לפני שנדבר על ג'ימי קלארק, בואו נגיד מילה על ג'ורדן נוורה. בעונה שעברה, הראשונה שלו באירופה, היה ברור שמדובר בגארד עם פוטנציאל, שהלך לאיבוד בתוך עונה אבודה של אפס אנדולו. 7.5 נקודות למשחק ו-34 אחוזים משלוש למישהו שהגיע על תקן קלעי - לא שוס. העונה בכוכב האדום בלגרד, וגם אמש - מינוס ההחטאות בסוף - נוורה כבר נראה כסופרסטאר בהתהוות, אולי בעונה האחרונה מחוץ ליוונית, ספרדית או שוב טורקית מובילה, עם 17.9 נקודות ו-39.7 משלוש. הלקח: שחקנים זרים זקוקים לזמן כדי להתאקלם באירופה. בטח כאלה שמגיעים מה-NBA ונתקלים בחוקים חדשים, בפיזיות אחרת ובדינמיקה שונה מול המאמן, התקשורת והקהל. שחקנים עם כישרון משתפרים בסוף, לא בלחיצת כפתור, לא בצעקות, לא כתוצאה מטור ביקורתי או נזיפות בתקשורת. איך התהליך הזה מתרחש? זו סוג של תעלומה, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות. התעלומה מרחפת גם סביב השיפור של ג'ימי קלארק. אם מישהו מספר לכם שהוא מבין בדיוק מה קרה כאן, אל תאמינו. איך שחקנים משתפרים? התנאי ההתחלתי הוא כישרון, התנאי השני הוא הזדמנות. הם מתחילים, הם טועים, הם ממשיכים, הם לומדים, טועים עוד קצת, לומדים עוד קצת. כן, רואים וידאו. כן, עובדים על יכולת אישית. אבל השיפור האמיתי מתרחש על הפרקט, במשחק אמיתי, עם לחץ ועצבים. בטח לא באימונים - ואין הרבה כאלה בעונת יורוליג. אז ג'ימי קלארק, בוגר קולג' קטן, אחרי חצי עונה בבני הרצליה הקיקיונית (סליחה, אקוניס), אחרי שהראה ניצוצות אבל גם איבד כדורים ועשה טעויות מסמרות שיער, קולע פתאום בשבוע אחד 21 - עם סל ניצחון - ו-22 - עם סלים קריטיים - ומנצח שתי קבוצות מבלגרד. והוא עושה זאת בלי לשנות באופן מהותי את הסגנון שלו, מלבד אחוזים גבוהים משלוש (5 מ-9 בשני המשחקים האחרונים) ויותר ביטחון בחדירה לסל. ועדיין, במאזנו פחות אסיסטים מאיבודים (2 מול 5), נתון שהוא מחפה עליו עם 3 חטיפות אופייניות. אותו ג'ימי קלארק, אבל הרבה יותר טוב. אותו ג'ימי קלארק, הרבה יותר טוב. צילום: Djordje Kostic אם מישהו יבטיח לכם שקלארק בטוח ימשיך לשחק ככה גם במשחק הבא, אל תאמינו לו. שיפור הוא לא בהכרח ליניארי. מה שברור הוא שהפוטנציאל גבוה יותר ממה שחשבו קודם. מה שברור עוד יותר הוא שמשהו קורה לשחקנים שמשחקים תחת עודד קטש. משהו טוב. גם במקרה הזה, מדובר בתעלומה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה אומר המאמן לשחקנים שלו ומה הסוד שלו. אנחנו יודעים שהידע שלו בכדורסל רחב, גם כשחקן עבר וגם כמאמן, ושהטיפים שהוא נותן - במיוחד לגארדים ולסנטרים, בעיקר סביב פיק אנד רול, נעילות בצבע במשחק העומד ובטרנזישן, וקבלת החלטות במשחק המעבר - ברמה גבוהה מאוד. די לראות את ההבדלים ברמת התחכום ההתקפי בין מכבי לכוכב האדום בלגרד, שמובלת בידי רכז עבר גדול אחר, סשה אוברדוביץ', אבל שהכדורסל שלה כמעט פרימיטיבי, כדי להבין את המשקל הסגולי של המאמן הישראלי ברמה הטקטית. וההבנה הטקטית, שמשולבת עם ידע טכני נדיר, משפיעה על שחקנים. למרות הידע הנרחב של הקואץ', אסתכן ואטען שמה שבאמת גורם לשחקנים להשתפר זה עוד הזדמנויות על הפרקט. חשוב מכך - את ההזדמנויות נותן מאמן שלא מעניש או גוער אחרי כל טעות, שלא מאבד את הראש אחרי הפסדים או כשלונות משמעותיים יותר, שלא מבקר אותם בתקשורת ובעיקר עם הבנה מעמיקה ששחקנים מעריכים. הוא גם עושה זאת בתוך שיטה שנותנת לשחקנים - בעיקר פוינט גארדים ופאואר פורוורדים/ סנטרים - מקום לביטוי מקסימלי. נכון, מה שקורה בפועל, בגוף ובראש של שחקן, הוא תעלומה, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאות: מבולדווין, דרך קולסון וניבו, ועד ליוקובאיטיס ורנדולף - שחקנים זרים מגיעים למכבי עם חוזה ומעמד מסוימים באירופה, ועוברים הלאה בחוזים גבוהים יותר. גם ישראלים, כמובן: עם כל הכבוד לשנתיים בחוג של אלבה ברלין, הכדורסל של תמיר בלאט עוצב בדמותו של קטש. ורומן סורקין אמנם עבר עונה במכבי לפני החתמת המאמן, אבל בכל נעילה שלו בצבע אפשר לראות את טביעות האצבע של קטש במי שירד ליגה עם מכבי חיפה לפני שנחת ביד אליהו. זה נכון גם לזרים ומתאזרחים אחרים העונה, לא רק קלארק. גם מרסיו סנטוס, שהגיע כסנטר שני בפאקינג אולם, וטי ג'יי ליף, ייבוא מסין, הם שחקנים טובים יותר מאלה שהגיעו. ולא - זה לא עובד עם כולם. צריך בסיס מסוים כדי ללמוד ולהתקדם, לצערם של שמות כמו ג'רל מרטין וג'ף דאוטין. עוד נראה מה המשמעות לגבי אושיי בריסט. כולם השתפרו תחת הקואץ'. צילום: Djordje Kostic בשורה התחתונה מבסס קטש, בתוך הקשיים של שנות הקורונה והמלחמה, את מעמדה של מכבי תל אביב כסוג של חממה, מעין גליל עליון של הניינטיז בגרסת אירופה. קבוצה שמחתימה בזול, והמאמן משביח בדרך לקבוצה עשירה יותר. זה בוודאי מחזק את מעמדו של קטש מול האוהדים ואת זיהויו עם המועדון, ויקשה על ההנהלה להיפרד ממנו, גם בקיץ הקרוב. מגמת השיפור מאז החזרה ליד אליהו גם הופכת את מכבי לסיפור הפיל גוד של הכדורסל הישראלי, להבדיל מהיריבה העירונית העשירה והמסוכסכת (כן, המשפט הזה אשכרה נכתב על מכבי והפועל תל אביב, אבל הפוך מבעבר). השאלה מה כל זה אומר על ההווה ועל העתיד של המועדון. בהתפתחות לא צפויה, בערך כמו השיפור של ג'ימי קלארק, הופך המאמן שהיה מועמד לפיטורים לפני רגע למי שמאפשר לראשי מכבי להמשיך לשמור על השקעה מינימלית, להחתים שחקנים בדרג השני ולקוות לעונות סבירות, לא מבישות, ואפילו לאווירה טובה. זה בדיוק מה שקורה בשבועות האחרונים. אפשר להתגלגל ככה עוד כמה שנים, בתוך החממה. מדובר בתרחיש טוב למוניטין של עודד קטש (למרות שסביר שהיה רוצה להיאבק על תארים אירופאים) וגם לשחקנים שיעברו תחתיו. הבעיה היא שזה גם תרחיש שיסיים סופית את דרכה של מכבי תל אביב כמעצמה אירופית.

סיפרתי לכם כבר. בן ה-16 שלי אוהב כדורגל. רק כדורגל. ושונא כדורסל על מלא. בכל פעם שהושבתי אותו לצידי במהלך משחק, דפק פיהוקים שלא היו מביישים אותי בימים היפים של לימודי מתמטיקה. 3 יחידות, כן? הפעם, במשחקה של מכבי תל אביב בבלגרד, הצלחתי להביא אותו לתפוס מקום על הספה ולצפות. בנועם. כלומר תחת איומים בנשק קר. ולגרום לו לראות את אחד ממשחקי הכדורסל הכי כיפיים שאני זוכר מזה זמן. האטמוספירה והפיזיות הכי אולד סקול שכדורסל בשנת 2026 יודע לייצר. הכדורים על הריצפה. הנגיחות. המהלכים הגדולים, הטובים והרעים. הכדורים שקפצו על הטבעת ויצאו החוצה. הכדורים שקפצו על הטבעת ונכנסו פנימה. שעשו איכשהו הבדל בין זאת שניצחה לבין ההיא שנוצחה. איזה כיף זה כדורסל, ילד שלי חמוד. כמה טוב הכדורסל. עזוב את ההם. בוא אלינו. 1 קטן כו-לם יודעים שכדורסל מפרשנים מהסוף להתחלה. הנה ההוא החטיא או הזה קלע עם הבאזר, ומאמן אחד ענק והשני פאקינג לוזר. ומה קורה אם זה קורה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם? מכבי תל אביב אוחזת כרגע במאזן הקלאץ' הכי טוב בליגה השניה בטיבה. מתוך 9 משחקים שהסתיימו ב-5 הפרש ומטה, היא ניצחה 7. וזה לא רק הכי טוב ביורוליג, זה גם אחד הנתונים הכי טובים בתולדותיו של המועדון הצהוב. זה גם, בהכרח, נתון שאיננו מייצג את עידן קטש על הקווים ביד אליהו הישן, כי המאזן עד היה שלילי. כדי להמחיש את הדומיננטיות של מכבי תל אביב העונה בקטגוריית הצמודים, הנה - הדיסקו מפנקים אתכם בטבלה. הייתה אמש תנועה ערה בקבוצת הוואטסאפ של הדיסקו, עם כותבים שמשחזרים נצחון צמוד אחר נצחון צמוד, עם החטאות של זריקות לא רעות ומעלה, פעם אחר פעם, של היריבות אשר ממול. ולנסיה, דובאי וכו. וכמובן הכוכב האדום בלגרד. כשבמשחקים אחרים, כמובן, היה את הצהוב שמייצר את הגיים ווינר. בלאט, בריסט וגו. וכמובן ג'ימי קלארק. מכל הנתונים האלו אמורים לייצר מסקנה אחת ברורה. תובנה אחת שתרכז את השורות התחתונות של הצהובים מול ריאל מדריד, דובאי, ולנסיה, ז'לגיריס, פאו, פרטיזן והכוכב האדום. והאמת היא שאין לי. ככה זה וזהו. הרי על פי הנתונים היבשים, הנצחונות הצמודים הם לא רק פונקציה של החזרה לישראל. בתוך עוד עונה אירופאית לא טובה למכבי תל אביב, לפחות עד כה, יש גם דברים וסימנים חיוביים. אחד מהם מתייחס לקור הרוח שלה/ למזל שלה/ לזהות מי מהשחקנים שלה/ לדברים שאני לא יודע להסביר שלה, כשהמשחק עומד להסתיים. לפחות כרגע. הרי הקבוצה בכחול עשתה אמש כמעט כל טעות אפשרית במצב של פלוס 7. ולא קלעה ולו נקודה משך 141 השניות האחרונות. וניצחה את זה כמו גדולה. יש הרי שאומרים שמשחקים גדולים מוכרעים על דברים קטנים. ועונות שלמות לפעמים הולכות ובאות על מהלך 1 קטן. 2 ניחושים במסגרת שיחה שהייתה לי אתמול עם ג'ובה, דווקא בהקשר של עוד הפסד אדום, העליתי בפניו את תובנת ההרהור הנוסף. באנגלית, כמובן, זה נשמע הרבה יותר טוב. SECOND GUESSING. כשאתה מאמן שאיבד את מידת ההערכה של השחקנים שלו, ודבר כזה הרי יכול לקרות מכל מיני סיבות, הם לא ילכו איתך על עיוור בכל החלטה שתיקח. למשל במצב של שרטוט תרגיל או החלטה לשמור הגנה חריגה/ מסוכנת או חילוף שחקן או ייבוש שחקן. זהו המצב שבו נמצא כרגע איטודיס האדום אל מול חדר ההלבשה שלו. כשהוא מורה, השחקנים שלו מקדישים עוד שניה או דקה או יממה כדי לחכוך בדעתם ולחשוב אם זה טוב או רע. או לחילופין, יודעים ישר שזה רע. המצב במכבי תל אביב הוא ההיפך הגמור. קטש הצהוב, כך נראה, זוכה בשלב הזה לאמון אוטומטי מהשחקנים שלו. אמון שנרכש דרך לא מעט זמן, עבודה והוכחות שסיפק להם. הם יודעים שהוא איתם. הם יודעים שהוא יודע. וכמו בתרגילי אמון בלתי נסבלים בתוך סדנאות קבוצתיות שמארגנים ועדי עובדים שצריכים לבזבז את הכסף שנאסף, הם לא חוששים ליפול אחורה ואליו. לא חוששית ליפול אחורה (תמונת AI) זוהי, אגב, השורה התחתונה שמנצחת כל טיעון נגדי, כולל שלי, לגבי מעמדו וסוגיית העסקתו של המאמן החייכן, גם בימים שנראה היה שהקבוצה הזאת מתרסקת, שהכדורסל שלו מתרסק. מול השחקנים שלו, עודד קטש כמעט תמיד חזק. מהמקום הזה, הלך אתמול קטש לכמה החלטות מוזרות. או לפחות בלתי שגרתיות. ג'ימי קלארק נמצא כרגע במייקל ג'ורדן מוד. הוא עושה דברים שזועקים מה.לעזאזל.קורה.כאן. כמו נתניהו שמתייצב מול המצלמה ואומר, בטון מודאג, שמשהו לא טוב קורה עם בני (גנץ) באחת ממערכות הבחירות, כך אנחנו צריכים לדאוג לשלומו של הג'ימי. שעד לפני רגע היה ההוא שרץ ונתקע בשחקנים. ולאחרונה בכלל ואתמול בפרט הולך על המים. ודווקא ביום כזה, במקום לרכב על הרגליים שלו כמה שאפשר, בדיוק כפי שעשה קטש עם דקות המשחק המרובות של הורד או לונדברג, הוא מינן את הקלארק ביג טיים. פחות מ-10 דקות במחצית הראשונה. קצת יותר מ-23 בספירה הסופית. ושיחק פתאום עם לונדברג כמוביל כדור יחיד. וסיפק 11 דקות לדיברתולומיאו, שסיים את המערכה בבלגרד כמעט בלי שורה סטטיסטית, אבל עם פלוס מינוס הכי גבוה (10, להבדיל מבלאט על 15 דקותיו והפלוס מינוס הכי נמוך – מינוס 16). כל אלו, וגם כמה דברים אחרים, החלטות שנראות משונות בזמן אמת. והאמת היא שלא רק בזמן אמת. אם מכבי תל אביב מפסידה את המשחק הזה, והדבר הרי היה ליטרלי מרחק נגיעה, אנחנו מדברים כאן והם מדברים שם על איך קלארק לא שיחק יותר. אבל בשלב הזה וכאמור, השחקנים הולכים אחריו על אוטומט. אם קטש מחליט, אז זה מה שעושים. לא ראינו בדל של תהיה או תסכול על פרצופו של קלארק עת סופסל. או על פניהם של האחרים. כאמור, אם קטש מחליט, אז מה שעושים. ואם קטש מחליט, לאחרונה, אז בעיקר מנצחים. 11 דקות, בלי סטטיסטיקה והפלוס הכי גבוה, ג'ון די. צילום: Djordje Kostic השתנה לנו? יחסית לאחד כמוני שמנסה להכניס לפרופורציות את מידת החשיבות של המאמן, הטור הזה הולך ומסלים, אה? נשארים עם קטש. שנים אני מטרחן לכם כאן שעודד קטש הוא המאמן השמרן הכי יצירתי. או היצירתי הכי שמרן. שראש הכדורסל שלו יצירתי ומבריק, אבל מקובע לדברים שהוא יודע. לדברים שהוא מכיר. ומה שלא, גם אם זה עלול לעבוד ולהצליח, חלילה, פשוט לא מחלחל אל הקבוצות שלו. ואני מתחיל לתהות אם קטש משתנה לנו. אם הדמות שלו מתעגלת לנו. הגנתית (בסדר, צחקתי בלב), מכבי תל אביב הלכה אתמול ללא מעט אלמנטים טקטיים נקודתיים שעבדו לה. החל מהחלפת ההגנה, 15 שניות בתוך המשחק, אל מול תרגיל הכנסת הכדור מקו הרוחב של הכוכב האדום. ששיבשה אותו והובילה את בולומבוי להיתקע בפינה, בדרך לאיבוד ולייאפ קלארק. מיד לאחר מכן, זיהוי נכון את תרגיל האייברסון של נווארה שהוביל לעוד איבוד ועוד נקודות של קלארק במתפרצת. הפעם שלשה. מכבי תל אביב הראתה אזוריות, כולל 2-3, כולל 1-3-1, שהתחלפו לדברים שאצלנו אוהבים לקרוא מאצ'אפ זון, בדרך כלל שלא בצדק. מכבי תל אביב הייתה עירנית למדי עם שמירות כפולות על הכדור, כולל באמצע, במצבי סוף שעון שניות. זה עלה לה בשתי שלשות של שחקנים פנויים עליהם היא הימרה (דוידובאץ, דוס סנטוס) אבל זה היה שווה את זה. מכבי שיחקה יפה בין פתרונות של היעדר חילוף בכלל בחסימות לבין הסוויצ'ים שתקעו לגמרי את ההתקפה של המארחת בדקות האחרונות של המשחק, וגרמו לה לכדרר ולקוות לטוב. פייר? לרגעים ספציפיים מאוד במשחק, הראתה הקבוצה של קטש אלמנטים הגנתיים בלאטים למדי. דיוויד בלאטיים. הוא השתנה לנו? עודד קטש. צילום: Djordje Kostic וזה רק בהגנה. בהתקפה, מעבר לדברים כמו הריצה הנאה על הרכב הסמולבול של הכוכב, כלומר עם מונקה ואוג'ילה בפנים, המשכנו לראות את מגמת התנו לג'ימי. נדמה לי שבאחד הטורים הקודמים (יש כל כך הרבה, אני כבר לא זוכר איפה) דיברנו על מהלכי הבידוד החוזרים והלא שגרתיים לג'ימי קלארק. שזה כל כך ההיפך ממה שהמאמן הזה אוהב. והנה, הולכים על זה. על מצבי מיסמאצ'ים. על אחד על אחד. בבחירה שבין הכדורסל של, הכדורסל היפה, לבין זה שמנצח משחקים, האם יכול להיות במקרה שעודד קטש בוחר באופציה השניה? 3 נקודות לסיום 1. בריסט – אם תשאל את האדם הממוצע שצפה במשחק הזה, גם במשחק הזה, התחושה סביב אושיי בריסט תהיה חמוצה. ההחלטות, ההחטאות ודו. בריסט סיים את המשחק אתמול עם 14 ו-8. ועזבו את זה: בתוך קרב המגע הבלתי פוסק אל מול הקליניצ'ים של העולם, הפורווארד שהפך מחליף אצל קטש הוא זה שחותר אלי מגע ומנצח לא אחת. עזבו לרגע את ריבאונד ההתקפה הנאה שעשה 83-76, שאחריו מכבי לא קלעה ולו נקודה עד לסיומו של המשחק כולו. תתמקדו איתי בנכונות שלו להתרסק על הקרשים פעם אחר פעם, מול האיזונדואים של העולם. זה הוביל ל-6 כדורים חוזרים בהתקפה. זה הוביל למאמץ ששווה וואחד נצחון. 2. הורד – דיברנו כאן לא אחת על השינויים לרעה אצל הורד. על ניצול הפיק נ' רולים המתדרדר שלו. רגע אחרי הפציעה של ליף, נאלץ הצרפתי של מכבי לקחת צעד אחד קדימה ולספק גם את הדקות של. ולהיות זה שמתקן עבור אחרים. 4 סלי שדה קלע ההורד. 3 מהם בריבאונד התקפה. 1 מהם על הפרצוף של באטלר בפנים. שום דבר פאנסי או יוצא דופן. פשוט עבודה מרוכזת ואיכותית של שחקן שרוצה ועוזר לנצח. 3. עוד פעם אתם? אוקיי, שוב פעם ענייני פלייאין. בתכלס, זה אמור להיות גמור. באמת של החיים, פתאום יש כאן ארוע בשם מונאקו. שלא רק שמפסידה על המגרש, אלא מתפרקת מחוצה לו. אין כסף, יש איומים של שביתות וקרחנה לרוב. מהמקום הזה, אולי אולי ואם המגמה הזאת תימשך, אפשר יהיה לעשות מקום 10 מבלי להגיע לאזורים של ה 21-22 נצחונות. מהמקום הזה, אולי, אפשר יהיה להסתפק בפחות. מה הסיכויים דווקא של מכבי תל אביב בעניין הזה? נמוכים מאוד. האם איכשהו אפשרי? אל תשאלו אותי. תשאלו את ג'ימי. שיהיה לנו טוב.

שש דקות לסיום השיעמומון הקשה לצפייה באורלנדו בין המג'יק המקומיים לברוקלין נטס, הגיע הרגע לו חיכה אלוהי הטנקינג משך חודשים ארוכים. חילוף של ג'ורדי פרננדס - דיירון שארפ יורד, בן שרף עולה. על פניו חילוף לא קריטי במיוחד ברגע לא מעניין במיוחד. אבל אז עצרתי לרגע את השידור וזיהיתי את החמישייה המרגשת: ייגור דיומין, נולאן טראורה, שרף, דרייק פאוול ודני וולף חולקים פרקט בעת ובעונה אחת. חמישיית הרוקיז של שון מרקס הצליחה אפילו לייצר ריצת 7:0 נחמדה שהגיעה אחרי כמה פוזשנים של הנעת כדור, אבל שם זה נעצר. ברגע הזה הבנתי רשמית: ברוקלין נטס, ברוכה הבאה לגארבג' טיים של העונה. העונה של הנטס התפתחה, איך לאמר בעדינות, בצורה קצת מוזרה. אחרי שבתחילת העונה היא רצתה לנצח אבל הפסידה, ובהמשך לכך רצתה להפסיד אבל משום מה התחילה לנצח, תחילת 2026 הביאה איתה יישור קו בכל מה שקשור למטרות ולדרך: רוצים להפסיד, ומפסידים בסיטונאות. שלושה נצחונות בעשרים המשחקים האחרונים מספרים הרבה מהסיפור. בנוסף, הקבוצה נפרדה מקאם תומאס הבלתי נסבל לקראת הדד ליין (ובאופן מפתיע השאירה את מייקל פורטר ג'וניור בשורותיה) ובכך הסירה את המכשול העיקרי בדרך להשתלטות הצעירים על הקו האחורי. תהליך לוואי חשוב שהתרחש במקביל לכל זה הוא ייצוב היררכיית הרוקיז בתוך הרוסטר של ג'ורדי. תהליך שהתוצאות שלו בשלב זה לא משמחות כל כך בעבור העם היושב בציון. השבועות הראשונים של העונה היו של בן שרף. הישראלי, לצד דרייק פאוול, היה הראשון לקבל קרדיט אמיתי ברוטציה של הקבוצה. דיומין ג'יעג'ע אחרי פציעה, וולף יובש על הספסל וטראורה היה לא רלוונטי משך זמן רב. בהמשך כמעט כולם ירדו לטעום טעמו של ג'י ליג מהו. וולף ושרף עוד הספיקו לחזור מהג'י ליג ולהראות ניצוצות , שהספיקו לזאב לקנות לעצמו מקום של קבע ברוטציה. לבן זה לא הספיק, והחל מתחילת דצמבר הוא יצא לגלות ארוכה של התחשלות אי שם בלונג איילנד. לקראת סוף ינואר, עם הגברת ההכנות לקראת פרק הגארבג', הוא שב לסגל הבכיר וכעת הוא מקבל דקות מהספסל באופן די קבוע. בינתיים טראורה ודיומין נמצאים כבר במקום אחר. ברמת הכימיה, הביטחון והאסרטיביות, הם לגמרי נראים כמו חלקים לגיטימיים בעתיד של הפרנצ'ייז הזה. מה שלגמרי אי אפשר להגיד, נכון לכרגע, על שרף. האם הוא הרוויח משהו מגלות הג'י ליג הארוכה שלו? משחקי השבוע האחרון מלמדים שכנראה שלא ממש. 52 דקות בילה הרכז הצעיר על הפרקט נגד הפיסטונס, הלייקרס והמג'יק במצטבר והאמת שקיבלנו עוד מאותו הדבר. בגלל שאנחנו נחמדים ופרובינציאליים ולא הייטרים, נתחיל עם הדברים הטובים. גם במצבו הנוכחי, אני טוען ששרף הוא מנהל המשחק האיכותי ביותר שיש בקו האחורי של ברוקלין. היכולת שלו לייצר לאחרים גם אחרי חדירה וגם במשחק העומד היא היתרון היחסי שלו על שאר יריביו לדקות המשחק. דוגמאות. נתחיל במשחק בתחילת השבוע נגד דטרויט. סייד פיק נ' רול של שרף ודיירון שארפ, שמפרגן שם בוואחד חסימה אגרסיבית שמייצרת לשרף הרבה מרווח לחדור לתוך הצבע. הוא נכנס פנימה וגורם לאייזאה סטיוארט, הגבוה היריב, להתחייב אליו ולצאת לכיוונו. בינתיים, שארפ שועט אל תוך הצבע ומקבל את הכדור מבן במסירה יפה מאחורי הגב לסיומת קלילה בצבע. נמשיך לפוזשן מסוג אחר, נגד הלייקרס מיום שלישי. פשוט יותר. שרף מוביל את הכדור, עובר את החצי ומזהה שההגנה של לוס אנג'לס עומדת יחסית גבוה. זאיר וויליאמס שעומד בפינה זוכה להתעלמות מוחלטת מצידו של לברון, ומסמן לבן להרים לו ללוב. חיתוך קטנטן, לוב יפה, דאנק. מבטיח לכם שלא טראורה ולא דיומין היו מוציאים מסירה כזאת. ועדיין, המצב רחוק מלהיות מזהיר. אני מעריך בזהירות שמצבו של בן הוא הגרוע ביותר מתוך חמשת הרוקיז שבחרה ברוקלין בסיבוב הראשון, והוא בעל הסיכויים הנמוכים ביותר כרגע לתקוע יתד בקבוצה ובאופן כללי בליגה. אם אני ממפה את הסיבות, אפשר להצביע על שתיים עיקריות: הראשונה והחמורה מכולן היא בעיית הקליעה. אני לא מצליח לזהות אפילו קמצוץ של שיפור באספקט הזה מתחילת העונה. גם בג'י ליג, אם נוציא תצוגה חריגה אחת של 6/10 ל-3, הוא עומד על קצת יותר מ-31% מבחוץ על מעל 4 זריקות למשחק. בשבועות האחרונים יכלנו לראות לא מעט החטאות "רעות", זריקות שהולכות אל הלוח ולא פוגעות בשום דבר. הטכניקה והשחרור האיטי שלו מקשות עליו בזריקות של קאץ' אנד שוט, ובמקביל אין לו מספיק ביטחון כדי לזרוק מכדרור באופן שוטף. אם אנחנו כבר מדברים על גארבג' טיים עונתי של הנטס, שכולל המון דקות הרצה לרוקיז, זה משהו שבן חייב לשים עליו כמעט 100% מהפוקוס. אנחנו יודעים שקליעה מבחוץ היא אלמנט בר-פיתוח (תשאלו אחד, דני אבדיה), אבל נקודת הפתיחה של שרף בהקשר הזה היא נמוכה במיוחד. הוא עומד העונה בברוקלין על 25% מחוץ לקשת, כאשר כמעט מחצית מהזריקות שלו מהשדה מגיעות מהטווח הזה. בתחילת הדרך זעקתי שצריך לזרוק ויהי מה, היום אני כבר בכלל לא בטוח בכך. השנייה היא בעיית הפיזיות וההגנה. עם הקשיים ההתקפיים של שרף, והעובדה שהיחיד מבין חמישיית הרוקיז שמחזיק בטיקט הגנתי הוא דרייק פאוול, ההגנה היא איזור שבו לשרף, על הנייר, יש לא מעט אפשרויות לצבור קרדיט. הנטס סופגים מעל 116 נקודות ל-100 פוזשנים כשהוא על הפרקט, והוא מחזיק בנט רייטינג שלילי של 9.4-. אז נכון, אפשר היה לזהות הלילה מספר פוזשנים הגנתיים ראויים ומעלה מול ג'יילן סאגס וחבריו. פוזשנים בהם הכריח את סאגס לזריקות לא פשוטות, נשאר צמוד אליו וכיסה על פערי הפיזיות עם זריזות רגליים. אבל ברמה הכללית - זה לא מספיק אמין לאורך זמן. שרף סובל מחוסר יציבות במישור ההגנתי תוך כדי המשחקים. ברמת הפוקוס, ברמת האנרגיות, ברמת המחויבות. אם זה להירדם רחוק מהכדור ולקבל חיתוכים, אם זה לספוג חדירות על הרגליים שנגמרות בתוך הסל. זה לא שהוא הגיע לליגה הזאת על תקן של פרוספקט הגנתי, אבל מה לעשות - בעת חירום מנסים ללחוץ על כל כפתור כדי לשפר את המצב. בניגוד לרחשי הטוויטר ודעת הקהל הקשה מאוד על שרף ברחוב הספורטיבי בברוקלין, אני מסרב לסתום את הגולל על פוטנציאל ההתאמה שלו לליגה הטובה בעולם. לצד זאת - כוכבית - החודשיים הקרובים יכולים להתברר בדיעבד כהזדמנות האמיתית האחרונה שהוא יקבל בליגה הזאת. 32 משחקים, ארגון בלי מטרות שמעביר את הזמן, קו אחורי לא עמוס בכלל והמון מקום לטעויות. אני באמת מצטער, אבל עם כל הכבוד לנולאן טראורה ודיומין, באמת שלא מדובר בתחרות בלתי אפשרית. רחוק מכך. הכדורסל הוא דינמי ואפשר לשנות את המומנטום השלילי של העונה הזאת מבחינתו. הוא חייב להתעורר ולנסות להוציא את המקסימום מהגארבג' טיים שנשאר. בכל תסריט אחר - הסיקור של בן שרף בהדיסקו יעבור תוך לא הרבה זמן לתחום האחריות של האוזמן, אהרל'ה ואודי בימי חמישי ושישי.

חלון ההעברות ב-NBA נסגר אתמול בלילה, והימים האחרונים שלפני הדדליין עמוסים תמיד בהתרחשויות. גם השנה היו שורה של טריידים מעניינים, רובם קרו דווקא באמצע השבוע ולא ביום האחרון. יש המון מה להספיק, אז החברים מהאתר באו לעזור. ולמרות שקרה לא מעט, הסיפור הגדול ביותר הוא הטרייד שלא קרה. לא היה טרייד על יאניס הסיטואציה הזו מוכרת. כוכב על, שהפך לסמל של המועדון בעשור האחרון, מוצא את עצמו בקבוצה מזדקנת, שלא מצליחה להמציא את עצמה מחדש, תקוע יחד איתה בבינוניות בזמן שהוא עדיין שחקן בכיר בליגה. בסופו של דבר מגיע הרגע בו האופציה ההגיונית ביותר לכל המעורבים היא טרייד. בשנים האחרונות, נהיה קשה יותר ויותר לצלוח את השלב הזה באלגנטיות. דמיאן לילארד בפורטלנד וג'ימי באטלר במיאמי הן שתי דוגמאות שקופצות לראש בהן הסיפור הפך לסאגה מתישה שאף אחד לא יצא ממנה טוב. יאניס ומילווקי נמצאים בעיצומה של סאגה משלהם, כזו שכבר עכשיו מספיק מתישה כדי שהאכזבה המרכזית מכך שלא היה טרייד בדדליין היא מכך שנצטרך להמשיך לעסוק בכך בקיץ. דניאלה, קחי את זה מכאן: הדיון סביב עתידו של יאניס אנטטקומפו ומילווקי אינו תוצר של ספקולציה רגעית, אלא של מציאות שהולכת ומתחדדת. למרות שהבאקס בחרו לא להעביר אותו בדדליין, שוב, גם מול הצעות משמעותיות מקבוצות כמו מינסוטה ומיאמי, המתח סביב עתידו לא נעלם אלא רק הלך וגבר. יאניס עצמו לא דרש טרייד בצורה פומבית, אבל גם לא טרח להרגיע את הרוחות: רמיזות בראיונות על מחויבות שתלויה בתחרותיות, שתיקות כשנשאל על הארכת חוזה, ובשלב מסוים גם התנהלות ברשתות החברתיות שהציתה מחדש את השיח, כולל הסרת אזכורים של הקבוצה ומחיקת כל התמונות מהפרופיל באינסטגרם מה שנתפס על ידי רבים כסימן. אין כאן דרמה מוחצנת, אבל יש פה ניהול כוח שקט, כזה שמאפשר לו לשמור על תדמית נאמנה כלפי חוץ ובמקביל ללחוץ מבפנים. מכאן גם נובעות הדרישות הגבוהות של מילווקי, שלא נועדו רק למקסם נכסים אלא להגן על עיקרון: מדובר בשחקן שמכתיב זהות והיררכיה, ולא בכוכב שמוכן להשתלב ככינור שני בפרויקט קיים. השאלה האמיתית אינה כמה בחירות דראפט יאניס שווה, אלא האם יש בכלל סיטואציה שבה הוא אמור לוותר על מרכז הבמה, ואם מילווקי, עם סגל בינוני מינוס ותקרת זכוכית ברורה מבינה שהשקט מצדו אינו סימן לרוגע אלא אזהרה מוקדמת. והנה, שוב אנחנו באותו המצב. האם יכול להיות שנגיע לקיץ ומילווקי שוב תשכנע את עצמה שרק עוד מהלך מוצלח אחד ותהיה לנו קבוצה מספיק טובה כדי לשכנע את יאניס להישאר? קשה להאמין. לפי כל הסימנים, הרכבת הזאת כבר עברה, וההמתנה לקיץ טקטית בלבד. בקיץ לחלק מהמועמדות הרלוונטיות יהיה יותר מה להציע, בעיקר יותר בחירות דראפט, וסביר להניח שיהיו קבוצות שייכשלו בפלייאוף ויהיו מוכנות לתת יותר מכפי שהן מוכנות כרגע כדי להביא את המושיע. עד שנגיע לקיץ, יאניס ימשיך בעונה המבוזבזת ביותר בקריירה שלו. הוא שוב פצוע, גורר פציעה לכל אורך העונה, ובלעדיו מילווקי היא אולי הקבוצה החלשה בליגה. בשלב הזה אין לבאקס כל תמריץ להחזיר אותו, אפילו הפליי-אין הולך ומתרחק. להיפך, חזרה של יאניס רק תיצור סיכון לפציעה חמורה יותר שתוריד מהמחיר שלו, ותפריע לרצון להתקדם למטה, אל מקום ממנו יש סיכוי גבוה יותר לבחירת דראפט גבוהה. מילווקי תקבל את הבחירה הפחות טובה מבין הבחירה שלה וזו של ניו אורלינס, ומכיוון שהפליקנס עמוק בתחתית יש לבאקס סיכוי טוב לצאת עם בחירה גבוהה גם במצב הזה. המרוויחה הגדולה מכל הסיפור היא אטלנטה, שתקבל את הבחירה הגבוהה מבין השתיים, והיא בדרך לסיכוי הגבוה ביותר לזכות בלוטורי השנה. הארדן בקליבלנד, גארלנד בקליפרס המהלך הגדול ביותר שכן קרה הוא החלפת הרכזים הזו. ההגיון ברור: הקליפרס חושבים על העתיד, קליבלנד חושבת על ההווה, ג'יימס הארדן חושב על החוזה הבא שלו. לורנס פרנק, איכשהו עדיין האיש החזק בהנהלת הקליפרס, בונה על קיץ 2027 כהזדמנות לבנות מחדש דרך השוק החופשי. בקיץ הוא לא היה מוכן לתת להארדן חוזה ארוך שהיה נמשך כמעט עד גיל 40 של המזוקן, כי הוא לא חלק מהבנייה מחדש הזאת. גארלנד חתום על חוזה מעט ארוך יותר, אבל כרכז די בכיר בגיל 26 הוא מתאים להיות חלק מהעתיד של הקליפרס. גם עם החוזה שלו יהיה לקליפרס מקום לשתי החתמות של שחקנים בכירים בעוד שנה וחצי, בתקווה שיהיה את מי להחתים. עוד מעט נחזור לבנייה מחדש של הקליפרס. קליבלנד בנתה קבוצה שרוצה להצליח כאן ועכשיו ולא מצליחה. היא הייתה מוכנה להחליף שחקן בן 26 בשחקן בן 36 משתי סיבות: הארדן הוא עדיין שחקן טוב ודומיננטי יותר מגארלנד, והארדן בריא כרגע בזמן שגארלנד סוחב פציעה כל העונה הזאת. הנהלת הקאבס מוטרדת מאוד מהאפשרות שדונובן מיטשל יעזוב בעוד שנה וחצי (באופן אירוני, הקליפרס תהיה מועמדת בכירה להחתים אותו), ומאוד פעילה בנסיון לבנות סביבו קבוצה מספיק טובה לשנים הקרובות. הטרייד על גארלנד, שמפרק את הרביעייה הגדולה של קליבלנד, מבהיר שאין יותר פרות קדושות חוץ מאוון מובלי. למרות שההגיון ברור, משהו בטרייד הזה עצוב יותר מהרגיל. בקשת הטרייד השנתית של הארדן, או חוסר שביעות הרצון שהוביל לטרייד, הגיעה בעיצומו של קאמבק יוצא דופן של הקליפרס, שאחרי פתיחת עונה של 21:6 שלילי הגיעה כמעט עד ל-50 אחוזי הצלחה. קוואי לאונרד שיחק כמו מועמד ל-MVP בתקופה הזאת, מהתקופות הטובות בקריירה ההפכפכה שלו. במונחי כדורסל טהור, לקאמבק הזה הגיעה הזדמנות למצות את עצמו. העזיבה של הארדן, כשבמקומו מגיע שחקן שפצוע כרגע, הוציאה את הרוח ממפרשי הקאמבק, הפכה את העונה הזאת ללא מעניינת יותר. כבר במשחק הראשון אחרי בקשת הטרייד הקליפרס נראו שוב כבויים לחלוטין, ובמשחק השני התפרקו בבית מול לא אחרת מאשר קליבלנד. אמנם הסיכוי להוציא משהו מהעונה הזאת היה קלוש, והגיוני לבצע מהלך עם חשיבה לטווח רחוק במצב כזה, אבל זה פשוט עצוב לראות את אחד הסיפורים הגדולים של העונה נגמר ככה. העצב בצד של קליבלנד הוא מרמת הייאוש שנדרשת עבור מהלך כזה. גארלנד הוא שחקן סימפטי שידע לתת את הבמה למיטשל ולמצוא את התפקיד שלו לצידו, אבל היה ברור שהרביעייה תתפרק ושהוא יעבור בשלב כזה או אחר. זה לא מה שמבאס כאן, אלא התמורה. קליבלנד, שהתחילה את העונה כאחת המועמדות הבכירות לקחת את המזרח, מוותרת על אחד מהרביעייה שלה תמורת שחקן בן 36 שמגיע עם מטענים אישיותיים ועם רזומה בעייתי מאוד בפלייאוף. וזה עוד לפני שאלת ההתאמה המקצועית של הארדן לקליבלנד, עליה יפרט אודי הירש. אם מישהו אומר לכם שה-NBA משעממת כי כולם משחקים אותו הדבר, סימן שהוא לא באמת צופה במשחקים. קליבלנד קאבלירס, לדוגמה, השפילה בסיבוב הראשון של הפלייאוף שעבר את מיאמי היט האיטית והמתודית. המכה הייתה כה קשה, עד שאריק ספולסטרה החליט לשנות לחלוטין את סגנון המשחק והפך את ההיט למהירים בליגה. קליבלנד משחקת מהר - גם רצה להתקפות מתפרצות, וגם מקבלת החלטות ב-0.5 שניות במשחק העומד כרעיון מסדר, או מבלגן. הקבלירס מדורגים במקום השביעי בליגה ב-pace, בעוד הלוס אנג'לס הקליפרס מדורגים 29. ומי שהכתיב את קצב ההליכה של הקליפרס הוא ג'יימס הארדן, שחקן שהמהלך האולטימטיבי שלו הוא פיק אנד רול, מציאת מיסמץ' ואז בידוד רווי בכדרורים. וזה לא חריג - ככה האיש והזקן משחק כמעט תמיד, מאז שעבר ליוסטון רוקטס. איך הרכז שמכור לאיטיות אמור לנווט משחק של קבוצה שרגילה לשחק מהר? לקובי אלטמן, הג'נרל מנג'ר של הקאבס, פתרונים. כמובן שמי שישלם בכסאו אם זה לא יעבוד יהיה דווקא קני אטקינסון, המאמן. איביצה זובאץ באינדיאנה יומיים אחרי הטרייד על הארדן הגיע המהלך שמבהיר שהקליפרס מוותרים סופית על העונה הזאת, ובעצם על העידן הזה, ומתחילים לבנות מחדש. הקאמבק לא מעניין יותר, הסגל הזה לא מעניין יותר, קוואי לאונרד לא מעניין יותר. נדיר לראות סופרסטאר במעמד כזה, בעונה כל כך טובה ברמה האישית, שפשוט מפרקים לו את הקבוצה באמצע העונה. עידן קוואי בקליפרס עוד לא הסתיים רשמית, סביר להניח שזה יקרה בקיץ, אבל במובנים רבים הוא הסתיים השבוע, באופן שכנראה מסמל בצורה טובה את כל העידן הזה. ברגע שלורנס פרנק החליט ללחוץ על כפתור הבנייה מחדש, ההצעה של אינדיאנה על זובאץ הפכה לכזאת שקשה עד בלתי אפשרי לסרב לה. בן מאת'ורין ואיזיאה ג'קסון הם שני צעירים שיש להם יכולות, הראשון בעונה אחרונה בחוזה רוקי וכנראה ניתן יהיה להשאיר בסכום סביר, השני עם חוזה נוח מאוד לשלוש שנים. בחירת הדראפט השנה היא בעצם כזו שתלך לקליפרס אם תיפול בין המקומות 5-9, שזה מה שיקרה אם הפייסרס לא יהיו בין ארבע הזוכות בלוטורי, שזה בערך 50 אחוז סיכוי לזכות בבחירת טופ 10. אם זה לא יקרה, הקליפרס יקבלו בחירה לא מוגנת של אינדיאנה ב-2031 לצד זו של 2029, זה מספיק רחוק ומספיק יכול לקרות עד אז כדי שאחת מהבחירות תהיה אטרקטיבית. אינדיאנה נתנה חבילה רצינית וקיבלה שחקן רציני. זובאץ היה מועמד לגיטימי לחמישיית עונה בשנה שעברה, הוא אחד הסנטרים היעילים בליגה בשני הצדדים. סימן השאלה המרכזי לא קשור ליכולת שלו אלא להתאמה לאינדיאנה החל מהעונה הבאה, בה טייריס האליברטון יחזור. אינדיאנה שלו היא קבוצה שרצה מהר ונהנית מאוד מריווח של חמישה שחקנים עם קליעה מבחוץ. זובאץ, כמו הארדן, רגיל לשחק בקצב מהאיטיים בליגה, מרחב המחייה הטבעי שלו הוא הצבע והוא פיתח משחק פוסט בו הוא לוקח את הזמן כדי להגיע לזריקה טובה. זה לא אומר שזה לא יעבוד, זובאץ הוא שחקן טוב יותר ממיילס טרנר, גם בהגנה, זה פשוט לא ייראה כמו הקבוצה של שנה שעברה, יצטרך להיבנות משהו קצת אחר. אנחנו רואים השנה בבוסטון איך נוכחות של שחקן שמושך תשומת לב בצבע יכולה לסייע להתקפה שרגילה להתבסס על שחקני חוץ. לוושינגטון ויוטה נמאס מטנקינג בכל רגע נתון יש כמה מועדונים שנדמה שנמצאים בטנקינג נצחי. יש בכך פיתוי: רק עוד שנה אחת של בחירה גבוהה, אולי הפעם אלוהי הלוטורי יהיו בעדנו, רק עוד שנה אחת לתת לצעירים להתפתח. ועוד אחת. ועוד אחת. ממחר, מבטיח לך, מתחילים לנצח. המזל הוא, שאם לא קוראים לך סם הינקי זה כנראה יימאס בסופו של דבר. לבעלים, למאמן, לשחקנים ולאוהדים יש גבול כמה הם מוכנים לספוג עונות מפסידות. בשבועות האחרונים, כמעט במקביל, שתי קבוצות טנקינג נצחיות החליטו שנמאס להן והשתמשו בחלק מהנכסים שצברו כדי לבצע מהלכים עבור ההווה. שתיהן מכריזות שזהו, נגמר, מתחילים לנסות לנצח מע-כ-ש-י-ו. אוקיי, לא ממש מעכשיו, משנה הבאה, לשתיהן יש עדיין בחירות מוגנות טופ 8 שהן צריכות להשיג השנה. וושינגטון ויוטה החליטו להיגמל מטנקינג מסיבות שונות, בסיטואציה שונה ובעזרת מהלכים שונים. נתחיל מהוויזארדס. שאמס, מה יש לנו פה? שינוי הכיוון של וושינגטון ומייקל ווינגר, נשיא הקבוצה, התחיל עם הטרייד על טריי יאנג והמשיך עם הטרייד על אנתוני דיוויס. שניהם פצועים וממש לא ימהרו לחזור, כך שהם לא יפריעו למכשפים להמשיך להפסיד השנה. בתקווה שיהיו בריאים בשנה הבאה, יאנג ודיוויס יהיו מוקפים בחבורה צעירה ומאוד לא בשלה. מה יכולה לתת הנוכחות של צמד כזה? אולי המחשבה היא לאפשר לחבורה הצעירה לקחת חלק בקבוצה אמיתית, עם הגיון, להשתתף במשחקים בעלי משמעות, אולי להצליח להשתחל לפלייאוף. אחת הבעיות שלא מדוברות מספיק בגישת הטנקינג היא שמצטברים שחקנים צעירים שלאורך שנים לא יודעים מה זה אומר להיות בקבוצה מנצחת. המהלכים של וושינגטון מבהירים שבמקום להמשיך לרדוף אחרי עוד צעירים, הם מעדיפים לתת לצעירים שיש להם את הנסיון החשוב הזה, לאפשר להם להתחיל למצות את עצמם. ראינו בשנים האחרונות הרבה דוגמאות לכך שאחרי שנה אחת סבירה קבוצות צעירות יכולות לזנק קדימה, ושצבירת נסיון פלייאוף יכולה להיות חשובה הרבה יותר מעוד כמה נכסים עתידיים. יש הרבה הגיון בגישה הזאת, חבל שממש לאחרונה התנגד לה בנחרצות אחד, מייקל ווינגר. אודי, זה כבר שלך: נשיא הוויזארדס מייקל וינגר, אמר לפני שבועיים: "למען האמת, קל מאוד להשיג בינוניות, אבל במצב כזה תקרת התקווה נמוכה מאוד". הוא נימק את הטנקינג של וושינגטון וויזארדס בעונות האחרונות, שהביא, בין השאר, לטרייד של דני אבדיה לפורטלנד. הישראלי היה עלול לגרום לוויזארדס להיות קצת פחות גרועה ולהידרדר במורד הדראפט לוטורי. רק שהטרייד שיביא לבירת ארה"ב את אנתוני דייויס, שיצטרף לטריי יאנג, מעמיד את האמירה של וינגר באור קצת מגוחך. בכל שנות הטנקינג, הנכס הכי קרוב לשחקן חמישיה בקבוצה טובה שוושינגטון בחרה היה אלכס סאר. היא כנראה תהיה גרועה מספיק כדי לבחור עוד שחקן טוב מאוד בדראפט הקרוב, שנחשב חזק. אבל איך הטיימליין של סאר והרוקי מהעונה הבאה, כמו גם של קישון ג'ורג' ובילאל קוליבלי, מסתדר עם זה של דיוויס הקשיש ושל יאנג? ומה וינגר מקווה להשיג עם שניהם? אם הציפייה היא ליותר מסיבוב שני בפלייאוף (בהנחה הלא סבירה שדיוויס ישחק יותר מ-70 משחקים בעונה), מומלץ שינמיך את "תקרת התקווה" שלו. עוד לפני שאלת התקרה של קבוצה כזאת, השאלה הבסיסית יותר היא כמה מוטיבציה תהיה ליאנג ודיוויס לקחת על עצמם את התפקיד של לגדל חבורה צעירה ובוסרית ולנסות משוך אותה למאבקי פלייאוף, או, מה שנראה יותר ריאלי, מאבקי פליי-אין. רק לפני שנה דיוויס עבר בטרייד תמורת אחד השחקנים הטובים בעולם, על תקן העוגן ההגנתי שאמור היה להפוך את דאלאס לקונטנדרית בכירה. האם הוא מוכן לקבל על עצמו תפקיד אחר לגמרי בסיטואציה אחרת לגמרי? זאת אולי השאלה שתכריע אם הטרייד הזה יצדיק את עצמו מבחינת הוויזארדס. על דאלאס ועל מה שנשאר לה במקום לוקה דונצ'יץ' בטח כבר קראתם מספיק. אם מתעלמים רגע מלוקה, התמורה על דיוויס אחרי שנה בה כמעט לא שיחק, בגילו, סבירה. לעומת וושינגטון, ששנים מחפשת שחקן לבנות סביבו, לדאלאס נפל אחד כזה ליד. הטרייד על דיוויס בעיקר מבהיר שהעיניים של ההנהלה החדשה ממוקדות במטרה הנכונה: לפרק את החבילה הוותיקה ולהתחיל לצבור נכסים שיעזרו לבנות תוך כמה שנים סגל צעיר שקופר פלאג יוכל למשוך למעלה. יש עדיין הרבה עבודת נקיון, אבל AD היה השחקן שהכי חשוב להיפרד ממנו כדי להתחיל מחדש, גם ברמה הסמלית. הסיפור של יוטה שונה. הטרייד על ג'ארן ג'קסון ג'וניור מבהיר שמבחינת דני איינג' הקבוצה שלו בשלה, שכל מה שהיא צריכה זה עוד שחקן משמעותי אחד, שהפצועים יחזרו ושהוא יפסיק למנוע מהם לנצח. וויל הארדי בנה סביב לאורי מרקאנן התקפה מתפקדת, וגם השנה יוטה הייתה קבוצה לא רעה עד שהתחילה להשבית בערך את כולם. יחד עם קיונטה ג'ורג' בעונת פריצה ו-ווקר קסלר שנפצע מוקדם העונה, יש כאן בסיס של שחקנים שבשלים להוביל קבוצה לנצחונות החל משנה הבאה. יש סביבם מספיק צעירים מעניינים כדי למלא רוטציה ראויה. אני מהמר שטריפל J לא יגיע על חשבון קסלר אלא שהמטרה היא שישחק לצידו בהרכב גבוה מאוד. קסלר יהיה שחקן חופשי מוגבל בקיץ, ואולי איינג' ירצה להשתמש במקום מתחת לתקרה כדי לבצע החתמה בשוק החופשי לפני שקסלר יקבל את החוזה הגבוה יחסית שלו. טריפל J היה בשיאו ההגנתי ליד סטיבן אדאמס, כפרי סייפטי ליד סנטר שנמצא בעיקר בצבע ולוקח את הריבאונדים שהוא לא. התקווה תהיה שהצמד הזה, והגודל באופן כללי, יחפה על החסרונות ההגנתיים במקומות אחרים. בהתקפה טריפל J משתפר כל שנה, מגוון מאוד ויוכל להתאים לכל סגנון, בטח להתקפה האיכותית של יוטה. אחרי הקיץ, כשנדע איזו בחירה יוטה קיבלה והאם לאיינג' יש מהלכים נוספים בקנה, נדע מה הגיוני לצפות מיוטה בשנה-שנתיים הקרובות. נתוני הפתיחה מעניינים מאוד. יש התרחשויות גם בגזרת הפליי-אין בזמן שאת רוב המהלכים הגדולים בדדליין הזה עשו דווקא נמושות הליגה, גם שתיים מקבוצות מרכז הטבלה, קבוצות הפליי-אין, ביצעו מהלכים משמעותיים. הראשונה היא שארלוט, הקבוצה הכיפית של הרגע, שאחרי חגיגות סופ"ש האולסטאר הציוני הראשון תזכה גם לכתבה משלה. היא עוד לא בפליי-אין, אבל לקחה מהקבוצה שהיא רודפת אחריה את אחד השחקנים הבכירים שלה. שארלוט הביאה את קובי וויט משיקגו תמורת קולין סקסטון ובחירות סיבוב שני. רואי נחום ירחיב על המהלך הזה. קובי ווייט, יליד צפון קרוליינה, שיהפוך בקיץ לשחקן חופשי, היה עפ"י הדיווחים המטרה מספר 1 של ג׳ף פיטרסון ושארלוט לקיץ הקרוב. הם לא הצליחו להתאפק והביאו אותו כבר עכשיו, במחיר סביר למדי. ההורנטס נמצאים בעיצומה של תקופה אדירה, אולי הטובה ביותר של הפרנצ׳ייז הזה בעשור האחרון - רצף של 7 נצחונות רצופים ו-67% הצלחה מתחילת 2026. הם משחקים את ההתקפה היעילה והמהנה ביותר בליגה. בתוך כל זה, סקסטון אכן הצליח לתרום ולהיות חלק, אך מעמדו פחת במשחקים האחרונים. ווייט הוא בהחלט אופציה איכותית ואמינה ממנו בכל מה שקשור להובלת כדור, ניהול משחק והתאמה לשיטה של צ׳ארלס לי שבנויה באופן מוחלט על ווליום פסיכי של זריקות מבחוץ. ההורנטס רוצים פלייאוף כאן ועכשיו, ועדיין זוכרים שעם כל הכבוד לכושר האדיר של לאמלו בול, כדי להצליח באמת צריך לספק לו תעודת ביטוח איכותית מהספסל. זה ייגמר בהדחה בפליי-אין אבל העתיד של הפרנצ׳ייז הזה מבטיח מאי פעם. המהלך המעניין השני באיזורים האלה הוא של גולדן סטייט, שסוף סוף נפטרה מג'ונתן קומינגה בטרייד שהביא לה את קריסטפס פורזינגיס. נשמע מלהיב, לא? גולדן סטייט מקבלת סטרץ' 5 אמיתי שגם מגן על הטבעת, למשחק בין שניים של סטף קרי ופורזי יכולות להיות אפשרויות לא מוגבלות. חבל רק שזה קורה מאוחר מדי, אחרי שגולדן סטייט כיבתה סופית את האורות על העידן הנוכחי, התחילה להספיד אותו. פורזינגיס הוא כמו ההוא שמגיע למסיבה עם אנרגיות טובות רגע לפני שהמסיבה נגמרת, כשכולם כבר שפוכים ורק רוצים ללכת הביתה. חבל שלא באת לפני שעה פורזי, או לפני שנה, פספסת את ג'ימי, הוא בדיוק יצא. באסה. מהלכים בינוניים וקטנים של קבוצות גדולות ומה לגבי הקבוצות הגדולות, המועמדות לצמרת הגבוהה? הן הסתפקו בשיפורים מינוריים יותר. לא קרה משהו שמשנה באופן דרמטי את יחסי הכוחות באף קונפרנס, אבל יש כמה מהלכים ראויים לציון שאולי עוד נחזור אליהם ככאלה שעשו את ההבדל בסדרה או משחק מפתח מסוים בפלייאוף. אתעלם כאן מכל מומחי השלשות שהחליפו הרבה מאוד ידיים, בערך רבע מקבוצות הליגה הוסיפו איזשהו לוק קנארד לסגל בשבוע האחרון, ואתמקד בארבעה מעברים מעניינים יותר: ניקולה ווצ'ביץ' בבוסטון: בראד סטיבנס עשה את המהלך בו הוא מוסיף שחקן פנים ובו זמנית יורד מתחת לאפרון הראשון, מה שבין היתר יאפשר לבוסטון להיות יותר אקטיבית בשוק הביי-אאוט, שעשוי לכלול גארדים מהז'אנר של אנפרני סיימונס שהיא ויתרה עליו כאן. בגיל 35, ווץ' הוא עדיין מכונה התקפית משומנת, הוא ישתלב בקלילות בשיטה של ג'ו מאזולה ויאפשר לו לשחק יותר דקות עם חמישה קלעי חוץ כמו שהוא רגיל. אחרי קריירה כל כך ארוכה ב-NBA, ווץ' מגיע סוף סוף לקבוצה חזקה ולתפקיד שנראה תפור למידותיו הנוכחיות, בו יחלק את הדקות בעמדת הסנטר עם נמיאס קייטה. אם ג'ייסון טייטום יחזור, יהיה לבוסטון סגל איכותי ומאוזן שבהחלט יוכל לדבר חזק במזרח. ווץ' מסיים חוזה בקיץ, ואם ישתלב טוב יהיה לסלטיקס סיכוי לא רע להשאיר אותו עם חוזה סביר. מהלך טוב. איו דוסומו במינסוטה: לרגע נדמה היה שיש לזאבים מהלך גדול יותר ויווני יותר בקנה, בסוף הם הסתפקו בפרס ניחומים נחשק מאוד, בשחקן שהרבה מאוד קבוצות רצו. דוסומו נמצא בעונה בה הכל מתחבר לו כגארד מגוון מאוד שמספק הגנה, ניהול משחק וקליעה משופרת, יכול להיות גרסה משופרת של מה שניקייל אלכסנדר-ווקר נתן לוולבס בשנים קודמות. מינסוטה מקבלת את הגארד שהיה חסר לה בסגל ונתנה בתמורה את רוב דילינגהאם שלא הצליח להשתלב בסיטואציה מורכבת לגארד צעיר וארבע בחירות סיבוב שני ששתיים מהן יוכלו להיות גבוהות, מחיר לא קטן. יש עכשיו לכריס פינץ' רוטציה של שבעה וחצי שחקנים (החצי הוא בונז היילנד) לפלייאוף, בו שוב עדיף לא לזלזל בקבוצה שנוטים לזלזל בה. חוסה אלברדו בניקס: מכל השחקנים של ניו אורלינס שהיו יכולים לתרום לקבוצות גדולות, רק אלברדו מוצא את עצמו במאבקי צמרת. מומחה ההתגנבויות מפוארטו ריקו הוא מהשחקנים האלה שצריכים להעביר את הקריירה כשחקן שמיני בקבוצה גדולה. הוא מביא שילוב של אופי, אנרגיות, חוש למהלכי מומנטום, ניהול משחק וקליעה מספיק טובה כדי להיות על הפרקט במספיק רגעים חשובים, הקהל ב-MSG צפוי להתאהב מהר. הבעיה היא שפרט למיטשל רובינסון, רוב הספסל של הניקס מורכב מגארדים ולא ברור מה מייק בראון אמור לעשות עם כולם. במיוחד, אלברדו יושב על משבצת דומה לזו של טיילר קולק וקשה לראות את שניהם משחקים ביחד. הפציעה של דוס מקברייד מפנה דקות, ואולי שכנעה את הניקס ללכת על זה. ג'ארד מקיין ב-OKC: זה קרה. סם פרסטי נתן בחירות דראפט, כולל בחירת סיבוב ראשון, וקיבל שחקן כדורסל. השחקן הוא מקיין, גארד צעיר עם קליעה נהדרת, שהיו לו רגעים נפלאים בעונה שעברה כרוקי לפני שנפצע, והשנה הלך לאיבוד ברוטציית הגארדים העמוסה של פילדלפיה. עם כל הפציעות ב-OKC תהיה למקיין הזדמנות להשתלב ברוטציה כבר בשבועות הקרובים, ואחר כך עוד שנתיים בחוזה רוקי. מקיין הוא גם רקדן מדופלם, מה שהופך אותו מיד לחביב האתר. אבל בזמן שכולם מיהרו להראות אותו רוקד, אני מעדיף להראות קצת ממה שהוא עשה בחודש השני שלו בליגה, להבהיר איזה פוטנציאל האלופה השיגה: התמונה הגדולה עם שוך המהומה, הסיפור הגדול של שבוע הדדליין נמצא בתחתית. אחרי מהלכי הפירוק של הקליפרס, ממפיס ושיקגו, ניתן לספור לא פחות מ-11 קבוצות שאיבדו עניין בעונה הזאת. חלקן יעסקו באופן אקטיבי בנסיון להחליש את עצמן ולתפוס עמדה טובה להגרלת הלוטורי, אחרות סתם יעבירו חודשיים ללא חשק. מאבקים על כניסה לפליי-אין לא יהיו, כי כל מי שיש לה עניין להגיע לשם אמורה להגיע ללא בעיה. בין היתר, זאת בשורה טובה לפורטלנד, שמסתכלת ימינה ושמאלה ולא רואה קבוצות שיכולות לאיים על המקום שלה בעשירייה, ואפילו בתוך העשירייה יש כרגע את השלד של מה שהיה עד לפני יומיים הקליפרס. עבור קבוצות הפלייאוף, אפשרויות החיזוק לא הסתיימו. שוק הביי-אאוט מאיים להיות עמוס מהרגיל השנה. כמה שחקנים כבר שוחררו, כשהשם המעניין ביותר כרגע הוא קאם תומאס שסביר שיהיו קבוצות שלא יעמדו בפיתוי של להביא אותו כשחקן שישי. לשיקגו אין סיבה להחזיק בכל כך הרבה גארדים, זו לא תהיה הפתעה אם מישהו כמו אנפרני סיימונס או קולין סקסטון ישוחרר בקרוב. ויש עוד כמה קבוצות שירצו לשחרר שחקנים כדי לפנות מקום ברוסטר לשחקנים עם חוזה דו-כיווני שהרשימו ומתקרבים למכסת המשחקים שמותרת בחוזה הזה. גם כאן פורטלנד זו דוגמא טובה, היא צפויה לפנות שני מקומות עבור קיילב לאב וסידי סיסוקו, לא אתפלא אם הפצוע הנצחי מטיס ת'ייבול יהיה בין המשוחררים. אז יש עוד קצת למה לצפות.

זה היה אמור להיות טקסט על הפועל ת"א שמצאה את עצמה מחדש וחזרה ליהנות, לרוץ, לצבור נקודות בקצב סיטונאי ולדרוס; על מחזיקת היורוקאפ, שבחסות היריבה המוכרת הצליחה שוב לבטוח באנשים שהובילו אותה לזכייה; על אנטוניו בלייקני, שבסך הכל צריך דייט עם ולנסיה כדי לשכוח מכל הצרות; ועל הסינדרלה, שאחרי כל המשברים והביקורות והשיט-שואוז, עדיין מחזיקה במאזן השני בטיבו ביורוליג. זה היה אמור להיות. וזה לא. כי בסופו של דבר, רגעי הקסם שכן היו באדום - שהזכירו באמת כמה פוטנציאל גלום בקבוצה הזו, ואיזה כדורסל שמח היא מסוגלת לשחק - נמשכו רק 13 דקות. דימיטריס איטודיס הובא להפועל ת"א על תקן המאמן הזר הבכיר ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי. ומיד הביא לה את היורוקאפ. אבל הוא מקבל שכר של שבע ספרות כדי לטפל במשברים מהסוג הזה. ולהוביל ולהנהיג דווקא כשקשה. אז לפני פחות משבוע הוא דיבר מול המצלמות על בעיה מנטלית. ובהפסד שאחרי התעצבן כששאלו אותו על בעיה מנטלית. ואז גם התלונן על הקהל שלא בא ו/או לא מעודד. ואז היה קשוב לעצבים מהיציע, ולעצבים מים מדר, כשהוריד אותו לספסל - ואחרי פחות מדקה החזיר אותו למגרש במקום ואסילייה מיציץ', שטועה יותר מכולם ומקבל אשראי יותר מכולם. הדקות הטובות התחילו בדקה ה-13, כשמדר היה השחקן ה-23 והאחרון להיכנס למגרש, בפיגור 28:23; ונמשכו עד אמצע הרבע השלישי, כשכריס ג'ונס העלה ליתרון השיא של 50:66. בזמן הזה רצה הפועל ל-22:43. היא פגעה ב-8 מ-13 לשלוש, ואפילו חילקה 11 אסיסטים בינה לבין עצמה. שזה, איך נאמר בעדינות, פחות היא. סימנו את רגע כניסתו של מדר כרגע המפנה, אבל ננסה להימנע מפופוליזם. כי בואו, זה לא שהוא היה הפתרון לכל הבעיות. דל"פ: לאור 7,827 הזריקות שלקח בכלום זמן (ארבע זריקות מהירות בשלוש דקות, ליתר דיוק) כשהוכנס ביום שלישי בבלגרד, לא בטוח שהוא אפילו היה צריך לעלות מוקדם יותר. אבל אתמול הוא בא במצב רוח סולידי, חיפש את החברים שלו (בקטע טוב!) ולקח כדור לסל רק אחרי שלוש דקות. הנקודה המרכזית היא שאיתו, משהו השתחרר בהפועל כולה - בעיקר הודות לציוות שלושת הגארדים, איתו לצד מיציץ' ובלייקני. הבעיה היא שמשחק כדורסל מתחיל לפני הדקה ה-13, ונמשך הרבה אחרי הדקה ה-26. והוא חולף במהירות מסחררת כשהיריבה מן העבר השני היא ולנסיה. ב-32 הדקות הנותרות, הוסיפו האדומים 11 אסיסטים לאותם 11 שבדקות הריצה; ומול ה-8 מ-13 לשלוש, הם פגעו ב-2 מ-23 בשאר הזמן. ואם נהיה ספציפיים יותר, אז ברבע הרביעי ובהארכה הם הובסו 43:26. והפסידו 18:10 במאבקי הריבאונד. ונזכרו גם למה עופר ינאי הודה לפני עשרה חודשים ש"אני מוכן לתת לז'אן מונטרו חוזה לעשר שנים, ואפילו דיברתי איתו תוך כדי המשחק נגדנו". רגע, למה בעצם הוא שוחח עמו במהלך ההתמודדות, ועוד סיפר על זה בפומבי, באמצע סדרת חצי הגמר? טוב, לא ניכנס לזה עכשיו. אז ינאי רצה את מונטרו בת"א, וקיבל. במלוא הדרו. הבעיה של השחקן הזה היא שבוולנסיה לא תמיד נותנים לו להראות כל מה שהוא יודע. יש תחושה תמידית שבקבוצה אחרת, לא בהכרח יותר קטנה, המספרים שלו יכולים להיות מרשימים בהרבה. בנקודות, בזריקות וגם בדקות. הוא יכול להיות סוג של סילביין פרנסיסקו בז'לגיריס קובנה. אלא שבערב שבו שותפו לעמדה ברנקו באדיו אינו שם כדי להפריע, וגם השומר שלו מיציץ' (רגע, שוב: למה בעצם?) אינו שם כדי להפריע, הוא רשם את התפוצצות חייו. השורה של מונטרו אתמול: עשר נקודות בשלושת הרבעים הראשונים, לעומת 19 נקודות ברבע האחרון ובהארכה. 3 מ-9 מהשדה מול 6 מ-7. ומדד 12 ב-30 הדקות הראשונות - מדד 26 ב-15 האחרונות. הפועל ת"א שיחקה לאורך רוב שלבי הערב עם הרכבי שני הסנטרים (ג'ונתן מוטלי וטאי אודיאסי במחצית הראשונה, מוטלי ודן אוטורו במחצית השנייה), שמאטים אותה והופכים אותה כבדה יותר, אבל אמורים לספק לה יתרונות של מטרייה ועוצמה מתחת לסלים. יש רק בעיה אחת. בעצם, שלוש: * למרות הכתובות המגוונות בצבע, היא ירתה בלי הכרה לשלוש, 10 מ-36. * הפסידה בפער דו-ספרתי בכדורים החוזרים, 43:33. * ואת רוב הריבאונדים של היריבה הספרדית לקחו שחקני החוץ, ובעיקר קמרון טיילור, עם עשרה. אם אלה התוצאות, אז מה הטעם בליינאפ הכל כך לא טבעי הזה? זאת ועוד: מהמשחק הזה ייזכר האנקל-ברייקר שחולל מונטרו על חשבון מיציץ', אבל האמת היא שוולנסיה ניצחה דרך הצבע. 12 הנקודות הראשונות שלה הושגו מבפנים, אבל ממש מבפנים, בזכות שחקנים שהלכו פעם אחר פעם לטבעת והביכו את אוטורו האנמי-משהו. ברבע האחרון החזיר פדרו מרטינס את שחקניו לאסטרטגיה הזו; מתוך 22 הנקודות האחרונות שלהם בזמן החוקי, רק שלוש הושגו בקליעה מעבר לקשת. כל היתר - מקו העונשין או מתוך הפיינט. אבל היי, העיקר להעמיד מולם שני סנטרים, לא? כשהספרדים החלו לנגוס בהפרש, במהלך הרבע השלישי, המתין איטודיס עד בלי די עם פסק הזמן או עם החזרה לליינאפ של שלושת שחקני החוץ. הוא חזר אליו ברבע הרביעי, ודווקא עליו ונגדו הושלם הקאמבק. למה, בעצם, זה לא עבד הפעם? טוב, זה די פשוט: כי היריבה הלכה פנימה - ולא פחות חשוב: הזריקות של הפועל מבחוץ הפסיקו להיכנס. וזו, למעשה, הפועל ת"א. כתבנו כבר מזמן (עוד בימים הטובים) שהיא החליטה שהכישרון שלה הוא זה שיוביל אותה לאן שיוביל. לטוב ולרע. וכשזה לא עובד, והבידודים הופכים שקופים וקשוחים, ואין איזה תחכום או איזושהי חשיבה מחוץ לקופסה בהרגלים ובתרגילים, זה בעיקר לרע. אין תחכום אן חשיבה מחוץ לקופסה. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי אותו המיציץ' מהמערכה הראשונה, הופיע גם בחמישית. כשמאחוריו, מצדדיו ומעליו - מונטרו. "שבירת הקרסול" בהארכה גרמה למאמן היווני להוציא את הווטרן הסרבי שלו, ולהכניס את קולין מלקולם בחשיבה הגנתית נכונה. רק שהפועל ת"א כבר פיגרה בארבע, אז הוא החזיר את ואסה כדי לקלוע. ואז, בצד השני של המגרש, הוא שוב מצא את עצמו מול הדומיניקני, וספג ממנו עוד סל ועבירה שדי סגרו עניין. אגב, מציאות שלא הובחנה בזמן: מי ששמר על מונטרו לאורך רוב הבליץ בדקות הסיום היה בכלל מדר. במוצאי שבת, בדרך להדחה מגביע המדינה, תפס ינאי את הכותרות עם ההחלטה להתיישב על הראש של יונתן אלון. גם אתמול היה דבר דומה, אך שונה. ליד המזכירות ישב אדם אחד, שלאורך כל הערב החליף מבטים ומסרים ועצות עם איטודיס. זהו חברו הבולגרי טיטי פפאזוב, שאימן בעבר את לבסקי סופיה וכיום הוא נשיאה. מה תפקידו בהפועל ת"א? יש לו בכלל תפקיד בהפועל ת"א? זו רק עוד זווית אחת לבלאגן המוחלט שמתרחש מסביב למועדון. ביום ראשון - הקרקס נודד לירושלים. לפחות בסיינפלד הביאו יועץ עם גלימה

בדקתי. לפני כעשר שנים ניפק אלי גוטמן, בכובעו כמאמן הפועל תל אביב כדורגל, אמירה בסגנון של כשאני מסתכל על הקבוצה הזאת (כלומר שלו) אני רואה קבוצה של גיא לוזון. משהו כזה, בערך. וברור, אני יודע, מדובר היה במגה ערבוב, בנוהל. תוך כדי בהיה אמש אל מול המסך, באיטודיס שהולך ומתפייד לו מרבע לרבע, תהיתי ביני לבין עצמי מה חושב הקואץ'. כשהוא רואה את הקבוצה הזאת, קבוצה של מי הוא רואה. מאחר שאני לא יודע מהי התובנה שלו, אציע לכם את שלי: כשאנחנו רואים את הפועל תל אביב הזאת, אנחנו רואים קבוצה של מאמן מבוהל. של מאמן אבוד. של מאמן שמתחת לכל הפוזה, איבד את כל הבטחון. מהלך אחרון של 40 הדקות, המכונות הזמן החוקי. כדור ולנסיה, אחרי פסק זמן. הספרדים שולחים אלי פרקט חמישיה נמוכה יחסית, עם פוארטו בעמדה מספר 4. פוארטו, של 40% לשלוש נקודות. איטודיס יוצא מפסק הזמן ושולח להגנה את הרכב שני הסנטרים שלו. המשמעות? מוטלי שומר על פוארטו. מוטלי לא יכול לשמור על פוארטו. למזלו של איטודיס, ולנסיה הולכת למקומות אחרים בהתקפה האחרונה וקולעת רק לאחר הבאזר. למזלו? אולי לא, כי הטעות המשמעותית שלו בניהול המשחק לא נענשה, אבל הקבוצה שלו כן נענשה בעוד 5 דקות הארכה. אני בז לאנשים ששמים הכל על מאמנים. החלק של המאמנים בהנעת הכוחות על המגרש קטן מכפי שישראלים נוטים לייחס. אבל יש דברים שהם רק שלהם. ניהול חילופים למשל. ניסיתי לספור כמה רגעים של WTF קיבלנו אתמול בקבלת ההחלטות שהגיעו מהקווים של הפועל תל אביב, ובאיזשהו שלב עצרתי. נתמקד ברשותכם רק בשניים מרכזיים. למשל הציוות של מוטלי ואוטורו. משך דקות ממושכות. מבלי שנראה שיש בכך איזשהו הגיון. לא במבחן העין. לא במבחן המספרים. והרי המספרים: מבין החמישיות ששיחקו מספר דו ספרתי של פוזשנים, הכי טובה התקפית הייתה זאת שבה וויינרייט ואוטורו משחקים ביחד. כמה טובה? 12 התקפות עם ממוצע של מעל 1.4 נקודות פר התקפה. זה טוב? זה טוב. מבין החמישיות ששיחקו מספר דו ספרתי של פוזשנים, הכי גרועה התקפית הייתה שבה הגבוהים הם אוטורו ומוטלי. כמה גרועה? 10 פוזשנים, עם 0.6 נקודות להתקפה. זה רע? זה קטסטרופה. וזה לא רע במקרה. התקפית, יש דרכים טובות והגיוניות לשחק בהרכב של שני ביגס. יש אלמנטים התקפיים שאפשר להריץ. יש ריווחים שמהם אפשר להרוויח. הפועל תל אביב לא עושה מספיק כדי למקסם את התצורה ההתקפית הזאת שלה. זה כן עבד לה במשחקים מסוימים ולפרקים מסוימים. לא הרבה מעבר לזה. הציוות של מוטלי ואוטורו אתמול היה קטסטרופה התקפית. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי למשל סוגיית מיציץ' בפוזשנים ההגנתיים. עוד מעט נגיע לשחקן במיקרו, אבל עכשיו נדבר עליו רק בהיבט המסוים הזה. מיציץ' הוא שחקן ההגנה הכי גרוע בהפועל תל אביב. אתמול, רק מסלי שדה שנקלעו ישירות עליו (ולא בשל טעויות הגנתיות אחרות שלו), הספירה שלי נעצרה על 14 נקודות. וזה כשבמרבית המשחק מחביאים אותו על הפראייר, כן? אם כן, רק האל הרחום והחנון יודע להסביר כיצד מצא עצמו איטודיס מותיר את מיציץ' בפוזשנים הגנתיים במהלכים שהפסידו לו את המשחק. הרי גם אם הוא מת עליו התקפית, הטכנולוגיה של חילופי התקפה/ הגנה קיימת. בחיי. בדקתי את זה בעצמי. שחקן ההגנה הגרוע בהפועל ת"א, מיציץ'. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי אבל כנראה שאלו הם הסימפטומים ולא הבעיה עצמה. דימיטריס איטודיס מרגיש לי אבוד לגמרי. הוא מנסה כעת בעיקר לרצות. הולך על חילופי יח"צ שבהם הוא לא באמת מאמין. זורק את טימור לחמישיה ואז שוכח ממנו עד הסוף. זורק לרגע את פלטין ודי. מעניש את מדר על טעות הגנתית אבל נבהל מהתגובה שלו בדרך אל הספסל + מהמולת הקהל. ולא בפעם הראשונה. הוא שוכח שחקנים על הפרקט. הוא שוכח שחקנים על הספסל. ואין שום חליפה או ג'ל או ראיון מתנשא בסיום שיסתירו את חוסר השליטה הנוכחית שלו בסיטואציה ובעצמו. סימנים של משהו? (חלק ב') אחרי משחק ההפסד בבלגרד שאלתי אתכם ואת עצמי אם אפשר לזהות סימנים של שינוי, חרף התוצאה. אם להיות כן לחלוטין, התשובה החד משמעית היא שכן. כן, וגם במשחק מול ולנסיה. כן יש נסיון להזיז את ההגנה מצד לצד ולהרים קצב. גם ביתרון מספרי וגם במשחק של 5 מול 5. כן נכנסו תנועות, כולל אלמנט חסימת הפלייר עליו דיברנו בטור הקודם, ששיפרו את האופן שבו מענישה הפועל תל אביב את הכיווצים ההגנתיים של יריבותיה. כן ראינו שאיפה, לפרקים, לרדת טיפה מזריקות חצי מרחק ומטה לטובת דרייבים חזקים לטבעת, למשל של בלייקני. אחלה. ועדיין, אל תתרשמו יתר על המידה מ-99 הנקודות שקלעה המארחת בסך הכל או מ-88 שניפקה ב-40 הדקות הראשונות. חלק גדול מזה הוא עניין של קצב. מול ולנסיה יש המון התקפות. כשיש המון התקפות, סטטיסטית יקלעו יותר נקודות. ובטח שלא תתרשמו יתר על המידה מקבוצה שקולעת מעל 70% ל-2 נקודות, ועדיין זורקת כמעט את אותה כמות של שלשות בפחות מ-28%. שלא תבינו אותי לא נכון, כי מבחינתי אפשר לזרוק רק שלשות ולוותר על השאר, אבל אם משהו עובד, למה לנסות דברים אחרים? כלומר, אם אני צריך לסכם את סוגיית סימני השיפור, יונית, אומר זאת כך: באופן חד משמעי וניכר, הפועל תל אביב מנסה לעשות דברים אחרת. וטוב יותר. בהתקפה. אם התהליך הזה היה מתחיל חודש ומשהו אחורה, סביר שהייתה חוסכת חלק מההפסדים והבלאגן על הפרקט ומחוצה לו. עכשיו, בהחלט יכול להיות שהרכבת עזבה את התחנה. שמאוחר מדי. יכול להיות שזה מאוחר מדי, איטודיס. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי שומרים? לאאא אם צריך לסכם רבע אחד, הוא הרבע השני, שבו ההגנה של הפועל תל אביב הותירה את ההתקפה של ולנסיה על 12 נקודות, אפשר לדבר כאן בעיקר על מקריות. על שילוב של כמה דברים ספציפיים שלא מצביעים בהכרח על תופעה כלשהי. פדרו מרטינס זרק אל הפרקט, בנוהל, חמישיות שנכנסות כי ככה אומרת המתמטיקה. מונטרו, זה שיחסל את האדומים מאוחר יותר, עשה בהתחלה כל מאמץ כדי להחטיא מכל טווח. ובכלל, ולנסיה, קבוצת התקפה יוצאת דופן, סיימה מחצית שלמה עם שלשה אחת מתוך 9 נסיונות. האם בגלל הגנה יוצאת דופן? לא. ברבע הראשון והשלישי ראינו לייאפים חוזרים ונשנים שסיים ריברס, אחרי כמעט כל טעות הגנתית אפשרית, בין אם מדובר בבעיות תקשורת, כיוונים לא נכונים, אי בהירות טקטית וסתם שחקנים ששומרים רע. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון יפעיל את הקטע הרלוונטי. לצפיה נוספת העבירו את הסרטון לנקודות הזמן שכתובה בסיום הפיסקה. תחליטו אתם, במהלך הזה שבו מעורבים הגנתית ישירות מיציץ' את אוטורו, כמה טעויות אתם יודעים לזהות. (3:32) אבל עזבו הגנת פיק נ' רול. זה מסובך מדי. בואו נדבר על ירידה להגנה. אני רוצה להראות לכם דוגמא אחת, עמוק בתוך הרבע הרביעי. הגבוהים של ולנסיה בקטע הזה הם פראדייה וסאקו. של הפועל תל אביב אודיאסי ומוטלי. כשהכדור בידיים של מונטרו הרשע, שני הביגס הספרדים כבר מקדימים את המקבילים שלהם באדום. קורה. כשזה קורה, מישהו צריך בינתיים לחפות ולעצור את התנועה מטבעת לטבעת. יפה, אז מיציץ' מסמן עם האצבע ושולח את בלייקני לשמור על טיילור בפינה הקרובה לכדור, ובעצמו מאבד קשר עין עם הכדור כשמסתובב לעבר דה לראה. אה, ובינתיים פראדיה פשוט ממשיך לרוץ ישר, מקבל כדור ונוגח. מה זה?! (6:03) מתוך חוסר האונים הזה, בעיית התקשורת הזאת ומדיניות החילופים המסוימת מאוד הזאת, הפועל תל אביב התקשתה מאוד בריבאונד ההגנה במחצית הראשונה, וסתם בהגנה משך 35 דקות נוספות. כמעט כל תנועת ריג'קט של גארד עם הכדור, כלומר כשהוא הולך נגד כיוון החסימה, הביכה את הפועל תל אביב. כמעט כל תנועה ללא כדור, כולל מהלכי השאלו היפהפיים של ולנסיה תוך כדי תרגיל, גרמו לה לנתק. בסדר, אני מראה לכם עכשיו מה זה שאלו. לא השיר. האלמנט ההתקפי. בסוף, כאמור, יש כאן הרבה עניינים פרסונליים בכלל ומיציצ'יים בפרט. מבלי להסביר יותר מדי, בואו פשוט נראה שניים מהלכים הגנתיים בהם נכנע הפרנצ'ייז פלייר, ונדמה שגם נכנע הפרנצ'ייז כולו. דחילק, מי משאיר את מיציץ' באחד על אחד מול מונטרו, בלי סטאנטים/ צ'וקים/ עזרות חזקות מהצדדים? (7:20) דחילק, אם כבר מביאים עזרה (ונראה שמדובר באלתור של מדר ולא במשהו מהספסל), אז מיציץ' אמור לכוון אל העזרה, לא? (8:17) 4 נקודות לסיום 1. קבוקלו – לא יודע עד כמה עקבתם, אבל האקס מעמדה 4-5 של הפועל תל אביב היה מהמכריעים בנצחון של דובאי על ריאל מדריד אתמול. 11 נקודות, 3/3 ל-3, 5 ריב', 2 אסיסטים, 2 חסימות, מדד יעילות 16 ומדד הפלוס מינוס הכי גבוה במשחק (25). רק אומר. 2. מדר – לא נכון יהיה להעביר את המשחק הזה מבלי לדבר על נקודות אור. אנטוניו בלייקני לחלוטין נראה היה כמי שחזר לעצמו, אחרי תקופה לא קצרה. מוטלי נראה לעיתים אבוד אבל עדיין הרשים, ולו סטטיסטית. וים מדר. לקח זמן עד שאיטודיס ושות' שילבו אותו במשחק. בסוף, ב – 22 דקות ייצר 20 נקודות, 4 אסיסטים ו-0 איבודים. ובדו קרב בינו לבין צוות המאמנים שלו, נראה כרגע שהוא בעמדת ההובלה. נשים עין. 3. מיציץ' – בצד השני של העמדה, הסיפור של מיציץ' כבר מתחיל לעייף. זה לא רק ה 0/8 לשלוש, אלא התחושה שהוא מחטיא ומפסיד את אותן זריקות בכל משחק. אולי אני נאיבי, אבל אני די משוכנע שאפשר הרבה יותר טוב איתו. זה תלוי בעיקר בו. זה תלוי כנראה גם בזהות המאמן שלו. 4. איטודיס - יכול להיות שהדברים עם איטודיס והפועל תל אביב יסתדרו איכשהו באיזשהו שלב. הכל יכול להיות. מה גם שמדובר בפאקינג אלוף יורוליג (ויורוקאפ) דימיטריס איטודיס. כרגע, סביר להניח שלא. ברגעים שכאלו אני לרוב מחפשים רפרנסים מתוך שיר כזה או אחר. הפעם עלה לי בראש שיר ישן ודי מעפן, למען האמת, של ריטה. שם לכם כאן את הקטע, וכותב לכם מתחתיו את המילים. מביטים במבט סקסי/ מחכים להיזון חוזר/ ופתאום/ רעם ביום בהיר/ זה לא עובד/ זה לא עובד יותר. מביטים שוב/ מאשרים/ שום דבר/ כלום/ אין תגובה/ זה לא עובד/ זה לא עובד יותר. בחשבון חוזר/ רואים שנתנו הכל/ תמיד להאשים את הזולת/ במקרה כזה/ זה הוא. זה הוא אשם/ שלא יכול היה לקבל/ דבר הכי יקר/ ולתת. וואלאק, הכל פה מתאים, מילה במילה. אוקיי, אולי חוץ מהמבט הסקסי. שיהיה לנו טוב.

הדבר הכי חשוב מבחינת הפועל ירושלים, סליחה - הדבר היחידי שחשוב להפועל ירושלים הוא השורה התחתונה. אחרי נצחון דחוק ודרמטי על קלוז', הבטיחה הקבוצה של יונתן אלון את המקום הראשון בבית א' המכונה בית A ביורוקאפ. המשמעות היא שאין שלב שמינית גמר. המשמעות היא שהמשחק האמיתי הבא שלה בדרך אל היורוליג מתקיים או ב 17 או ב 18 למרץ. שזה נצח. משכך, כל קשר בין הקבוצה של תחילת פברואר לבין זאת שתתחרה מול כל מיני טורק טלקומים בעוד חודש וחצי הוא מקרי בהחלט. מקרי, כמו הנצחון שהושג אמש. עזבו שטויות לפרשן משחקים בדיעבד זה הכי כיף בעולם. יש לי מלא דברים (שנשמעים) חשובים לספר לכם על ניואנסים הגנתיים, ריווח התקפי וכו וגו ודו. בשורה התחתונה, כל העניין כולו במשחק הזה או בעונה הזאת או בכלל מתכנס לארוע שנקרא ג'ארד הארפר. זה הכל. הפועל ירושלים היא הארפר. הפועל ירושלים נשענת על הארפר. הפועל ירושלים תלויה בהארפר. וזה רע. וזה כל כך טוב. לא ככה, הופמן? יש נטייה לכל חובב ספורט, ברגע שצץ שחקן שהוא רמה מעל הקבוצה, לשלוף את משפטי האזהרה הקבועים: "כן, אבל הם תלויים רק בו", "ביום לא טוב שלו אין להם סיכוי", או הקלאסי - "אם חס ושלום הוא נפצע...". אבל למה בעצם? מה רע בקבוצה שמנצלת עד תום את השחקן הכי טוב שלה? מה שאני בא להגיד זה שאם יש לך שחקן כמו ג'ארד הארפר, אז כל מה שאתה רוצה וצריך זה להיות תלוי בו. קחו נתון מההארכה מול קלוז': מתוך 8 פוזשנים, 6 עברו דרך הידיים של הארפר. השניים שלא? אחד נגמר באיבוד כדור של לאמב, והשני בעבירה שנסחטה על זוסמן (קצת במזל). הארפר היה אחראי ישיר על 15 נקודות בהארכה הזו. כשלא סיים בעצמו בטבעת או הלך לקו, הוא ידע למצוא פעמיים את קרינגטון לשלשות שסגרו את הסיפור. בקיצור, כשיש לך נכס כמו הארפר, אל תפחד מהתלות, תחבק אותה בכל הכוח. אמת דיברת, יא הופמן. וכדי להמחיש את הדומיננטיות של הארפר אתמול בכלל ובסופו של משחק בפרט, קבלו אינפוגרפיקה הצגה מבית היוצר של סר אהרלה ויסברג. מסודרת. ל-19 דקות בואו נישאר ברמת השחקן הבודד. בסדר, לירושלים יש את השחקן הכי טוב במפעל. בנוסף אליו, יש לירושלים גם את הריבאונדר הכי טוב במפעל. אני זוכר במעומעם ימים שבהם נשבר לחלקנו הגדול סופית מאוסטין וויילי. שאמרנו שדי כבר לדבר על התקופה שלו בטורקיה. שדי כבר עם הבעיות ההגנתיות או חוסר היכולת לשים איזה לייאפ מסכן. הימים האלו, למי שהספיק לשכוח, היו ממש לא מזמן. והם אינם עוד. וויילי של העונה הקודמת שיחק בממוצע 19 דקות למשחק יורוקאפ. ולקח בממוצע 6.3 כדורים חוזרים פר משחק. וויילי של העונה הנוכחית משחק בממוצע 19 דקות למשחק יורוקאפ. ושולק בממוצע 9.3 ריבאונדים למשחק. שזה, כאמור, ממקם אותו במקום הראשון מבין כולם. וההבדל המרכזי הוא בריבאונד ההגנה. מילא זה, אבל וויילי הפך גם לאופציה ההגנתית העדיפה מבחינת הקבוצה הזאת. וכן, אני מדבר על הגנה גם ביום שאחרי שהקבוצה שלו סופגת 96 נקודות בתום 40 דקות. חלקו בעניין הזה הרי איננו קטן. מצד שני, ועזבו רגע את נתוני החסימות (4 אתמול, 1.7 בממוצע עונתי), וויילי הוא כן הבדל הגנתי. גם בזכותו. גם בכל הנוגע לזהות המחליף שלו. הריצה ההתקפית של קלוז' אתמול, אשר איימה למחוק את היתרון הגדול והמוקדם, הושגה בעיקרה על סמית'. החל מהנקודות הקלות של סיזר והמשך בטיולים של וודברי עליו. כולם יודעים שהפועל ירושלים הנוכחית נעדרת את עמוד השידרה ההגנתי אותו הכרנו. מתוך הבעיה הזאת, החלק שעליו אפשר יחסית לסמוך נוגע לדקות של וויילי בעמדת הסנטר. שהיו, בין היתר, גם 5 הדקות שלו בהארכה ובדרמה מול קלוז'. כשהפועל ירושלים מביטה קדימה, אל עבר שלבי הנוקאווט, היא יודעת שבעמדה 5 היא מסודרת. לפחות ב-19 הדקות של אוסטין וויילי. בעמדה 5 היא מסודרת, אוסטין ווילי. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים המטלדאון כן. היה גם מלטדאון. כזה שהביא את ירושלים ממצב של פלוס 23 עד לכדי הפסד. פייר? לא בטוח שיש כאן יותר מדי מסקנות רוחב לייצר. ספציפית, מול לחץ על מגרש שלם וחצי מגרש, קרסו ואיבדו הגארדים מהבירה. כולל בהרכבי גארדים. ספציפית, מול לחץ חזק על הכדור של הטיילורים של העולם, ראינו איבודי כדור בכדרור של השלישיה הבכירה (הארפר, קרינגטון, ווינסטון). בסה"כ 13 איבודי כדור. רובם המוחלט במהלך הרבע השלישי, הרבע של איבוד הכדור ואובדן הבטחון. התקפית, אני ממש לא בטוח שיש ליונתן אלון מה לקחת מכאן הלאה. הגנתית? נו, את הבעיות ההגנתיות של ירושלים עד כה לא נצליח לסכם רק בטור אחד. בשולי - כולם מעתיקים מכולם במינוס 4, הריצו הרומנים וואחד תרגיל אאוט, שהסב באחת עור ברווז לכל עכבר כדורסל בנמצא. כדי לפשט, רק נגיד שהרומנים מריצים שתי חסימות לצד החלש, פלאס טוויסט: חסימת עומק של מילטיץ' לוודברי, שעולה למעלה ודופק הטריצה. ולמה ההתרגשות? כל מי שקצת חובב שרטוטי כדורסל מכיר את התרגיל על שם בראד סטיבנס, מי שהיה מאמנה של הסלטיקס והבין, לזכותו, שלאמן זה חרא של עבודה. ועבר לחליפה ומשרד במקום. הצגה. לא יודע אם סטיבנס אוהב שהמורשת שלו מתמצית בעיקר בתרגיל אחד קטן שעובר מקבוצה לקבוצה ומיבשת ליבשת, אבל זה מה שיש. תזכורת - קליק אחד על הסרטון יתן לכם את הקטע המדובר. בשביל צפיה נוספת, העבירו את הסרטון לזמן שכתוב בסיום הפיסקה. הקיצר, סילבשן, מאמנה של קלוז', מריץ את התרגיל ע"ש באופן סיסטמתי. הנה, למשל, וריאציה מהחלק הראשון של הרבע הרביעי שמסתיימת בדאנק מילטיץ'. (5:15) והנה המהלך האדיר שעליו אנחנו מדברים, כשנראה היה שהמשחק גמור, שמסתיים בשלשה בתוך פרצוף. (7:20) איזה יופי, אה? וזהו האורגינל של סטיבנס, עם המון דוגמאות מהתרגיל המקורי. אוקיי. עכשיו אל ההבדל המרכזי. גם בתרגיל האמריקאי וגם ברומני יש מסירה שהולכת לצד שרחוק מהכדור, אחרי שתי חסימות רוחביות ממשפחת הפלייר. מצד שני, אצל הרומנים, אחרי שתי החסימות הללו, מגיעה - כאמור - חסימת עומק נוספת אל הקלע. ותהיתי וחככתי ובדקתי מאיפה הרפרנס לתוספת הנחמדה הזאת של הרומנים. ובכן, התשובה? פינלנד. הנה, תראו מה עושים כאן במשחק החם בין קובראט ליריבתה מהלסינקי. כולל חסימת עומק. אז כמו שאמרו פעם, בפינה משונה בתכנית שכבר איננה קיימת: לא משנה אם זה וודברי שהיה בסלוניקי ועבר לרומניה, בראד סטיבנס שאיפסן את הטרנינג, סילבשן, פלייר, קובראט, מילטיץ', סיגלס או דן שמיר. כי בסוף כולם מעתיקים מכולם. גם הרומנים. שתי נקודות לסיום הפוקוס - נכון שהמשחק מול ונציה במחזור הסיום חשוב בראש בראש מול בורק הצרפתית, אבל הפוקוס של ירושלים עובר עכשיו לזירות המקומיות. שמתחילות מראשון הקרוב מול הפועל תל אביב. שוב מול הפועל תל אביב. אומרים שקשה לנצח קבוצה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. ירושלים, אם משנה לה לסיים שלישית או שישית, איבדה את הפריווליגיה להפסיד משהו. סביר להניח שהיא תגיע שוב עם אותה תכנית הגנתית אל מול האיטודיסים. מעניין אם איטודיס יצליח להראות מולה משהו אחר. ברעיונות ההתקפיים או בהחלטות הסגל. כשיגיע מרץ - אומרים ומנג'סים כאן כמעט מדי טור ונמשיך עכשיו; רגע אחרי אותו פוקוס אלי ליגה וגביע, לכשיגיע חודש מרץ, תתמודד הקבוצה של אדלסון עם ההכרה שעכשיו זה הרגע. גם אם יש מו"מ במקביל שיוכל להעניק לירושלים כרטיס לליגה של הגדולות מבלי להעפיל, זאת העונה שבה היא צריכה לקחת את היורוקאפ. האם, ברמת הסגל, נעשה הכל כולל הכל, במסגרת האפשר, כדי למקסם את הסיכויים? התשובה, לעניות דעתי המרודה, היא שלא. שיהיה לנו טוב.

רוב הציבור מעולם לא נחשף לז'אנר "שיחת היום באימון מ.ס. אשדוד", שקיים בחוגים הפנימיים של עורכי הספורט. הוא מדבר על אירועים שוליים ופרובינציאליים להחריד, שאיכשהו פילסו את דרכם להתפרסם באתרים או בעיתונים המובילים, ואז עוד הלך הכתב והתפאר בהישג העיתונאי שלו; איך? הוא סיפר למחרת שהעניין הפך ל"שיחת היום" בין השחקנים באימון של קבוצה כזו או אחרת. עדיף נידחת ולא מפוארת. אז הנה, קבלו את הגירסה שלנו. ג'ימי קלארק הופיע לפתיחת אימוני מכבי ת"א לקראת העונה החדשה בלוק חדש, שונה ומפתיע. או, במילים פחות פומפוזיות, הוא הסתפר. הראסטות הפרועות נעלמו, והגיע בחור צעיר בשיער קצוץ ומסודר. "אולי עכשיו הוא גם יתחיל לשחק בצורה מסודרת", אמרתי לאחד מאנשי הקבוצה. האיש הביט אליי, הסתכל לעברו של קלארק, וחזר אליי עם חיוך. "לא. הוא לא", ענה. והלך. אז לא. הוא לא. אבל באיזשהו מקום כן. הוא כן. קלארק עדיין יכול לחרפן בחלק מהפעולות שהוא מבצע ולגרום לראסטותיהם של אוהדיו, חבריו ומאמניו לסמור, ובכל זאת, הפך לאחד השחקנים הסולידיים במכבי. 11.5 נקודות ב-19.3 דקות, 56% לשלוש ו-6.3 אסיסטים לעומת איבוד בודד הם המספרים הדי פנומנליים שלו בששת מחזורי היורוליג האחרונים; אתמול הגיעה ההתפוצצות, עם שיאים אישיים בארבע קטגוריות, ועוד איזה דובדבן בקצפת - סל ניצחון, עם הבאזר, ביד אליהו. בואו נתעכב שנייה על השילוב המשולש הזה: 1. סל ניצחון, 2. עם הבאזר, 3. ביד אליהו. היו למכבי סלי ניצחון (רק העונה היא קיבלה כאלה מתמיר בלאט מול ריאל מדריד ומאושיי בריסט בדובאי), והיו לה גם באזר ביטרס (בדרך להארכה, כמו נס ז'לגיריס, או במשחקי חוץ כאלה ואחרים), אבל הנתון הפשוט הוא די מדהים: רובם המכריע של יושבי ההיכל מעולם לא חוו את שלושת הגורמים חוברים להם יחדיו במשחק יורוליג ביתי, לנגד עיניהם ומול פרצופם. טובי ההיסטוריונים (אהלן אורן דניאלי, בוקר טוב) ניסו להיזכר ולחשוב ולמצוא - ולשווא. עד שיוכח אחרת, וננצל את העובדה שאנחנו במרשתת ולא בפרינט כדי לתקן אם נצטרך, מסתמן שקלארק עשה אתמול מעשה של פעם ב-30 שנה; אם זיכרוננו אינו מטענו, האחרון בצהוב שקלע סל ניצחון ביד אליהו, עם הבאזר, בלי שהכדור יחזור אפילו לכמה עשיריות שנייה ליריבה, היה דורון ג'מצ'י בשלשת שלושת-רבעי המגרש נגד ציבונה זאגרב, אי אז בדצמבר 1995. וזה מטורף. מטורף ממש. את ההמחשה לאירוע הקרוי קלארק, או לזה העונה לשם מכבי ת"א בימינו, אפשר היה לקבל בפוזשן אחד קצר, כשעל השעון חמש דקות לסיום. קלארק איבד כדור מסמר ראסטות בהכנסת חוץ מתחת לסל, והוציא את פרטיזן בלגרד למתפרצת בתנאים של אחד על כמעט-אפס. טוניה ג'קירי שייט לעבר הטבעת (עד כמה שאחד בממדיו יכול לשייט) ועלה ללייאפ נוח, כשמשום מקום הגיח מרסיו סנטוס ודפק לו גג מאחור. מצב ההגנה היה כל כך עגום, שריבאונד ההתקפה הסרבי נקטף באין מפריע, וג'קירי מצא את עצמו במיס-מץ' בדרך אל הסל, אבל אז הגיעה עזרה מטי.ג'יי ליף והכדור חזר לצד השני של האולם באיבוד מוזר. באופן סימבולי משהו, מכבי יצאה בלא נזק מאותו אירוע לא מחמיא. ובאופן הרבה יותר מסימבולי, כוכביו של המהלך היו קלארק, סנטוס שהיה בדקת הסיום בכל מקום שבו קרה משהו (לטוב ולרע) וליף. אחד הגיע מבני הרצליה לפני שנה, האחר בא עם ניסיון של עונה אחת ביורוקאפ כשחקן מחליף באולם, והאחרון נחת לראשונה באירופה אחרי שנים ארוכות כדמות AI בסין. והם, כשחקנים מרכזיים שבסיטואציה נורמלית היו אמורים להיות משלימים, חופרים אט-אט את דרכם לעבר המחוזות התחרותיים ביורוליג. "זה על עודד קטש", אוהבים מבקריו של מאמן הצהובים להצביע אחרי הפסדים. ובכן, גם זה. רשימת השחקנים שהשתפרו והתקדמו תחתיו, ואפילו הציגו אצלו את הכדורסל הטוב ביותר בקריירה שלהם, היא ארוכה וממושכת, וכוללת מוכשרים פחות ומשובחים הרבה יותר. לאן כל זה לוקח את הקבוצה הזו? כמו מול ולנסיה (בארנה), וז'לגיריס קובנה, ופנאתינייקוס, ובאיזשהו מקום גם וילרבאן - כך גם הפעם: מותר לשאול האם מכבי ת"א הייתה מנצחת אם המשחק היה נשאר בפיוניר ולא חוזר לישראל. אחרי החגיגה, מביטים הצהובים למעלה, ועדיין מוצאים את עצמם במרחק של ארבעה ניצחונות מז'לגיריס וממונאקו שמדורגות במקומות 10-9. כשנותרו 12 מחזורים, זה המון. הם לא יהיו במיקס לפלייאין, אלא אם יצליחו לבנות רצף ניצחונות שיזכיר את הסטריק מדצמבר, וירשמו כמה ערבים כאלה שאחר כך יגידו עליהם, כמו בכל שנה, "בואנה, היורוליג משוגעת השנה". או כמו ששי האוזמן כבר יעץ לאוהדי מכבי לפני כמה שבועות: "אני יודע, אני יודע. לא מעטים מכם עסוקים בחישובי ניצחונות נדרשים. זכותכם. והיי, יש אפילו פושים חוזרים בנושא. זכותם. לי יש דווקא הצעה אחרת: עזבו אתכם משטויות. פשוט תיהנו מזה. אחלה אחלה אחלה של משחק היה אתמול ביד אליהו הישן... בכל הקשור לליגה השנייה בטיבה בעולם, יש לאנשים בצהוב עוד כמה פיקים מגניבים למדי בעונת המשחקים 2025/26. פשוט תיהנו מהם". צילום: דב הליקמן, ספורטס רבי

דני אבדיה לא יכל לבחור זמן גרוע יותר להיות הישראלי הראשון שמעפיל לאול-סטאר. שנות המלחמה לאחר ה-7 באוקטובר הביאו לצניחה דרמטית במעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית, במיוחד בקרב צעירים בכל רחבי הספקטרום הפוליטי. הסכם הפסקת האש אמנם הוריד את הנושא מסדר היום, אך דעת הקהל התקבעה בנקודת השפל אליה הגיעה, ונותרה צרובה היטב בתודעתם של רבים. יהודים ציוניים בכל רחבי ארה"ב נמצאים במגננה. מוסדות ואישים בעלי סממנים יהודיים וציוניים הינם מושא למתקפות ולהתגרויות מכוונות מצד גורמים אנטישמיים ו/או פרו-פלסטיניים. ברמה הרחבה יותר, בחוגים הולכים ומתרחבים יש תהליכי דה-לגיטימציה מובהקים לעצם העמדה הפרו-ישראלית. שלב הדיון באשר לצדקת דרכה של ישראל נחתם והושלם. כעת ישראל היא בחזקת מדינה מצורעת, ומי שמביע תמיכה בצעדים הצבאיים שנקטה לאחר ה-7 באוקטובר נחשב מצורע גם כן. אין זה משנה אם הוא אינו תומך בקואליציה, או אם הוא מוקיע אירועים ספציפיים של הפרה לכאורה של דיני מלחמה וזכויות אדם. עצם התמיכה בזכות קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי היא מעין פשע בפני עצמו. האדם המואשם בה הוא למעשה כבר לא צד לדיון, אלא פנייטה ששונאי מדינת ישראל חובטים בה בינם ובין עצמם. היהודים בכל רחבי הספקטרום הפוליטי חווים משבר חסר תקדים. משמאל, הם מרגישים שהם מאבדים בית פוליטי שמרבית ערכיו עולים בקנה אחד עם הערכים שלהם ושהם אף מסומנים כאויבים. מימין, הם רואים את העלייה בביטחונם ובמעמדם של הגורמים האנטישמיים, בעיקר בקרב צעירים אבל לא רק. פוליטיקאים משני צידי המתרס מחריפים את הטון בו הם מדברים על השפעת הלובי היהודי איפא"ק על המערכת הפוליטית, ויש מעט מאוד תקווה לשינוי בכיוון ההפוך. ואז – בדיוק ברגע הסינגולרי הזה שבו שונאי ישראל מחפשים להיכן לתעל את הזעם שלהם מעבר למערכת הפוליטית, ובדיוק כאשר אוהדי ישראל מחפשים רגע של נחת בתוך צוק העיתים, מגיע דני ופורץ לתוך התודעה של הספורט האמריקאי כפי שאף ישראלי לא פרץ לפניו. כמו מוסלמי בבית"ר הישראלי הממוצע יודע מעט מאוד על העיר פורטלנד, אם בכלל. מי שנחשבת בעיני ישראלים כמעוז השמאל הבלתי מעורער היא סן פרנסיסקו, ורבים, בעיקר בימין, אוהבים לצטט את השלט השקרי והסטירי שהונח בעיקר הקורא ליושביה שלא לשדוד סחורות בעלות של מעל $950. אלא שפורטלנד, היא העיר "השמאלנית" ביותר בארה"ב, ולא סן פרנסיסקו. עיר קטנה באופן יחסי, הנמצאת בקצה השמאלי של היבשת וששימשה במשך שנים כמקלט למי שברח מהשחיתות של המזרח. עיר ללא מוסדות אוניברסיטאיים או פיננסיים גדולים שמייצרים אליטות ריכוזיות ופרגמטיות. עיר שהיוותה במשך שנים מקלט למתנגדי מלחמת וייטנאם ולתומכי "תרבות הנגד", ושעימותים ממושכים ואלימים עם המשטרה גרמו לרדיקליזציה ולאנרכיזם להפוך לסממן תרבות בפני עצמו בקרב תושביה. לכאורה פורטלנד היא המקום האחרון בו ישראלי-יהודי יתקבל בברכה. העמדות כלפי ישראל חקוקות באבן עוד לפני ה-7 באוקטובר, וככל שזה היה תלוי בהם, שיקולים פוליטיים של רבים יבואו לפני אלו הספורטיביים בבחירת גיבורים אפשריים של העיר. אלא שההחלטות אינם בידיהם של רבים ודני אכן מצא את עצמו בקבוצה בתחילת העונה הקודמת. בדרך נס, מכל המדווח בתקשורת נראה שיחס האוהדים לעצם הנחיתה של דני היה סביר ביחס למה שניתן היה לחשוב. אולי זו החשיבות המשנית של המעמד בו הגיע דני, כשחקן משלים עם פוטנציאל תיאורטי, ואולי זה היעדר היומרות והרלוונטיות של הקבוצה בשנים האחרונות, בהיותה נטולת כוכבים פעילים שיוכלו להוביל את הקבוצה לפלייאוף עם פציעתו של דמיאן לילארד. דני התחיל את הפריצה שלו באמצע העונה שעברה, כשלפורטלנד כבר לא היה מה להרוויח ובעיקר כאשר לא היה לה מה להפסיד. את המעמד שלו בקרב האוהדים הוא בנה באופן הדרגתי, עם שיפור עקבי בביצועים ובנוכחות על המגרש. כנגד כל הסיכויים, בעיר העוינת ביותר לישראלי על הנייר, דני התייצב בתחילתה של עונת הפריצה שלו כשמרבית אוהדי פורטלנד כבר היו בצד שלו. זה יהיה נתון אקוטי מאוד לעלייה שיחווה בשנה הזו, אבל אפילו זה יהיה רק קרב ראשוני וקליל יחסית בדעת הקהל לעומת אלו שעוד יחכו לו. שיח שנאה מעטים השחקנים ב-NBA שנקודת המוצא של אוהדים רבים עבורם היא קודם כל שנאה. שחקנים בהחלט יכולים להיקלע לתדמית מסוימת בשלב מוקדם בקריירה בגלל רגעים דרמטיים במשחקים, אירועים בהם היו מעורבים על המגרש ומחוצה לו ועוד. לא כך המצב עם דני. ברגע שהחל לעשות עבור עצמו שם עם סטטיסטיקות והתבטאויות אוהדות מצד פרשנים וכוכבים, שיח שנאה ער ויוקד החל להתגבש סביבו נטו בגין היותו ישראלי, ועוד רחמנה ליצלן, ישראלי שגאה להיות ישראלי. לשיח הזה יש כמה מאפיינים בולטים. המאפיין הראשון הוא לייחס לדני תכונות שליליות אינהרנטיות מעצם היותו ישראלי. השונאים ייטענו שהוא אדם נורא שתומך ברצח עם, וראיית הזהב לאישוש טענה זו תהיה איך לא, תמונה שלו במדי צה"ל מימי השירות הסמלי שלו כספורטאי מצטיין. אותם גורמים יטענו שהוא גם דמות שלילית בקבוצה, שהוא אגואיסט שלוקח לעצמו תפקידים שאינם שלו ומפריע להתקדמותם של אחרים. זאת בניגוד גמור לכך שדני אהוב על ידי חבריו לקבוצה, ושהוא מסומן כמנהיג טבעי וחיובי הן על ידי וטרנים כמו ג'רו הולידיי והן על ידי צעירים כמו כאלב לאב שרואים בו מודל לחיקוי. המאפיין השני הוא ביצוע צ'ריפיקינג ועיוות של נתונים במטרה לגמד או להשחיר את הישגיו של דני על המגרש. ייטענו לדוגמא שהוא משחק כדורסל "לא אתי" של סחיטה לא מוצדקת של עבירות כדי לצבור נקודות מהקו, תוך התעלמות מהעובדה שהוא חודר לסל יותר מכל אחד אחר ב-NBA ולכן מן הסתם הוא מועד לספוג עבירות. יציגו סטטיסטיקות מוצלחות של חברו לקבוצה שיידון שארפ משלושה משחקים בהם דני לא שיחק כראיה לכך ששארפ פורח "ללא הדיקטטור". זאת כאשר בפועל ממוצעיו של שארפ כשהוא משחק לצד דני טובים מאשר כשהוא לבדו, הן אבסולוטית והן באחוזים. מאפיין זה "מככב" גם מאז בחירת דני לאולסטאר. אינספור סרטונים וציוצים עוסקים בהשוואות בין הסטטיסטיקות שלו לאלו של קוואי לאונרד וג'יימס הארדן שלא נבחרו, עם טענה שהם היו עדיפים עליו. אין זה משנה בכלל שבקרב שחקני הרזרבה שנבחרו במערב, ממוצעיו של דני שם שקולים או טובים יותר מאלו של כל יתר השחקנים שנבחרו פרט לאנתוני אדוארדס. כאן נכנס גם המאפיין השלישי והוא הקונספירציות. הטענה שדני הועדף על ידי אדם סילבר לאולסטאר בשל יהדותו וישראליותו. שההצבעות עבורו בקרב הקהל היו מזויפות, או מתודלקות על ידי מדינת ישראל באופן חתרני ולא לגיטימי. גם ההגעה התדירה של דני לקו העונשין מוזכרת כאן ככזו שנובעת מ"הנחיה מלמעלה" שקיבלו השופטים להיטיב עם דני שנבעה, איך לא, מהכוח של היהודים בארה"ב. המאפיין הרביעי, ואולי הכואב מכולם, הוא השמחה לאיד. לא היו הרבה רגעים במהלך העונה הזו בהם הייתה הזדמנות לכך בכלל, אבל כאשר היו, השונאים חיכו מעבר לפינה. כאשר החטיא זריקה מכריעה, כשרשם משחק חלש, כשנפצע וכאשר התקשה לשחק בעודו מתאושש – אלו היו רגעי קסם מבחינתם. בכל אותן נקודות שבהן כל שחקן ממוצע היה נדרש לתעצומות נפש כדי להכיל ולהתמודד, דני נדרש לפי מאה יותר עוצמות, כי השמחה לאיד כלפיו ביחס לכמה מעט זמן הוא בתודעה של אוהד הכדורסל הממוצע היא לא פרופורציונית בעליל. גול עצמי המשמעות של להיות ישראלי באווירה הנוכחית בארה"ב היא בין היתר גם לשלם מחירים גבוהים במיוחד על טעויות. בכל הנוגע לשיח הפוליטי דני התנהל בצורה מדודה וזהירה לאורך הרוב המכריע של העונה. כן יש דגל של ישראל מעל הלוקר שלו וכן יש לו לא מעט התבטאויות סמליות לתמיכה בישראל, אבל מעבר אליהן דני לא בחר במודע לעסוק בנושא הפוליטי וביחס העוין כלפיו כמעט באף הזדמנות. אלא שאז הגיע הראיון לאתלטיק של הניו יורק טיימס. בראיון דני נגע בהרחבה בנושא העוינות שהוא חווה על רקע פוליטי. בתחילת הקטע דני התבטא באופן שייתפס כלגיטימי בעיני רבים כשאמר "למה זה משנה שאני מישראל או מכל מקום אחר בעולם? מה זה משנה מה הגזע שלי? למה אתה לא יכול לכבד אותי פשוט כשחקן כדורסל? כל השנאה הזו, ללא כל סיבה, כאילו אני זה שקובע דברים בעולם". דני אף הציב שורת הגנה משכנעת לעצם הגאווה שלו במדינת ישראל כשאמר "למה אנשים מצפים ממני? זו המדינה שלי, בה נולדתי, בה גדלתי. אני אוהב את המדינה שלי ויש הרבה דברים יפים במדינה שלי". אלא שאז דני עלה להתקפה: "לצערי, לא כולם מיודעים באשר למה שקורה באמת, וזה מעצבן אותי. אם אתה לא מיודע ואתה לא מהמזרח התיכון אתה לא מבין כמה אחורה זה הולך ומה ההשלכות והכל...פשוט אל תגיד כלום". האמירה הזו הייתה טעות מכמה טעמים. ראשית, בעוד שהגנה על עצמו מפני ביקורת לא לגיטימית נחשבת אצילית, מתקפה לכאורה של ספורטאי, לא כל שכן זר, על עמדות פוליטיות של אמריקאים נחשבת חצופה ובחזקת חריגה ממקומו כספורטאי. שנית, הטענה שמבקרי ישראל לא מעודכנים באשר לעובדות בשטח היא טענה שנשמעת מצוין בישראל וגרוע בארה"ב. למעשה, היא הפכה למעין סמל בעיני החוגים האנטי-ישראלים להצטדקות של הישראלי הממוצע בצדקת דרכה של מדינתו, ולהתעלמות שלו עצמו מהעוולות שנגרמות לכאורה על ידי צה"ל ומערכת הביטחון. כשדני נקט בה, הוא כאילו הצדיק בדיעבד בעיני כל מבקריו את הביקורת שהפנו כלפיו לאורך כל הדרך. שלישית, באמירה זו דני פגע במעמדו בקרב אותם אוהדים, בודדים ככל שיהיו, שהיו ביקורתיים כלפי ישראל אבל נמנעו מלערבב בין ביקורת זה ובין רגשותיהם כלפי דני ככדורסלן ב-NBA. לכל אדם מותר לעשות טעויות, ובמסגור קצת אחר, לכל אחד מותר ללכת עם האמת שלו ולשלם את המחיר הכרוך בכך. אלא שדני, שלא באשמתו, נדרש לשלם מחירים גבוהים יותר מכל אחד אחר ביחס למעמדו ככוכב שרק עכשיו פרץ בליגה. מאז שהחל להיות מוגבל במשחקו בשל כאבי גב דני שיחק בצורה שנראתה מהצד כמהוססת וחסרת ביטחון. בראיון שהעניק לאחר משחקו האחרון מול הניו יורק ניקס, בו הוא קלע רק 11 נקודות באחוזים רעים, הוא היה נראה כבוי. אולי אני טועה ואולי זה רק התסכול מהפציעה ומהיכולת האישית, והחשש שכללי שיהיה קשה לחזור לרמה הגבוהה שהייתה שם קודם. אבל בעיניים הכלות של דני ראיתי גם את המעמסה הרגשית העצומה. את הנטל שהפוליטיקה גובה מכל התמודדות מקצועית אליה הוא נדרש. דני הוא ספורטאי נדיר, גם במחוזותינו וגם בעולם. פצצה של ביטחון שנשענת על עבודה קשה, על חספוס והתנערות מקשיים, על דרך ארץ נדירה ועל צניעות כלפי חוץ ואמונה עצמית מוצדקת כלפי פנים. בוערת בו אש שאף קושי ואתגר שחווה בחייו לא הצליחה לכבות, ולמעשה היא רק הלכה והתעצמה ככל שהזמן עבר. כולי תקווה שהפוליטיקה תהיה רק עוד אחד מאותם אתגרים, עוד משוכה שדני ימצא את הנוסחה כדי לפצח בדרכו לגדולה, ולא הדבר שיקטע אותה. אנחנו ברגע ייחודי שבו ספורטאי נדיר, בטח בקנה מידה ישראלי, פוגש אתגר נדיר שלא מזדמן כמעט לאף ספורטאי מקצועני שנמצא באור הזרקורים. הלוואי שהטוב ינצח. יפתח דיין הוא פרשן לפוליטיקה אמריקאית, ומנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית.

בפרק האחרון של שוט אמרתי שלו אני מקבל את ההחלטה, דימיטריס איטודיס מפוטר לאחר ההדחה בגביע. ולא רק בגלל ההדחה של הפועל תל אביב בגביע. הסברתי שאין בכך כדי לגרוע מההערכה העצומה שיש לי כלפי המאמן המעוטר, אבל שבמצב הדברים הזה הוא מרגיש לי אובד עצות ונטול אמון משחקניו. שעל פי הידוע לנו, נוכח המבנה האישיותי של הקואץ', אמנם הוא בהחלט יכול לשקם את הכדורסל התקוע הנוכחי, אבל שלמאמן אחר שיגיע יהיו סיכויים טובים יותר להצליח לצאת מהשטאנץ הקיים והרע. זה, פחות או יותר, רוח הדברים. ואז הגיע המשחק מול הכוכב האדום אתמול, שגרם לי לכמה מחשבות אחרות, או לפחות מתעדכנות. כולל מסקנות, אליהן נגיע בסופו של טור. סימנים של משהו? נכון. הפועל תל אביב התרסקה אתמול ברבע הרביעי, בו איבדה צלם של קבוצה ברבע של 6-25 מביך אל מול הכוכב האדום. נגיע לזה עוד מעט. מצד שני, היא גם שיחקה 3 רבעים שסיפקו כמה נקודות למחשבה. 3 רבעים שהסתיימו כשהיא מובילה 69-62. ולא רק בגלל התוצאה עצמה. דימיטריס איטודיס יכול לשחק אותה קינג קונג (כן, ככה אמרו פעם. אני איש מבוגר. תתמודדו) ולהעמיד פנים שהוא מעל לכל הארוע, אבל הלחץ מבחוץ ומבפנים ללא ספק השפיע על ההכנה לקראת המשחק וקבלת ההחלטות במהלכו. זה בא לידי ביטוי אמש בניהול החילופים בכלל ובענייני בר טימור בפרט, שלא ברור (ולא משנה) אם מדובר במהלך יח"צ או שמא מגיע מתוך החלטת כדורסל פרופר. זה בא לידי ביטוי בסוג הכדורסל שהפועל תל אביב הציגה אמש. כדורסל, שאם נדבר גלויות, לא הכרנו לפני, בעידן הנוכחי. ביצה ותרנגולת אתמול שוחק משחקה ה-25 של הפועל תל אביב ביורוליג. מתוך 24 הראשונים, שיחק בר טימור 5 דקות ו-14 שניות. במצטבר. כי לא חשבו שהוא מספיק טוב או מספיק מתאים. לג'יט. אתמול פתח הקפטן בחמישיה ושיחק 21 דקות ו-25 שניות. לג'יט. 8 נקודות. 5 חטיפות. 5 חטיפות?! ובחיי שבתחילת המשחק תהיתי אם לא הכניסו את האיש רק כדי להגיד שהנה, קיבלתם את הישראלים שלכם, תניחו לי. בואו תראו איך זה לא עובד. בטח שהציוות ההגנתי של טימור, ודאי לא סטופר הגנתי מהטופ שהכרנו, הוא מילר-מקינטייר. אבל וואלה, טימור הסתדר איתו לא רע. ושוב, 5 חטיפות בסך הכל, כן? דקות של סטייטמנט, בר טימור. צילום: הפועל IBI תל אביב מצד שני, אמרתי ואחזור על זה: הבעיה של הפועל תל אביב היא ההתקפה. גם כשהיא לא שומרת טוב, הכל מתחיל מההתקפה שלה. ו-וואלה, הדברים אתמול זרמו וזזו ברמת האיזה כיף זה לראות משחק כדורסל. במקום הכדררת כמדיניות, אפשר היה לקבל גם דברים נוספים. האם זה בגלל הנוכחות של טימור? אולי, אבל ודאי שלא רק. רואים שעבדו על זה ודיברו על זה באימונים שלפני. רואים שחודדו שם אלמנטים שונים בהתקפה, כולל תנועות בצד החלש וכולל בסוף שעון. רואים את זה. הדקות של טימור, בעניין הזה ומהבחינה הזאת, יכולות להיות סוג של סטייטמנט. הנה, זה הכיוון שאליו אנחנו שואפים. זה הכדורסל שאליו אנחנו שואפים. הנה, תסתכלו על טימור. והיי, קיבלנו לפעמים אקסטרה פאס, כמו למשל במהלך הזה שאותו מסיים וויינרייט בעוד שלשה, אחרי שיציאה גבוהה על כריס ג'ונס, לקראת סיום שעון השניות, מובילה לטימור ואז לפינה הקרובה. אבל לא, זה לא האקסטרה פאס. זה עצם הפאס. עם טימור ועם האחרים. אה, והשלשות נכנסו. שזה חשוב בכדורסל. מה זה נכנסו? 8 מתוך 12 במחצית הראשונה. וויינרייט עושה בשלב מסוים 5 מ-5. ג'ונס פוגע ב 4-6. האם זה הגיע מתוך השטף החדש? אההה, במידה מסוימת – כן. הפועל תל אביב הצליחה להגיע אתמול לכמות גדולה יותר של זריקות חופשיות. חלקן בלי כדרור. חלקן עם. זה הסיפור. בואו נדבר על זה. השאיפה לחופש נעצור רגע רק כדי להתייחס לנקודה מקצועית חוזרת ביחס לסוג הזריקות שמרימים השחקנים באדום. לא מעט אנשים/מלהגים מייחסים חשיבות גדולה להבדל בין זריקת קאץ' נ' שוט לבין זריקה מתוך כדרור. יענו לזרוק אחרי שמוסרים לעומת לזרוק בלי מסירה. אפילו שמעתי איזה מתיימר אתמול אומר שברור שאחוזי הקליעה לשלוש גבוהים כשהזריקה היא מסוג קאץ' נ' שוט. אני יכול לקחת אתכם לכל מיני נתונים מתקדמים או אחרים כלליים או רוחביים מהעולם כדי לנתח את הסוגיה ברמה הקלינית, אבל זה לא רלוונטי או מעניין כרגע. מה שמעניין הוא החופש. השאיפה לחופש. כן, כמו במקרה של פרדי. בערך. מודלים סטטיסטיים מתקדמים, עליהם כבר דיברנו העונה, הראו שהפועל תל אביב קולעת באחוזים גבוהים זריקות בדרגת קושי גבוהה. לפחות כל עוד רצה היטב עד למקום הראשון בליגה השניה בטיבה. ועדיין, כל השאיפה כולה היא שהשחקנים הנכונים יזרקו - כשהם פנויים. רוצים נתונים? קחו נתונים. כשהפועל תל אביב זורקת מאותו מצב קאץ' נ' שוט, היא קולעת העונה 1.16 נקודות פר זריקה. שזה טוב. כשהזריקה נחשבת פנויה, הנתונים מאמירים לכדי 1.36 לזריקה. כשהזריקה היא תחת שמירה, פוחתים עד ל 0.84 פר זריקה. כמה פשוט, כמה הגיוני, ככה ברור. ואם מתוך כדרור? כאן הנתונים נהיים מורכבים. 0.97 נקודות לזריקה מכדרור. 1.04 לזריקה מוקדמת מכדרור. אל תוך התבשיל הסטטיסטי הזה צריכים להכניס את הנטייה המוגזמת של הגארדים באדום, כפי שניתח הירש, לזריקות שפג תוקפן ל-2, אבל מחוץ לצבע (יענו 2 ארוך). אבל כאן, אין לנו חלוקה בין זריקות חופשיות לבין כאלו שהן על הפרצוף של מישהו. אוקיי. ניפחתי לכם את המוח. בפשטות, סיכום הנקודה הזאת היא שתעזבו לרגע את הקאץ', את השוט ואת השיט. הפועל תל אביב, כמו כל קבוצת כדורסל בעולם, צריכה לעשות דברים (ברמת קצב, ריווח, החלטות וכו) כדי להגיע לזריקות שמתאימות לה. לזריקות נוחות. עם כדרור, בלי כדרור. ולקוות לטוב. אם נכנס, המאמן גדול. אם לא, אז היא נופלת. ואז הגיע הרבע הרביעי אפשר לקחת את כל מה שכתבנו ושקרה במהלך 30 הדקות הראשונות של המשחק ולהשליך אותן היאורה, בכל הקשור ל-10 הדקות שהכריעו. אל מול הלחץ ההולך וגובר של הסרבים שמנגד, חזרה הפועל תל אביב ל DNA ההתקפי שמאפיין אותה העונה, בטח ובטח ברגעים הרעים שלה. פוזשן ראשון, ובלייקני מתרסק כשמנסה לכדרר מול קילר בשם קליניץ'. ואז ים מדר כופה זריקה קשה מתוך כדרור. ואז מאבד כדור בכדרור. ואז שלשה קשה. ואז ג'ונס מחטיא מכדרור. ואז בלייקני מנסה מזלו במהלך בידוד מול הקליניץ'. ואז חריאנה. אי אפשר היה לנצח בכדורסל הזה, את היריבה הזאת, באווירה הפסיכית אשר סביב. אפילו כשקולין מלקולם חשב שישבור את הנאחס ויצליח סופסוף לקלוע נקודה ראשונה ברבע הזה, אחרי 7 דקות, רק כדי לגלות שגם זריקת עונשין יכולה להיות אתגר קשה מדי. אז מה למדנו? נסיים מהמקום שאיתו התחלנו. אם זה היה תלוי בהחלטה שלנו, מה היינו עושים עם איטודיס? טבלאית, הפועל תל אביב נאחזת במקום השלישי, אבל רק נצחון אחד ממקום עשירי. זה לא טוב. בכדורסל, ההתפרקות של הרבע הרביעי מטרידה, אבל זה לא משהו יוצא דופן במיוחד כשמגיעים לשחק בסרביה מול קבוצה כמו הכוכב האדום. בכדורסל, ראינו אתמול נכונות לשינוי. קודם כל בסגנון, אבל גם ברוטציית החילופים. וזה לא מעט. בחמישי, מול ולנסיה, אנחנו אמורים לקבל כבר סימנים ברורים כדי לראות אם יש כאן אכן שינוי שיכול לייצר תקווה לעתיד הקרוב של הקבוצה הזאת. אם כן, אז סחטיין. אם לא, אז הכיוון כאן אמור להיות ברור. מחר הוא יקבל סימנים ברורים יותר. עופר ינאי. צילום: עודד קרני, באדיבות איגוד הכדורסל 3 נקודות לסיום – וכולן על ריבאונד 1. עוד ועוד ועוד ועוד ועוד – אפשר ללכת סחור, אבל הפועל תל אביב נטלה אתמול 18 כדורים חוזרים בהגנה. הכוכב האדום לקחה אתמול 20 כדורים חוזרים בהתקפה. כלומר אחוזי ההצלחה של האורחת בריב' הגנה אמש עומדים על 47%. אחוזי ההצלחה של הכוכב האדום בריב' ההגנה שלה נעצרו בסופו של משחק על 82%. עם נתונים כאלו, חבל על הזמן של כולם. 2. אתה הראש. אתה אחראי? – אם מחפשים אחראים לכשל החוזר בקטגוריה הסופר חשובה הזאת, אפשר ללכת לענייני רוחב. למשל לחילופים הגנתיים. למשל לציוותי הרכב, הליכה לחמישיות נמוכות וכו. באמת של החיים, זה לא הסיפור. מיציץ', ולא משנה מול מי הוא למטה, סירב אתמול לסגור לריבאונד. ואל תתרשמו יתר על המידה מ-5 הריבאונדים של מוטלי. כי יותר מדי פעמים הוא לא עשה את העבודה שלו גם בעניין הזה, גם מעמדה מספר 4. ובלייקני. ואוטורו. ומלקולם. וגו. הפועל תל אביב לא הצליחה, לפחות אתמול, לגרום לשחקנים שלה להתחייב למהלכי משמעת וריכוז. לאחריות אישית. לעשות את העבודה שלהם. 3. עזרה בדרך? – אבל היי, אומרים שהעזרה בדרך. יש בעיות בעמדה 4? יש בעיות בריבאונד? יש בעיות? הנה, יבוסלה בדרך. או הייז-דיוויס. או שניהם ביחד. או שניהם ביחד פלאס קווין דוראנט. מי יודע? שיהיה לנו טוב.

"כשהמועדון שלנו למד שמכבי ת"א נותרה ללא בית בטוח לאירוח משחקיה, התגובה שלנו הייתה ברורה ופשוטה - אמרנו שהבית שלנו הוא הבית שלכם", אומר נשיא פרטיזן בלגרד, אוסטויה מיאיילוביץ', בשיחה עם "הדיסקו". "בלגרד פתחה את שעריה, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר, כדי לסייע לחברים ברגעים הקשים ביותר שלהם". פרטיזן זכתה הערב לקבלת פנים מיוחדת ואוהדת בהיכל מנורה. אחרי שאירחה את הצהובים והפכה את ביתה לביתם במשך יותר משנתיים, הקבוצה הסרבית הגיעה לישראל לראשונה מאז המלחמה - והמארחים קיימו טקס לכבודה. מיאיילוביץ' קיבל גופייה של מכבי, והשחקנים לבשו חולצות והחזיקו שלט שבו נכתב "תודה בלגרד". מיאיילוביץ' היה נרגש מאוד. "אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להודות על הטקס הבלתי נשכח הזה, בשם פרטיזן, בשם בלגרד ובשם סרביה", אמר לנו. "אני מאחל למכבי הצלחה רבה על המגרש, אך יותר מכך - אני מקווה מעומק הלב שהמלחמה במולדתכם תסתיים בהקדם, ושהשלום והביטחון ישובו לכל האנשים. מי ייתן והמשחק הזה, והחברות בינינו, ישמשו סמל קטן לתקווה לעתיד טוב יותר". כבר ב-8 באוקטובר 2023, כשבחלקים מיישובי העוטף עוד שרצו מחבלים, הזמין מיאיילוביץ' בשם פרטיזן את מכבי להתארח בסרביה ככל שתידרש. "ההיסטוריה כבר לימדה אותנו מה משמעותה של קבלת פנים חמה כשאין לך בית", הוסיף. "לפני יותר מ-30 שנה, בשל נסיבות המלחמה ביוגוסלביה, נאלצה פרטיזן לשחק כמעט את כל עונת הזכייה בגביע אירופה בפואנלברדה, וקיבלנו שם תמיכה עצומה. החוויה הזו לימדה אותנו שבספורט אין גבולות, במיוחד כשמדובר בסולידריות אנושית ובתמיכה הדדית. "לפני שנתיים זכינו אנחנו לעזור למועדון גדול אחר, ולעם נוסף בשעת מצוקה. זה המעגל האמיתי של החברות והכבוד שהכדורסל יוצר".

בשנתיים האחרונות השתנו סדרי עולם. מלחמות, הפיכות, שלל הפתעות טובות ורעות, ועוד איזה משהו קטן. דני באולסטאר. כן, אני יודע, אני מגזים. אבל עבורי, עבור אחד שהעריץ את המשחק הזה כל חייו, זה רגע שהוא הרבה מעבר לספורט. גדלתי על NBA Live ואחר כך עברתי ל־2K, בונה שחקנים מישראל. אני זוכר שבמשחקים הראשונים ישראל בכלל לא הייתה אופציה ביצירת שחקן. הייתי בוחר קונטיקט, בגלל שפר. אני זוכר איך זה היה חלום שיהיה לנו שחקן בליגה הזאת. אני זוכר איך תפסנו את הראש כשקטש מצא את העונה הכי גרועה לנסות ללכת ל־NBA, ובגלל שביתת השחקנים פספס את הגל. איך בזה אחר זה הופיעו שחקנים שמותגו עם הטייטל "הישראלי הראשון ב־NBA" וכולם, בזה אחר זה, נפלו. אתן רפרנס לכדורגל, מניח שתבינו. זה הרגיש כמו דרבי בין הפועל למכבי. כמו משהו שבחיים לא יקרה. הפועל לא תנצח את מכבי, ולא יהיה ישראלי ב־NBA. אז כן, הפועל סופסוף ניצחה את מכבי. ובNBA? שם כבר לפני מספר שנים כספי פרץ את תקרת הזכוכית הזאת, אחריו הגיע גם מקל, לשבריר. כספי היה שחקן NBA סולידי. לא כוכב, אבל כזה שקבוצות אוהבות שיש להן. הוא נתן קריירה מעולה, ועד לא מזמן כנראה היינו מגדירים אותו ככדורסלן הישראלי הטוב בכל הזמנים. ואז דני הגיע. דני נכנס ל־NBA עם המון מה להוכיח. הוא הגיע אחרי יוגוסלבי אחר, דומה במידותיו הפיזיות, שפרץ לליגה בסערה. כמובן, לוקה דונצ׳יץ'. אני זוכר את המוקים לפני הדראפט, את ההשוואות המוגזמות של הסקאוטים. בסופו של דבר דני ירד ממוקים של לוטרי לבחירה 9, אבל הבעיה הגדולה באמת הייתה הסיטואציה והקבוצה אליה הוא נבחר. וושינגטון לא הייתה קבוצה חכמה. היא לא באמת האמינה בו, אלא ניסתה להפוך אותו לשחקן 3&D. זה קשה כשמדובר בשחקן שקולע בפחות מ־30 אחוז משלוש. זה כמובן לא עבד. ואותנו זה תסכל. לראות את דני תקוע בפינות, לא משפיע על המשחק. אני זוכר שלא הייתי מסוגל לראות משחקים של הוויזרדס. רציתי לחנוק את ראול נטו, לצעוק על דני להיות אקטיבי, או פשוט לגרום לווס אנסלד להחזיר את המפתחות. התחושה הייתה שאולי זו התקרה שלו. שחקן סולידי, רול פלייר קלאסי. זאזה פצ'וליה שכזה. מריץ שנה וחצי קדימה, עבורי כמעט לא קרה בה כלום, ופתאום דני בפורטלנד. סיום עונה מטורף. המלעיזים אמרו שזה סוף עונה שלא מעניין אף אחד. וככה הגענו לעונת 25–26. דובר על דני כמועמד לשחקן המשתפר, לא הרבה יותר מזה. ואז דני הגיע באמת. בין לילה הוא הפך לכוכב של פורטלנד. הוא ניצל רצף פציעות כמעט בלתי אפשרי כדי לקחת על עצמו את תפקיד הרכז. אחרי לילארד, סקוט הנדרסון וג'רו הפצועים. סטטיסטיקות לא נורמליות. 25.5 נקודות, 7 ריבאונדים, 7 אסיסטים. כאלה שמזכירות את אותו יוגוסלבי אחר. אבל הכי חשוב, מנהיגות. הוא לוקח את הכדור. מחפשים אותו. מתמקדים בו. ואז הגיע האולסטאר. דני, בעזרת תושבי מדינת ישראל, נדחף עד למקום החמישי בהצבעות. לחמישיות הוא לא נכנס, ובצדק. וכבר הרגיש שזה לא יקרה. ואז בלילה זה קרה. קמתי בבוקר, ראיתי את הווידאו של הבחירה בו. התרגשתי. צעקתי לאלמוג: אלמוג אלמוג, בוא תראה. דני אבדיה נבחר למשחק של הכוכבים של הליגה. אלה הכי טובים נגד הכי טובים. ראינו יחד את רגעי השיא שלו. ויותר מהכול, לשמוע את הדברים הטובים שטרייסי מגריידי אומר עליו. זו כבר לא פרובינציאליות. ניסיתי להבין כמה זה נדיר. מאוד. בערך 5,000 שחקנים שיחקו ב־NBA בכל הזמנים. רק 466 מהם נבחרו אי פעם לאולסטאר. פחות מעשרה אחוזים. ומאירופה? 28 בלבד. ודני אחד מהם. פעם האולסטאר היה מרגש. תחרות ההטבעות הייתה אירוע שחיכית לו. המשחק בין רוקיז לסופטמורס הצית ריבים של ותק. הרעיון היה פשוט. קח את השחקנים הכי טובים בעולם, תן להם לשחק. מה כבר יכול להשתבש. מסתבר שהרבה. ליגה שגם ככה נטולת הגנות מקבלת משחק שבו לאף אחד אין סיבה לכופף ברכיים. שחקנים כמו ניקולה יוקיץ' לא מוצאים את עצמם. הוא לא שחקן של היילייטס, בטח לא כשלאף אחד לא אכפת. כל סטטיסטיקה מראה יחס הפוך בין אחוזי הקליעה לרייטינג, ואדם סילבר הבין את זה. בשנה שעברה הוא ניסה פורמט מוזר של טורניר של שלוש קבוצות. זה לא הציל את הרייטינג. אז השנה שוב שינו. טורניר בין שלוש קבוצות, שתיים אמריקאיות ואחת אירופאית. אולי קרב של אנחנו נגד העולם יעבוד. זה עזר לטראמפ, אז למה לא לאדם סילבר. אז דני הולך להיות באולסטאר. המשחק כנראה לא יהיה מעניין, אבל אני בטוח שכמות הישראלים שתשב מול המסך תשבור שיאים. ייתכן שגם אחוזי הקליעה. ההגנה, כרגיל, תהיה שלילית. ואני אחייך. אזכר בתקופות שהתחננתי שיקבל פירורים ליד שחקנים כמו רוי האצ'ימורה, אנטוני גיל ותומאס סטורנסקי. ועכשיו הוא הולך לשחק עם הכי גדולים שיש. שווה בין שווים. כן, התמיכה שלנו דחפה אותו. היא בוודאי עזרה. אבל היא לא גורעת גרם מהבחירה בו. הוא שם בזכות, לא בחסד. לפני בנקרו, קוואי, הארדן ועוד רבים וטובים. וזה מטורף. מה התקרה של דני? אני לא בטוח. בעיניי זה הרעב שלו. זה מה שמונע ממנו ליפול לבינוניות. זה מה שידחוף אותו למחוזות ורודים עוד יותר. ועד אז, נמשיך לחלום. ולקוות לכמה היילייטס מהאולסטאר שכמובן אראה עם אלמוג.