כמו חולון, גם מכבי הגיעה כדי לסמן וי ולהמשיך את קו ההתקדמות של השבועות האחרונים. מנגד התייצבה נס ציונה, עם השחקן היקר ביותר בליגה פר חודש וכמובן שהוא לא שיחק. אם היה חסר עוד משהו שיקטין את רמת העניין במשחק שגם כך לא הבטיח הרבה, זה היה זה.

https://www.youtube.com/watch?v=TbjNXkfv2t0

המשחק הזה הוכיח שוב כיצד קטש שינה גישה בכל הנוגע לכוכב שלו, לוני ווקר. האמריקאי קלע 13 נקודות עם 1/8 מהשלוש, ושוב היה ברור: כשהוא על המגרש, הכדור הולך אליו, גם אם הוא מחטיא בלי הפסקה מבחוץ.

אחרי פתיחה מקרטעת למשחק, תמיר בלאט, שמעמדו הולך ומדרדר מאז הגעתו של לונדברג, התאושש והציג משחק יעיל עם 12 נקודות ו-4 אסיסטים. ובדרך כלל, כשבלאט טוב גם רומן סורקין טוב. למרות שהוא מסרב לקחת ריבאונד ביחס לגובה שלו, סורקין סיים עם 17 נקודות בלי החטאה. באופן כללי כמו סורקין כך גם מכבי. שיחקה ללא מאמץ ומבחינתם זה לא דבר רע. סימנו וי כאמור.

לנס ציונה יש סגל יקר, יש לה בעלים עשיר מאוד אבל אין לה הרבה נצחונות. 3 בלבד כל השנה לקבוצה של עמית שרף ומעבר לעוד פורוורד ב700 אלף דולר לעונה, אולי כדאי לחשוב על רכז טוב. הסגל שלהם חזק יותר מרעננה, נתניה וגליל אבל לא הייתי ממליץ לבנות על חולשת אחרים כדי להישאר בליגה. נחכה לג'קסון רואו כדי לדעת יותר על העתיד שלהם.

מזכיר שהכל אבל הכל אמת לשעתה.